בנדודיך מהצפון אל הדרום החם
נחתת אצלי, באגם הקטן של הרגשות-
בחנת,נהנית מצל העצים שצומחים סביב לאגם,
ושקלת לעצור על העצים בצד,
ולבנות את קינך בו תשכון ציפור נפשך, לעד?

התקרבת אט אט לשפת האגם
ונתתי לך לשתות את מי רגשותי
ופינה אחת נידחת הוקדשה רק לך

ונתת לי לספר לך: אודות הסערות והגלים
אודות הציפורים שיושבות סביב לאגם
אודות העצים הגדלים,
וברבות הימים אף סיפרתי על עשב קטן שאך צץ על שפת האגם,
ודחקת בי להשמיע המיית אדוותיי,
וכל דבר ששמעת- אהבת.

ורצית בכנפיך ללטף...
גם את הנחש האורב לך בין השיחים,
וגם את החתול הטורף,
והבטחת לעולם לא לפגוע בשמורה שלי,
תמיד ללכת לחפש לך ציד במקומות רחוקים
ואז הרשיתי לעצמי, בבטחה, לספר לך על האוצר הקסום שלי:
דגיי המופלאים- שמנמנים וטעימים,
שייכים כולם כאחד לציפור האגם שלי.

סיפרתי לך: איך היא יורדת אל המים,
הציפור היפה של אגמי,
וטובלת מקורה במימיי,
אט אט היא שולה את הדג שנתפס, ויוצאת בשמחה,
ומגיע זמן הפולחן הקטן-
היא קופצת - יושבת על ענף קרוב מספיק
כדי שהרוח הנושבת מהמים תלטף את כנפיה
בזמן שהיא טורפת את הדג הטעים.
ציפור האגם שלי.
את כל דגיי אתן לה.....

ואת כל כך נרגשת, ואחזה בך רעדה,
איך אני כך משתף אותך בזה הפולחן,
ועפת הרחק,
מנסה להתחמק מקולות הגלים שמלכחים את שפת האגם,
לשכוח את שכשוך הדגים- שעד לאותו הרגע לא ידעת על קיומם,
ופתאום נקלטו בעיניך כשהם משוועים להיתפס במקורך....
ברחת.

וכשחזרת ניסית להסביר,
והבנתי מהר,
ובער בי הרצון לשתף אותך בפולחן,
וככל שהסברת יותר שלעולם לא תקחי בו חלק
כך רציתי יותר
וכשאת נשארת נאמנה למילתך,
אני המשכתי מספר לך על דגיגי,
כבר לא על הפולחן עם ציפור האגם שלי,
אלא על פולחן אחר, קמאי,
מהסוג שהייתי רוצה שיתרחש על גדותיי

ואת נרגשת התקרבת, כשתולעת בפיך,
והראת לי איך יראה הפולחן כשאת בו תשתתפי,
נסחפת על הרוח שעולה מגלי......
וכך פעם אחרי פעם- פעם אני מבקש שתתרחקי,
ופעם את מבקשת שהפיתוי הזה יפסק,
ופעם אני מתחנן שימשך,
ופעם את דורשת את חלקך.

וכשהתקרב החורף לנווה מדברי,
וידעת כבר מעל לכל ספק שאת כאן לא תישארי,
החלטת בשבילי ובשבילך.
אחרי ששוב הראית לי פולחנים בתולעים,
וידעת שאני כבר שוכח שיש לי ציפור של אגם-
הנחת אותי, מוכן ומזומן----

בבוקר השכם כבר זכרתי רק את ציפור אגמי היפה ההומה,
וידעתי שאת מנווה מדברי מגורשת,
את ביקשת רק עוד פעם אחת לשתות ממימיי
ואני הסכמתי, כמעט בכאב,
ואת התקרבת,
עוד מעט וטובלת מקורך במימיי
והנה מה עשית!!!
חטפת את אחד הדגים של ציפור האגם!!!
וזריזה הראית לי איך את יושבת שם על ענף מנגד
ואוכלת בתאווה כה רבה....
ושמחתי ואדוות כיסו את פני אגמי,
והתעצבתי עד לעומק ליבי- ומימיי השחירו לתמיד...

עפת לך דרומה-
משאירה את שרידי הדגיג מונחים על שפת האגם.

כך עובר לו הזמן,
ציפור אגמי האהובה לא ראתה את השרידים שהשארת בנווה רגשותי
ואני גידלתי עשבים מרובים ומעובים
הם ניזונו מאותן שאריות דואבות שנפערו כמו פצע בנווה מדברי
וציפור אגמי הטובה?
לא אמרה דבר על צבע המים שהשחירו,
לא כעסה עד לעומק נשמתה על הדגיג שנגנב...
ואני המשכתי לבעבע,
הרוחות מחליקות ומקמטות את פני לחילופין


אבל בחושך, כשציפור אגמי עסוקה בגוזליה,
אני שומע מרחוק את ציוצך,
שעודו מתגעגע,
ועודו מתאווה לדגיגי,
ועודו מדבר אודות הנחש שכנפיך רצו ללטף,
והחתול שאותך לא הפחיד,
ואני רואה כמעט בעיני
את רצונותיך--- אישה.
מה את חושבת? שלי זה לא כואב???
התבגרתי בשבועיים ב 3 שנים...