מציצנית, נצמדת אל משקוף דלת חדרי, המסיימת את המסדרון המואר,
שהתארך בשנים ובמקומות. אך במקום חדרי, חלל לו אולם כה אפל, כה
חשוך, עד שלא ניתן לאמוד את רוחבו. האולם הזה, היו בו שתי
שכבות סורגים.
אני רואה גופות מושחתות, מורעבות, אשליות חיים, מוארות
בספוטים, שנידמה שמרוב שברירותיהם, אפילו תאורה עדינה זו חודרת
ופוצעת בעורם הנמק המרקיב. צלעותיהם כמעט קורעות את עורם,
וכפות רגליהם נראות ארוכות וצמאות מהרגיל מרוב רזון. הם עומדים
בטורים, כבולים בשלשלאות. אנשים ללא צורה, אפלים ובלתי ניתנים
לאמידה כמו האולם הזה, מצליפים בגוויות המהלכות.
איני זוכרת מתי הפכתי לאחת מהגוויות.
זרוע מחויטת אחזה בחרב ארוכה כאורך הטור, אימה לשפד את כולנו.
מישהו התחנן שלא תעשה זאת, אך הזרוע זעמה ולפני שעכלתי את
המחשבה, היא שפדה את הטור, בעודי בין הגוויות החיות.
הכל ניראה כמו מחזה. נזרקתי למחזה ההוא, משום מה עם ידיעה מעטה
על הרקע. זה עתיד אפשרי, חשתי כאילו אני בתוך שואה שנייה, על
אף שמעולם לא ידעתי ולא חשתי קרבה לנושא. שלט בתקופה, באזור,
איני יודעת כיצד להגדיר, איש שניקרא הידר, כמו הנאצי האוסטרי
ההוא, שזכה במנדטים רבים לזעזע. מדי פעם אני מתבלבלת וחושבת
שאולי חלמתי על השואה שקרתה, שזו מחשבה מרגיעה מה, כיוון שכך
אני אוכל לבטוח שאין זו נבואת אימים.
אך התחושה קרה מכאנית מתכתית, חשמלית מתסכלת מדי, בשביל לחוש
שזה היה בעבר.