א
אלנבי,
גגו של בית זונות,
שש בבוקר.
הים אפור וזועם,
משלח כעסו בחול הקר,
הרחוב ערפילי ודומם.
אנשים צועדים, שקופים,
כמעט בלתי נראים.
רק קול שירתי,
וקול שירת הים,
וקול הדממה של שעה כה מוקדמת.
הבגדים החמים לא מגנים
מפני צינת הבוקר,
השיער הארוך המכסה את אוזניי
לא מגן מפני צלילי השתיקה.

ולו יכולתי,
כל-כך נטולת כיוון,
נשארת הייתי בעמדי כאן כך,
אל מול הרחוב.
והים.
ואלוהים.
השותקים.
הבלתי נראים.

ב
רך וחודר,
ומלטף ומכה,
ועמוק ומרחף,
וממלא ומריק,
וסוער ושליו,
ועצוב
ונעים כה
הוא הבוקר.

ג
והיום שבוקע מבין קרעי ליל,
הוא לוטף לי,
הוא אוסף אותי אליו,
הוא מאמצני אל אינספור זרועותיו,
ומחבקני בן,
ואומר לי-
היום שמש, נסי להירגע, ילדת לילה שלי.
אני אשמרך מכל פגע,
אני אהיה חברייך, ואביך ואמך,
וחייך.

וכך אני נרגעת לרגע,
והיום מחייך, ומחייך,
וקטן
והולך,
והולך,

וכבר קשה לדעת אם עודנו מחייך.

ד
מבעד לחריצי התריסים,
השמש עולה וגדלה -
הכל מלא - כלום.
ואני, למולה,
קטנה והולכת -
הכל, ופחות,
ופחות,
ולא - כלום.

ה
אור לבן,
מסנוור עיניים.
מאיה מאיה מאיה
מראה סדוקה.
כך
נראית בבואתי בה
די מצחיקה.

ו
לא עוד שחורים משחור השמיים,
עולה החמה
לריקוד החורף שלה.
עננים, שהם אינם, אלא אוויר סמיך,
כמו ילדה,
שאינה, אלא גוף ריק.
עולה החמה,
והילדה רואה
(רואה, ואינה מבינה-)

ז
יד שאוחזת בידי, קרניים בוהקות
מבין ענני החורף, שקט קסום, ואחר -
רוגע לא מוכר.
כל אלה בי,
ורק בי,
כל-כך בי.
קר,
ואני מאושרת.