אתמול בלילה הבטתי היטב בכל הבקבוקים הריקים
שעומדים אצלי בחדר על השידה הקטנה שליד
המיטה.
פעם חשבתי שבבקבוקים עם פקקים משעם יש משהו
יפה. אולי אפילו רומנטי.
אבל אתמול בלילה רק הבטתי בהם והתחושה שהציפה
אותי כל כך הרבה זמן עלתה בי ונמאס לי.
נמאס לי לחוש אותה, לטעום כל פעם מחדש את טעמה
המוכר ולהיות היחידה שעושה זאת.
היחידה שמרגישה זאת.

התקרבתי לשידה ואחזתי באחד הבקבוקים.
המגע היה נעים, היד שלי הייתה חמימה ואילו הבקבוק
היה קר.
ידעתי היטב מה עלי לעשות ועשיתי זאת בזהירות
ובמיומנות שלא ידעתי מהיכן רכשתי אותה.
הבטתי בבקבוק, חלצתי את הפקק והכנסתי לתוכו מיד
את האהבה שלי. את כולה.
האהבה שלי הייתה בצבע אדום כמעט שקוף (בטח מכל
הדמעות הצבע קצת דהה) והיא הייתה כל כך גדולה,
שנאבקתי איתה קצת, אבל בסוף היא נכנסה.
רק אחרי שהייתי סמוכה ובטוחה שלא נשאר אצלי כלום
בשבילך פקקתי את הבקבוק והנחתי אותו שוב על השידה.
כעת האהבה שלי הסתובבה לה שם בתוך הבקבוק הקטן,
בוחנת את המקום החדש.
עכשיו על השידה שלי עומד לו בקבוק עם כל האהבה שלי
אלייך. כל כך הרבה אהבה.

אתמול בלילה פקקתי את אהבתי אלייך.
הלוואי והיה גם לך מה לפקוק.