וכל יום זה אותו הדבר, וכל יום, זה אולי נהיה רק גרוע יותר...
מה קורה לך אסיה? למה את לא מדברת?
ואז אני מדברת... ואני שופכת ככה את הלב, וכל אחד שיודע וכל
אחד שאיכשהו שמע על זה, הוא חלק ממני...
ולאט, לאט... לי לא נשאר כלום מעצמי
ואז את כועסת שאני לא מספרת, מה קורה לך אסיה? למה את לא
מדברת?
ושוב שפכתי את הלב, וכך נהיית חלק ממני... ואת אומרת שזה לא
נורא, זה קרה לך גם עם הקודם... וזה יחזור שוב... זה בא
ונעלם...
ואני דומעת, כולי כאב...
כך, אתם מבקשים ממני לספר, כך, אתם מבקשים ממני לדבר, להוציא
את הרגשות החסומים, ואני שופכת את הלב, ואני בוכה... כי שוב
נתתי חלק מעצמי, וזה ממשיך... וקול קטן מתוכי אומר- "אסיה, את
נגמרת... עוד מעט וכולם יהיו את" ואני חושבת, אולי זוהי המטרה
שלי בחיים, שכולם יבינו אותי, שכולם יהיו אני במידה מסוימת...
ואז, כשמשהו נדפק בשרשרת הדיבורים האינסופית, מישהו פתאום אומר
לך, "מה הפעם?", "מה עכשיו?", "שוב זה?", "מתי תביני שאין לך
סיכוי?"... "זה קרה גם פעם, את לא לוקחת דברים
בפרופורציות"...
ואז, כל המראה של עצמי שניסיתי לבנות מכם פתאום נשברת, מתנפצת
לרסיסים פצפונים שאי אפשר יהיה ללקט יותר לעולם...
ואז אני חושבת, שאולי לא כדאי לשפוך יותר את הלב, שאולי אני אף
פעם לא אצליח לבנות מראה של עצמי מכם... כי תמיד, יהיה את
המישהו שינפץ את החלום הגדול, ותמיד יהיה מישהו שישבור את
המראה לרסיסים...
אבל אני תמיד מנסה, ואני תמיד מקווה, שאולי, אולי הפעם תיבנה
המראה שאני כ"כ רוצה... אולי הפעם זה ייקרה, כך, כל פעם
מחדש...
אולי גם אתם רוצים מראה כזאת שהאחרים ישקפו אתכם? שכך, יבינו
מה עובר על ליבכם...
ואני בטוחה שגם אני לפעמים מנפצת כך מראות של אנשים...
בגלל זה אולי אני תמיד מנסה לבנות את שלי שוב, כי אולי פליטת
פה שלא במקום, ואולי משהו מכוון..., אבל בכל זאת, אני רוצה את
המראה שלי... אני רוצה שכולם יבינו..
אבל הכי הרבה... באמת, הכי הרבה אני רוצה להיות מראה של מישהו
אחר...