ואז כאב לי... כאב לי אולי יותר מתמיד...
ואמרתי לעצמי, אולי, אולי נחתוך ככה את הורידים, שיכאב יותר,
שאנשים יהיו המומים...
ואולי במחשבה של לעשות את זה בשביל תשומת לב, זה לא כדאי..
אבל כמה אני רוצה להכאיב לעצמי, כאילו אני אשמה בכל מה שקורה,
כשבעצם אף אחד לא אשם, ככה הגורל קבע אולי.. שאני אהיה בודדה.
אמרתי לעצמי שאולי זו תהיה אטרקציה קטנה בשבילי לחתוך...
וכשאני חושבת על ההנאה הרגעית של 'עשית את זה! את אמיצה'
כשבעצם אני לא מודעת כמה שזה מביע חולשה...
ואני חושבת על הכאב של אחרי, כל פעם לגעת בזה, ולהיזכר למה
עשיתי.. שיישארו צלקות של הכאב האינסופי שחוויתי
וכשראיתי מישהו מדמם הלכתי להקיא, ולחשוב על כל הדם שירד...
נזכרת פתאום בציור של חברה, ציירה נערה חותכת את הורידים
ומחזיקה שרשרת של פיס וכל הדם נוזל על השרשרת... ככה רציתי שזה
יהיה... שיצלמו אותי ככה, עם הדם על השרשרת הכי יפה
שלי...שאומרת הכי הרבה בשבילי...ואני אשב לי ככה על הברכיים
וכל הרצפה תהיי מלאה בנוזל האדום המבחיל הזה שיצא בדיוק
מהורידים הכחולים הבולטים שלי.
ומתי שאמא תחזור הביתה היא תראה את החתכים, ותשאל מה זה... אז
אני אנסה ככה להכחיש ולהמציא כל מני תירוצים, היא תשאל אותי
באיזה יום לקבוע לי פגישה לפסיכולוג,אני אתחיל לצרוח לה שאני
לא חולת נפש.. ושאם אולי היא הייתה שמה לב שרע לי וכואב לי אז
לא הייתי חותכת... הייתי ככה מאשימה אותה, למרות, שאף אחד לא
אשם, ככה הגורל קבע אולי.. שאני אהיה בודדה.
ההורים ידברו כמה אני לא שפויה בראש, אבא יחשוב שצריך לאשפז
אותי ואמא תגיד שאני צריכה לעבור טיפול פסיכולוגי... ואז הם
יריבו..  הם יצטערו שיצאתי כזאת,למרות שרק אתמול הם אמרו לי
שאין כמוני בעולם, הם ישאלו את עצמם למה להם אין ילדה
נורמאלית?, לא יוצאת דופן, שהחיים שלה כאלה ורודים, שהיא בחיים
לא תסתכל על סכינים ותחייך...
אלה הם ההורים שלי, ככה לפחות אני חושבת.. יהיה להם קשה להשלים
עם זה שחתכתי...
ואנשים, חברות שלי.. בטוח יתרחקו ממני, בטענה שאני לא שפויה,
ואולי אני באמת לא...
 
אם קראתם את כל התהיות שלי, אולי תבינו שלא חתכתי מעולם את
הורידים, אולי כי אני לא מספיק אמיצה, אולי כי אני פוחדת
מהתגובות של אנשים..
ואולי, כי אני מבינה בעצם שזה לא יפתור לי את הבעיות בחיים