יום עצוב היה היום,  כל העולם שוב התפורר סביבי, ולמרות
שניסיתי להדביק אותו, הדבק לא היה חזק מספיק והכל נפל שוב.
שוב חזרתי לנקודת ההתחלה, שוב בלי כלום, שוב עצוב, שוב בודד.
ולמרות שאולי זה לא ככה, ככה אני מרגיש, ונכון שאני צריך הרבה
תשומת לב אבל זאת לא אשמתי, אני צריך לפצות על הזמן שלא היה לי
כלום, ואם לא דיברנו כל כך הרבה זמן לא יכולת להרים לפחות
טלפון? לא יכולת לבדוק מה קרה?
חבל שאני הייתי צריך למשוך את תשומת הלב כדי שתיראי שאני לא
פה, כדי שתביני שקרה משהו....
וחבל, כי בסוף גם לא ממש הבנת, אבל את זה אני ישמור לעצמי, אני
לא מהאנשים שעושים רגשות אשמה, אני מעדיף לאכול את עצמי מבפנים
מאשר לפגוע במישהו או לגרום לו להרגיש רע....
כנראה שכבר אכלתי את הרוב, עכשיו כנראה גם אני יתחיל להתפורר
לאט לאט, מעניין אם לזה תשימי לב, כי כרגיל, כנראה שלא ממש
שמים לב לדברים הקטנים, אנשים מסתכלי בגדול מדי, לא מתעמקים
בפרטים כי אז היית יכולה להבין את המצב שלי.
ונכון שאני מחייך, ונכון שאני שמח, אבל זה הדברים הגדולים
שדיברתי עליהם, כי אני לא ככה מבפנים, מבפנים אני כבר לא חזק
כי היסודות נהרסו.  ושוב אני שוכב במיטה שעות, מסתכל על התקרה
והקירות ומנסה למצוא משהו בכלום...  והלב שלי דופק מהר, ואני
מתחיל להזיע, ואז מתחילות כל מיני תופעות אחרות, ואני מסתכל על
הפלאפון, מחכה שתצלצלי אלי, וכלום לא קרה.
ושוב אני חוזר למיטה שלי, ומתחיל להשתגע שוב, ולא במובן הטוב
והקופצני של המילה, אלא לשכב שם, ולא לעשות כלום, וכל הדברים
רצים לך במוח ואתה לא יכול שלא לחשוב עליהם, ואתה לא יכול
לעצור אותם ואתה לא יכול להפסיק.
ואז אתה מוצא את עצמך אחרי כמה שעות שם, באותה נקודה וקולט כמה
זמן עבר במצב הזה שלך, אז אתה מנסה למצוא פתרון אחר, אבל
בדר"כ, הפתרונות שלך לא עובדים, אז אתה מעביר את הזמן בהליכה
הלוך ושוב באותו ריבוע קטן של רצפה אצלך בחדר עד שאתה נרדם,
כמה טוב לישון ולא לחשוב על כלום,  יום עצוב היה היום....