"אתה מרגיש מחובר לאיבר המין שלך?"
מיכלי שוכבת על הגב ערומה עם הידיים מאחורי הראש. חיים
בתחתונים לידה, מעשן סיגריה. האור הקטן דולק ומאיר את הפנים
שלה באור צהוב חיוור וזה מה שהיא שואלת.
"מה זאת אומרת?" הוא לא מבין.
"הזין שלך. אתה מרגיש שהוא חלק ממך?"
כפות הידיים של חיים מתכווצות באופן לא רצוני.
"מה, לא היה לך טוב או משהו? דברי דוגרי, מה את הולכת מסביב"
"לא, אל תבין אותי לא נכון. היה בסדר גמור" היא פונה אליו
נשענת על המרפק  "היה כיף. פשוט... לא יודעת, אני סתם שואלת"
חיים מביט בה בצורה מוזרה ושותק. מיכל מטה את הראש לאחור
ומסתכלת על התקרה מהורהרת.
"פשוט נראה לי שאם היה לי דבר כזה בין הרגליים זה בטח היה
מרגיש מוזר" היא מחייכת והוא נרגע. הם לא מדברים על זה יותר
ונרדמים.

כשחיים מתעורר בבוקר מיכל כבר איננה. היא מתחילה ללמוד מוקדם
ביום רביעי וחיים כשאין לו סיבה מיוחדת לקום נשאר לישון עד
מאוחר. הוא מתהפך במיטה ומושך את הזמן ובדרך אגב מסתכל על
הכרית של מיכל. לפעמים כשהיא מתעוררת לפניו היא משאירה לו על
הכרית פתקים קטנים, ריחניים, עם מילים מתוקות. לא הפעם. הוא
מניח את הראש על הכרית שלה, הוא מחבק אותה אבל היא מרגישה כמו
כרית.
היום של חיים נראה בדרך כלל כמו המחשבה הראשונה שהוא חושב
בבוקר והמחשבה הראשונה שלו הבוקר הייתה: "היא לא אוהבת אותי
יותר". הוא חושב את זה כשהוא מצחצח שיניים, הוא חושב את זה
כשהוא שותה קפה. הוא חש צורך עז להחטיף לעצמו אגרוף ולהעלים את
המחשבה הזו והיא צומחת לממדים עצומים.  

כשחיים היה צעיר יותר הוא התאגרף במועדון כפפות הזהב. היה לו
סגנון ייחודי ומוזר, הוא היה שומט את הידיים ברישול מכוון ולא
מגן על הפנים במין התגרות כשכל הזמן שפוך לו חיוך מזלזל לרוחב
הפנים. החיוך היה הנשק הסודי שלו. הוא היה מדמם ומחייך, מאבד
שיניים ומחייך, היה לו חיוך שאי אפשר לעמוד בפניו ובשלב זה או
אחר של הקרב כולם היו נופלים. אמרו עליו שיש לו לסת טובה
וימנית אכזרית, המאמנים שלו האמינו שהוא מסוגל להגיע אפילו
לאולימפיאדה. אבל חיים לא רצה להגיע לאולימפיאדה.  
כשהגיע תורו של חיים להתגייס הוא בחר ללכת לקרבי, למרות שהיה
אלוף הארץ לנוער במשקל נוצה ויכל לזכות במעמד של ספורטאי
מצטיין. הוא רצה ללכת בגדול. הוא רצה להרוג, הוא רצה למות
בגולני כמו אבא שלו והוא כמעט הצליח כשהשיירה שנסע בה עלתה על
מטען בלבנון, אבל הוא היה ברכב השני ורק נשרט מרסיסים. אחר כך
פרצה האינתיפדה ונפלה לידיו ההזדמנות לפרק לכמה ערבים את
העצמות, ואחר כך לשבת על זה בכלא ולנפח איזה סוהר מ.צ. מנאיק
שעלה לו על העצבים ואז הצינוק ובסוף שחרור על חוסר התאמה. זה
היה סוף טוב כי חיים אף פעם לא הסתדר עם אנשים שאומרים לו מה
לעשות והצבא זה בטח לא מקום לאנשים כמוהו. להפתעתו כשנגמר העסק
עם הצבא והוא יכל להחליט בעצמו הוא גילה שאין לו מושג מה הוא
רוצה לעשות. הוא חשב להיות פושע או טרוריסט אבל לא ידע איך
נעשים פושעים ובשביל להיות טרוריסט צריך איזושהי אידיאולוגיה.
בסוף החליט ללמוד כלכלה ו-BA כללי באוניברסיטה כדי שהאימא שלו
תהיה סוף סוף מרוצה. להפתעתו הוא הצליח לא רע, לא היה מעורב
בקטטות, לא עישן במקומות שאסור, הציונים שלו היו טובים, הוא
אפילו פיתח חיבה מסוימת לגרפים וטבלאות. בשנה הראשונה שלו שם
הוא הכיר את מיכלי והיא הייתה הבן אדם הראשון שלא בא לו להחטיף
לו אגרוף. הוא ידע שזאת אהבה. מיכל היא החברה הראשונה שלו, וגם
הבחורה הראשונה שהוא שכב אתה. הם ביחד כבר שנתיים.  

עכשיו הוא חושב: "היא לא אוהבת אותי יותר".  
המחשבה הזו לא עוזבת אותו והוא עייף. למרות שישן יותר מעשר
שעות חיים עייף. היו לו חלומות רעים בלילה ואכלו אותו היתושים.
הוא לא זוכר חלומות אבל את העקיצות של היתושים אפשר לראות.
וסוג של מבוכה מוקשה הולכת ומצטברת לו בעורף וגולשת לכתפיים.
הוא לא שקט, העבר שלו מרים פתאום את הראש ומבעבע בתוכו. הוא
מתגלח ומשאיר לעצמו זקנקן ושפם. הוא מסתכל בעצמו במראה ואומר
לעצמו 'זה אני' אבל לא מרגיש ככה. רע לו. הוא מחליט להתקלח
ולשטוף מעליו את המצב רוח הזה. הוא מתפשט ומסתכל על הזין שלו.
הוא מטלטל אותו בתנועות אגן. הוא אומר לו 'אתה הזין שלי'
ומרגיש מטופש וגס להגיד את המילה הזו בקול רם. הוא פותח את
הברז של המים הקרים עד הסוף ונכנס מתחת לזרם אבל המים דוקרים
אותו והוא נרטב רק מבחוץ. כשהוא יוצא נוטף מים הוא נעמד מול
המראה באגרופים שלופים.
הוא הולך ערום לסלון, מותיר טביעות מים על הרצפה, ניגש לארון
שמתחת לטלוויזיה, מוציא ממנו את הסרט הכחול שקנה פעם בעיר
התחתית אצל הימאים ומכניס אותו בוידאו. הלב שלו דופק, הוא לא
עשה את זה אף פעם מאז שהוא עם מיכל, אבל לזין שלו יש זיכרון
ארוך והוא כבר מזדקף בפראות. הוא לוחץ פליי. התמונות רצות
וכשהבייביסיטר מתחילה למצוץ לשרברב חיים כבר גומר ביבבה אל תוך
הנייר טואלט ותכף מרגיש ריק וחסר תקווה ואפלה גדולה יורדת
עליו, כמו בימים הרעים ההם. הוא היה מאונן הרבה פעם, לפני
שהכיר את מיכלי, לפעמים פעמיים ושלוש ביום. הוא מכיר את
הבדידות הזו, אבל עכשיו יש בו גם רגש אחר של נקיפות מצפון. הוא
מרגיש שהוא בגד בה. הוא מסתכל על הזין שלו שעכשיו שמוט וספוגי,
ותחושה של גועל עולה בו. פתאום הוא מרגיש כולו כמו זין גדול
מפלצתי, כמו אגרוף, כמו חיזר. הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו אז
הוא מחטיף קצת לקיר ונפצע בידיים.    

כשמיכלי חוזרת בערב הוא מחבק אותה כמו שמחבקים מישהו שלא
בטוחים שהוא כאן.
"הי ילד, מה קורה אתך?" היא שואלת.
"את אוהבת אותי?" הוא שואל בשקט ולא יכול להסתכל לה בעיניים.
"בטח שאני אוהבת אותך, טפשון. מה אתה חושב לעצמך?"
"אני חושב שאת הולכת לעזוב אותי"
"תפסיק עם השטויות האלה"
"את הולכת לעזוב אותי ואת צודקת לגמרי. אני לא אכעס עליך"
הוא עדיין כרוך כולו סביבה ולא מרפה.
"חיים" היא אומרת לו "חיים. אני לא הולכת לשום מקום"
וכמה שהוא מחזיק בה יותר חזק הוא מרגיש אותה פחות, היא הולכת
ומתפוגגת בין הידיים שלו.
"טוב" הוא אומר.
"חיים, אתה שומע אותי?" היא מנערת אותו.
"אני שומע"
"מה עובר עליך?"
"סתם מצב רוח רע. נלך לישון מוקדם היום, בסדר? לא ישנתי טוב
בלילה"

בלילה במיטה היא נצמדת אליו לכל האורך ומנשקת אותו ברטיבות.
היא רכה ונעימה, הוא מרגיש כמה היא טובה אליו ואיך שזה לא מגיע
לו. הם מנסים לשכב אבל לא עומד לו. מיכלי נרדמת כי היא תמיד
נרדמת מהר וחיים נשאר ער ולא כועס על עצמו. הוא מסתכל עליה
ישנה, נושמת, שקטה כל כך, ולא מאמין איך אפשר לאהוב ככה. הוא
חושב איך החיים שלו נראים הפוך מפעם ואיך אתה אף פעם לא יכול
לדעת מה יהיה מחר- אם מישהו היה אומר לו לפני שנתיים שהוא
ירגיש כל כך קרוב למישהי הוא היה צוחק לו בפנים.
ובלילה הזה, בחלום, הוא מפסיד את קרב האגרוף הראשון שלו: הוא
שכוב על הזירה והפנים שלו מלאות זיעה ודם, והוא מאושר ומחייך,
אבל לא את החיוך ההוא.
זה יהיה החלום הראשון שהוא יזכור מזה הרבה זמן.