היא אוהבת סרטים עם מרלן דיטריך.    
וספרים ישנים של מדע בדיוני.
הכריכות החומות החמות המנומרות, הדפים המצהיבים, הריח העתיק של
האותיות. היא אוהבת את זה.
את הסיורים של יום ראשון אחר הצוהריים בחנויות יד שניה בהדר...

ומיץ תפוזים קר, סחוט על הבוקר עם ספר של נאבוקוב (או בולגאקוב
או טולסטוי) מול השולחן הירוק של המטבח, ברקע מתנגנים ראבל
ודביוסי. רק רוסים היא קוראת בשעות המוקדמות, זה הולך טוב עם
הציפורים. כשהעצב שלה עדיין רך ומנומנם, שקוף שאפשר לראות דרכו
(את השמיים על כל היצורים המכונפים שמרחפים בהם וכולי). והיא
בנעלי הבית הסיביריות שלה, השיער החום הארוך קשור עדיין בקשרים
של הלילה, סביבה עוד לא התפוגגה אבקת החלומות שמפזרים עליה כל
לילה הגמדים הקטנים שמתגוררים בה.  

כשמגיע הדיכאון של הצוהריים אז לא. לא. בצוהריים הדברים אחרים.
אז העצב שלה גווע לאיטו ומחליף אותו משהו קשה ואטום יותר,
גוססני. אז זה מדע בדיוני או קפקא, אז זו הליכה עיוורת סחור
סחור במעגלים, כמו עכברה מבולבלת שתועה במבוכים אינסופיים
(ושואלת איפה לעזאזל הגבינה הצהובה ?)
בצוהריים היא מתחילה לשתות. מבחוץ היא שומעת את הקולות של
הילדים חוזרים מבית הספר, איך שהם צוחקים ומרעישים כמו חיות
קטנות ורעות. זה מעצבן אותה ומפריע לה לקרוא. היא מניחה את
הספר, ניגשת לחלון ומציצה עליהם דרך החרכים שבתריס ומרגישה כמו
מכשפה חורשת מזימות (ואיך הציפורניים שלה מתארכות ומתעקלות
ונצבעות בשחור). אחר כך כשסוף סוף יש שקט, היא ניגשת ומוציאה
את הבקבוק של הוודקה מהפריזר וכוסית קטנה שהביאה פעם מסקוטלנד.
מתיישבת מול השולחן הירוק ומרוקנת כוסיות תוך מתיחת צוואר
לאחור. מרוקנת וממלאה מרוקנת וממלאה. כהוודקה הופכת פחות קרה
היא מוציאה קרח
(ואם נשאר לה משהו מהתפוזים של הבוקר), ואחת מהכוסות הארוכות
והרזות. ושותה עוד עד שכל הקרח נמס והמוח שלה נמס, והעולם
סביבה נמס והכל הופך לעיסה גדולה וחומה שמישהו בוחש בה בנחישות
פושעת ולא מרפה.
אז כשהיא שיכורה מספיק היא צורחת (בלי קול) ודופקת את הראש (עם
סטראוינסקי) וזורקת את עצמה מגגות.
וכבר נגמרים לה הגגות בעיר המחורבנת הזו. היא כבר זרקה את עצמה
מהאוניברסיטה ומהרב קומות שליד האיצטדיון ומשני המגדלים של
פנורמה. אולי היא צריכה לעבור למקום אחר גדול יותר, שיפתחו
בפניה אפשרויות. לתל אביב או לניו יורק (האמפייר סטייט). אולי
זה מה שהיא צריכה, אבל מה היא יודעת?
היא לא יודעת כלום.
ובסוף היא זורקת את עצמה על המיטה ונופלת כמו שהיא נופלת
ונרדמת וישנה שינה ריקה של אבנים, של נעדרות (כי האלכוהול
מטביע את הגמדים של החלומות).

וכשהיא מתעוררת בערב היא מרלן דיטריך (הראש שלה כואב).
היא קמה ונכנסת למקלחת ושוטפת מעליה את השאריות של עצמה
הקודמת, מקרצפת טוב טוב שלא יישאר זכר ועומדת מתחת לזרם
בעיניים עצומות עד שהיא מרגישה שההיא האחרת הסתלקה עם ההאנג
אובר המרגיז שלה והרחמים העצמיים המבחילים שלה, ותחושת
הביזיון, עד שהיא מבחינה בחיוך מסתורי של אישה מתגנב אל ליבה
ומין יופי מכובד בשחור לבן שעוטף אותה כמו נייר עיתון.
אחר כך היא יוצאת ומגלחת את הרגליים הלחות עד שהן חלקות חלקות
ואת בית השחי ומורטת גבות ולובשת את השמלה הלבנה שעושה לה תחת
יפה. ומותחת ריסים ברימל ומושכת ציפורניים בלקה ושפתיים אדומות
דם. את השיער היא מסרקת הצידה בקפידה ומהדקת בסיכה קטנה.
והולכת לחדר ומסתכלת בעצמה במראה הארוכה שבארון. וגורבת
גרביונים בצבע עור. ונדחסת אל תוך נעלי עקב שחורות כדי להרגיש
כמה סנטימטרים מעל העולם. ומוציאה חפיסת סיגריות ארוכות דקות
חומות מהמגירה. היא מדליקה אחת ומתאמנת מול המראה בלעשן כמו
ליידי, בלחייך חיוכים דקים רבי משמעות מאחורי מסכים של עשן.
וכשהיא מרגישה שהיא מוכנה היא מתיישבת בסלון עם בקבוק שמפניה
ושתי כוסות עגולות ומחכה לבוסקילה שלה. בינתיים היא לוגמת לבד.
היא לא בטוחה שהוא יבוא. לפעמים הוא מגיע ולפעמים לא. אי אפשר
לדעת איתו. הוא אף פעם לא מודיע קודם והיא אוהבת את זה ככה.
בכל מקרה היא שמה במערכת את באך ומסדרת את הלוח של השח על
השולחן.
הבוסקילה שלי, ככה היא קוראת לו.
"אז מה עשה היום הבוסקילה שלי?" היא שואלת אותו תמיד.
היא יודעת שהוא לא יענה לה והיא לא באמת רוצה לדעת. היא רק
רוצה לשאול. היא רק רוצה לקרוא לו הבוסקילה שלי.
היא אוהבת אותו. למרות הגשמיות שלו, למרות ההסתכלות הפשטנית על
דברים. למרות האוזניים.
היא אוהבת להסתכל עליו מחליף נורה או מתקן מכשיר חשמלי
שהתקלקל. איך שהמצח שלו מתקמט והידיים הגדולות שלו עובדות. היא
חושבת שהוא מתפרנס מזה (מלתקן דברים), אבל היא לא בטוחה. אולי
הוא פושע או שוטר (הוא הגיע פעם עם אקדח והיא שאלה אותו 'מה
זה?' והוא אמר 'אקדח'). פעם היא חשבה על זה שהוא בטח נשוי
לאיזו שמנה מכוערת ושיש להם שלושה ילדים. לא שזה אכפת לה, אבל
הוא לא מדבר הרבה הבוסקילה שלה.
כשהוא בא (זה תמיד מפתיע אותה) הוא מנשק אותה על השפתיים ומחבק
אותה ואחר כך הודף אותה לאחור מחייך את החיוך שלו עם השיניים
הצהובות מניקוטין והלסת המרובעת נעה קצת למטה והוא אומר לה
בשקט, במין גינון אצילי: "מרלן". "מרלן" הוא קורא לה וזה כל מה
שהיא צריכה לשמוע. היא מתמוגגת מזה, פתאום העולם שלה הוא סרט
ישן שהתמונה שלו קופצת. (היא חושבת על כל האנשים שרואים אותה
עכשיו...)
היא מובילה אותו לסלון, שם הם שותים שמפניה ומשחקים שח. היא
לימדה אותו לשחק, פעם בהתחלה כשרק הכירו. לקח לו זמן ללמוד
(בעיקר את הקטע של הסוסים שקופצים במין צורה משונה כזו) אבל
עכשיו הוא בסדר. הוא חושב הרבה בתורים שלו (האוזניים שלו זזות
כשהוא חושב). חושב חושב חושב. ותמיד מפסיד בסוף, אבל נראה שזה
לא מפריע לו בכלל. ('מט' היא אומרת והוא עושה תנועה כזו עם
הידיים).
ואחרי שהוא מפסיד שלוש או ארבע פעמים, הוא מזיין אותה. (בדרך
כלל על הספה בסלון בקיץ לפעמים על הרצפה) הוא מזיין טוב, הגוף
שלו שעיר ושרירי, יש לו כוח. והוא עושה קולות כשהוא מזיין. היא
אוהבת את זה. זה נראה לה קטע אותנטי. כמו בג'ונגל. הבוסקילה
שלה. ג'ונגל. ואחר כך שוכב על הגב כמו בבון גדול.
"היה לך טוב?" הוא שואל והיא אומרת שכן ואחר כך הוא מחבק אותה
חזק, והיא חושבת שהוא אוהב, ולא שואלת (כי מה העניין של מילים
לכל העסק הזה?)

אבל כשבקבוק השמפניה עומד להגמר, כשהלילה שוקע עליה אפל
וקדורני ועוד לא נשמעה הנקישה שלו בדלת משהו רע קורה לה. מרלן
מתחילה לנבול. משהו בשחור לבן מתחיל להתקלף וההיא הקודמת מתגלה
מתחת, בצבע. והיא מנסה לכסות אותה, היא מנסה לשמור על החיוך
הדק, ולהמשיך לעשן סיגריות דקות כמו ליידי אבל זה גדול עליה.
היא מביאה עוד שמפניה, זה כבר אבוד. כי פתאום היא נזכרת
שקוראים לה קרן (כן, סתם קרן כמו קרן אזולאי וקרן בן ארי ועוד
אלף קרנות אחרות), ומי היא בכלל ומה היא עושה פה, ואיך שהיא
בודדה עם נבוקוב וטולסטוי וכל הספרים המחורבנים האלה שהיא כל
היום קוראת והמיץ תפוזים וכל האלכוהול הזה (היא מוציאה שוב את
הוודקה) ואיפה היא בכל הסיפור הזה ושוב מתחיל הרומן שלה עם
הגגות והיא מתחילה לנזול (כי באך תמיד עושה לה לבכות), ולצרוח
בוסקילה בוסקילה, ופתאום היא לא יודעת כבר מה היא רוצה ואם היא
אוהבת את בוסקילה או שונאת את עצמה (ואולי היא בכלל צריכה
מישהו שייקח אותה לרקוד).