פעם, הייתי זכוכית עבה.
שמרתי על עצמי ולא האמנתי באהבה.
אז הגעת. כבשת אותי. נסחפתי. אף אחד לא הזהיר אותי. וגם אם כן,
אני לא זוכרת את זה.
התחלת לשבור את הזכוכית לאט לאט, עד שכולה הפכה לרסיסים
מזעריים. לבסוף הם התפזרו בכל הגוף, בלי להשמיט אף איבר.
אחרי שנה של שבירה איטית ניסיתי לאסוף את השברים, אבל במקום
זה, לקחתי אותם, ושרטתי איתם את כל האיברים שבהם הם התמקמו.
אחרי חצי שנה של השרטה, החלטתי שהגיע הזמן להפסיק, ולאסוף
הכל.
עכשיו, כשאני חושבת שאספתי הכל, הכרתי מלאך משמיים.
אבל המלאך, גם הוא יכול בשניה להפוך לשטן, כמו כל מלאך.
וגם הוא יפורר רסיסים.. וגם איתם אני אשרוט... אל תפורר אותי
מלאך...
זה היה שווה את זה בכלל?
לקח את הזכוכית העבה, הבריק אותה שתזרח עד לשמיים, ואז שבר
אותה בלי טיפת רחמים.
מה עדיף? להשאר זכוכית עבה שצוברת אבק?
או להבריק ולהתנפץ שוב ושוב?
ישאר ממנה משהו ככה? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.