ואולי את צודקת במיליון אחוז, ואולי טוב לך ונהדר לך, ועדיף לך
שעברתי גילגול אצלך בראש והפכתי לגעגוג. שהכאב כבר מאחורייך.
ותלגלגי עלי, בכוונה כזו או אחרת, תרגישי מנצחת, תרגישי
מחוזקת, תרגישי גיבורה. את נמצאת בפסגות מנטליות שאני אפילו לא
רואה עם משקפת, אני את הלקח עוד אשלם, אני תמיד אהיה
לבד...ואת, את רק עוצרת את הנשימה ומתענגת על השקט עד שבאמת
יבוא הרגע הנכון. את ניצחת, אני הפסדתי.
ואני כבר לא מגן על עצמי, גם לא עושה הפוך על הפוך וקוטל את
עצמי כדי למצוא אצלך שרידים של אמפתיה, אני כבר מגעיל את עצמי.
אבל אין פה באמת מנצחים את מבינה? וגם אם תצאי הכי גיבורה,
והכי מחוזקת והכי למודת ניסיון, את עדיין הפסדת בדיוק כמוני,
אם לא יותר. אין בפרידה הזאת שום גבורה, שום כבוד או אגו או
כל דבר אחר שלא חזק בכלל בעוצמות שזה חזק בהן. יש כאן פיספוס
עצום, וגם אם בעיניך עמלת כדי למנוע את הפיספוס הזה הרבה יותר
ממני זה לא אומר שזה יכאב לך פחות. וזה הכי לא הוגן בעולם,
אבל זאת האמת, ואת יודעת אותה.
אני מכונס, אני פרנואיד, אני אטום...נכון. אבל את יודעת שאני
לא מקבל את זה כמובן מאליו, שבין בריחה אחת לשניה למחוזות
האטימות יש בי את הכל הרצון שבעולם להשתנות. ולא, לא כי
הבטיחו לי שזו דרך המלך, שהשינוי הזה יתן לי אותך וכל דבר אחר
שאי פעם רציתי, אני רוצה להשתנות בשבילי, לא בשביל איזה הבטחה
מעורפלת. את יודעת שאת יכולה לבוז לריקנות שלי מפה ועד להודעה
חדשה, להסביר לי שאם אני אמלא את העולם שלי בסיפוקים מוזייפים
ולא אמיתיים אני לא אהיה פחות לבד. אבל את יודעת שאני יודע את
כל זה, את יודעת שאני לא בונה הרים וגבהות על הבריחה הזאת,
שאני לא באמת מאמין שהיא תיתן לי את האושר. לא התאהבתי בך
בגלל העינים היפות שלך, את לא עוד איזה חפץ למציאת סיפוק רגעי
ובריחה מעוולות היומיום, את אמיתית.
אם הייתי אטום נטול כל כוונה להשתנות כמו שאת אומרת, למה
לעזאזל התאהבתי בך? למה אני מתעקש עלייך? למה אני לא חוזר
למקום שאני רגיל אילו ונוח לי בו וקל לי בו? למה אני מחפש צרות
שלא לי איתך? את לא צריכה לספר לי כמה אני לבד, זה יושב שם
בפנים כבר מי יודע כמה זמן...לא שוכח לעולם להזכיר לי.
נכון שהתחלנו ממקומות לא שווים, נכון שנאלצת לסבול דברים שאסור
לך לספוג מאדם שאוהב אותך. אבל אם זה באמת שיעור שאנחנו רק
באמצע שלו, שיעור שהעברת לי כי אהבת אותי, אז תסתכלי עלי במבט
מפוכח, נטול כעסים ותראי כמה הכל השתנה. את מבינה את זה? את
נתת לי מתנה שתלך איתי כל החיים, אולי אני עוד לא יודע מספיק,
אבל אני יודע שקיבלתי משהו שספק אם יכולתי חלום על לקבל. ואני
רוצה לחלוק את המתנה שנתת לי איתך, כי היא שלך הרבה יותר מהיא
שלי, כי היא ספוגה בסבל שלך ובמחיר בלתי נתפס בכלל ששילמת כדי
לנסות לגרום לי להבין.
שום כעס וכאב לא יתעלו על אהבה וגעגוע, ולכן במקום להקל, הם רק
יחמירו את ההרגשה. אני לא מבקש שתוותרי על כלום, רק שתטי אוזן
ותקשיבי לי, וכשתסיימי תדעי שגם אני מקשיב לך, תמיד, כל הזמן,
בכל הכוח. יכול מאוד להיות שזה יותר מדי לבקש, שאיבדתי את
הזכות לבקש כבר לפני מי יודע כמה זמן, וזו זכותך המלאה לסרב.
אבל זאת גם הזדמנות, אולי אמיתית ואולי לא לחיות את האושר
באמת, ולא רק בדיעבד. |
