פעם אהבתי ילדה, ילדה יפה, תחילתו של עניין זה היה לפני שנים
רבות, היינו ילדים אז, לא ידענו הרבה אף לא זו את זה. למרות
שלא נותר בזיכרוני הרבה מאותו הזמן זוכר אני לילות חמימים של
קיץ בהם היינו מטיילים בבגדים לבנים אוחזים ידיים מזיעות
מהתרגשות וירח לבן מציץ בחיוך ממעל. ירח צחור זה נעלם כבר
מזמן. שנים רבות שאין הוא נראה בשמיי הלילה שלנו.
כל זה קרה לפני כל כך הרבה זמן, אולי במאה שעברה או אולי אפילו
באלף שעבר, איני יודע וזה לא חשוב בכלל. למרות שזיכרוני באשר
לאותם ימים רחוקים וראשוניים אפוף ערפל, דבר אחד אדע לבטח, כשם
שאני יושב מול השמש המסנוורת ויודע שזה לא לילה עכשיו, פעם
אהבתי ילדה יפה.
אהבה זו שלמה הייתה, אהבה ראשונה, נטולת דאגות ובעיות, אהבת
אמת, היא הייתה ילדה יפה וככזאת היא נטועה בזיכרוני המרוסק
כיום. גופה היה שלם כמו פסל יווני, למרות שפסלים יוונים ערומים
הם והיא לא, ידעתי משמתחת לבגדיה מושלמת היא. בטוחני שונוס,
המפוארת בנשות האולימפוס הייתה מכסה את מערומיה ונמלטת בבושה
במקרה והשתיים היו נפגשות ואף בחטף. החלקים השונים בגופה
התאימו זה לזה בלי שום סטייה. הכל התאים - הגובה למשקל, המשקל
לגובה, היא אליי ואני אליה. באותה תקופה הימים היו צעירים
יותר, ובאותם ימים הדברים היו ברורים יותר, למרות שאני כמעט
ולא זוכר אירועים או התרחשויות מאותם ימים, הדברים שאני זוכר
ברורים לי כלבנה במילואה במחצית חודש תמוז. בהחלט ניתן לומר,
ואני אף אומר זאת בפה מלא, היא הייתה כזו שלבבות של קרח ימסו
למרעיה.
למרות שזיכרוני לגבי אותם זמנים לא יציב, היטב אני זוכר את
גופה הקטן מכוסה בחלקו ע"י בגד ים זעיר שרוע על החול החם ואת
כפות רגליה הענוגות, בלא כל סנדל המתחפרות בהנאה רבה בחול הים
בעוד השמש באופק צובעת אותה בצבעי אדום זהוב עזים ושוב אותו
חיוך ששובה אותך ללא כל יכולת להתנתק. חיוך שמעורר צורך עז
להתקרב ולגעת. חייב אני להזכיר שזיכרוני ככלל אינו כל כך טוב,
אני מתקשה ביותר לזכור פרטים באשר לחיי, לעתים אף קשה לי מאוד
לזכור דברים שעשיתי אתמול או דברים שאעשה מחר, אך האם זה בכלל
חשוב?
ובכל זאת דבר אחד אני יודע בברור, או לפחות בביטחון רב, אף
שבעולמנו אין דבר שהוא בטוח חוץ מקיומו הנצחי של האל, אני יודע
שאהבתי. זו הייתה תקופה קשה, סבוכה ומלאת אירועים מבלבלים אותם
אין אני זוכר אולי בגלל עומס האירועים כל כך קשה לי לאחוז
בזיכרונות אלה. ניתן לומר עליה שהיא הייתה היפה בבנות תבל, אך
גם המשפט הזה מחוויר ומשתתק כאשר הוא עומד לידה מול המראה
ומתבונן ביחד איתה לעבר שפתיה המלאות, האדומות כרימון בשל אשר
מרוב בשלותו נקטף הוא בזריזות ומוצא את עצמו נאכל ע"י נערים
צעירים גרגרנים המוצצים בשקיקה ובמהירות את גרעיניו אשר מתיזים
ומלכלכים את כל הסובב אותם באדום עז.
כן, זה אפשרי לומר שהיא הייתה יפה, עיניה העגולות בצבעי הדבש -
מזון מלכות, מתוך וערב לחיך, וכבר נעצמות עיני ואני מרגיש את
טעמו של הדבש החום והצלול מטפטף לאיטו לתוך הגרון בתאווה
גדולה, עדיין לא ספגו עניה את המראות אשר יעכירו את צבעם או
יגרמו להן להיות קשות כמו ההוא המנהל שלנו במפעל שכועס ודוחק
בנו כל הזמן על מנת שנסיים את עבודתנו ומביט בנו כאילו אנו
האשמים שהעבודה לעולם אינה נגמרת.
וכבר מתחלף זיכרון זה בתמונה של כתף שקטה המציצה לרגע קטן מבין
שער ארוך המונח ברישול שובב על הכר הרך ורץ לו ומתערבב בגוה
בעדינות חופשית וללא כל מגבלות ומבין קיפולי הבד הדק של שמיכת
הקיץ הקלה. כתף חלקה המתחברת בקו מעוגל לצוואר ענוג וכל זה
מזכיר לי עופר איילים חום המקפץ לו ליד אימו ותולה בה מבט
כשואל, האם את מסכימה שאלך יותר רחוק, עד מעבר לגבעה? בזיכרוני
המעורפל החום של עניה מתחבר עם צבע עורה השזוף המתערבב בקרני
השמש העייפות של דמדומי הערב המטפסות מבעד לחלון ומשתקף בצבע
העניים של העופר המקפץ בקלילות, שמתבונן באימו בעניים שואלות.
תמונות ממשיכות לעלות בזיכרוני העייף, אותי, לילה אחד, ואולי
היו אלה לילות רבים, יושב במיטה בעודה ישנה, במצב של ערפול
חושים, כמעט ישן ולא ישן, כמו הוזה, נוגע בעדינות בחלקי גופה
הנחשפים לפרקים מבעד לאותה שמיכה דקה. רואה את ביטנה אשר הנאמר
'כערמת חיטים סוגה בשושנים' הופך להיות תפל וחסר ריח מבעד
לענני שינה, ונרדם שוב. שוקע לתוך צווארה המתוק.
את המיטה אני זוכר, מיטה שהייתה מונחת בפינתו של החדר הקטן,
למעשה זאת לא הייתה מיטה זאת הייתה ספת נוער, בערב היינו
פותחים אותה בזהירות ומסדרים את הכריות כך שראשינו יהיו מונחים
מתחת לשולחן הכתיבה שלה. 'שולחן כתיבה לבני הנעורים' כך אמרו
לאמא שלה כאשר היא הלכה לקנות לה אותו. ביום היא הייתה מקרבת
את הכיסא הקטן שלה אליו, ושוקדת על הכנת שיעורי הבית, לומדת
עליו שעות רבות - מ"מ ואלגברה, אזרחות טובה ותורה, זו שבכתב
ואולי אף זו שבעל פה. ובלילות על ספת הנוער הפרושה לרווחה גופה
היה שרוע ולומדת הייתה.  
כל זאת היה לפני שנים, שנים רבות - מקצתם של האירועים הזכורים
לי התרחשו לפני שנים רבות וחלקם לפני שנים מעטות. רצף האירועים
השתבש לי מאז ועד היום, משובש הוא ומלא חורים. אז ידעתי שאני
אוהב ילדה יפה. היום אני חושב, ואלי אף בטוח שאני אוהב אישה
טובה, חכמה ואולי אף יפה, אישה שיודעת את כל התורה, גם זו
שבכתב גם זו שבעל פה, גם זו שמעל וגם זו שמתחת. כיום אני כבר
לו מורה שלה. האישה אתה אני חי כיום אישה יפה היא, למרות
שמידותיה קצת התעגלו.
אולי זיכרוני באשר לפעם אינו ברור אך את הקיץ שעבר, בו התחתנו,
אני זוכר היטב. הרבה שנים חלפו מאז התחילה אותה אהבה  ראשונה
ועד היום. כאשר אני מתבונן לאחור אני זוכר לילות סוערים של
חורף נוקשה בו הברקים והרעמים דופקים על התריס הצר של חדרה
הקטן. אני זוכר אותה, צועקת בקול חלש, שהרי קטנה הייתה, כאשר
הברקים והרעמים טרקו את החלון הזעיר. והיא קופצת משנתה
ומתעוררת לזרועותיי מבוהלת, ואני, עוטף אותה בגופי ומרגיע 'זה
בסך הכל ברקים אין מה לפחד'. היא הייתה פחדנית וכנראה תישאר
פחדנית לעולם. בקיץ שעבר התחתנו, אני בליל ירח מלא של חודש
אלול והיא בראש חודש מנחם - אב.