כלואה.
אני מרגישה כלואה.
לפעמים אני מרגישה קלסטרופובית.
אני יושבת בחדר הקובייתי והקלסטרופובי שלי.
הקירות סוגרים עליי. אני מתחילה להתנשף בכבדות. אין דלת. אין
חלונות. חם לי. רק קירות. קירות וסורגים. סורגים דמיוניים
שסוגרים על המוח שלי. אני לא מסוגלת לחשוב. אני לכודה בדמיון
שלי. כלואה.
היה הייתה נסיכה. הנסיכה הייתה יפיפייה, כמו כל הנסיכות.
הנסיכה הייתה כלואה. היא הייתה כלואה בטירה של דרקון אימתני.
היא הייתה בחדר הכי עליון שבצריח הכי גבוה במגדל. אפילו חלון
לא היה לה. היא הייתה יושבת בחדר שלה, כלואה ע"י דרקון, והיא
הייתה מדמיינת, חולמת על הנסיך שיבוא ויציל אותה.
אני אוהבת לחלום, לדמיין. הדמיון שלי מאוד מפותח, אני אוהבת
לחלום על נסיכות מהאגדות. אתם יודעים, מאלו שכלואות בטירות של
דרקונים. כלואות. אין מקום להיגיון. אז מה אם דרקונים לא
יכולים להיות בעלי טירה. זה לא כאילו הם משלמים שכר דירה או
משהו. אבל אין מקום להיגיון. רק לדמיון. גם ככה המוח שלי בקושי
מתפקד. זה כל מה שיש לעשות בחדר קטן שכזה. לחלום, לחלום על
נסיכות מהאגדות. ועל האביר על הסוס הלבן, הנסיך.
הנסיך חייב להיות מושלם. לבוא רכוב על סוס לבן. להסתער אל
הטירה, להרוג את הדרקון, ולהציל את הנסיכה. להוציא אותה מסיפור
האגדות שהיא נמצאת בו ולקחת אותה לאגדה אחרת. שמחה יותר.
הלוואי והייתי יכולה לקפוץ לתוך סיפור אגדות. שיבוא איזה נסיך
ויציל אותי. בעצם זה לא חייב להיות נסיך, אני הרי לא נסיכה.
הוא חייב לבוא רכוב על סוס לבן, ולהסתער לטירה. בעצם, איפה הוא
ימצא פה סוס פתאום? בואו נהיה קצת הגיוניים. ואני לא בדיוק
נמצאת בטירה. סתם אחת שיושבת בחדר קטן וקלסטרופובי, וחולמת.
הוא יבוא, יהרוג את הדרקון, ויציל אותי מהטירה המכושפת. רגע,
כבר אמרנו שאין טירה... ואיזה דרקון?! לא צריך להציל אותי
מדרקון, מה שכולא אותי פה בחדר קטן וקלסטרופובי זה רק הדמיון
שלי. החלומות שלי. אני אוהבת לחלום... בכל מקרה, הוא יבוא,
יציל אותי מסיפור האגדות הזה, וייקח אותי למקום אחר. שמח יותר.
פתוח יותר. אולי אחו ירוק ויפה. עם אגם, ומפל. ויהיו מלא
כוכבים ו... רגע רגע, בואו נחזור למציאות שניה. מי, לעזאזל?!
מי כבר יבוא להציל אותי פה באמצע שומקום. פה, בתוך חדר קטן
וקלסטרופובי. בואו נהיה קצת מציאותיים... מציאות.
אם סיפור האגדות היה קצת יותר מציאותי, הנסיך אף פעם לא היה
מצליח להציל את הנסיכה. הדרקון ישר היה אוכל אותו. בכלל,
מלכתחילה, הוא לא היה כולא את הנסיכה. הוא היה אונס אותה כל
יום, והיא הייתה משריצה מיליון דרקונים קטנים שגם היו אונסים
אותה אחד אחד, או ביחד... עד שהיא הייתה מתה מרעב, כי הדרקון
לא היה מביא לא אוכל סתם ככה. וגם אם כן, היא הייתה מתה ממנת
יתר במוקדם או במאוחר יותר.
מציאות. זה מה שכולא אותי פה. לא הדמיון שלי. המציאות. כל
הבעיות מהמציאות סוגרות עליי. כמו איזה ארבעה קירות עבים בחדר
קטן וקלסטרופובי. עבים במיוחד. שכבות על שכבות על שכבות של
בעיות. והכל, כמו באיזה ספר אגדות לילדים- מתועד. הכל רשום על
הקירות האלו. בשפה הכי פשוטה שיש. הכל רשום על הקירות עם
תמונות והכל. כאילו כדי שאני אזכור יותר טוב. שאני אוכל לדמיין
בראשי את הבעיות. הכל מתואר בתמונות. הרי בשלב מסוים אני גם
ככה אשכח איך לקרוא. המוח שלי כבר בקושי מתפקד. אני רק יכולה
לדמיין. לחלום על נסיכות מהאגדות. אתם יודעים, מושלמות כאלו,
בלי בעיות. המוח שלי כבר בקושי מתפקד אני תכף כבר לא אוכל
אפילו לרשום על הקירות.
רק לצייר. לצייר שירבוטים של כל הבעיות שלי. מהמציאות... |