יושבים אצלו בחדר מחפשים נושא לשיחה,הוא מוציא סגירה כדי
להפסיק את המתח אני מסובבת את הראש כדי לא לנשום תריח
הנורא,הוא יודע שאני שונאת את זה.
הוא מביט לחלון ומתחיל להסתובב בחדר,אני שואלת אותו על מה הוא
חושב והוא שותק,הוא מסתכל עלי במבט נאיבי ומתקרב אלי כמעט מנשק
אותי אבל אז עוצר, הכלב שלו עשה פיפי זה הכעיס אותו הוא זורק
איזה קללה ומתרחק ממני מכבה תסגירה והולך לנקות.
שקט שקט הוא לא אומר מילה .
מסתכל עלי ומפשיט אותי במבטו,אני שונאת שהוא עושה את זה אני
רוצה להתקרב לגעת להרגיש..התקרבתי אליו  ונתתי לו נשיקה נשכתי
לו תשפה..
הוא מחייך, ומדליק שוב סגריה,יוצא למרפסת ,אני לא מבינה אותו
מאיפה הכשרון להרוס תמיד רגעים אחר כך הוא מתפלא,מתפלא שאני לא
רוצה לחזור לפה.
התחלתי כבר לחשוב על לקום וללכת זה מה שמאיה הייתה עושה,אבל
מאייה זה לא אני! מתי אני יבין את זה ?כל אחד הוא בן אדם בפני
עצמו,די!! אמרתי לא לו, אלא לי אני צריכה להפסיק לחשוב ובטח
לדבר לעצמי,למרות שזה מה שכולם עושים בשעות השעמום מהרהרים
לא?
אני צריכה למשוך אותו לא במראה שלי בהתנהגות אבל איך ??!.
נמאס לי לחשוב אז אני מסתובבת, בוהה בטלוויזיה  ומעבירה לו
ערוצים הוא עדין שותק לא מחליף מילה אני שונאת שהוא עושה את
זה.
עם צחי זה לא היה קורה,הוא היה מת שאני יהיה אייתו יאהב אותו
בל אני אוהבת את יובל .. ויובל?
לא יודעת הוא רק מביט עלי במבט נאיבי שיפסיק,אבל הוא ממשיך.
יש לי בחירה לקום וללכת או להישאר מה להחליט? תמיד שאני שואלת
את עצמי שאלות שמצריכות תשובות מהירות אני נלחצת כאילו שעון
מתקתק מולי עם סטופר ומודד לי ת' שניות.
החיים שלי זה הבחירה..שלי וכנראה שכבר בחרתי כי אני כאן אבל לא
טוב לי.
לשבת סתם בחדר אפוף עשן כבד וריח לא נעים הוא מסריח לא
המסגריות,אלא   מהחיים הוא מייאש ומדכא.. אז אני צריכה לעזוב
ממה אני פוחדת?.
אני יחכה ואם לא יהיה שינוי אני יקום ויעזוב, הוא גורם לי
להרגיש לא בנוח בעצם שום בן אדם לא מרגיש בנוח שיושבים מולו
ומסתכלים עליו יותר ממבט בוחן אלא קוראים לו ת' נפש שלו את
הנשמה את העולם שלך.
הייתי צריכה את הרגע הזה כדי להבין להחליט ולהגיד זה הזמן
ללכת.
אני מדליקה סגירה מניחה לו במאפרה ואומרת לו תמשיך את מה
שהתחלתי.
אני סיימתי.