בזמן שכולם חיפשו אותי ישבתי בצד ושיחקתי בקוביה הונגרית שאחי
קנה לי מתנת גיוס. כל הצבעים לא הפסיקו להסתחרר כמו מטורפים
ואני הצלחתי ליצור פאות מושלמות בצבעי הקשת. כעבור כמה שעות של
פרקי ידיים כואבים, הגיע מישהו ושאל אם אני כבר מוכן ללכת.
אמרתי שכן ויצאנו מהאולם. בדרך השלכתי את הקוביה אל אחד הפחים,
אבל החטאתי והיא נחתה על הרצפה.
דחפנו את כל האנשים ופילסנו לנו דרך. את אלו שלא היו מוכנים
לסור מדרכנו נאלצנו לעקוף. מה לעשות, יש אנשים שפשוט אי אפשר
להתווכח איתם.
כשיצאנו האוויר בחוץ כבר היה קר. זה שבא לקחת אותי שאל אם יש
לי מעיל ועניתי שלא. הוא לא אמר כלום והצית לעצמו סיגריה.
עמדנו שם. הוא עישן ואני הסתכלתי איך העשן שלו מתערבב באדי
הקור. אחרי כמה דקות עצרה לנו מונית. הנהג פתח את החלון ושאל
לאן אנחנו רוצים. זה שבא לקחת אותי אמר לכותל, והנהג הסכים.
נכנסנו. התיישבנו מאחורה. הנהג אמר לו לכבות את הסיגריה. הוא
שאף ממנה ואחר כך הטיס אותה דרך החלון. אחר כך הנהג התניע
ונסענו.
הדרך הייתה די ארוכה, וזה שבא לקחת אותי סגר את החלון כי באמת
כבר היה קר מאד, אפילו ביחס לעונה. דיברנו קצת. הוא שאל אותי
אם לדעתי יש יישוב בארץ שלא מוכרים בו טוסט, ואני חשבתי רגע
ואז שאלתי אם זה כולל קיבוצים. הוא אמר שלא כי בקיבוצים זה
מסובך עם כל העניין של חדר אוכל, ואז שוב חשבתי, ואמרתי שכנראה
שלא, כי אפילו אם יש בנאדם אחד שמוכר למישהו אחד טוסט בחמישה
שקלים, הרי כבר יש מישהו שמוכר טוסט ביישוב הזה. זה שבא לקחת
אותי הסתכל עלי ושתק. אחר כך הוא אמר שהוא לא התכוון ברצינות
ואני שתקתי. והנהג הדליק לעצמו סיגריה.
המשכנו לנסוע. השמיים התחילו להיות מעט פחות כהים, או שהעיניים
התחילו להתרגל לחושך. ואם כן, כלומר אם העיניים התחילו להתרגל
לחושך, הרי שזה די עצוב שברגע שמתרגלים למשהו הדברים מיד
משתנים.