אמרתי שנפגעתי,
ביקשת סליחה.
אמרת שאתה אוהב, ואני בוכה.
דמעות שלא בכיתי בחיים, בוכה על הכל על כל מה שהיה..
אוהבת אותך, אבל אני לא מסוגלת להפגע שוב.
לא הבנת את זה ואמרת,
"תעזבי, גם ככה אני רגיל שעוזבים אותי.."
בלב לא הייתי בטוחה שזה מה שאני רוצה,
נתת לי הרגשה שאם אני עוזבת, הכל אבוד.
אבל הראש אומר אחרת ובמקרה הזה הוא צודק,
לא יכלתי להשאר איתך, כי ככה אני שאני נפגעת...

בכיתי כל הלילה, וקמתי עם עיניים נפוחות.
כ"כ קשה לי שאתה לא מבין, או לפחות מנסה.
לא מבין, שלא הכל אבוד...
אבל אצלך זה כמו עסקת חבילה,
או הכל או כלום.
כנראה שבחרתי בכלום,
ואני אצטער על זה.
אבל אין דרך חזרה.

כל פעם שאני חושבת עליך, אני נזכרת במשפט האחרון שאמרת..
"תזכרי שיש מישהו בשם

שהיה מוכן לתת לך הכל,
אבל לא נתת לו, ואני מקווה שיהיה לך מישהו שתאהבי, שירצה לתת
לך חלק ממה שאני רציתי..."