[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ליסה ברקו
/
אדום-שחור-לבן

כמידי ערב ישבי על הספסל הצהוב המקושקש שבתחנות האוטובוס
כהרגלו, האוטובוס בושש להגיע ולי לא נותר מה לעשות מלבד לבהות
בטור המכוניות החולפות מול עיני במהירות ומשאירות לשמיים
השחורים ענני פיח חדשים. הרמזור התחלף מאדום לירוק ובין רגע
נעו מאות מכוניות קדימה, כמסתערות על איזה טרף. לרגעים מספר,
עד שהרמזור השני התחלף, נראה הכביש הסואן כמספר אלומות אור
בוהקות, אדומות מצד אחד ולבנות מהשני.
סוזוקי מקרטעת משכה את תשומת לבי בגלל האורות הצהובים הישנים
שלה, אך היא ללא ספק הייתה קטנה מידי מכדי להפריע לרצף אלומות
האור הלבנות. לרגע תהיתי מה היו עושים האנשים לו ניתן היה
לבחור את צבע פנסי המכונית ממגוון צבעי הקשת. חייכתי לאור
המחשבה על מראה הכביש אז, שהיה הופך להרבה קרניים צבעוניות
מנצנצות החשיכה. אבל החיוך נמוג, לא, ידעתי שגם אם הייתה
האפשרות היו רבים נשאירם עם האדום-לבן המסורתי ולו רק בגלל
ההבדל. והנועזים - הירוקים, הכחולים, הורודים וודאי היו אף הם
חוזרים במהרה למקור מהפחד שמא הם מפריעים לשלמות האלומות
האדומות לבנות.
האורות נצצו בהרמוניה ויצרו מראה יפה יחסית לכביש הראשי. וודאי
עברו כאן בדקת האחרונות אלפי מכוניות, אך האוטובוס המאחר
כהרגלו לא נראה באופק.

איש זקן הלך לאיטו במדרכה שלידי, ידיו מלאות הקימוטים החזיקו
במקל העץ הגדול ודפקו עמו ברעד על המדרכה. לא אהבתי להטריד את
מנוחתם של הקשישים, אבל משום שהתחלתי לדאוג שמא אאחר לעבודה
ושעון אף פעם לא נשאתי עמי, נאלצתי לשאול אותו מה השעה.
בפעם השניה כשחזרתי באוזניו על השאלה, הוא נשען על מקלו ובעודו
רועד כענף דק ברוח, הרים מעט את שרוול חולצתו המכופתרת, אמר
שקשה לו הראייה בלילה והראה לי את שעון הזהב הגדול. העפתי מבט
בשעה, מלמלתי תודה רבה בחיוך מבויש וחזרתי למושבי בעודו מתרחק
ממני ונקישות מקלו הולכות ונחלשות.
בחנתי את פניו, את מלבושיו ואת הליכתו בקפידה. מהם ניסיתי
לדלות רמזים על חייו. קשה היה לנחש את גילם של זקנים, אבל לפי
מראם הכללי יכלתי לצייר לעצמי תמונה משוערת של חייהם.

זה ללא ספק נראה לי בודד למדיי, כזה שלו מדברים אתו. שיערתי
שאשתו ודאי נפתרה זה מכבר - כי אחרת מה לאדם בגילו לשוטט ככה
לבדו בכביש הראשי ללא סל מצרכים או אפילו ארנק. כמו מרבית
הזקנים שראיתי בחיי נראה כי ההליכה אינה קלה לו ומשום שלא
ראיתי בה מטרה מסוימת, שיערתי שפשוט אין לו לשם מה לחזור
לביתו. התעצבתי לרגע למחשבה שאולי חייו נראים כמו שנראו חייה.
דירת שני חדרים קטנטנה, מוזנחת למדיי, עמוסת רהיטים, ריקה
מאדם. משהו מהילדים קופץ לביקור פעם בשבוע, הנכדים אולי אחת
לחודש. מלבד שקיעה וזריחתה של השמש דבר לא מבדיל בין יום אחד
למשנהו.

עברה קצת יותר משנה. היא הלכה כהרגלה מידי בוקר לרוקן את הזבל
בפח השכונתי, אך התמוטטה לפתע. הרופאים לא ידעו להסביר, לא היה
סימן להתקף לב או כשל מערכתי כלשהו, אך מאותו היום היא איננה.
אם קודם היא הייתה בריאה דייה כדי לטפל בעצמה, מאז הוא כאן
בגופה בלבד. דירתה הושכרה לזוג צעיר ואילו מאחורי כתליו של בית
האבות, הטוב ביותר במרכז, סבתא שלי זקוקה לרוז, המטפלת הצמודה,
כדי לאכול, לשתות ולעשות את צרכיה. רק אלוהים יודע מה עובר לה
בראש כשהיא יושבת מדי יום שעות על גבי שעות על ספסל העץ שלה
שבגן. רק אלוהים יודע למה הוא לא לקח אותה כבר באותו בוקר.
אני ממשיכה להגיע פעם-פעמיים בחודש. מתיישבת לידה, מחזיקה את
ידה הרועדת ומספרת לה קצת דברים מהעולם. מידי פעם גם היא
מוציאה איזה משפט מקוטע, ללא קשר לדבריי. מלבדי גם אבא מגיע
לשם אולי פעם השבוע לשעה קלה. הבן השני שלה משתמש במרחק כתירוץ
ולמעשה מתעלם מקיומה. לא יותר מידי שונה מהמצב לפני שנה.
אולי הרופאים לא יודעים ממה התמוטטה ונפלה, אך אני בטוחה שהיא
פשוט רצתה לשים קץ לבדידות הנוראה.

באיחור של כמעט רבע שעה עליתי לאוטובוס שייקח אותי לעוד 6 שעות
שגרתיות שיסגרו יום נוסף. עכשיו גם אני הייתי חלק מטור האורות,
כמו כל יום.
כשהייתי קטנה הייתי בטוחה שאוכל לעשות כל מה שאני רוצה כשאהיה
בתיכון. בתיכון חשבתי שהחיים האמיתיים מתחילים בצבא, ואחרי
הצבא כבר אוכל באמת לעשות את כל מה שאי פעם רציתי. והנה,
סיימתי תיכון, עשיתי צבא, ואני כבר כמעט עם רגל אחת מחוץ
לאוניברסיטה, עם התואר ביד...
אבל אני הרגשתי באותו ערב כאילו אני עם רגל אחת בתוך אותו בית
אבות, מואכלת בכפית, מנסה בשארית כוחי להתרפק לפחות על איזה
זיכרונות מהעבר, אך מתקשה למצוא משהו ראוי להתפרק עליו.

עננה נוראה של עצב מהול בפחד אפפה אותי במשך השעות הבאות. גם
לישון טוב בלילה לא הצלחתי. התמונה של סבתא שלי יושבת בוהה
באותו גן, לא הרפתה ממני. לעיתים נוסף אליה מן סרטון קצר, מורץ
קדימה בוידיאו, של חיי, מוארים בתאורה לבנה - אדומה.

ב 6 בבוקר לא יכלתי לסבול את זה יותר. בעזרת כסא טיפסתי אל
המדף העליון ביותר בספרייה. הוצאתי אלבום גדול מאובק. מאחורי
השחור-לבן שבתמונות הסתתרה תקופה צבעונית ביותר. כשהייתה צעירה
ובריאה יותר ספרה לי סבתא הגאווה על השנים בהם הייתה מתנדבת
צעירה, קודם בתנועה, אחר כך פעילה בהגנה. את כל ההרפתקאות,
הסיפורים והאהבות היה ניתן למצוא בין דפי האלבום, בהם הסתתר גם
מכתב צהבהב מתפרק כמעט מצורף בסיכה לתמונה מטושטשת.

ב 8  השמש כבר חיממה את האדמה בעודי צועדת אל השער הסגלגל
הגבוה בין החומות. אחרי בדיקה קפדנית הורשיתי לכנס להסתובב בגן
רחב הידיים, עד שמצאתי את סבתי על אותו ספסל מוכר. לא היה איש
ברדיוס של כמה וכמה מטרים והיא ישבה בוהה בערוגת הפרחים
שמלפניה. מבטה היה כה מרוחק שהעביר בי צמרמורת עזה. נגעתי קלות
בידה, והיא סובבה אט אט  ראשה אלי.
- שלום סבתא, מה שלומך?
אמרתי ונשקתי קלות על לחייה. היא המשיכה להביט בי במבט המרוחק.
לא נתתי לריחוק להפריע לי יותר. התיישבתי לידה, החזקתי בידה
והנחתי את האלבום על ברכיה.
- זוכרת?
שאלתי. לא הייתה תשובה.
פתחתי אותו ועברתי דף דף, סיפרתי לה את כל מה שהיא אי פעם ספרה
לי כשהייתי קטנה.
המבט בעיניה נשאר מרוחק, אך הריחוק היה שונה, נוסטלגי, שפתיה
נראו כמו נמתחו לחיוך קטנטן.
היא לא אמרה מילה, אך כשראתה את פיסות הנייר הזהובות בסוף
האלבום רעדו ידיה ועיניה נצצו. רציתי להקריא לה אותן, אך ידיה
הרועדות לא הרפו מהן. הבנתי שהיא ודאי זכרה מילה במילה
מתוכנן.
כשאחר הצוהריים התקרב ניגשתי אל רוז וביקשתי שתשאיר את האלבום
על שידת מיטתה, נפרדתי מסבתי ונסעתי הביתה.

לעבודה לא הגעתי באותו ערב. ארזתי חולצה, שק שינה וכמה
סנדוויצ'ים לתוך האוטו של תומר ונסענו לאותו מקום קסום שלנו על
שפת הכינרת, כמו לפני שנתיים. שם, חיבקתי אותו חזק חזק, ובאותו
שק שינה עשיתי אתו אהבה באותו לילה, כמו שלא עשיתי זה זמן רב -
מאהבה.



כעבור יומיים נקטעה החופשה המשותפת שלנו.
סבתא שלי נפטרה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לא כל
הקיבוצניקיות
מזדיינות.
אני כן אבל בטוח
יש כמה שלא.


צאלה ביטון,
קיבוצניקית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/10/02 15:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ליסה ברקו

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה