יצאת מהדלת, אני זוכר את אותו יום. היה גשום. נשמע גרוע, נשמע
כמו מיליון סיפורים אחרים אבל יצאת מהדלת וגם במקרה ירד גשם.
אני אוהב גשם את הטיפות שנופלות על הכל את הרעש שהן עושות כשהן
פוגעות בגג, בכביש, באדמה במכוניות חולפות ובמעיל עור שלך בזמן
שאת הולכת מהבית שלי. אני זוכר את המעיל עור הזה, כמה שמחת
שקנית אותו. "בשוק הפשפשים רק 50 שקל סתכל איזה מציאה" אמרת
וחייכת את החיוך שלך כאילו ניצחת את העולם באיזה משחק מורכב.
אמרת שהמעיל הזה יגן עלייך מהגשם, את שונאת גשם, רעש מעצבן
כשזה פוגע באנשים תמימים שרק מנסים להגיע לאן שהוא ושכחו
מטריה. באותו יום לא ירד גשם רק בחוץ, ירד גם גשם בתוך הבית
אבל את הגשם הזה אני לא אוהב, גשם שיורד מהעיניים שלך כמו
בדיחה גרועה שמספרים לילד קטן על זה שגשם זה מתי שלאלוהים עצוב
והוא בוכה. אבל את לא אלוהים והגשם שירד מהעיניים שלך ישר על
הכרית שלי היה נראה מאוד משונה. יצאת מדלת אבל לא מהדלת של
הבית, רק של החדר. חזרת אחרי כמה שניות המעיל היה עלייך, המעיל
עור השחור שקנית בשוק הפשפשים. אמרת שהוא יגן עלייך מהגשם, לא
של אלוהים. של עצמך. הוא לא כל כך עזר כנראה כי הכרית רק נעשתה
יותר ויותר רטובה. אז שוב יצאת מהדלת גם של החדר ואז גם משל
הבית וגם בחוץ המעיל לא הגן עלייך, לא מהגשם של עצמך ולא משל
אלוהים.