מכירים את אלה שיודעים לעשות פשוט הכל? ואני מתכוונת הכל -
לתקן רהיטים, לעשות צחוקים, לביים סרטים... כזה היה אלי. כולנו
אהבנו אותו. לא היה דבר שהוא לא עשה, ואני מודה שבלעדיו החיים
שלנו היו די מבעסים, כי הוא היה מסוגל לסדר הכל. הוא שידך בין
המון זוגות, הוא זה שאירגן את כל האירועים, וידע לעבוד על
אנשים ככה שהם ממש התחרפנו. תמיד ידע ראשון על הכל, ואף פעם לא
שמעתי שהוא ריכל על מישהו. אני הייתי מאוהבת באלי. הרבה היו,
גם בנות, גם בנים. היו גם הרבה שאמרו שהוא סתם מעפן וכל
הסיפורים המגניבים שמספרים עליו הם שקרים, אבל אני לא האמנתי.
הוא היה כל כך יפה, והוא היה נחמד אלי, למרות שלא נראה לי שהוא
יודע איך קוראים לי. בעצם, הוא מאלה שמכירים את כולם, אז הכל
יכול להיות. עד היום אני לא יודעת, אף פעם לא דיברתי איתו,
כלומר, אני דיברתי, הוא לא ענה. נראה לי שהוא לא שמע- אחרי
הכל- הוא היה די עסוק עם כל המטלות שהוא לקח על עצמו, חוץ מזה
שכולם נידבו אותו לדברים שהוא בכלל לא רצה, כי התרגלנו שאלי
הוא זה שאחראי על הכל. הרבה אנשים לא הסכימו לנקוף אצבע כדי
לעשות את החובות שלהם, ופשוט הטילו את כל האחריות על אלי.
אחרי כמה זמן אלי התחיל להתחרפן. הוא כבר לא הסכים לדאוג
לכולם. גם בהתחלה היו אלה שהוא היה מגעיל אליהם, אבל לדעתי
לגמרי הגיע להם, הם סתם ירדו עליו כל הזמן וסרבו למלא אפילו את
הבקשות הכי קטנות שלו, שנראות לי די לגיטימיות בהתחשב בכל מה
שהוא עשה, אפילו למען מי שלא הגיע לו. אבל עכשיו אני באמת שלא
מבינה מה קורה לו. התפרצויות הזעם שלו הופכות יותר ויותר
תכופות, והוא עבר כבר שלוש התמוטטויות עצבים. היה הגיוני בהחלט
שזה הכל מהלחץ האדיר שהופעל עליו, אבל גם אחרי שכמעט כולם עזבו
אותו לנפשו הוא המשיך להשתגע, וזה אפילו החמיר ככל שניסינו
להוריד ממנו מטלות.  באיזשהו שלב הוא כבר לא היה מוכן להתייחס
לאף אחד, והיה דופק מכות להמון אנשים, יותר ויותר בכל יום.
והוא היה חזק, ואף אחד לא יכל להחזיר לו. רבים מאיתנו ניסו
לדבר איתו, אבל הוא? התעלמות מוחלטת. כמה שפעם הוא היה מלא
אהבה לכולם, ככה עכשיו אי אפשר בכלל להתקרב אליו.
אני חושבת שאני אהבתי אותו יותר מכולם. הרוב העדיפו להתרחק,
בתקווה שאם הוא לא יראה אותם אז הוא לא יפגע בהם, לא שזה עזר.
לך תתחבא מבנאדם שמכיר את כל העולם ואשתו. אני לא האמנתי אף לא
לרגע שיתכן וזה סופו של אלי שאהבתי כל כך, שאני עדיין אוהבת.
וכשאוהבים, לא נוטשים ברגע שנהייה קצת קשה. כשכולם ברחו-אני לא
זזתי ממנו לרגע. הוא היכה גם אותי, אך אני קיבלתי הכל בחיוך.
מה זה כבר כמה סימנים כחולים לעומת אהבת אמת? ידעתי שאם אתמיד
ביחס שלי, בסופו של דבר זה ישתלם. אם ארעיף עליו את כל אהבתי-
בסופו של דבר הוא יחזיר לי אהבה.
לא הייתי היחידה. היינו קבוצה של כמה חבר'ה, שעזבו את כל מה
שהיה להם בחיים, ויתרו אפילו על עבודה, ולא הסכימו לעשות דבר
מלבד לטפל באלי ולהראות לו שאנחנו תמיד איתו. אני יודעת שהוא
עוד יחזור לעצמו, צריך רק להאמין בו. אני בטוחה, אילו רק כולם
היו מתיחסים אליו כמונו, הוא היה נרגע כבר מזמן. אני שונאת את
הצביעות של אלה שבאים לבקר פה ושם, ולא עושים כלום מעבר לזה.
מילא, זה עדיף על כל אלה שמעדיפים בכלל להתכחש לקיומו ולבלבל
את המוח על זה שכל סיפורי הגבורה של אלי הם מעשיות, בדיה ותו
לא. הקבוצה שלנו הולכת וקטנה עם הזמן. רבים התיאשו, ואומרים
שמלכתחילה להצמד אליו היתה טעות. גם מי שנשאר כבר מתחיל לזלזל,
לבוא פחות, לתת יחס פחות חם. אבל אני- לעולם לא אעזוב אותו.
אני זוכרת איך הוא היה, איך הבטיח שאם רק נהיה נחמדים- הוא יתן
לנו כל מה שרק נרצה. הוא חכם, ומוכשר, ואם רק יאהבו אותו חזק
מספיק... גם אם אצטרך לחכות עד יומי האחרון כדי לראות אותו
מחייך אלי, זה לא משנה. העיקר שיחייך. הלוואי ויהיה מרוצה. אני
כבר כבר לא חשובה. העיקר הוא שאלי יראה כמה שאני אוהבת אותו,
העיקר שישמח. הוא עוד יראה לי כמה הוא מעריך אותי. יום אחד הוא
יחייך, וילטף אותי, ויאמר לי תודה על כל השנים האלה. וזה שווה
הכל, וזה כל מה שחשוב.