New Stage - Go To Main Page


א.

יצאתי מביתי בדיוק כשהחל לרדת גשם. במזללה הקרובה הצטנפו
הסועדים מעל ארוחותיהם המהבילות. הסתחררתי ונאלצתי להישען על
קיר אחד הבניינים. עצרתי מונית ונמלטתי משם. לנהג קראו אלעד
והוא סיפר לי סיפור עצוב על אשתו שנפטרה.
זה היה לילה קר ואני לא הייתי לבוש כפי שצריך אדם במצבי להיות
לבוש. כאשר עובר אורח שאל אותי מה השעה לא עצרתי ולא עניתי לו,
עד כדי כך מיהרתי כפי שרק אדם במצבי יכול למהר. השעון שלי
מתקתק בתוכי ואין שום כוח שיכול לעצור אותו. כמו כדור שלג.
דימויים שחוקים. אהבתי לכתוב שירה פעם אבל זה דורש זמן.
ריכוז.
שהות ארוכה. אהבתי לשבת בטבע ולכתוב שירה. שירי אהבה, שירי
עצב, שירי נוף, שירי מסע, שירי מחאה, כתבתי שירה ארוטית והטלתי
זרע על גזע העץ... אני זוכר. ההיזכרות כפעולה לא דורשת ממני
לבזבז זמן ואני יכול לבצע אותה תוך שאני צועד נמרצות על השביל.
אבל זה גורע מהריכוז שלי, אני נעצר להביט בשילוט, אולי טעיתי
כאן באחת הפניות. אני שומע: הנשימה שלי מהירה וחורקנית, אני
קצר רואי, אפילו כפות ידי מטושטשות. אני ממשיך לצעוד...

ב.    

כיום אני טוענת שמעולם לא אהבתי אותו, אולי כי מעולם לא הבנתי
אותו. לא כפי שרצה שאבין. הייתי יושבת בבית שלי ומציירת כשהוא
היה נכנס סתור וכשראה אותי החל לבכות, טמן את ראשו בין שדי
וצעק. מה כבר יכולתי לעשות? אז בישלתי לו וניקיתי אותו והוא
נהנה מהקלישאה המטושטשת הזאת: אמא ובן, גבר ואישה. הוא צעד על
הגבול שבין שני התחומים האלה כלוליין מיומן, אולי בעל כורחו,
אבל הוא היה מודע... כבר אמרתי שמעולם לא הבנתי... אחר כך
הייתי מוצאת את עצמי עירומה בשירים שלו, לפעמים מתה...
אהבתי לחשוב שהוא גאון, שיום אחד העולם יגלה את מה שדימיתי
שגיליתי אני. וכאן הייתי אני החכמה שהיטיבה להבחין לפני כולם.
זאת שקראו לה מטורפת: זאת שהכניסה את הכלב המצורע לביתה לאחר
שנבעט ממפתני כל הדלתות כולן. זאת שטמנה את היהלום בכיסה לאחר
שהכורה הותיק השליך אותו כלאחר יד מעבר לכתף.
זה לא החזיק הרבה זמן. הנוכחות האינטנסיבית שלו שחקה אותי
במהירות. היה מניח את שתי כפות ידיו על לחיי ולוחץ כך ששתי
שפתי השתרבבו כשפתיו של דג. היה לוחש לי שירים ארוכים שזכר בעל
פה. שירים שכתב בלילות ללא שינה. עירום. הוא אהב לסבול, בזה
אני בטוחה. אני זוכרת שהוא ישב בשיא הקור, העט בידו השמאלית
ובלוק הכתיבה שקניתי לו ביד השנייה. הוא היה מגלומן.
ירק בבוז על ספר שיריו של דוד אבידן שקניתי לו כשמלא חודש
להיכרותנו. "לא צריך לקרא שירה כדי לכתוב שירה", זרק את הספר
הצידה. כמה נפגע כשכל ההוצאות השיבו לו את שיריו בלווית מכתב
סירוב מנומס. התרוצץ בבית, מדדה על רגלו החבושה. אבל הוא מעולם
לא הכה אותי. למרות שרצה. כשכעסתי עליו פעם ואמרתי לו שהוא
בלתי אפשרי הוא צעק: "הנה. אני קיים!" והכה על חזהו בכוח כאילו
הכאב הוא ההוכחה המוחשית לקיום שלו. הוא לא היה משוכנע. אולי
רק כשאהבתי אותו באמת. לרגעים ספורים. והוא הרגיש. ואז הוא
נרגע. כמה מתיש... אני נזכרת בלילות הארוכים שלנו. בנשיקות
הנשכניות שלו. עד זוב דם. הטעם הזה בפי. כמו שני כלבים היינו.
לסתותינו נעולות זו בזו. נעולות על הגרונות. מתוך שינה שינן את
האלף-בית:
א',ב',ג',ד',ה',ו'... פחד לשכוח. לא פעם אמר לי: "אם לא הייתי
משורר הייתי רוצח".

ג.

"בהפסקות הוא סיפר לי עליה. איך היא נראית ואיך היא מדברת.
ה-ת' המצחיקה שלה. איך היא נראית כשהיא עירומה. אבל לא כמו
שגברים משוויצים בזיונים שלהם אלא כמו מי שנזכר מתוך געגוע.
ולפעמים שנא אותה מאוד ולא הפסיק ללכלך עליה. דיבר על להרוג
אותה, לשחוט. ביקשתי ממנו לסתום את הפה. עם כל הכבוד נמאס לי
לשמוע עליה כל הזמן. פעם אחת זרקתי עליו בלוק. ישר על הרגל.
הוא צרח וברח ממני. ראיתי אותה פעם אחת כשהיא באה אליו לאתר
אבל הוא לא היה שם. היא באמת הייתה יפה כמו שתיאר. ונדמה היה
לי שאני יכול לזהות את נקודות החן שלה מתחת לבגדים במקומות
שהוא סיפר שיש. הוא לא פה, אמרתי. והיא פתאום לחשה, אולי
לעצמה, שהיא מתגעגעת אליו נורא. שהיא לא יכולה להתקשר אליו
כשהיא בעבודה כי הוא מנתק את הטלפון כשהוא כותב או קורא. זה
הסתדר לי. יושב בדירה הקטנה שלהם וכותב בכתב המעוות, הצפוף
שלו, שהכרתי מאישורי העבודה, את השירים שלו שלא הפסיק לדקלם.
היא אמרה שכשהיא מסיימת את העבודה וחוזרת הביתה כשהכתפיים שלה
כואבות ולבנות מפליטות התינוקות החולים, איפה שהיא עובדת, ואז
היא צריכה לטפל בו, שאין לזה סוף. ואני חשבתי לעצמי שהאישה הזו
מאוד עצובה. שהיא אולי הבן אדם הכי עייף שפגשתי אי פעם. אפילו
יותר ממני. הוא לא היה חבר שלי אבל לפעמים רציתי שיהיה. וחשבתי
עליו כשחזרתי הביתה. עליו ועל האישה העצובה שלו.
קר בחוץ ואני עובר עוד לילה קשה. ללא שינה. נדודי שינה זו מחלה
קשה. אולי המחלה היחידה שהרופא לא יכול לאומר לך שאתה פשוט
זקוק לכמה ימי מנוחה בבית, שכל מה שאתה צריך זו רק שינה
טובה... בכדורים האלה אני לא נוגע. רק אלוהים יעזור לי עם זה.
תמיד באמצע הלילה נשמעות נעירות החמור מתוך הואדי. כמו זעקת
אדם. אני שומע בהן הרבה כאב. בל"ג בעומר הילד אמר שיש בדואי
מטורף שאונס את החמור שלו. זה היה צ'יזבט, כזה שילדים תמיד
מספרים מסביב למדורה. אבל עכשיו כשאני שומע את הנעירות אני כבר
לא יודע מה לחשוב. וכרגיל כל הכלבים מתחילים לנבוח והלילה נמלא
בצעקות חייתיות, מגיעות מכל הכיוונים. ממש גיהינום. אני מדמיין
שאני נועל את נעלי העבודה, לובש את הסרבל ויורד למטה, בלילה,
לתוך המדבר הזה, נישא לכיוון ההרים האדירים. כמו שאורפאוס ירד
לשאול, להחזיר את נשמת אהובתו מידיו של האדס, מלך השאול.
הנעירות מתגברות ואני עוקב אחריהן, הולך בכיוון הקול. חמוש
אולי באת או במקוש גדול מאלה שאנחנו מנפצים בהם קירות והנחשים,
העקרבים והנדלים יוצאים מתחת לאבנים שלהם ונמלטים מפני צעדי
הדורסניים. ככה אני הולך, אולי במשך שעות רבות עד שאני מבחין
בהם ממרחק. הם עומדים ליד מדורה גדולה, הבדואי עירום ורזה
ובעיניים שלו יש מבט מטורלל כשהוא מסתכל עלי, דומה לזה של
יקיר. החמור, הרגליים שלו קשורות, העיניים שלו מביטות בי
בציפייה של נגאל. ואז כשאני מתקרב והמעדר מונף ומכוון לרוצץ את
הראש של הסוטה אני מסתכל לו בעיניים ומבין שזו לא אשמתו, שזו
לא בחירה שלו, כאילו אין לו ברירה אחרת אלא לעשות את מה שהוא
עושה לילה אחר לילה. שזה העונש שלו, שהוא קיבל מהאלים. כמו
שסיזיפוס מעלה את האבן לראש ההר ואז היא מתדרדרת בחזרה אל
התהום... ואז אני הורג את החמור ופוטר את שניהם מהזוועה. ואני
יודע שהבאתי שלווה לעולם. הבדואי מתלבש ופונה לעבר המאהל שלו,
הנשמה של החמור עולה לאיטה השמיימה ואני אולי אצליח סוף-סוף
לישון. מה שנקרא המתת חסד.

ד.

רציתי לעזור לאנשים. זו היתה הסיבה. לעיתים אני חייב להזכיר
לעצמי כשאני שוכח. בטח לא הכסף. גם לא התהילה המצחיקה שאפפה
פעם את מקצוע הרפואה. אולי זה ההיבריס שלי?
לקחת אנשים שאלוהים קבע שימותו ולהטיל וטו? להציל אותם שניה
לפני שהם נופלים? לתת להם ארכה נוספת. לא פעם חשבתי לעשות
הסבה. מקצוע שקט. בלי ענייני חיים ומוות. אולי נגר או חותר
גונדולה בונציה. ואז, אחרי שכבר חתמתי על מכתב פיטורין רהוט
ומנוסח היטב, היד שלי סירבה להשחיל אותו לתיבת הדואר של מנהל
בית החולים. גיליתי שאני חמור שרתום לעגלה ומושך בעליה. לבד.
שאין לי מחליף ואם אני עוזב אז כל המשא היקר שאני סוחב בעגלה
שמאחורי, מטען החיים, מתדרדר לתהום ומתרסק... גיליתי שאני
כבול. שהחולים שלי לא יסלחו לי ושם גם אני לא אוכל לסלוח לעצמי
אם אזנח אותם ללא הצלה. בעיר הקטנה שלנו. לפגוש במישהו מהם
ברחוב. לא. לא אוכל. מאוחר מדי. הרי אני מכיר את חדריהם
האפלוליים. את המסדרונות שמובילים אליהם אני חוצה בביקורי הבית
הליליים שלי. את הכרים שבני זוגם מיטיבים לראשם.
את התנשמויותיהם הכבדות, את חיוכם המודה על ההקלה המיידית,
את קבריהם...
אם כבר, מה שמחזיק אותי במקצוע השוחק הזה זו האצבע המשולשת
הארוכה שאני מחזיק מול פניו של הבורא והאפשרות לצעוק לו: "אתה
אמרת כך ואני החלטתי אחרת!" אבל לפעמים הוד רוממותו טורח
להתרומם מעל כס המלכות שלו, מצווה על נושאי האפיריון לפקוח
היטב עיניהם על מנת שלא יפסידו שום מכה מהלקאתי הפומבית. אחת
לכמה פציינטים הוא שולח לי מקרה אבוד. סופני.
ואם הרגזת אותו במיוחד אז מדוע שלא יהיה אחד מידידייך? יקיר.
במשך חודשים ארוכים הוא הגיע לכאן, וסבל את כל ההתעללויות.
את הטיפולים הכימותרפיים, ההקרנות. עד שלב מסוים עוד הייתה לו
תקווה. אחד שהיה מוכרח לחיות בכל מחיר. שהיו לו עוד הרבה דברים
להשלים. יש לו אישה והוא רוצה ממנה ילד. יש לו שירים והוא רוצה
להוציא אותם לאור. יש לו להט. אהבה. ואז אלוהים ניגש
וטומן באחד כזה. נמרץ, טרוד, חי... הוא טומן בו זרע הרסני
במיוחד של סרטן ריאות ממאיר.
כמה זמן עוד יש לי?
כמה זמן אתה רוצה? כמה זמן אתה צריך? יקיר, יקירי, חברי הטוב.
איש יקר, האומן של העיר, המשורר המיוסר, יש לך חודשיים לחיות.
אולי שלושה. זה כבר לא תלוי בי. הנה קח, אני נותן לו טלפון של
עמותה לאנשים כמוהו, סופניים. הוא מביט בי, לא מבין. קם ויוצא
בלי לקחת את המספר. האיש הממהר תמיד, הארנב המאחר למסיבת התה
של המלכה, מה יאמר עכשיו כשהוא צריך לדחוס הספק של חיים שלמים
ללו"ז של חודשיים?

ה.

מספיק, אני אומרת לה, אין לך מה לחפש שם. זו עיר קטנה. את
עלולה לפגוש אותו ברחוב או שסתם יתחשק לו לקפוץ. את יודעת איך
הוא. קפריזות. חזרי הביתה, אני מפצירה בה עד שהיא נעתרת, הילדה
שלי. איך הנחתי לבתי, בשר מבשרי, להתחתן עם המטורף ההוא? אני
אוהבת אותו, היא אומרת לי. איך אפשר לאהוב אדם שכל חמש דקות
מחליף את עורו ונהיה אדם אחר? רק אני מבינה אותו, אין לו אף
אחד בעולם. וכבר אז אמרתי לה שלא מתחתנים מרחמים ולא מהתחשבות.
רק מאהבה. ויש אפילו שיקולים נוספים חשובים לא פחות. הרוח כמעט
והעיפה את החופה כשבעלי ושלושת אחיו אחזו ביתדותיה... חתונה
קטנה. אינטימית, היא קראה לזה. עליבות.
מה? אין לו משפחה? הם בחו"ל. גולה, הוא תיקן לה. חברים?
אורחים? רק הרופא הקבצני נשרך בין השולחנות, לבוש בחליפה
ירקרקה מחרידה, יותר עלוב מהחתן. היא אמרה שהוא מבין אותה כי
גם הוא אומן. והמילים שלו הם כמו הפסים והנקודות שלה. על זה
אין לי מה לאומר כי אני לא מבינה. מה שבטוח, כסף הוא לא הביא,
והילדה קורעת את עצמה במשמרות כפולות בפגייה. לא לזה פיללתי
ולא לזה התפללתי ולכן כשהיא ספרה לי שהם מתגרשים, למרות שהקטנה
הזילה דמעות כמטר, אבן נגולה מעל לבי. עכשיו היא אורזת. עכשיו
היא בדרך לכאן. בטוחה ומוגנת. את הכוס שבר במכה שנייה למרות
שבעלי ושלושת אחיו התקהלו קודם כולם סביבו והסבירו לו איך
לדרוך. החתן נישא על כתפי המשפחה שלי וחבריי, אנשים שלא הכיר
כלל. סחבו אותו על הגב לאחר שהשתכר. עול.
בואי אלי ילדתי, בואי ושובי אל בין זרועות אמך. בתי היחידה
המופלאה, בואי ואגן עלייך מפני עדר הזאבים השועט בחוץ ורק תר
אחר שיות תמימות כמוך. בעלי למשל. לא ברור לי בכלל איך יקיר
והוא מצאו שפה משותפת. אני זוכרת את המבט שבע הרצון שלו כשאחז
ביתד החופה וכמעט התעופף עם כל אחיו לשמיים המעוננים
אותו ערב. כמו ארבעה מרי פופינס מגוחכים... הוא הקריא לו
משיריו ובעלי השתקע בתוך הכורסה ולבש על פניו הבעה של מבין
דבר.
פתאום דויד, קבלן, איש יצוק באבן, הפך לאיש רוח. פתאום נתנו לו
את ההזדמנות והתייחסו אליו כמו לאינטלקטואל. אז הוא נתן לו
לעבוד באתר הבנייה. אפילו שילם לו קצת יותר על מעט העבודה שהוא
יכול היה לבצע. לעשות הובלות, לסחוב בלוקים, רעפים, העיקר
שתהיה פרנסה.
תשמעי את זה חווה:

"מול החירשים שקיללתי
העיוורים להם חרצתי לשון
האנלפבית לו שלחתי מכתב נאצה
לא אתן
לא אגע
לא אשיר בגבוהים
לא ארומם את שפלי הקומה
לא אלחש את שיריי באוזני בתולה
לא אסחט יין
לא אלבש לבן
לא אבוא בחגי הכלולות כחתן
לא אפציר בילד ללמוד
תרגילי כפל פשוטים
לא אתפעם משדות ירוקים
של זרים
רק אברח, עקוד אל סלעי משטמה
רק אשנא."

אני לא מבין מה את רוצה, תני לו הזדמנות, האיש מוכשר.


ו.

יקיר הגיע לשם יומיים אחרי שהיא חזרה לבית הוריה. הוא נכנס
לדירה הריקה וצעק את שמה. החדרים היו ריקים כולם. יקיר הביט מן
החלון וראה אדם עובר ברחוב, עיתון מקופל תחת בית שחיו.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 18/3/01 16:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יפתח בראודה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה