אני חולמת אבל לא ישנה, זאת מן הזייה בגלל השרב.
עיגולים צבעוניים מרצדים בעיניי כשאני עוצמת אותן,
כאבים חזקים שלא נותנים לי לפקוח אותן בשנית.

אור, יש יותר מידי אור מכדי שאוכל להביט מבעד.
רעש, יש יותר מידי רעש מכדי שאוכל להקשיב לדממה.
יותר מידי זעקות מהדהדות ברקע מכדי שאוכל להיענות להן.

אחת מהזעקות נישמעת כמו צחוק של תינוק אבוד -  
אין לו זמן ואין לו אימא,
הוא לא מחפש ולא ממהר למצוא.
הוא עוד לא חי, אך כבר זועק אליי.
אני לא מתקרבת, ממילא הוא נישמע אבוד מלהמצא.

אני נחושה בדעתי לקום,
אבל יותר מידי מעורבים מונעים ממני לנוע.
אני כבולה, אך ללא שרשראות שמחזיקות אותי - אני צמודה אל
הגלגל.
ללא אזיקים שסוגרים עליי - אינני יכולה לפתור אותם.
בלי קולר כרוך סביב צווארי, אך אני נחנקת,
מייחלת שכל ההזייה המשתיקה הזו תיפסק, תיגמר.

מנסה להגיע אל הרוח.
אני לא מעוניינת לעוף, לפרוש כנפיים אל האופק,
להשקיף על העולם או להיות חופשיה.
רוצה רק שהיא תוביל אותי למקום בו אוכל לנשום,
אל מקום בו אוכל לנוע.