החזקתי את השקיות בכל כוחי, בתקווה שהם לא יקרעו עד הבית,
הסופר לא היה ממש רחוק מהבית, אבל המשא היה כבד מדי.
יום ההולדת שלי, היום הכי שמח בחיי, ואני חייב לסחוב את כל
הדברים האלה שאימא ביקשה, כל כך הרבה אורחים היו אמורים להגיע
ולחגוג איתי את יום ההולדת, אבל כולם יודעים שהם באו להיפטר
מהצ'ק ולהשתכר קצת אצלנו בבית. בדרך נזכרתי בימים שהייתי קטן
יותר, הייתי יושב כמו מלך על השולחן במטבח וצופה באימא שלי
מכינה את כל האוכל יחד עם סבתא שלי, כל פעם שאימא הסתכלה עליי
היא חייכה ואפילו נתנה לי נשיקה או שניים, עכשיו הכול שונה.
הידיים שלי כבר נהיו עייפות והכתפיים כאבו לי, לא משנה באיזה
צורה החזקתי את השקיות הארורות האלה, הם עשו לי סימנים אדומים
על הידיים, אבל לא הפריע לי ממש, ידעתי שמה שהולך לקרות בערב
שווה את זה.
הגעתי לצומת הכי סואן בשכונה, ככה זה שהחלק הזה של העיר הוא
החוצץ בין כביש החוף והעיר עצמה, הנהגים היו כל כך אדישים, הם
לא יודעים שהיום יום ההולדת שלי?, אחרי כמה דקות של עמידה על
המדרכה ליד הכביש בתקווה שמישהו ישים לב שיש מעבר חצייה ויואיל
לעצור המכוניות הפסיקו, לפתע היה שקט, מוזר, זה לא היה קורה
הרבה פעמים, הצומת נראתה כמקום נטוש חסר מכוניות, "בטח איזה
תאונה בכביש החוף פה ליד", החלטתי שזה מה שזה והתכוננתי לחצות
את הכביש אל הצד השני בלי להסתכל שמאלה וימינה, באמצע הכביש
עייני התלכדו על מכונית יפיפייה שעברה בצידו השני של הכביש,
בתור חובב מכוניות מושבע שהבטיח לעצמו שתהיה לו כל מכונית
שיחפוץ בה כשיהיה גדול לא יכולתי להסיר את העיניים שלי ממנה,
כמה שהיא נסעה מהר, רק ממבט ידעתי איזה דגם ואיזה סוג מנוע יש
לה, בחיוך המשכתי לעבור במעבר חצייה...

הדממה נחתכה על ידי כאב שבא מבפנים וכאילו פילח את הגוף שלי
לכמה חתיכות, השקיות עפו באוויר, והרגשתי את האספלט מתחתי, ואז
עוד פעם הגיעה אותו השקט, אותה הרגיעה, סגרתי את עיניי מתוך
שלווה והשלמה עם המצב המעורפל.

כשהתעוררתי הכול נראה מעורפל, לקח לי כמה דקות להסדיר את
ראייתי ע"י שפשוף העיניים שלי, כשראייתי התקינה חזרה אליי
ראיתי חמישה פרצופים מתסכלים עליי, הרופא, האחות, אימא, אבא,
ואחותי. אימא בכתה מאושר כשראתה אותי פותח את העיניים, אבא
נשאר אדיש ומאופק אבל היה אפשר לראות חיוך בפנים החתומות שלו
איפושהו, אחותי, דנה, לה לא היה ממש אכפת, ממש מאז שנולדתי
הפכתי למטרד קטן שקיבל את כל תשומת הלב ואת כל הדברים, האחות
סידרה לי את האינפוזיה והרופא הרגיע אותי במשפט הידוע "הכול
בסדר עכשיו".
אחרי שהרופא בדק אותי וביקש מכולם לצאת מהחדר רק אימא נשארה,
היא ישבה וספרה לי מה קרה, כל הזמן היא אמרה שהיא מצטערת, "אתה
עדיין הילד הקטן שלי, היום יום ההולדת שלך, אני מצטערת",
ניסיתי להזיז את ידי לגעת בה אבל הכאב היה כל כך חזק עד
שהתחלתי לבכות ולצרוח, הכאב חתך לי את היד כמו הורידים שבצבצו
מהיד, האחות הגיעה בריצה אל החדר והזריקה לי משהו אל
האינפוזיה, מיד הרגשתי הקלה, אחרי כמה שניות העייפות גברה
עליי, התחלתי לעצום את עיניי ונרדמתי.

"כמו שאתם רואים הפגיעה שלו הייתה קריטית, אני לא יכול להבטיח
לכם, אבל אני מקווה שהכול יהיה בסדר. בנכם נפגע בזרוע השמאלית
שאמורה להיות בסדר אחרי טיפול קצר, אך הדבר שמטריד אותי הם
הרגליים שלו, לצערי אני חושב שיהיה צורך בטיפול פיזיותרפיה,
הרגליים ניזוקו בצורה טראומתית בתאונה הזאת, ואני לא יכול
להבטיח לכם שהוא יוכל ללכת שוב, הכול תלוי בו, אבל נקווה
לניסים".

עברו כבר יומיים מאז שהגעתי לבית החולים, את רוב הזמן הזה
ביליתי בשינה, בחלומות על מקומות טובים יותר, על מסיבת היום
הולדת שלא הייתה לי, על הדודים והדודות שהיו באים, משתכרים ואז
חוזרים בקושי הביתה, ככה זה היה כל שנה, ביום הולדת הקודם שלי
ביקשתי משהו שונה, אימא אמרה לי להיזהר במבוקשי, והנה קיבלתי
את זה.
התעוררתי לאורה המסנוור של השמש, האחות הזיזה את הוילון עד
הסוף, ובאה לברך אותי בברכת בוקר טוב, "יש לך מבקרת", היא אמרה
בחיוך עקום ויצאה מהחדר, אימא נכנסה. מייד חיבקה אותי ונישקה
אותי כמה וכמה פעמים ואז ניגבה את האודם מפני, כמו שהיא רגילה
לעשות כל פעם.
היא ישבה וסיפרה לי מה קרה, אך ראיתי על פנייה, שהם היו קודרים
ועצובים, יש משהו שהיא לא רוצה להגיד לי, אבל היא לא סיפרה,
שמרה ממני בסוד את הנורא מכל, אמרה לי להישאר במיטה ולהישמע
להוראות של הרופאים, היא הייתה חייבת לרוץ לעבודה.
את כל היום עברתי בבדיקות מעייפות, נראה שלקחו ממני כל כך הרבה
דם, עד שהרגשתי סחוט וחסר כל נוזל בתוך גופי.
אחרי הצהריים של אותו יום לא יכולתי יותר, אני לא בנאדם שיכול
לשבת בשקט, אני גם לא בנאדם שקל להשתיק אותו ואני גם לא ממש
אוהב כשאומרים לי מה לעשות כל היום, יש לי כבוד למבוגרים, ובטח
לרופאים, אבל זה כבר מוגזם, לשבת במיטה המצחינה הזאת כל היום,
להיות סגור בחדר הזה ולחכות לאחות שתבוא ותיקח לי עוד דם, או
שתחליף לי את הנוזל באינפוזיה.
נשענתי על צד ימין בגלל היד השמאלית שכאבה לי כאבי תופת, למרות
כל ההרדמות והזריקות שהאחות נתנה. הורדתי את המחסום הנמוך
והתכוננתי לקום, ניסיתי להזיז את שני רגליי אך אותו הכאב שפגע
בידי השמאלית פגע גם ברגליי, הפעם הכאב היה יותר חזק, כלי הדם
ברגליי רתחו כאילו הם עומדים להתפוצץ כל שנייה ולהשאיר אותי רק
עם עצמות שבריריות ברגליים. נפלתי על הרצפה הקרה על צד שמאל
ומפי יצאה צעקה שהחרידה את כל הבניין, לא יכולתי להפסיק לצעוק
ולבכות, הכאב היה בלתי נסבל, באותו הרגע התפללתי לאלוהים שייקח
אותי מהמקום הזה למעלה, אני לא יכול להיות פה יותר, אבל הוא
כמו תמיד, ישב לו למעלה ושלח לי חיוך של הכול יהיה בסדר,
בינתיים הגיעו האחיות ביחד עם אח גדול וחסון שהרים אותי והשכיב
אותי בחזרה על המיטה, הרגשתי עוד דקירה ולפתע השתתקתי, למרות
הכאב הרב לא יכולתי להוציא מילה, עייני נעצמו והתחלתי אט אט
להירדם. בחלון נזכרתי בביקור היחיד שלי אצל הפסיכולוג, הוא
ניסה להרדים אותי עם השעון, הוא הופתע לגלות שביליתי אצלו חצי
יום בשינה, כנראה לדברים האלה היו השפעה רבה עליי, או שמא
אהבתי את שנתי, שכן ידעתי מתמיד שאני אבלה את רוב שעות חיי
בשינה.

כשהתעוררתי בצהריים שלמחרת, ראיתי מולי נערה צעירה כבת תשע
עשרה יושבת שני מטרים לידי ואחת מידיה נשענת על כסא גלגלים,
היא שמעה אותי מתפתל קלות במיטה וקפצה מהכסא בשמחה לכיווני,
"יופי, התעוררת, מה דעתך על טיול קטן?", אחרי דקה או שניים
הגיע האח ועזר לי להתיישב בכסא הגלגלים, ברגע שהתיישבתי,
הרגשתי כבול, נמוך יותר, אבל רגוע, כסא הגלגלים היה יותר נוח
ממה שהוא נראה, ועוד אני צריך רק לשבת, והעולם זז לידי, ממש
כמו במכונית.
לא ידעתי שלבתי חולים קודרים כאלה יש גנים כל כך ימים
מאחוריהם, ממש הבדל של שמיים וארץ בין בית החולים שלא מפסיק
לעבוד לבין השלווה והטבעיות בגן הזה. סיוון סיפרה לי שאחרי
שסיימה את התיכון היא החליטה לא ללכת לצבא אלא ללכת להתנדב
איפושהו לשנה או שנתיים וכך היא הגיעה אליי, היא נראתה כמי
שיודעת על מה היא מדברת, היא אמרה שמחכה לנו טיול ארוך מאוד,
ושפני מועדות למרכז שיקום איי שם בתל אביב, ושהיא תהיה איתי
בכל חלק בתהליך, היא נראתה שלווה ומלאת שמחת חיים בניגוד אליי
שכל עולמו חרב ביומו השמח ביותר, ביום הולדתו.
אחרי כמה ימים שוחררתי הביתה לשישי שבת ואז למרכז השיקום ביום
ראשון.
ביום שבת אימא ניסתה לארגן לי מסיבת יום הולדת מאורחת, כולם
הגיעו. הם נראו שמחים, אבל נראה כי כל רגע שהם לא הביטו בי
פניהם היו קודרות ומלאות צער, כאילו זאת הייתה המסיבה האחרונה
שלי בדרך לאבדון. זאת לא הייתה ממש משפחה שהיה אפשר לשאוב ממנה
כוח להמשיך ולהתמודד עם זה.
מרכז השיקום נראה כמו אמצע גן עדן, הכול היה ירוק, אפילו
הבניין היה חם ומזמין, זה היה רעיון ניסיוני מהפכני של בית
שיקום בצורת בית אבות, משפחות המטופלים שכרו חדר למשך תקופת
הטיפול והמטופלים החליפו את השם של מרכז השיקום ב"בית" למשל
תהליך השיקום הלא נגמר.
אימא "הסיעה" אותי אל החדר שלי בכסא הגלגלים, החדר היה ענק,
נראה כמו דירה בת שלושה חדרים לילד קטן ומסכן כמוני, חשבתי
לעצמי, מה כבר אני הולך לעשות פה כל כך הרבה זמן במקום כזה
גדול, מילא, ככל שיותר גדול יותר טוב. בחדר כבר חיכתה לי
סיוון, שמחה מתמיד, מוכנה ומזומנת לקחת אותי תחת פיקודה.
אימא חיבקה אותי חזק ואמרה שהיא תבוא לבקר ושאני לא צריך לדאוג
לכלום, אפילו לא לבית הספר, כמה מהחברים הכי טובים שלי התנדבו
לבוא אליי פעם בשבוע ולעזור לי להשלים קצת את החומר. אחרי
שאימא עזבה סיוון לקחה אותי לטיול ראשון ב"בית" החדש שלי.
המקום נראה מצוחצח ונקי עד אפס, לכל האנשים היה חיוך על הפנים
ומבט מבין ומקבל, במסעי במסדרונות קצת ממצב הרוח שלי חזר אליי
כשראיתי אנשים רבים כמוני, תקועים בכסא גלגלים, מנסים לצאת
ממנו אל העולם החופשי, לבסוף הגענו אל החדר של המדריכה שלי,
אולגה.
היא הסבירה לנו מה הולך לקרות בשלושת החודשים הבאים ומה הם
הולכים לעשות איתי, היה כבר כמעט ערב אז היא אמרה שאני אמור
להתחיל הכול ממחר.
אני וסיוון הגענו לחדר שלי, למזלי החדרים הגדולים היו בקומה
הראשונה, שלא כמו בבתים רגילים שהפנטהאוז למעלה, אז לא היה
צורך לעלות במעלית.
היא עצרה אותי ליד הספה והתיישבה מולי, "אתה יודע, אתה דווקא
ילד נחמד, חבל שקרה לך מה שקרה, אבל אל תדאג, אתה תצא כמו
חדש", היא סיפרה לי שהמשפחה שלה נסעה לאמריקה לפגוש את החצי
השני של המשפחה והיא החליטה להישאר פה, למרות המצב היא מעדיפה
להישאר בארץ, היא אמרה שאם אני רוצה היא תוכל להישאר איתי כל
הזמן הזה פה, לשם כך אימא כבר שכרה את הדירה הענקית הזאת, אני
כמובן הסכמתי, איך אפשר שלא להסכים, מה יכולתי כבר לעשות לדבר
בדירה הענקית והריקה הזאת כל שלושת החודשים הללו.
בבוקר למחרת אחת האחיות המטפלות עזרה לי לקום והסיעה אותי אל
חדר האוכל, חדר רחב ידיים שנראה בגודל של אולם כדורסל יחד עם
היציעים. כיוון שהתעוררתי מאוחר למדי רק אנשים מעטים היו עכשיו
בחדר האוכל, ואכלו את ארוחת הבוקר שלהם. לאחר ארוחת הבוקר
הגעתי בעזרת האחות אל החדר של אולגה, שם היא חיכתה לי יחד עם
הרופא התורן.
הוא בדק את היד השמאלית שלי, חייך אל אולגה, ואז חייך אליי,
"היד שלה החלימה בצורה מופלאה, אפשר כבר יהיה להוריד את הגבס,
מחר אתה כבר תוכל להזיז את כסא הגלגלים בעצמך", המילים האלה
העירו אותי מחדש, ממש נתנו לי תקווה כלשהי, לחשוב שאני לא
אזדקק לעזרתם של אחרים כדי לנוע, אז נזכרתי שאני עדיין יושב
בכסא גלגלים, ותמונות שלי משחק כדורסל וכדורגל עברו כנגד עיניי
ונמוגו עם הבעת הפנים השמחה שלי.
אולגה הסיעה אותי לאחד החדרים במרכז שעל שלטו על כתוב "ריפוי
בעיסוי", כבר הרגשתי טוב, חשבתי לי שתבוא איזה שוודית ותיתן לי
מסאז' שייחלתי לו כבר כמה חודשים, אך אולגה מיהרה להוריד אותי
אל הקרקע, היא הסבירה לי שאת השבוע הראשון אני אמור לעבור
בעיסויים אינטנסיביים של הרגליים שלי כדי לעורר אותם מחדש, כדי
שאני אוכל לעבור לשלב הבא של הפיזיותרפיה, היא אמרה לי שזה
אמור לכאוב בהתחלה אך זה שווה את המאמץ.
כבר ידעתי מהו כאב בחיי, במיוחד בימים האחרונים בבית החולים,
אז לא התנגדתי.
נכנסנו לחדר, בעזרתה של אולגה התיישבתי על הכסא והיא שמה את
רגליי על מן תומך, אישה במדי אחות לבנים התיישבה מולי ונתנה לי
חיוך עקום ומרושע שהפחיד אותי עד מוות, ואז היא התחילה לצחוק,
ואמרה שזה מה שהיא עושה לכל החדשים, היא אמרה לי לא לדאוג
ונתנה לי ספוגית לנשוך אותה במקרה וזה יכאב לי במיוחד, היא
החלה בעבודתה, נראה שהיא יודעת מה היא עושה, ועשתה זאת פעמים
רבות, אני כבר הייתי מוכן עם הספוגית בפה במקרה של צרה, קודם
כל כפות הרגליים שלא כאבו במיוחד, כבר הייתי שמח, חשבתי שכך זה
הולך להיות, אבל אז היא הגיעה גבוה יותר, עוד פעם אותה ההרגשה
של כלי הדם הרותחים עברה ברגליי, לא יכולתי לעמוד בכאב, התחלתי
להזיע, נשכתי את הספוגית כל כך חזק עד שפחדתי שהיא לא תספיק לי
ושאני אתחיל לצרוח וארים את כל הבניין. אחרי בכי וייסורים
מתמשכים של שעה זה נגמר, הרגשתי הקלה, הדהדה בראשי המחשבה שאני
אצטרך לעבור את זה עוד פעם ועוד פעם במשך השבוע הזה, סיוט לא
נגמר.
השעות של הטיולים והטרטורים עברו כל כך מהר עד שלא שמתי לב
לזמן עובר, הנה יום אחד עומד לעבור, כמו אסיר שחורט על הקיר את
הימים שעברו מאז זריקתו לכלא. בדירה חיכתה לי סיוון, שמחה
מתמיד. כשנכנסתי חשבתי שאני טעיתי בדירה או שמא סיוון טעתה,
המקום נראה כמעט כמו הבית שלי, הייתי כל כך שמח לחזור למקום
מוכר, סיוון סיפרה לי שאימא החליטה להעביר את החדר שלי לפה
שאני ארגיש כמה שיותר בבית, וסיוון גם היא העבירה כמה דברים אל
החדר הנפרד שלה בדירה. היא חייכה ושאלה אותי איך היה היום
הראשון, אמרתי לה שהיה זוועה, אבל היא רק צחקה קלות, חייכה
ואמרה שהכול יהיה בסדר, ושיהיה קל יותר מיום ליום. אחרי ארוחת
הערב היה כבר מאוחר, כל כך רציתי לישון, סיוון הבטיחה לי שהיא
תלמד אותי מחר איך לנוע לבדי על כסא הגלגלים, קצת חופש לעצמי.
כל השבוע עבר בייסורים, למרות שאימא ביקרה כמה פעמים ואף כמה
מחבריי הגיעו, ואפילו הצלחתי להשתלט על הגרוטאה הזאת וגרמתי לה
לזוז קצת. בשבוע הזה קצת שמחה חזרה אליי, אפילו התקינו לי קו
מיוחד בחדר כדי שאני אוכל לדבר קצת עם העולם, כל זה בשביל
שלושה חודשים, ביליתי את רוב ימי בין טיפולי העיסוי בקריאה
ובכתיבה לפעמים, שני דברים שלא עשיתי אף פעם, אולי כי לא מצאתי
לי פנאי אף פעם, כל פעם שהסתכלתי על סיוון קיבלתי השראה על
משהו, אפילו כתבתי שיר קצר, מעורפל משהו, אבל סיוון אהבה אותו,
נתנה לי נשיקה ואמרה שהיא תשמור אותו אצלה במחברת ושהיא לא
תאבד אותו.
השבוע השני היה משהו חדש, פרק שני במסע ההתאוששות שלי אל מול
העולם ואיתני הטבע, אולגה אמרה שמעתה הולך להיות קשה, ממש קשה,
היא נתנה לי הרצאה קצרה על אומץ ועל נחישות והתמדה ועוד הרבה
קשקושים שלא ממש רציתי לשמוע, רציתי רק להתחיל עם ולסיים עם
זה. הגעתי לאולם גדול, מקום שלא ידעתי על קיומו למרות שנהגתי
להסתובב פה הרבה מאוד, המקום נראה כבית כושר גדול שכלל מכשירי
רגליים בעיקר, היו שם הרבה אנשים, כל אחד עם עוזרת / מאמנת
אישית לידו, חלק ישבו, חלק שכבו, חלק הלכו ורצו, בהם קינאתי
הכי הרבה, רציתי שהחודשים האלה יהיו כבר מאחוריי ושאני אהיה
כמו מקודם, כאילו שום דבר לא קרה.
את שלושת השבועות הבאים ביליתי בתרגילים קלים של הזזות רגליים
וניסיונות להעיר את שני עמודי העץ האלה בתקווה שיזוזו ויתנו לי
ללכת כבר. הכאב היה עצום, חשבתי לעצמי שאני אגמור להם את מלאי
הספוגים, אך אולגה הרגיעה אותי כל פעם בצחקוק שזה לא הולך
לקרות.
אז הגיע התחלתו של החודש השני, אולגה הייתה משוכנעת שעליי כבר
לעבור לשלב הבא, אל המכשירים. אני למזלי, עדיין אדם צעיר, שלא
כמו הרבה אנשים במקום הזה שהיו כבר מעל חמישים, כוחי עוד לא
גבר עליי ויכולת ההחלמה שלי הייתה מהירה יותר, כל הזמן שמעתי
את מילותיה של אולגה, "אתה ילד צעיר, אתה תצליח, אל תדאג", כי
הסתכלה אליי במבט מקווה, היא לא רצתה לראות אותי פה, אף אחד לא
רצה לראות אותי פה, אני ילד צעיר, עוד לא מיצה את חייו.
בתור ניסיון ראשוני עברתי אל המכשירים, הייתי כבר להוט להתחיל
ולסיים את זה. התיישבתי על המכשיר בביטחון רב, זה כלום בשבילי,
אני אצליח לעשות את זה בלי בעיה. לא ידעתי מאיפה הגיע עודף
הביטחון הזה, ניסיתי בכל הכוח, פניה של אולגה ושל סיוון שינו
הבעה והראו מבט מודאג, ניסיתי בכל כוחי אך עדיין לא הצלחתי
להזיז את המכשיר, כל מה שהרגשתי היה את הכאב שגרם לי לסגור את
העיניים ולהזיל כמה דמעות, "מספיק להיום" אמרה אולגה במבט
מעורער, ואני וסיוון הלכנו אל הדירה למשך היום, בערב הגיעה
אימא כדי לבדוק מה שלומי, אולגה הגיעה וביקשה לדבר עם אימא וגם
סיוון הצטרפה לשיחה, הם השאירו אותי בחדר שלי אך לא סגרו את
הדלת, הקירות היו דקים למדי לכן הצלחתי לשמוע אותם מדברות "לא
ציפיתי שהוא לא יצליח על המכשירים, אני מקווה שאנחנו לא דוחפים
אותו יותר מדי, אני לא רוצה לפגוע בו, אולי עדיף שנאט את
הקצב", דמעות זלגו מעיניי, זה לא מה שרציתי לשמוע, בתוך הדמעות
האלה נרדמתי, אך לא יכולתי לישון, בלילה החלומות / סיוטים באו
אליי, ראיתי את עצמי יושב בכיסא גלגלים במגרש ליד הבית וכל
הילדים צוחקים עליי ומקניטים אותי, התחלתי לבכות ורציתי לברוח
אבל נפלתי מכיסא הגלגלים שלי ולא היה שם אף אחד שיעזור לי, לא
אימא ולא סיוון, התעוררתי בצעקה חלושה ובבכי, סיוון קפצה
מהמיטה להרגיע אותי.
"אני לא יכול להיות פה יותר, אני לא יכול", "דיי, זה בסדר",
סיוון חיבקה אותי וקיוותה להרגיע אותי, "אתה יודע מה, יש לי
רעיון", היא אמרה, היא עזרה לי להתלבש, התלבשה בעצמה ושנינו
יצאו החוצה. האוויר היה צח, הכוכבים והירח זהרו בשמיים, ממש
מקום פסטורלי, מי חדש שיש מקום כזה בארץ ישראל, ואז סיוון
נעצרה ליד ספסל והתיישבה מולי, "עכשיו תקשיב, אני לא באתי לכאן
כדי לשבת ליד איזה ילד קטן ובכיין, או שאתה לוקח את עצמך
בידיים, או שאני הולכת, לא סתם באתי אליך, אני יודעת שאתה יכול
לעשות את זה, לא אכפת לי ממה שאולגה אמרה, אני יודעת שאתה יכול
ואתה יודע שאתה יכול, עכשיו, אתה לא רוצה לגרום לאימא שלך קצת
שמחה?", לא ידעתי מאיפה זה בא לה, אבל הסכמתי עם כל מילה שלה,
היא צדקה, הייתי חייב משהו לאימא שלי אחרי כל מה שעשתה בשבילי
במצב הזה.
כנראה כל מה שהייתי צריך זה "זריקת עידוד", עם הרוח בא משב של
תקווה, והיציאה מן המקום הזה לא נראתה כל כך רחוקה כמו שהיא
נראתה מקודם.
אחרי שבועיים על המכשירים הרופא ואולגה הסכימו שהרגליים שלי
חזקות מספיק כדי לעמוד בפני המבחן האחרון, מעל למזרן עמדו שני
קורות מקבילות אחת לשנייה שאורכם היה כחמישה מטרים, אולגה
הבטיחה שאם אני עובר את המסלול הזה בדרך הביתה סלולה בפני.
הייתי כבר להוט להתחיל, סיוון בהתה בי בתקווה שאני אצליח
ואגרום לכל מי שמסתכל עליי אושר, אולגה עזרה לי לקום, נאחזתי
בקורות כדי להחזיק את עצמי וניסיתי להזיז את רגליי, אך עמדתי
כמו גביש קרח, בקושי יכולתי לעמוד זקוף, ניסיתי לזוז אבל
נפלתי, למזלי הקורות בלמו את הנפילה לשי, כמו התחושה של גביש
הקרח כך בעצם היו רגליי, את הכאב לא הרגשתי, רק שני בולי עץ
במשקל טון שאני מנסה בחוסר הצלחה להזיז לבד. אולגה אמרה שזה
מספיק והרגיעה אותי שזה מה שקורה בהתחלה ואמרה לי לא לדאוג,
כשסיוון שמעה את זה המבט הטיפה מיואש שלה השתנה והחיוך התמים
שלה חזר אל שפתיה.
באותם הימים כולם באו לבקר אותי, אחרי שאימא סיפרה לכולם על
ההתקדמות שלי, היו גם אלה שהתלוצצו ואילצו אותי ללכת קצת, וישר
הזעיפו פנים אחרי שסיוון נזפה בהם, כמו אם שמגנה על גוריה מפני
טורף.
נעמדתי שוב מול שני הקורות, "הפעם תנסה לשים את רגלייך כמה
שיותר ישר בזמן שאתה זז" אמרה אולגה בתקווה שאני אכן אצליח,
הרגליים כבר לא היו כבדות כמו בהתחלה, אבל זה עדיין היה מאוד
קשה, אני אכן הלכתי מעט, אבל עדיין הייתי צריך להיעזר במוטות.

שלושת החודשים כבר עברו להם, אימא הייתה מוכנה לקחת אותי
הביתה, היא הייתה כל כך שמחה שראתה אותי בא לברך אותה על בואה,
כמובן שעדיין על שני קביים, אבל לא על אותו כסא הגלגלים שבאתי
איתו בהתחלה, הייתי מוכן לעזוב את המקום הזה, רציתי כבר לחזור
הביתה, לראות את כל המשפחה, את כל החברים, אני לא שחכתי, עוד
חייבים לי יום הולדת אחד שאני כמובן לא הולך להפסיד. כשנכנסתי
הביתה, זה היה כאילו ההמון קפץ עליי, ההפתעה הכי גדולה שהייתה
לי איי פעם, כולם היו שם, אפילו הדודים מאילת והדודים מהצפון
הגיעו, מרוב ההפתעה כמעט נפלתי מרוב התרגשות, מזל שסיוון הייתה
שם כדי לתמוך בי מעט.
סיוון, זאת הייתה הפעם הכמעט אחרונה שראיתי אותה, בפעם האחרונה
היא אמרה לי שהיא צריכה לנסוע הביתה, לחיפה, ההורים שלה חזרו
ושהיא החליטה שתקופת ההתנדבות שלה הייתה יותר מדי בשבילה, והיא
החליטה לקחת קצת חופש, היא השאירה לי את מספר הטלפון שלה בחיפה
ואת תיבת הדואר שלה, כדי להישאר קצת בקשר, היא ביקשה לדעת אם
המצב משתפר ומתי אני נפטר מהקביים.

עברה כבר חצי שנה, הקביים נעלמו מאין שבאו, הרגשתי והערצתי את
המילה "חופשי", הבנתי את משמעותה של המילה הזאת מחדש, כמובן
שייקח לי עוד זמן להחזיר את רגליי למצבן הקודם, הספורטיבי, אך
אני אדם חופשי, שיכול ללכת בעצמו, המחשבה על כל מה שעבר עליי
הייתה שווה את הלקח הזה.
כבר שבועיים שסיוון לא התקשרה, היא הייתה מתקשרת לפחות פעם
בשבוע, לשאול מה שלומי, התחלתי כבר לדאוג. בערבו של יום שני
מצלצל הטלפון, "שלום, דוד?", עניתי כן בהיסוס, "מדברת אימא של
סיוון, היא ביקשה ממני להתקשר אליה, תקשיב, היא בבית חולים
בחיפה אחרי תאונה שקרתה לה, היא עכשיו בסדר, אבל היא ביקשה
שאתה תבוא", אני השתתקתי, הפלתי את הטלפון, הדבר היחיד שנשמע
הוא קריאות ה"הלו" של אימא של סיוון. כיוון שזה היה כבר ערב,
החלטתי שמחר אני אסע לראות את סיוון, כל הלילה לא יכולתי
להירדם, הסתובבתי במיטה מצפה כבר למחר.

הגעתי לבית חולים, האחות הדריכה אותי אל החדר שבו סיוון
מאושפזת, התקרבתי אל מיטתה, הסתכלתי עלייה, היא הייתה שלווה,
חיוך היה על פנייה למרות שינתה, נמצאת בעולמם של החלומות
הנעימים, הסתכלתי על השולחן לידה, היה שם התיק שלה, ולידו
מחברת שהייתה נוהגת לרשום בה רבה דברים, כמן יומן, ממנו הציץ
דף שורות מקומט במקצת, לקחתי אותו והתחלתי לקרוא, תחושה של
אושר ושל סיפוק הציפה אותי, זה היה שיר שלי, סיוון אפילו
השלימה בית או שניים. אחרי כמה דקות היא התעוררה, אחרי שפשוף
קצר של העיניים היא סיבבה את הראש, הסתכלה על החלון ועל השמש
ואז הסתובבה לצד השני וחייכה, היא ראתה אותי עומד ולפני עומד
לו כסא גלגלים,
"יופי, התעוררת, מה דעתך על טיול קטן?".