אלה היו השמיים היפים ביותר בעולם. העפתי מבט חטוף דרך שמשת
המכונית, קרעתי חתיכה מהרקיע רק לעצמי ושמרתי אותה בשם הזה, על
הדיסק הלא כל כך קשיח שלי - "הכי יפים בעולם". במבט לאחור,
כשפתחתי שוב את הקובץ כדי לבדוק ולערוך מחדש, ביצעתי ניתוח
נתונים עצמאי, בשביל להבין מדוע הם היו יפים כל כך דווקא באותו
הערב, רק בשבילי.
ניתוח המערכת לא העלה מסקנות מפתיעות, כמקובל אצלי בעת
פרשנויות לא הרות גורל. הם היו הכי יפים בעולם, כשם שהמבחן
ההוא היה הכי קשה, הגבר ההוא היה הכי טוב במיטה והג'וינט
הראשון היה הסיגריה הכי טובה שעישנתי. עולם המושגים שלי, כך
הסתבר לי, מלא בהגדרות דיכוטומיות וחדות מצח, ולמרות הפתיחות
של סוף המילניום שלי, אני מתנהגת קצת כמו אותו סוציולוג
מפורסם, שחשב שבטוח תהיה מהפכה, אבל בטוח, וטעה בגדול.
הכי יפה, הכי טוב, הכי נכון, נותן מן הסתם הרגשת ביטחון מדומה
ומסוגרת, כלובית משהו. במאות הקודמות, כאשר העולם היה ברור
ומשויף למשעי, באו ההגדרות על חשבון האמת. אותה אמת, שלכל מי
שחי אז, היה קשה מאד להתמודד אתה משום מה, אולי בגלל שלא הייתה
אז פסיכואנליזה והתת - מודע הושאר רדום ומחוץ לעניין.
אם חושבים על זה ככה, אז טעיתי כל אורך הדרך, כמו שפעם חשבו
שהעולם שטוח או שאנשים מתים ומגיעים לשמיים, מדובר בישיבה ליד
האמת כשאתה מנופף בכנפיים קטנות. מצד שני, קולומבוס עשה את כל
הטעויות האפשריות אבל דפי ההיסטוריה המעוותים, גרמו לנו לחשוב
שמצא את אמריקה, אז אולי עוד יקראו עלי בעיתון או שאיזה
היסטוריון יעשה ממני גם כסף וגם מטעמים.
רעיון חדשני או מחשבה בנאלית, השמיים האלה היו שמיים של קיץ תל
- אביבי מפויח ואפרורי. אין שקיעות נפלאות בעיר הזאת, כמו
שהסרט המתוחכם ביותר מתגמד שם, כשיוצאים מקולנוע רב - חן
המבחיל. אפשר לציין בשנית, שחלוקה קטגורית בונה חומות מוגדרות
ומטייחת את האמת בלבן, אבל בטוח שתל - אביב היא לא עיר עם קו
שמיים פסטורלי ביותר, גם אם זאת הנקודה שמגרה את המחשבה.
השמיים הכי יפים שלי, היו צריכים להיות כך בשבילי באותו הזמן,
ובשבילי בלבד.
את הסידור בתיקייה של "הכי יפים" שלי, לא ראיתי הפעם כקטלוג
ברור של עולם, זה היה ניצחון. להצליח להגיד את זה על פיסת
השמיים ההיא, המלוכלכת מארובת  רידינג המכורה לסיגריות וצבועה
בקצת כתום של שקיעה מאיזה גלוית תיירים, זה לכבוש.  לעשות זאת,
זה לקחת את הכאב האלמותי לרגע, לנצור אותו בקופסת קרטון למשלוח
חבילות לחיילים אומללים בצפון, ולפתוח את הנחיריים לשאיפת
אוויר נקי, אוויר שלא ישאף לעולם בתל - אביב, עיר המלאכים
המלוכלכים.
הצלחתי לקרוע פיסה של יופי מתוך כיעור בורגני, ולהרגיש מתיקות
מתוך מציאות שגרתית, אפורה. אני, שבדרך כלל מתייקת לצד השלילי,
לא קלטתי בכלל ברגע שמירת הקובץ, את היכולת הנפלאה הזאת, לשנות
פאזה, אפילו לרגע אחד.
אנחנו רוצים להיות יכולים לבצע את הפעולה הזאת, כל הזמן.
קוראים לזה גם להיות מאושר. האושר הוא מושג אמורפי, שבדרך כלל
אחרי תקופת התבגרות מסוימת, מתבטל ונמוג, ונשאר כזיכרון מתוק
של ימים בהם הכל נראה גבוה יותר. כן, גם לי יש זיכרון של כדור
צבעוני, שכל כך אהבתי, כשיכולתי לספור את השנים שלי על כדור
הארץ, על כף יד אחת.
יחד עם כדור הפלסטיק הזה, שנראה לי אז כמו יצירת האמנות
המופלאה ביותר או בובת ברבי אחת, צהובת שיער, שחיבקתי כל לילה
במשך כמה שנים, נמוג לו מושג האושר והתעמעם. הוא חדל להיות
שאיפה או כמיהה ממשית, כזאת שאפשר לגעת בה מן הנמוך כאשר
עומדים על קצות האצבעות, ונשאר כזיכרון חינני, ילדותי. אם
מדברים על קטלוג, אני יכולה לסווג את הרצון לאושר, יחד עם
המחשבה הילדותית על מיתוס האביר שיבוא וייקח אותי, שמוחדרת
בתהליך סוציאליזציה לא מתוחכם במיוחד, לכל נערה ברחבי העולם
המודרני, כביכול.  
מה שיצא מכל ניתוח הנתונים, הסקת המסקנות והדיון הפסאודו -
עמוק במושג אושר, כמה שבועות אחרי אותה תפיסה של קטע שמיים תל
- אביבי ברשת הפרפרים הקרועה שלי, זה אלמנט אחד, שאולי נשמע
בנאלי. כמו מדען שצעק "מצאתי" או אדם שהצליח להאמין שהיה לו
ניצוץ אהבה של המבט הראשון, אני הצלחתי, לרגע אחד בלבד, לכבוש
את השמיים וזה למרות הבנאליות, המיתוס המפוקפק וניחוח הילדותי,
לא הולך ברגל, נכון?

יוני, 1999