איש ישן לידי. הוא רחב כתפיים, האיש הזה. והוא נושם נשימות
רכות של איש ישן. אני שוכבת על הבטן לידו וכותבת את הזכרונות
שלי מהטיסה ההיא, תוהה תוך כדי, אם הייתי רוצה שהאיש הרחב הישן
יקום עכשיו, וייחבק אותי. אם האיש הרחב, דיוויד קוראים לו, היה
קם ומחבק אותי, לא הייתי ממשיכה לכתוב. הייתי נותנת לעצמי
להתחפר בתוכו, נהנית מהשערות הרכות שלו, ומהרוחב הזה שאפשר
להתחבא בו מהכל. יש לו שיער בהיר בתספורת כזו של חניך בפנימייה
אנגלית, ועיניים כחולות-ירוקות, אבל הן עצומות עכשיו. כשהוא
פוקח אותן ומסתכל עלי, אני תמיד חושבת כמה הן יפות, וכמה מוזר,
שאיש כזה רחב ויפה חולק אתי את המיטה הזוגית. אבל כעת הנשימות
שלו כל כך שלוות, שאני מתגברת על הפיתוי וחוזרת למחברת הכחולה
שלי.

בכלל, אולי זה טפשי לכתוב על זה עכשיו, אני כותבת, אחרי שהחיים
שלי כבר תפסו כיוון לגמרי אחר, אבל אז כל הדברים האלה היו כל
כך משמעותיים. חיפשתי משמעות בכל דבר. או שאולי באמת היתה
משמעות. בתקופה ההיא החיים שלי לא חייכו אלי בכלל. נשאתי בתוכי
את שרידי אהבת חיי, אבל לא הייתי בטוחה מה נותר מאהבה הזו
עצמה. ואני הייתי בדרך לישראל כדי לברר מה באמת נשאר, ולהחליט
כל מיני החלטות שהיו כבדות בהרבה מיכולותי. מגדלי התאומים כבר
נפלו, והאנשים היו היסטריים ובלתי אדיבים.

הכל היה לא נכון באותה התקופה, גרתי במקום לא נכון, ועשיתי
בחירות לא נכונות, גדולות וקטנות. בחרתי למשל לטוס בטיסה
פנימית לשדה התעופה ניו-ארק במקום לנסוע לשם ברכבת. וזה לא
שהיה לי אפילו מטען גדול. היו לי אותי ומזוודה קטנה, שארזתי את
הבגדים שבה בקפידה, מקווה שאולי בבגדים הנכונים אבי התינוקת
שבתוכי ייזכר ביפי נעורי. ואפילו לא הייתי בטוחה שאני רוצה
בזה. רק רציתי שהכל יהיה יותר פשוט.

האווירה בשדה התעופה היתה עויינת. הודעות חוזרות ונשנות על
חקיקה פדרלית שאוסרת להתבדח על חטיפת מטוסים, פצצות או נשק אחר
(וניקח אתכם ברצינות, אומר הקריין שוב ושוב, תודה על שיתוף
הפעולה). גם בבדיקה הבטחונית נכשלתי. רוכסנים בג'קט וברזלים
בחזיה. עוד בחירות לא נכונות. אישה גדולת ממדים מעבירה את
המכשיר המצפצף שלה לאורכי ולרוחבי. תסתובבי. ידיים לצדדים.
תפסקי רגליים. על הקיר כרזה גדולה של ציורי ילדים על בטיחות
הטיסה. ותודה שטסתם.

ליד שער העליה למטוס כושית יפהפיה מחזיקה תינוקת יפה הרבה
פחות. פתאום אני מבינה שהכל טמון בשיער. האם בשיער קצוץ כמעט
למינימום, המותיר את תווי הפנים ברורים וחדים, והחיוך הזה (מתי
חייכתי אני בפעם האחרונה?). האם אומרת לי שהיא מותשת. קשה לטוס
עם הילדה, היא אומרת, אבל עוד טיסה אחת והן בבית. בפעם הבאה
היא משאירה אותה עם אבא שלה. אולי אני אארוז את התינוקת שלי
ואשאיר אותה על סף ביתו של אביה.  אחר כך אהיה עיתונאית.

טאנג'נט מטפסת עכשיו על המיטה הזוגית שלנו. היא נראית כמו
נסיכה, עם העיניים הבהירות של אביה, שיער רך ושופע כמו שהיה
לי, גומות חן נהדרות, וירכיים עגולות. היא דוחפת עצמה בין
דיוויד וביני, מוצאת לעצמה עמדה נוחה. דיוויד מסתובב אליה,
פוקח עין ומחייך. "שלום פרינסס," הוא אומר במבטא החמוד שלו,
"אני רוצה נשיקה". טאנג'נט אומרת: "אמא תיתן לך", ודיוויד צוחק
ואומר: "Sounds great to me". אז אני מניחה את העט על הכרית
לרגע. לדיוויד יש טעם טעים גם כשהוא קם משינה. משהו שבין מנטה
לנייטראלי. דיוויד שואל: "כותבת סיפור חדש?", "מנסה," אני
אומרת, "אבל אל תצפה ליותר מדי". דיוויד אומר: "אם לא אכפת לך,
אני אצפה, בסדר?" "אכפת לי," אני אומרת, "אם תצפה, תתאכזב".
דייויד אומר לטאנג'נט: "אמא שלך עדיין לא בטוחה בעצמה, אבל
אנחנו נלמד אותה, נכון האני באני?" והוא מושיט את הידיים
הגדולות שלו ומדגדג את טאנג'נט. ואני חושבת כמה הידיים שלו
יפות וכמה הייתי רוצה לשבת יום שלם פעם ורק לאחוז ידיים. ואולי
ביד הפנויה שלי ללטף את היד שלו עד המרפק ובחזרה, בדיוק
בשוליים של קו השיער הבהיר שלו. אולי אני אגיד לו את זה. הוא
יגיד שאני מוזרה.

טאנג'נט שואלת: "Can you give me some beer?" זו בדיחה כזו של
טאנג'נט ודיוויד, והוא אומר: "Sure Miss", והולך להכין לה תה
פטל. כשהוא קם מהמיטה הוא מעביר יד בשיער שלי, "תכתבי, תכתבי",
הוא אומר, "אני כבר חסר סבלנות".

אז אני כותבת: נוחתים בניו-ארק. הלכתי לאיבוד בדרך לשער 141.
נו, טוב, כששום דבר לא הולך כמו שצריך... השלטים מצביעים על
שערים 1 עד 99 לצד האחד, 100 עד 139 לצד השני. ובדיוק במזלג
חנות עם שלדים זוהרים, דגמים להרכבה של מערכת השמש ואבני
קריסטל. אני מבלה בה חצי שעה, מחפשת את מזלי. (האם לקנות מתנה
לאביה? לא. האם הוא קונה לי מתנות?) ביציאה מהחנות אני אבודה.
איש שחום עור מסתכל בכרטיסים שבידי. אה, תל-אביב, הוא מהנהן
בראשו. הוא מלווה אותי לשער הנכון.

ליד השער חנות דיוטי פרי עם יינות, בשמים ושוקולד, מלאה מפה
לפה. עברית צורחת מכל כיוון. פתאום אני חלק מההמון. בקבוקי
הבשמים יפים כל כך. אני מנסה את אחד הבקבוקונים. הריח הזה
ילווה אותי עד לנחיתה בישראל. אני מקווה שהוא ידעך אחר כך. הוא
עז מדי, ויטשטש את ריחו של האיש שאותו אני נוסעת לפגוש. פעם כל
כך אהבתי את ריחו של האיש הזה, מלאכותי ועז, אבל ידעתי שהוא
בשבילי. יכולתי לדמיין אותו מתקלח, מתגלח ומניח עליו את הריח
הזה לפני הפגישות. אחר כך גיליתי שהוא לא שם את ריחו לפני
הפגישה ההיא, הגורלית. חדרו דחוס וריח זעה חמצמץ. זה היכה בי
כמו התובנה החדשה. "תחליטי את," הוא אמר לי אז, "אני אתמוך בכל
החלטה שלך". ואני בכיתי. לימים, כשהייתי בבית החולים מתמודדת
עם אותה החלטה, הוא היה בטיול בסיני.

אובר-בוקינג. הם ביטלו מחצית הטיסות לישראל (מי נוסע היום
לישראל?). עשרות אנשים צובאים על פקידי קונטיננטל. גם אני. אני
חייבת לעלות על הטיסה הזו. הימים עוברים. התינוקת גדלה בי. אני
צריכה לפגוש את האיש. גם אני עם ההמון. אני רביעית ברשימת
ההמתנה. הגעתי ראשונה, אבל נדחפו לפני. נו, כרגיל. וזה הכל
חוקי, סביר ומותר, אומרות הפקידות. הן נחמדות ואסרטיביות. (לא,
אנחנו לא יכולות להבטיח כלום, חיוך מושלם).  אנשים מעצבנים את
עצמם (חוצפה, חוצפה שכזו, הם אומרים אחד לשני, יורקים את
המילים העבריות, כמה חבל שלא טסנו אל-על). המכשירים המצפצפים
ברקע.

"אנחנו יוצאים לגבעות," דיוויד אומר. טאנג'נט נעולה במגפי
גומי, סרבל ג'ינס, וחולצה אדומה, ידה אחוזה ביד הגדולה של
דיוויד. "Can we go mom?" היא מוסיפה בקולה הצייצני. "בטח",
אני אומרת. טאנג'נט מתאימה כל כך לדיוויד, ושניהם נראים
שייגעצים למהדרין, כמו שהיתה סבתא אומרת. מעניין מה היו אבא
ואמא חושבים על הבחירות של הבת שלהם לו היו בחיים. אבל מתישהו
למדתי שאני חייבת לערוך את הבחירות שלי לבד. בעצם לא רק
הבחירות שלי, גם את אלה של טאנג'נט, שעתידה כרוך לגמרי בעתידי.


הם ייצאו עכשיו לגבעות. דייויד יראה לטאנג'נט את מחוזות
ילדותו, מנסה לשחזר דרכה את המתיקות והתום. הם ישכבו על הגב
ויסתכלו בעננים. אחר כך ירדו לאגם. דיוויד יוציא מהסלסלה
שמיכה, סנדוויצ'ים, בירה ותה, והם יערכו פיקניק על הגדה. אחר
כך הם יטפסו שוב על הגבעות. הם יקטפו זר פרחי בר גדול כדי
להביא הביתה. לטאנג'נט יינעץ קוץ קטן באגודל ודיוויד ישלוף
אותו במיומנות של קוסם. כשיחזרו הוא ירצה לקרוא את הסיפור החדש
שלי.

בסוף יש לי מקום. מספר המזל שלי הוא 33C. אני עוד זוכרת. אנשים
נדחפים על פקידות השער, מעמידים פנים שקראו את שמם בכריזה. לא
אדוני, לא קראו את שמך. אסרטיביות אמריקאית מול אנגלית ישראלית
מצווחת.

התפוסה במטוס מלאה. דוחסים אותנו למושבים הקטנים הללו. יש
מערבולות אוויר. והבטן מתהפכת לי יחד עם התינוקת. רק הזיכרון
מעלה בי את התחושה החיה הזו. במסך הקטן אפשר לבחור את הסרט
שתרצה לראות. זו היתה הפתעה. קודם טסתי רק במטוסים עם מסך
גדול. הבחירה היחידה היתה אם להרכיב את האוזניות או לא. שוב
בחירה. וגרועה כמובן. הסרט מבוסס על סיפור של צ'ארלס דיקנס,
עלילה בנאלית של חג המולד. הנה איש רע, שלא יודע כמה חשוב חג
המולד לקרוב לבבות, ובכלל הלב שלו עשוי אבן. במהלך הסרט הוא
ישנה את דרכיו, וינסה לתקן את מעשיו הרעים. תהיה גם אהובת
נעורים וגם ילד פיסח ועני. הרי זה ברור. השחקן הוא קפטן ז'אן
לוק פיקארד מ"מסע בין כוכבים", מבטא עם גוון צרפתי, אני מתעצלת
לחפש משהו אחר.

אחר כך אני רואה (בפעם השניה) את "מותק הילדים התכווצו".
ובוכה. קומדית ילדים ואני מנגבת דמעה. הילדים הלכו להם לאיבוד
במדשאה שמאחורי הבית. אלוהים, מכסחת הדשא הזו, סכנת נפשות
לילדים המכווצים. בסוף אני בוחרת סרטים מצויירים של ילדים. אני
כותבת מכתב לאיש שאהבתי. אחר כך אני עוד אצטער על זה. האם הוא
כותב לי מכתבים? האם הוא נושא את ילדתנו? אני משתעשעת שוב
ברעיון של להותיר את התינוקת על סף ביתו. אני מדמיינת את הפנים
שלו כשהוא פותח את הדלת ומוצא את הצרור ממתין. אז עוד זכרתי את
תווי הפנים היטב. אני טומנת את המכתב בתיק, לא גמור.

מימיני, בדיוק מעבר למעבר, איש מוכר. עכשיו אני מזהה. חוקר
מפורסם. עבדתי אצלו פעם. יותר מאוחר הופיעו תמונות שלו בעיתון.
הבן שלו רצח מישהו סתם ככה. משהו כמו ראסקולניקוב. הוא ושתי
נערות היכו את הבחור במקלות ואבנים. פיצחו את גולגלתו. ועזבו
את הגופה בחורשה. רצח מושלם וללא כל תכלית. אחר כך הבן נשא
אישה, הפליא בה מכותיו, והודה בפניה על הרצח. האב, עכשיו
מימיני במטוס, מתכחש לבנו, כך כתבו בעיתון, הוא ואשתו. (האם זו
האישה במושב שלידו? אני מגניבה מבט מידי פעם, כנראה שכן, לפי
הדרך שהיא נוגעת בו). הוא ראה אותי. אני בטוחה. הוא לא אומר
שלום. גם אני לא. הוא אינו מחייך. גם אני לא. אנחנו זרים
במטוס. לא דיברנו מאז התמונות בעיתון. כלתו, אשת בנו המוכה,
נתנה לעיתון ראיון ארוך. היא היתה אישה מוכה גם קודם. יש לה
ילד אחד מבעלה המכה ההוא, וילד אחד מבעלה המכה הזה. היא לא
תיתן יותר אמון בגברים, היא אומרת. המראיינת שואלת אולי זו
הבעיה שלה, שהיא נישאת לגברים מכים כל הזמן. אשתו קוראת יהודית
קציר, אם אני מזהה את הכריכה. הוא קורא "Inside the criminal
mind", מדגיש בעט את השורות החשובות. איש מחקר.

בסוף נחתנו. הקאתי על המסלול, בין המטוס לאוטובוס שמסיע
לטרמינל. התינוקת נבחשה לי בבטן יחד עם הנשמה. הריח החריף
החליף את הריח המתקתק של הבושם. שלחתי הודעה לאיש כבר משדה
התעופה, מתקתקת באצבע רועדת על הטלפון הסלולרי. הוא כתב בחזרה
שהוא שמח שנחתנו בשלום, או אולי שנחתתי בשלום, אי אפשר לדעת
באנגלית. הוא כתב גם שהתגעגע להודעות ממני.
אבל אולי זה טפשי לכתוב על זה עכשיו, אחרי שהחיים שלי כבר תפסו
כיוון לגמרי אחר.

אני שומעת את הדלת נפתחת. דיוויד צועק: "Hello there". טאנג'נט
אומרת: "מאמי, הוא הוציא לי קוץ מהאצבע, וזה לא כאב". ואז,
אחרי הפוגה קטנה: "מאמי, את בבית?"
אני סוגרת את המחברת, מניחה אותה ואת העט על השידה שלצד המיטה,
מתהפכת לצד ועוצמת עיניים.