כיף לי שם בפנים. ממש נחמד ו- cosy כזה. אני יכול להסתכל על כל
דבר ולחייך או לצחוק, או לתהות.. אז נכון, זה נראה קצת מוזר
לאנשים בחוץ, אבל שם בפנים - לכל יש הגיון. ובפנים אני גם שופט
אנשים ויכול להחליט להתעלם מהם. בפנים, זה נראה לי ממש הגיוני
לתת סוכריה על מקל למאבטח שעושה את העבודה שלו טוב, מחטט בכל
הכיסים של התיק, מחפש עליך טוב טוב ועוד מבקש סליחה. הם
מחייכים מהפתעה ומבוכה, אבל אני יודע מה אני עושה.
    הכל משונה כזה, כאילו לא ממש קיים, אלא קיים בשבילי, איך
שאני רוצה וצריך אותו. לא ממש קורים לי דברים רעים שם בפנים.
שם בפנים אפשר לחלום כל היום. אפשר להזיל ריר על עוברי אורח,
לקפץ כשמדברים איתה או איתו, לדבר לעצמך בגוף רבים, אפילו
להחליט לא להתעצבן מדברים מעצבנים.
    הבעיה זה שקצת קשה להכניס לשם אנשים, כי הם לא ממש
מסוגלים לראות את הכניסה. יש כמה שמסוגלים להציץ, אולי לעשות
כמה צעדים בפנים. אבל אלה רחוקים ממני כרגע. ואני - תר אחר
ההוא שיוכל להיכנס ולקפץ איתי בשדות שם בפנים... לא נורא,
נסתגר שם בפנים, אני והמוזיקה.