אני אוהבת שוקולד. ואותו אני מחבבת. אני אוהבת טעויות, תחינות,
חומוס, חלומות, ואת העיניים הריקות שלו. את האף העצבני שלו אני
פחות אוהבת. כאילו תמיד משהו מסריח לו, אבל זה לא ככה. אני
אוהבת מוס, ויוגורט תפוחים, וחתולים שחורים. מהידיים הגדולות
שלו אני מפחדת, ומהחיבוק שלו אני מתחמקת. הלשון שלו טעימה, אבל
בכמויות קטנות. כי אחרי כמה זמן, נהיה לה טעם של הרגל, של
שעמום. הוא אומר שהוא אוהב אותי. "איזה חלק ממני?" אני שואלת,
והוא, לא מבין, אומר "את כולך. את כולך אני אוהב" ואז אני
בוכה. אפילו את הדמעות שלי הוא אוהב, בגלל זה הוא לפעמים
בכוונה לא מבין. אני מסבירה לו איך אני אוהבת את הגבות
המרוכזות שלו, ואת העיניים הריקות. את הדברים שאני לא אוהבת
אני שומרת לריב. הוא חושב שעיניים ריקות זו לא מחמאה. "ירוקות,
את מתכוונת?" לא. ריקות, כאילו אתה לא חושב על כלום, כאילו אין
בך רגש או נפש. ככה אני אוהבת אותך, ריק. אני מסבירה לו שריק
זה טוב, ושככל שבן אדם מתמלא כך הוא נעשה קשה יותר לסבול
ולאהוב, אבל הוא לא מסכים איתי. הוא מנשק לי את הצוואר, ולוחש
לי לכתף "למה את אומרת? למה את אומרת? אל תגידי...אל
תגידי..."
הוא מחלק את האהבות שלו לקטגוריות: מאכלים. סרטים. מקומות.
מכוניות.
הוא לא מערבב, כמוני. הוא אומר "אני אוהב אותך" ולא תוהה מה
הוא אוהב יותר- פירה או יעל. משימה בלתי אפשרית, או יעל. אסנת,
או יעל. הוא אומר "אני אוהב אותך" וחושב עליי.
כשאני אומרת "אני אוהבת אותך", אני חושבת על שוקולד. כי שוקולד
אני יותר אוהבת.