אילו יכולתי לעוף, הייתי עפה לי אל מעל כל הגבעות הללו,
המשקיפות אלינו ממרחק רב כל כך.

כך נעמדתי מול החלון הענק בקומה השלישית בבניין המגורים שלנו.

לא קל בבסיס הזה. בחדר האוכל שלנו גילו ואף צילמו לפני מספר
ימים המון נמלים ומקקים טורדניים.. (וכן, בתוך האוכל..).
מאז לא ירדתי לאכול שם, והאמת היא שחוץ מהלילה בו נתקלנו בשועל
ונאלצנו למצוא במטבח הענק הזה מסתור, לא דרכה שם כף רגלי.

אה, אז הייתי בגבעות. ובכן, אנחנו נמצאים כרגע ליד כביש עוקף
רמאללה, כך שאין לי מושג האם הנוף הנשקף לנגד עיני הינו חלק
ממדינתנו או סתם עוד איזור עוין (אם בכלל יש הבדל בין השניים).

ובכן, כך או כך אלו גבעות שנידונתי לראות במשך שנה ושמונה
חודשים מחיי. והנה עברו להם כבר ארבעה.. איך הזמן רץ...

אני חושבת על דרך קלה לגרום לזמן לרוץ, שכן איני יכולה להישאר
פה מפחד שאשתגע. אולי מן השעמום או אולי הסיבה היא דווקא חוסר
היכולת להירדם.  או שאולי מן החברה ה"משעשעת" עמה אני נמצאת.
קצינה עם פז"ם של בקושי 10 חודשים. "קציצה מש"קית" אני קוראים
לה. דווקא יכלה להיות נחמדה לו לא הפנתה את כל זמנה לקריאה.
וזה לא שיש לי בעיה עם ספרים, להיפך... בדיוק שלשום אמרתי לה
כי הספרים הם ההמצאה הכי טובה ביקום. היא רק הנהנה והמשיכה
לקרוא. נו מילא..

בעיקרון אני די אשמה בעניין, אחרי הכל הספר בו היא שקעה כרגע
הוא שלי..
כך שאני חיפשתי לעצמי את השעמום הזה. אולי אין לי בכלל על מה
להתלונן.

אז אני שוכבת על המיטה הקשה הזו וחושבת על דרך להעביר את הזמן.
ומה שעולה בראשי כל הזמן הוא מוטי.
אולי אתם מכירים אותו: בחור גבוה עם עיניים ירוקות מדהימות,
מתוק וקצת משוגע. משוגע עד כדי כך שזה גרם לי להתאהב בו. בחור
גדול אך עדין. בחור עם לב רחב ומעט אנשים לאהוב. אף אחד לא
ראוי לאהבה כמו שלו.
תמיד האמנתי שאני בחורה טובה, אך בעקבות יחסי עם מוטי למדתי
שאני יכולה להיות האדם הרע ביותר על פני כדור הארץ.

אתם מכירים את הנשים הללו המככבות באופרות הסבון המציקות לנו
בעינים בכל יום במשך 8 שנים רצופות?
ובכן, להן יש את האפשרות להנות מן הביצועים האכזריים שלהן. לי
אין את האופציה הזו ומעולם לא הייתי מעוניינת בה.

הייתי רעה כי מוטי אהב אותי ואני לעומת זאת לאחר ארבעה חודשים
בקושי אמרתי לו שזה נגמר. הסברתי לו מה אני מרגישה. "אני כבר
לא אוהבת" אמרתי.
אבל אל תחייכו, ואל תגידו  "נו בטח, אהבת נעורים ככה זה". זה
ממש לא ככה. אני את מוטי אהבתי. כל רגע בלעדיו נראה לי נצח.

מה שהכי אהבתי בו היה הדרך בה התלהב מדברים. מוזיקה היתה כל
עולמו. אחר כך אני. אבל סלחתי לו על זה. אולי בגלל שזו דווקא
המוזיקה בה בחר כמנהיגה ואולי בגלל שאהבתי את הדרך בה דיבר
עליה.  כמו ילד קטן המדבר על צעצוע חדשני שראה בחלון ראווה.

מוטי תמיד הסביר לי שבלעדי הוא לא יכול לחיות, שלפני שהכיר
אותי חייו היו כגהנום מתמשך ומאז שהכיר אותי חייו הסתדרו. לאחר
שסיים נפרש על פניו חיוך עצוב ועיניים עצובות עוד יותר.
לאחר כל הסבר היה מביט בי לבדוק אם באמת הבנתי אותו והוא תמיד
פקפק.
אבל כן הבנתי. גם כשלא, הבנתי.
אז כדי שיבין שאני מבינה אותו, ובעיקר מפני שלא ידעתי מה לומר,
הייתי מלטפת את אצבעותיו ומנשקת אותו. ואני חושבת שזה עזר,
למרות שעיניו היו נשארות עצובות למשך שעות אחר כך.

הוא תמיד אמר לי שהוא מוכן לעשות הכל בשבילי, ואני לא יודעת
למה אף פעם לא האמנתי לו.
תמיד הרגשתי שאין מה לאהוב אצלי.
תמיד היה בי ואולי עוד יש בי, לעיתים, את חוסר הביטחון המקולל
הזה.
בעצמי.

אהבתי לחשוב שהוא אוהב אותי יותר מכל. מעולם לא הצלחתי להרגיש
את זה.  
תמיד שאלתי את עצמי: "האם זו פראנויה מטופשת שלי או שזו האמת"?

מעולם לא מצאתי תשובה.

אך אהבתי את תחושת הביטחון שהוא העניק לי. אהבתי להרגיש את פיו
מנשק את צווארי, אהבתי לשכב לצידו כל הלילה ולשמוע אותו נושם
ואהבתי את הצורה בה דיבר על דברים. ובכלל, אהבתי אותו. ואהבתי
שהוא אהב אותי.

התסביכים האישיים שלי תמיד תפסו חלק גדול מהזמן שלי. הייתי
יושבת/שוכבת שעות ומנסה להבין מה לעזאזל קורה לי ומה לעזאזל
אני מרגישה. מעולם לא הצלחתי. אבל לפחות הזמן רץ. לפעמים מהר
מדי. מהר עד כדי כך שהגעתי לגיל 19 כמעט בלי שום הבנה או ידיעה
לגבי מה שאני רוצה לעשות בעתיד.
והרי כיצד יתכן הדבר לאחר מחשבות כה ארוכות וכה עמוקות?

האם אני טיפשה עד כדי כך שאין לי מושג מה המטרה שלי בחיים?
הרי יש את ההיא שמיד לאחר השחרור מתכוונת להינשא לחברה זה שנה
(ויומיים) ויש את ההוא, אייל, שבטח עכשיו הוא כבר בדרך
לאוסטרליה.
אז איך אני, שירלי, הבחורה שכולם מאמינים בה שתוכל להיות כל
דבר שרק תרצה, הבחורה שהובילה את המשלחת לפולין וייצגה אותה שם
וגם פה בכזו גאווה ובכזה כבוד, הבחורה המוכשרת באומנות ומבינה
בהסטוריה, איך דווקא היא, סתומה עד כדי כך שאיננה יודעת ולו
אחוז אחד בקשר לעתיד שלה?

אולי אני מגזימה קצת ובגילי יש עוד זמן. אז קחו ממני את הרחמים
העצמיים ואת תחושת ה"אני זקנה כבר"..
כי נמאס לי מכל אלה ולו יכולתי לעשות משהו לגביהם הייתי עושה
זאת מבלי להפנות ולו שניה מזמני למחשבה בקשר ל"האם כדאי"?
כי רחמים עצמיים תמיד עצבנו אותי.

רחמים עצמיים... תמיד אמרתי למוטי שיפסיק לרחם על עצמו. שזה לא
בריא. שזה מונע ממנו להיות מאושר.
רק חבל שלא יישמתי את זה לגבי עצמי.  
הבעיה שלי היא שתמיד הייתי חזקה מול אחרים, בשביל אחרים, אבל
ברגעי הדמדומים שלי, באותן שעות של מחשבות מקוללות, תמיד הגעתי
למצב של בכי על החיים הפשוטים שלי. ותמיד כעסתי כי הרי מי אשם
בסופו של דבר?
נכון..
אני!

אני לא יודעת מה יהיה בהמשך. בעתיד הרחוק רחוק רחוק..  
הייתי רוצה לחשוב על עצמי כעל עורכת דין יפיפיה ששוחה בכסף
אותו היא מרוויחה בעשרות משפטי הראווה בהם אף ניצחה.
הייתי רוצה לחשוב על עצמי כעל אותן נשים בעלות המרצדס הכחולה
הבוהקת בשמש והנוסעת לאסוף את בתה המקסימה בת החמש מגן הילדים
היוקרתי בקצה השכונה.
אבל אז המציאות שלי פותחת את הדלת הגדולה ומניחה לי להביט בה
במלוא עוצמתה... המציאות...

כרגע היא מראה לי חדר לבן עם ארבע מיטות קומותיים, קציצה עם
פז"ם של 10 חודשים בקושי שראשה שקוע בתוך כרית וספר.

אולי עדיף שתישאר ככה. המציאות אני מתכוונת.
אתם יודעים, זו מעין תחושה כזו של "אין מה לעשות.. שיהיה..
יכול להיות יותר גרוע הרי"...

תמיד אמרתי למוטי שצריך להיות שמחים בקשר למה שיש לנו. כי שוב,
יש את ה"יותר גרוע". הוא הצדיק אותי במבט כזה של "מה הייתי
עושה בלעדייך" ואני נשארתי במחשבה כזו של טמטום.
למה אני לא מיישמת את מה שאני אומרת??

יש נקודה כזו במרכז הבטן, ממש מתחת לחזה וקצת מעל הטבור שתמיד
מציקה לי.
כשמוטי שכב על הדשא ואני לידו, נושפת לתוך עיגול פלסטיק שיוצר
בועות סבון, אז באמת הרגשתי מאושרת.
אבל גם אז הנקודה הזו הציקה לי. אני לא יודעת למה, אבל היא
תמיד שם. ותמיד היא גורמת לי לרצות לפרוץ בבכי.

אבל זו שוב, אני והתסביכים שלי.
נקודות מטופשות, רחמיים מטומטמים.. הכל אותו דבר. . .  
אני והשטויות הקטנות הללו שיש לי בראש. שסתם דופקות לי את
החיים.  

אני לא יודעת לאיזה כיוון גלגל החיים שלי מתגלגל. אבל הייתי
רוצה לדעת איפה הוא יעצר. והייתי נותנת הכל בכדי לדעת את זה.