[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








אם הייתי יודעת לעשות פלאשבק אחורה, הייתי אולי מתחילה את
הסיפור משיחת טלפון מאוחר בלילה.
אולי הייתי מתחילה במבזק החדשות באמצע שידור של 'רמת אביב ג'.
אולי הייתי מתחילה אותו כבר מההרגשה הרעה ההיא...שיום אחד.
אולי הייתי מתחילה אותו באהבה העצומה שהייתה בין אלה לאירן.
אולי אני אתחיל אותו באלה. אולי באלירן. אולי בשניהם. אבל אני
אתחיל אותו בעצמי.

בגיל חמש עברתי לחיפה. מה לעשות, בסופו של דבר ההורים שלי גילו
שקיבוץ זה לא עסק, והאמת שדי נמאס להם מהאורז בחדר אוכל. אז
עברנו דירה. וזאת הייתה רק ההתחלה. הייתי בת חמש, וילדה עם
הרבה בעיות. מה לעשות, ככה זה שגדלים בבית חם ואוהב כמו שלי.
גם לומדים מילדות שציניות היא מגן עבה לכל מה שקופץ עליך.
הגנון לא פסח גם עלי. סליחה, גן חובה. ושמה הייתי צריכה להיתקל
בילדים העירוניים הברברים, אוכלי הצ'יפס והמבורגר, רוצחי פרות.
בקיבוץ לומדים שאם רוצים למצוא חברים, אז כדאי להיות
צמחוניים.
ואלה היחידה שהכרתי שלא סבלה קציצות מבשר. כשכולם היו נהנים
מפרות אנחנו היינו אוכלות נקניקיות כוסיות וחטובות של צמחונים.
או ככה אלירן לפחות היה אומר. לא הכרתי אחים שאהבו אחד את השני
כמו שאלירן אהב את אלה, ואלה אהבה את אלירן. זה מבחינתי היה
בלתי אפשרי, אני הייתי עדיין ילדה יחידה בגיל 5, והאדם היחיד
שאולי הרגשתי שהוא כמו אחי הגדול, היה  מרביץ לי בשביל הריגוש
העילאי שלו.  וככל שאני ואלה היינו חברות יותר טובות, ככה גם
הבנתי כמה שאהבה ביניהם מדהימה. אהבה של אחים.

גיל חמש עבר מזמן. בינתיים הספקתי לעלות לכיתה א', כבר הספקתי
לסיים יסודי. לעלות לחטיבה. להתאהב בחתיך של השכבה, לשחק אמת
או חובה, לנסוע עם אלה לאילת, ללכת לנוער העובד. לחיות ולחשוב
שזה שיא החיים שלי, ושאם פעם אצטרך להסתכל לאחור על תאריך
מסוים, התאריך הזה יהיה עוד יום מאושר בלוח השנה הצבעוני שלי.
נאיביות זאת תכונה שהמציאו אלה שהבינו  את הכל מזמן, אבל מנסים
להכחיש.

זה היה יום מתוך עשרות הימים של החופש הגדול. אני ואלה אצלה
בבית, שמש. צחקוקים, במבה ובסלי, מלחמת כריות. לאלה היה חדר
מגניב. אחד היפים ראיתי. כשאני מסתכלת אחורה כל הפרטים נראים
לי כל כך חשובים. כל כך מקריים. התמונות של 'טייק דאט' על
הקיר. דיסקים של מדונה במגירה. פו הדב מעולם לא היה אמיתי
יותר. אני ואלה מתעייפות מהר עושות הפסקה לנשימות של אחרי
שיעור ספורט.  אני מסתכלת עליה, היא עלי, ואנחנו צוחקות.
נשכבות אחורה על המיטה, ומתגלגלות מצחוק.
ואז אלירן  פותח בזהירות את הדלת, מציץ מאחוריה. אלה מסתכלת
בסקרנות, וכשהיא רואה אותו מתנפלת עליו בחיבוקים ונשיקות. אני
מסתכלת מהצד, וחושבת כמה שהוא יפה, אלירן. אבל מה לעשות, אני
בת 13 והוא בן 17, חוצמזה נראה לי שיש לו חברה. אחרי שאלה
מפסיקה לקפוץ ולצרוח משמחה על שובו של אלירן מאילת, הוא מתיישב
אתנו בחדר, ומספר לנו חוויות. בחיים שלי עוד לא ראיתי בחור בן
17 שישב עם שתי ילדות בנות 13 בחדר, ואפילו ייהנה מזה, ולא
ירגיש שהוא עושה מחויבות אישית להורים שלו.          

"אז מה הבאת לי?" אלה חופרת בעצבנות בתיק של אלירן.
" תחפשי בעצמך...." אלירן מחייך, מסתכל עלי במבט נעים. ואני
מחזירה חיוך מבויש, ועכשיו אני יודעת שהוא יודע שאני דלוקה
עליו, זתומרת...חושבת שהוא חמוד. או משהו כזה.
" נו, אני לא יודעת...!" אלה אומרת, והראש עמוק בתוך התיק
הגדול...
"לעזור לך?"
"כן, אם אתה רוצה שאני אמצא את זה!"
"תפתחי את הריצ'רץ בצד שמאל."
ומוצאת שם דיסק של טייק דאט. והיא מאושרת, ושוב הציוצים שלה,
ושוב חיבוקים ונשיקות.
"ענבל, תראי קיבלתי דיסק של טייק דאט! זה עם הגרסאות החדשות!"
ואני שתמיד חשבתי שרובי וויליאמס צריך לצאת לקריירת סולו, לא
מתרגשת יותר מדי.
אומרת " וואו! איזה מדהים!" מעבירה מבט על התמונה, ומחזירה
לאלה. אלה בלי לחשוב פעמיים מורידה מהר את הניילון ומעבירה
שירים במערכת סטריאו.
ואז אלירן אומר לי לבוא לידו שנייה, ואני מרגישה איך הלב שלי
עומד לקבל דו"ח על מהירות מופרזת.
ככה כשאת בת 13, מישהו בן 17 נראה לך כמו מלך העולם. והוא עוד
חמוד. וחתיך. וקרא לי לשבת לידו. ובכלל, יש לו עיניים כחולות.
ואולי אין לו חברה...
"גם לך הבאתי משהו." והוא מחייך אליי, העיניים שלו נוצצות באור
השמש שבוקע מהחלון.
חיוך מתפשט גם על השפתיים שלי, אני מורידה את הראש במבוכה.  לא
יודעת מה להגיד, ובסוף בוחרת ב"תודה" קטנה ומתביישת.
"בבקשה חמודה..." הוא אומר,  ואני מסתכלת על איפה שהלב שלי
נמצא, לראות אם הוא עדיין לא יצא מהעור. לראות שהכל בסדר והוא
עוד יושב במקום. מתבוננת רגע בקופסא הקטנה שהוא מגיש לי, והוא
מפציר לי לפתוח אותה. "עכשיו, אני רוצה לראות שאת אוהבת." אני
אוהבת. בטח שאוהבת. אני חושבת שאני אוהבת אותך...וכמעט שאמרתי
את זה. ונושמת לרווחה שהפעם חשבתי שלוש פעמים לפני שדיברתי. זה
בדרך כלל לא קורה. אצלי החוט שבין השפתיים לשכל קצר, מאוד.
אני פותחת את הקופסא ומוצאת שם צמיד. מוציאה אותו מהקופסא,
תולה אותו על האצבע ומתבוננת בו מקרוב.
"הוא יפה....תודה!" ואני מתגברת על פעימות הלב, ומדברת בקצב
שפוי.
זה צמיד בצבע חום, מעוצב ככה שמקדימה יש צורה קטנה של לב.
הוא מחייך. אני מחייכת. אני מסתכלת שוב על הצמיד. וברקע אני
שומעת את טייק דאט. אלה מתלהבת....
"ענבל! תקשיבי!" והיא פולטת צרחת התלהבות ילדותית....

All I do each night is pray
Hoping that I'll be a part of you again someday
All I do each night is think of all the times
I close the door to keep my love within


אני צוחקת. וכאילו לא ראיתי, חוזרת שוב לעיניים של אלירן...

ופה אני עוצרת. ואני רוצה שתנסו להיות אני לרגע. תנסו להיות
אני, זאת שמתסכלת  בעיניים הכחולות של אלירן, הילדה מאוהבת באח
הגדול של חברה שלה. הילדה הקטנה הזאת, שגודלת יום אחד, אבל
שבויה לנצח במבט הזה. קפואה בתוך העיניים האלה.  לנצח לכודה
בתוך הרגע הזה, בתוך השיר הזה, שלא יוצא לה מהראש. לא יוצא.


ושנה אחרי, אולי בדיוק שנה אחרי.... בחופש הגדול כשעליתי
לט'... אני מתעוררת כשהטלפון מצלצל. פשוט צורח עלי להרים אותו,
אם זאת טעות במספר, אז מישהו יהיה היום מסכן מאוד.
"הלו?" אני עונה בקול ישנוני. השעה שתיים וחצי. אני מעבירה יד
על העיניים כשהן עדיין עצומות. ולפתע הן נפתחות, הטלפון נופל
לי מהיד. מנסה להתעלם משטף המידע שעובר אל האוזניים.
ואני מתחילה לבכות. אני בוכה. ובוכה....ולא מפסיקה לבכות. עד
היום לא ממש הפסקתי לבכות.
עד היום.








הכביש ריק ממכוניות. רק אני נוסעת לבד, איזה מזל שכבר לא יום
ראשון. והראש מוטרד מכל כך הרבה דברים. ואני כל כך שקועה בסדר
היום הדפוק שלי, עד שאני כמעט שוכחת שפעם הייתי בת 13. שפעם
למדתי בכיתה ח'. כשהייתי בגן, ברחתי רק בתופסת. ואיך שגדלתי
הפכתי טיפשה, וברחתי כמעט מהכל. כמעט מהכל. גם מאלירן. גם
מאלה. גם מהמחבל שירה בהם במלחמה. גם מימי הזיכרון. גם
מהאנדרטה. וכשהדמעות לוחצות על הסכר, אני פונה ימינה, כדי לא
לעבור בכביש שליד האנדרטה. אבל רגשי האשמה לוחצים חזק על הלב,
ואני עוצרת את המכונית. ונשמעת חריקה. אני יוצאת מהאוטו,
מתיישבת על הפגוש. מרגישה את הרוח בפנים, ואיך שהיא מייבשת את
הדמעות שלי. וכל מה שאני מצליחה לזכור, זה לא את הרגעים
האחרונים, לא את המבזק חדשות באמצע רמת אביב ג', לא את שיחת
הטלפון באמצע הלילה, רק את הרגע הזה. בחדר של אלה. כשאלירן חזר
מאילת. כשהוא נתן לי את הצמיד. את החיוך שלו, את העיניים שלו.
את אלה שרה טייק דאט..... ושומעת אותה שרה בראש שלי. שומעת
אותו צוחקת.

All I do each night is pray
Hoping that I'll be a part of you again someday
All I do each night is think of all the times
I close the door to keep my love within


והיא עדיין בת 13, והוא עדיין בן 17.
ובין דמעה לדמעה, אני מבינה שוב, שאני עדיין אותה ילדה
קטנה....
ואני עדיין כמו כל הילדים בגן, שואלת שאלה אחת.... אחת ללא
תשובה.
למה......


"למה?!"











loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני? אני בכלל
לא מטורף. זה
הוא!


אחד מטיל אשמה
על אישיותו
השניה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 2/10/02 12:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ענבר שחם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה