ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה:
ויט אליה אל הדרך ויאמר הבה נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו
הוא ותאמר מה תתן לי כי תבוא אלי:
ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן ותאמר אם תתן ערבון עד
שלחך:
ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר חתמך ופתילך ומטך אשר בידך
ויתן לה ויבא אליה ותהר לו: (ספר בראשית פרק לח)

"אמר ר' יוחנן: בקש לעבור, וזימן לו הקב"ה מלאך, שהוא ממונה
על התאוה.
אמר לו: "יהודה היכן אתה הולך? מהיכן מלכים עומדים מהיכן
גדולים עומדים?" ויט אליה אל הדרך בע"כ שלא בטובתו." (ילקוט
שמעוני בראשית)


[מופיע מלאך לבן לבוש בחולצה לבנה עם לבבות אדומים, פאה
בלונדינית, כנפיים, הילה, קשת וחיצים, מטרה, גם גבעול של שיח
דודאים  וגם ספר עב כרס.]


שלום, כאן זה בית מדרש "אלול"? אני הוא מלאך התאווה של יהודה,
כפי שאתם אמורים לדעת, לא מכירים? טוב, בלשונם של הברברים
המתורבתים, אני קרוי קופידון ויש כאלו המכנים אותי ארוס,
ובקיצור קופידוס. אני שומע אתכם אומרים אההה. יותר טוב כך.
מגיע לי קצת קרדיט על העבודה שלי הלא כן? רק בזכותה חלקכם
יושבים פה לפניי, ואני לא רוצה להצביע על מי מהאנשים.
מה אתם פותחים עלי עינים כה גדולות? בטח ציפיתם לראות שד
מפלצתי דו-ראשי מקורנן עם זנב וקלשון, כמו שלימדה אתכם המורה
שולמית בכתה ו'. הרבה אנשים עשו לי דמוניזציה ודה-הומניזציה
וציירו אותי בצבעים שחורים וקודרים. אבל עיניכם הרואות, אני לא
כל כך נורא, אפילו די חמוד.

[הפלאפון מצלצל].
של מי הפלאפון הזה? אה שלי. סליחה. "הלו. קופי מדבר. גבריאל?
כן המפקד. כן. כן. אני כרגע ב'אלול' עושה יחסי ציבור
לברוך-הוא. לא לדבר על דוד ובת-שבע. בסדר. וגם לא על שלמה ואלף
נשותיו. דחילק גבריאל אתה הורס לי את כל ההרצאה?! אז על מה אתה
רוצה שאני אדבר?
אם הם יושבים נפרד? ככה ככה. שאני אפריד? גבריאל, סיכמנו כבר
שזה לא התפקיד שלי. תשלח את אוריאל, אם אתה רוצה הפרדה,הוא
מומחה לזה. טוב בסדר, בסדר, יאללה ביי."
אני מתנצל, ככה העבודה עם גבריאל, לא שמע על ביזור סמכויות.
מאז שהברוך-הוא מינה אותו להיות שומר הגן ושם בידו את להט החרב
המתהפכת, אי אפשר להתווכח איתו. ואני? מי אני? סתם מלאך חפ"ש.


אתם שואלים, אם התפרצויות החשק הבלתי נשלטות שלכם נובעים ממני?
טוב אז כן. אבל זה לא בכוונה, לעיתים אני ממהר, ועובר בינכם,
וסתם יוצא לי כך להתחכך ממש בלי כוונה.
אני שומע תלונות על העבודה שלי? טוב טוב, יש מחלקה שלמה למעלה
שמטפלת בנזקים שאני גורם. נראה אתכם יורים 3,000 חיצים ביום,
(בממוצע) במשך חמש וחצי אלפי שנים כולל חגים ומועדים, ואפילו
ביום כיפור. (פעם דוקא ביום כיפורים, היה לי לחץ בלתי נסבל,
וקיבלתי עוזרים מיוחדים, לטפל במחולות שהיו בכרמים, חודשים
לאחר מכן היו לי כאבי ראש מהתלונות שזרמו אליי. אבל לרווחתי
המנהג נפסק לפני אלפיים שנה.) אניהאו, בלחץ כזה אפילו יהונתן
בן שאול ורובין הוד היו מחטיאים מידי פעם. ובכלל אני כבר זקנתי
ולעיתים בלי כוונת מכוון, החיצים שלי מפספסים ופוגעים באנשים
הלא נכונים. אני בסך הכל מלאך, לא הברוך-הוא. ומי שמעדיף לסמוך
עלי ולא על עצמו מסתכן.

אבל לא לשם כך באתי היום. בואו נחזור לתמר ויהודה.
שכחתם את הסיפור?! טוב גם אני עברו עליי כמה הרפתקאות משונות
בשלושת אלפי השנים האחרונות. כל יום נשלחתי למלא מאות משימות
של זיווג זיווגים, ובני האדם אל תשאלו, קשה זיווגם כקריעת ים
סוף והדברים ארוכים, עתיקים ויגעים, ואלמלא רשמתי לעצמי את
השתלשלות המאורעות, גם אני לא הייתי זוכר. מה אתם פותחים את
ספר בראשית? אתם משגעים אותי אנשי "אלול". כל הזמן טקסטים
טקסטים. שם תמצאו רק גרסא רזה, מקוצרת ומצונזרת של הדברים.
מצטער, מי שכתב אותו, לא היה לו חוש הומור מי יודע מה. דווקא
את כל הפרטים היותר חשובים ועסיסיים השמיט מהספר, וקיצר היכן
שראוי להרחיב, והרחיב היכן שראוי לקצר.

אז בואו נזכיר לכם את המקרה. תמר האשה המצויינת, היתה עגונה
כבר שנים ארוכות. אחרי שהיא עברה יבום אחד, שלא צלח, וגם בעלה
השני מת, היא נותרה משמימה בבית אביה. שלה בן הזקונים של יהודה
בגר, אבל יהודה חשש לאבד גם אותו. מזל רע לתת את הבן השלישי,
לאשה שבעטיה מתו שני בניך. (די אפשר להבין אותו) ואם להודות על
האמת, שלה היה קטן על האשה הגדולה הזו.
אמנם לא ברור מה היה לה עם ער ואונן, אבל יצא לה שם של מסוכנת.
ממש סכנת נפשות להכנס איתה למיטה. אתה נכנס בלילה חי ובבוקר
גוררים אותך ברגלך מהמיטה פגר מובס.  הילדים שרו עליה שירים,
"מי שעולה בתמר, מרוצץ את גולגלתו" נשים הצביעו עליה ברחוב
ואמרו שהיא טורפת גברים, שאין גבר שיכול לספקה.
בקיצור היא עוררה כאלו פחדים קמאים, שגברים שראו אותה הולכת
מולם, עברו למדרכה השניה. רובם האשימו אותה, את המסכנה בחטאים
של שני בעליה שוכני העפר. בגרסת הברוך-הוא ישתבח שמו, ברור מי
צודק ואצל מי האשם, ער היה רע והיא הטובה. אבל בגרסת בני האדם
הדברים תמיד מעורפלים ומכוסים בשקרים, ועליונים בדרך כלל למטה
ותחתונים למעלה.

בכל אופן כאשר ראה הברוך-הוא שאותה איתתא הולכת להיות עץ יבש
בבית אביה, וביציותיה שכמהות לגואל, הולכות ומתמסמסות אחת אחת,
לא היתה ברירה, הפתרון שהסתמן היה, שהיא תתחפש לזונה ותפתה את
יהודה אביכם. רק הוא היה יכול לגאול את הניצוץ הגדול שבה. על
כל האחרים גדולה היתה המשימה הזאת, ולכן הם פחדו ושחתו את זרעם
ארצה והשתמטו ממנה. כן. כך נגלה אליי מאחורי הפרגוד.
ואז מיד הברוך-הוא זימן אותי, ואמר לי בלשון הבאה: "קופי, (מה
לעשות, זה היה הכינוי שלי.) תעשה הכל שיהודה יגיע אליה. בך
תלויה גאולתו של העולם. מבין שני אלו, תבוא נשמתו של משיח
לעולם. תהיה ראש גדול, ואל תייגע אותי בפרטים קטנים, ואל תדווח
לי בפרוטרוט מה עשית. אני רק רוצה לשמוע, שהמשימה הוכתרה
בהצלחה."
כאשר ראיתי את גודל האחריות שמוטלת על כתפיי, לא התמהמתי. מיד
לקחתי איתי את קשתי וחיציי, ועפתי לי כחץ מקשת אל המשימה
הקדושה הזו. הרבה מקטרגים יכולים להפריע בדברים הכי
טריוויאלים. כל שכן באירוע מסובך שכזה. לא נעים לי לקחת לעצמי
את כל הקרדיט, אבל אילולי אני, הדברים היו נעשים יגעים, אם
בכלל.

למוד ניסיון מר נקטתי במשנה זהירות. ובמאמר המוסגר, אני רוצה
לספר על הניסיון הזה.
פעם הייתי צריך לפתות לוחם עז שנהיה נזיר, על מנת שיביא צאצא
לעולם, שלחתי אליו בחשכת לילה גשום את זונת הכפר בכרכרתה,
וכאשר הגיעה למקומו, שברתי את היצול של הכרכרה, והיא נקשה על
קיטונו הדל והמרוחק ממקום ישוב, וביקשה בתחינה מחסה, רטובה עד
לשד עצמותיה. למגינת לבו לא יכל לשלחה כלעומת שבאה, והציע לה
מיטה בקיטונו, ובאמצע הלילה כאשר ניסתה לפתותו, וחיציי בערו
בו, במקום להכנע לייצרו, הוא קם לקח גרזן ובמעשה שגעון קטם את
אצבעו, והיא נמלטה בבעתה. שבוע שלם צחקו עליי אז בפמליה של
מעלה. מאז למדתי להיות יותר מתוחכם ומעודן ולנקוט בתחבולות,
ואני תמיד משנן למתלמדיי: "אם אתם מאמינים שיכולים לתקן -
תאמינו שיכולים גם לקלקל, אבל בתחבולות תעשו לכם מלחמה, כי בני
האדם יצורים עקשים הם, ומקובעים באמונותיהם".
אגב, שנים מועטות לאחר מכן, סגרתי איתו את החשבון עם הגאוותן,
שהחזיק מעצמו לצדיק, במצוותו של הברוך-הוא, שהרי חטא היוהרה
חמור לאין ערוך מבעילת פנויה. שלחתי לו נערה תמה שביקשה ברכתו,
והיא  הביישנית פיתתה אותו בקלילות, והוא מרוב תסכול ניסה
להתאבד. לא האמין שזה קרה לו. (אני לתומי חשבתי שאני אפוטרופוס
לא רע, ובגללי חכמי היהודים אמרו "אין אפוטרופוס לעריות"). עשו
על זה סרט איטלקי ששמו, "השמש זורחת גם בלילה", לכו לראות.
(אלפי שנים השתוקקתי להיות מבקר תרבות והנה יצא לי) למה אני
מספר הנה תראו בעצמכם.
[הקרנה של הקטע בסרט, שבו הזונה מנסה לפתות את הנזיר]

וגם אצל יהודה מה אתם חושבים, שהיה לי קל? הרבה הייתי צריך
לעשות, על מנת שהחסיד הזה יצא מגדרו. קודם כל, ראיתי שכל זמן
שאשתו בחיים, הוא לא יסתכל על שום אשה אחרת. אני מקווה שאני לא
מפליל את עצמי, ושלא תלשינו עליי לגבריאל, אבל אני, כן אני,
זייפתי את בקשת המות של אשה אחרת, על שם אשת יהודה. ומלאך
המוות הבוק הזה, שעובד לפי הספר, בא ולקח אותה. כל כך היה בטוח
בעצמו, שאפילו לא וידא את הריגתה. טוב, עובד קשה הבחור. כל יום
צריך להוביל אלפי נשמות בחזרה לגנזים העליונים. והמסכנה היתה
צריכה לחיות עוד 15 שנה, אבל אם הייתי מחכה עד אז, רחמה של תמר
היה מתכווץ ומתייבש כמו דבלת תאנים באמצע המדבר. מה לעשות
לפעמים אין צדק בעולם, כמו שאומרים אצלכם "תהיה חכם, אל תהיה
צודק". אחר כך הפחתי בו קצת רוח חיים, ועוררתיו ללכת עם רעהו
לראות בצאן. כל זמן שהוא הסתגר בבית, אי אפשר היה לחבר ביניהם,
וגם לא היה לו מצב רוח לנשים. ימים קשים עברו על המסכן. לא
מספיק שאחיו פנו לו עורף ואביו מזעיף לו פנים, גם שיכל את בניו
ולבסוף התאלמן מאשתו. נותר לו רק בנו ורעהו העדולמי. בהתחלה
חשבתי, שאולי כדאי שהיא תלבב לו לביבות בסעודת ההבראה. אבל ממה
שראיתי, הוא בשום פנים ואופן לא היה נוגע במודע באשה, שהינה גם
כלתו וגם שומרת יבם.
ואז עפתי לתמר והגדתיה שיהודה הולך לגוז צאנו, והכנסתי למוחה
את המחשבה, שזהו הזמן וזהו המעשה. עכשו הברזל חם, ועליה להכות
בו בכל דרך אפשרית שתמצא לנכון. (איך כתוב אצלכם? "הוגד לתמר")
לזכותה יש להאמר, שהיא לא ניסתה להתחכם ולהתווכח איתי.
כיליותיה הסכימו כהרף עין.
אמנם שטחה בפניי את חששותיה המרים. ידעה שעלולה היא להיזרק
לאש. באותה תקופה שובניסטית, אף שהיחס לגברים שהלכו לזונות היה
סובלני כמו תמיד, נשים מהיישוב לא רק שלא הותרו לעסוק בזנות,
אלא כאשר נתפסה מי מהן, היא נידונה למוות איום בשרפה כמו
מכשפה, לכן זונות כה רבות כיסו את פניהן.
(ביננו הרצון לשרוף זונות מעיד על הפרמיטיביות של  בני האדם,
כמו אלו שהורגים את בנותיהן בגלל רומן עם גבר. לדעתי, הרבה
יותר גרוע להרוג מישהו בצורה אכזרית, מאשר שאנשים בוגרים
יקיימו יחסים ברצון. אבל דעתי לא נחשבה, לא אז ולא היום.)  

אני השבתי לה, יהודה או שלה לא יקחו אותה לאשה בדרך הטבע. ושלה
עדיין נער רך ובתול, כך שנותר בעניין רק יהודה. ויהודה יסכים
לבוא אליה, רק אם יחשוב שהיא מישהי אחרת. אצל הכנענים היה כלל,
"למה לשתות מנוד, אם המעין לפניך." היא חשבה מעט ואמרה, כאשר
אבדתי אבדתי, והחליטה ללכת לפתח-עיניים, מקום שהיה בין ביתו של
יהודה לבין עבודתו בתמנה (נשמע לכם משונה פתח-עיניים,
ופתח-תקוה לא שם משונה?). התחפשה לזונה כמו שצריך, שכרה לה
אהל, וישבה לה וחיכתה, ויש אפילו אומרים שהתפללה, ל"ריבונו של
פתח-עיניים" שלא תצא ריקם ושלא יהרגו אותה. סכנה גדולה נסתכנה
באותה שעה אשה אמיצת לב זו, לעתים היו מגיעים לסטים מזויינים
או בעלי אגרופין לשם, ואונסים את הנשים חסרות הישע. אני ממש
הערצתי אותה על אומץ הלב. עפר הייתי מוכן להיות תחת כפות רגליה
הענוגות.

כאשר יהודה ראה אותה, תגובתו הראשונית היתה להסב את פניו
ולהתעלם ממנה. ואני שריחפתי מעל כתפו, לחשתי:
"מה יש? לא מבריותיו של הברוך-הוא היא? למה תסב פניך ממנה?
המצורעת היא או פסחת? מי יודע אולי יתומה היא ואלמנה היא, ואין
מי שיפרנסה? וחוץ מזה, נדמה לי שקצת התבלבלת. יוסף הוא הצדיק
והנזיר. אתה חסיד והמלך, ומלך פורץ גדר לעשות לו דרך, ואין
ממחין בידו. חסיד אמיתי יודע לאחוז במידת האהבה וגם לקרב
רחוקים".
הוא התבונן לעברה מעט נבוך. בכדי להסוות מבוכתו, פלט לעבר
העדולמי, "תגיד חירה. היא תמיד היתה כאן הקדשה הזו? מעניין שלא
שמתי לב אליה עד כה?!". "מן הסתם, היתה פה תמיד, רק שליבך היה
כנראה אז במקום אחר." הסיח לו רעהו.

עודם מדברים, והיא צדה את מבטו כאילו במקרה, ופניה לוהבים
ועיניה השחורות כגחלות אש בוערות, רשפו בו דרך הרעלה. השבתי
מעט רוח דרומית, וכאילו מבלי משים, זזה שמלתה השסועה מעט,
ונגלו שוקיה המחוטבים כזויות תבנית היכל, וגם תאומי צבייתה היו
כגדיים שמבקשים לקפוץ מעל הגדר.  כמיהתה הלא מורגשת אליו היתה
כברק שהיכהו, והוא לא נותר אדיש, היה כגבר הלמו יין. שמעתי את
פעימות ליבה, האם הוא יחשוק בה, או ימשיך הלאה לדרכו.
אז היה הרגע. יש עת לכל דבר תחת השמים, ויש עת גם לדברים הללו.
טענתי את קשתי בזריזותי המלאכית שנעשתה מהמפורסמות, ויריתי חץ
ופגעתי באחת אל ליבו בדיוק מופלא. הידד. הידד. צהלתי. הוא נדרך
כולו. נעשה גבר בכל רמ"ח אבריו וגידיו. היו כאלו שלחשתים על
אוזניהם לשתות מי דודאים, אבל הוא לא היה צריך לכל הפטנטים
הללו. בתחילה התבייש בעצמו, שהוא המנהיג השופט, תאוותו התגברה
עליו, והוא חושק בה עד אין כלות, בזונה המקושטת והמבושמת הזו.
גם ניסה להעלות במחשבתו את זכר אשתו מנוחתה עדן, לייסר את
מצפונו.

גחנתי ולחשתיו באוזנו: "גדול הדבר ממך?! מה? מה לך מתבייש?
כאשר עמדת אצל הבור, לא התביישת לזרוק את יוסף העלוב אל נחשים
ועקרבים וגם למכור אותו, ומה פתאום נהיית צדיק הרבה? ואשתך,
גזרה כבר נגזרה שתשכח מן הלב. אינה יותר צד בענין."

הרהור טורדני זמזם וניקר במוחו, "אבל לבטח מחלות שונות מקננות
בגופה הנחשק. מאות גברים גהרו מעליה.". ואני השבתי לו על נקלה:
"מבין ריסי עיניה ניכר בה, שחדשה היא בשוק. כמדומני שאתה
הראשון". ולעצמי גיחכתי בשקט, וכנראה תהיה גם האחרון.
הוא הביט ימינה ושמאלה בחשש, ואמר לעצמו, "אבל מישהו עלול
לגלות, יהיה לי מאוד לא נעים, אם אחד היריבים הפוליטים שלי,
שמחפש אותי בפינה ללא הרף, יספר לכולם מה קרה. מי יודע? אולי
היא אפילו סוכנת של אחד מהם, וכל מטרתה להכפיש את שמי".
ואני חשבתי, שלי יהיה מאוד לא נעים, אם אשוב בידיים ריקניות
לפני כסא הכבוד.

"תנוח דעתך יהודה" אמרתי לו, "ממתי גיבור שכמוך נעשה פרנואיד?
הרבה יותר מתאים לראובן מחשבות רדיפה שכאלה. תביט בה היטב.
נראה לך שאשה ענוגה ועסיסית זו, בחיוכה המקסים, שרוצה בסך הכל
פת לחם, תנסה להפיל אותך? תחשוב בהגיון, חביבי. תהיה קול. שמור
על קור רוח."

מאחר שנסתתמו טענותיו. הוא פנה אנה ואנה. אוי לו מיצרו ואוי לו
מחברו. ורעהו העדולמי הטוב, שהבין לאן הנחלים זורמים, לאחר קצת
דחיפות ממני, עשה עצמו כטומטום, טפח על צדעו ואמר: "איך שכחתי
שיש לי פגישה דחופה בפתח אוזניים. נפגש ברביע היום שם. הזכרון
שלי כבר לא משהו.". והלך לו במהירות מותירנו מאחוריו. פניו של
יהודה אדמו, אכן נבעו מצפוניו. הוא התבייש להודות לרעהו, על
החסד שעשה עימו.

יהודה החל ללכת לכיוון אהלה בחשש, וצעדו כבד עליו. דחפתיו
מאחוריו אבל הוא היה סרבן כגמל זקן ועצום כח. חשבתי לי בייאוש,
אם לא נמהר, איזה צעיר נימהר ונחפז יקדים אותו. קראתי לעזרה
ולפתע המלאך גבריאל הבליח כמראה הבזק ודחפו דחיפה הגונה בגבו.
יהודה נזדעזע והגניב לי: "אם אבא ישמע על זה, אני פשוט אהיה
מחוק. מספיק שהוא חושד, שאני הרגתי את יוסף, גם האחים התרחקו
ממני ומאשימים אותי במכירתו".
אמרתי לו: "מספיק יהודה עם החששות הללו. תהיה גבר. תתגבר.
תזרום עם עצמך. תהיה קצת ספונטני. כבר שלשה חודשים שלא ידעת
אשה. כמה זמן תמשיך להתאפק? מה לא בשר ודם אתה? האם לב אבן
יצוק לך? תעשה עם עצמך חסד, וגם איתה. מי יודע אם יש לה ממה
לאכול הערב."  
-  "לא יותר פשוט לתת לה קצת צדקה?" שאל.
- "נו באמת יהודה, מבקש אתה להרגיזני?" התרעמתי בפניו.

הוא הביט ימינה ושמאלה, ראה שאיו קצה קצהו של זנב סוס באופק.
(זאת כמובן היתה תרומתי הצנועה, אף שאומרים שאין מלאך אחד עושה
שתי שליחויות, אני לא מקפיד בזוטות שכאלה). ורק אז נגש אל
האהל.

- "תגידי, את מהאזור?" שיווה לקולו ארשת בוטחת וגברית.
- היא הביטה בו, "ומה אתה חושב? שנפלתי מהירח? ומה זה משנה לך
בכלל, מאיפה אני? מה אתה מהמדור לחיפוש קרובים?"

יפה היא משחקת, התמוגגתי, מדברת בעגה של הזונות הכנעניות בטון
ערסי, וקולה שהיה צרוד מחמת מתח רק הוסיף לעניין. אני במקומה
הייתי נמס על המקום. מה היא תאמר לו, אם יגלה שהזונה היא בעצם
כלתו? "תשמע יהודה, זה לא מה שאתה חושב. הייתי צריכה השלמת
הכנסה, חייך זו מצלמה נסתרת? או רק ניסיתי לפתות אותך, בגלל
שעיגנת אותי עם שלה בנך?", היא תמות מבושה, ולא יהיו לה פנים
יותר! אבל בנתיים היא היתה קולית, שחבל על הזמן, והוא הקשוח
היה זה שגמגם.

- "לא מ.מ.ש", גמגם, "אבל שתדעי לך... שאני בדרך כלל לא עושה
כאלה דברים..".
- "מה אכפת לי", אמרה, "העיקר שאתה משלם כמו שנהוג, ושאין לך
בקשות קינקיות, שאין לי בכלל חשק לחשוב עליהם. אם אתה מבין על
מה אני מדברת.".
- "כן. כן." (גם כן זונה עם סטייל, חשב לו במרירות) "אבל תביני
אותי. אשתי נפטרה, ואין לי אשה אחרת".
- (עיגן אותי הצדיק הזה, ועכשו מבקש רחמים ממני, חשבה תמר
במרירות, שירגיש מעט את טעמה של הבדידות. לא לחינם אמרו האנשים
שאשתו מתה כעונש על כך שלא דאג לי.) "תשמע אדוני", נזכרה לפתע
תמר לשנות את קולה, "אני לא דודה של הועד למען החייל, גם לא
בתו של הכהן הראשי. אחרי שתשלם לי, טוב מאוד אבין אותך ".
- "וכמה את לוקחת בשכרך?", נזכר לשאול את שאלת המפתח.
- "מה דעתך על גדי עיזים?" אמרה ולטפה את רגלה, כבדרך אגב,
ליטוף רב משמעות, שלא נעלם מעיניו.
- "גדי?" זכרון גדי העיזים ששחט, להסוות את מכירת יוסף, טפח על
פניו. הוא התעשת והתרעם. "גדי עיזים שלם!? אמרו לך שאת
יקרנית?".

אני התנודדתי על כתפו בחוסר סבלנות. "יהודה, יהודה", לחשתי על
אוזנו: "זה ממש לא הזמן להתמקח איתה, כאילו שאתה בשוק של יום
רביעי. תן לה מה שהיא רוצה. וזהו".

- "טייק אית אור ליב איט" אמרה בכנענית, "אם תרצה לטעום ממנעמי
גן עדן, אצלי זה המקום, ואתה יודע מה אתה מקבל. ואם ברצונך
לקמץ בכמה פרוטות, הפלשתיות והמואביות שם זולות ממני", הצביעה
לעבר קבוצת האהלים המוזנחת, שנראתה בהמשך הדרך,  "רק אל תבוא
בטענות כשתצא מהן זב ומכונם."

לבי הלם בקרבי. לרגע התחלתי לחשוש שיהודה יתחיל לחשוד בה. אבל
הוא מרוב התרגשות, לא שם לב לעברית האקדמית שלה. והיא עשתה את
העבודה שלה כמו שצריך. בשיחה המכינה אמרתי לה, אל תתני את עצמך
יותר מדי בקלות. תערימי קצת קשיים, כמו זונה קשת-יום שאין לה
מה לאכול. אחרת הוא עלול לחשוד ולברוח. והיא שיחקה כמו סוחר
ערבי מפולפל. ידעה לבלוע את תשוקתה אליו, אף שלעתים לא יכלה
לשלוט על לשונה המתגלגלת.

- "בכל מקרה, אין לי כאן לא גדי ולא עיזים. יש לי בעדר המון,
אבל יקח לי כמהלך חצי יום ללכת ולחזור."  
- "חביבי", אמרה תמר, "מה אתה חושב שאני עמותה של גמילות חסד.
בגיל עשרים הפסקתי להתנדב. לך תביא איזה גדי צעיר. אחכה לך עד
אז."
- "מה יש לך מגדי עיזים? הנה יש עמדי חמש מטבעות זהב דמשקאיות
עוברות לסוחר."
- "אדוני. מאז שנתנו לי מטבעות מזוייפות, אני לא מתעסקת עם
מזומן".
- יהודה בקושי בלע את רוקו. "אני רואה שאת קשוחה במשא ומתן."
עמד מולה ורגליו רוטטות מרוב ציפיה.
- "אתה יודע מה? אני מוכנה לקבל ערבון." אמרה תמר מחייכת
לעצמה, רואה באופק בית חדש.
- "מה את רוצה? הוא הביט על עצמו".
- "אני רואה שיש לך חותמת ופתיל ומטה. אתה בטח אדם חשוב. חשוב
מאוד. מזמן לא ראיתי טבעת חותם יקרה שכזו. תן בידי כערבון את
הטבעת שלך, את החגורה המתפתלת על מתניך, וגם... את המטה אשר
אתה מחזיק בידך, וכאשר אקבל את הגדי הצעיר, תקבל אותם בחזרה",
אמרה כשהיא מעבירה את אצבעה באיטיות על המטה.

דמו של יהודה עלה לראשו והוא האדים, רצה לומר לה "את השתגעת",
אבל לא ידע אם היא סוכנת של אחד מיריביו הפוליטים או סתם זונה
אינטלגנטית וחצופה. האם יש לברוח ממנה או לכעוס עליה. אף שלא
היה לו ניסיון בזונות, הרגיש שמשהו כאן משונה. הוא אמר לעצמו:
"זהו. באסיפת המועצה בשבוע הבא, יופיע בנימין וינופף בחותמי,
ויאמר: "אתם יודעים מאין חותמו של יהודה, קניתיו מהזונה בפתח
עיניים". ואני מה אעשה מול יעקב אבי?" ופנה לחזור לאחוריו.

אנכי תפסתיו בכנף מעילו עד שכמעט נקרע, "תרגע יהודה", לחשתי על
אוזנו. "לא מתאים לך. אתה מתנהג כמו בחור בן 18, ולהזכירך אתה
בכלל אלמן בן 55.  מה אתה חושב שבנימין שלח את האשה הזו?
באמת?! תהיה ריאליסטי. ואם בנימין עשה כמו שאתה חושד, חמת הזקן
תבער בו, יותר מאשר בך. לך יהיה תירוץ טוב, אבל הוא יצא מאוד
רע, ממש זדוני. תפסיק להיות כזה רציני, הגדול מי שחטאיו
ספורים. אחרי האבל שששיכלת בניך והתאבלת על אשתך, מותר לך קצת
לכייף."
אבל הוא התאבן על מקומו, ראיתי שאם לא אעשה מעשה, הכל יהיה
אבוד. מיד טענתי את קשתי ויריתי בו שלשה חיצים, אבל הפעם הרבה
הרבה יותר נמוך , ואכן הדבר הואיל.

- הוא נפנה אליה. "חותם, פתיל ומטה, ומה עוד לך?" אמר ופני
האריה שלו אדומות מכעס. "אולי את גם רוצה לשבת על כסאי? קחי רק
את המטה! למה לך הכל? מה זה? מכירת חיסול?!"

ראיתי שתמר נחרדה, והתמוססה למול הגיבור הזה. הכל עלול להיות
אבוד. חיזקתי את ליבה ואמרתי, תפגיני קשיחות, אחרת חייך יהיו
כקליפת השום ללא שלושת הסממנים הללו.

- "חביבי מי יודע, אולי יש לך חותם חילופי, כבר הכרתי כמה
שופטים ממזרים שמסתובבים להם עם חותמות מזוייפים. והמטה אולי
הוא סתם מגולף מעץ אורן, עם ציפוי זול. חביבי, במקצוע שלי
למדתי לא לסמוך על טוב ליבם של האנשים". "סלח לי שאני חשדנית".
הוסיפה בסרקזם.
- "מה? את לא שומעת שזהו ארז מארזי הלבנון?" אמר יהודה נעלב עד
עמקי נפשו, כשהוא מקיש במטהו. "ואת לא רואה שזה זהב טהור?" אמר
כשהוא מצביע על הגולה הזהובה שבראש המטה. אבל היא הקשיחה מבטה.
"טוב. טוב. טוב." אמר לה יהודה בזעם כבוש. "הנה קחי לך את
הכל." ונפרד בחוסר רצון מחותמו. אותו החותם שבו חותם על
מגילותיו, ומצווה את דבריו כראש השופטים. גם את המטה המגולף,
שקצהו היה מצופה בגולת זהב והיה כשרביט המלך בידו, נתן בידה
בחוסר רצון.

הייתי מאוד מרוצה, הכל דפק כמו שעון שווייצרי. היא הצליחה
להגיע לסממני מלכותו, מבלי להחשיד את עצמה כלל. הצליחה לבלוע
את התרגשותה, ולשחק אותה זונה מלידה. אמרתי לה לפני כן, שקרוב
לוודאי שכאשר ידעו שהיא בהריון, יצוו להורגה כדין אשה כשרה
שזנתה, ואם היא לא תוכל להצליח שידו של יהודה בעניין, סופה
יהיה להפוך לגוש פחם, לכן קריטי להגיע אל החותם. והיא אכן
פחדה, ומי לא היה רועד, אך הפחד שזרם בעורקיה, תחת להקפיאה
עשאה בעלת חיוניות ויצריות, שרק הגבירה את כח פיתויה ומשיכתה.


- "יש מצב שכבר נתחיל? לא ידעתי שהעסק הזה כל כך מייגע, כמו
פתיחה של לימוד ב'אלול'. " אמר יהודה בחוסר סבלנות מופגן,
כשהוא לא מנסה להסוות את ייצרו שתכף עליו.
- "כן בוודאי", לחשה לו תמר מחוייכת במתק שפתיה, "נדמה לי
שהגיע הזמן. רק במטוטא ממך, אולי תסגור את היריעה? הגוף שלי לא
סובל את אור היום. וגם לך לא יהיה נעים, אם מישהו ממכריך יעבור
במקרה בסביבה".
- "ממתי נעשו הזונות כה צנועות?" לא יכל יהודה להתאפק, וסינן
בין שפמו העבות העלבה קטנה.
- "מהזמן ששופטים החלו לבקרם.", תמר לא נשארה חייבת, ונענתה
לעברו מקנטרת מקצה האהל, מסווה את עליצותה, תוך שהיא מתחילה
לפשוט מחלצותיה היפות.

הוא חשב: מזמן לא השפיל אותי אדם, כמו הזונה הזו. בית ספר עשתה
לי. ומי יודע? אולי מחר תעמוד אצלי למשפט, וכאשר אגזור את
דינה. היא תאמר לו בנון שלנטיות: "אבל אדוני השופט. שבוע שעבר
ביקרתי אצלי, אני מכירה את חותמך, פתילך ומטך וגם יודעת שיש לך
כתם לידה על הגב", ומה אשיב לה אז.

היא חשבה: סוף סוף, בן יוולד לי מהגבר המוצלח הזה, ואולי ואולי
אם הכל ילך כשורה, הוא גם יכניסני לביתו, להיות אשתו לכל דבר
ועניין. כמה זמן אפשר לגור אצל האבא והאמא. די נמאס הסידור
הזה.

הבטתי בזוג המעניין, חיככתי כפות ידיי בהנאה. אתם בטח סקרנים
לשמוע את ההמשך, לא אכחד שגם אני הייתי סקרן לדעת את אשר יקרה,
ותהיתי לעצמי, האם כאן נסתיימה שליחותי?
אולי אולי, אני צריך להמשיך לפקח. הלא זהו חלק מהמשימה
שהברוך-הוא ייעד בעבורי. ואם משהו התפקשש, כל המלאכים בפמליה
של מעלה, יצחקו עליי איזה חמש מאות שנה. מה ביקשו ממנו מקופי,
שיסדר פגישה עיוורת בין יהודה לתמר, והשלימזל הזה, לא נתן
אפילו לטבע לעשות את שלו, וחוץ מזה הברוך-הוא עלול מאוד לכעוס,
ולהגלות אותי לארץ צלמוות המשעממת שאין בה שום ריגושים,  ומצד
שני גם יהודה וגם תמר נראים מה זה בעניינים. לא נראה לי שהם
צריכים סיוע מיוחד.

בעוד אני שקוע בלבטיי פתח האהל, היריעה נחבטה בפרצופי בחוזקה,
בפתע פתאום בלא התראה ועדים, והעיפה אותי איזה ת"ק פרסה,
ומצאתי את עצמי טובל באמצע הים הגדול, עם להקת דולפינים. בחיי.

ממזר היהודה הזה, עשה עצמו כאילו שלא ראה אותי ולא שמע אותי
ולא חש בי, אבל ברגע הקריטי העיף אותי לכל הרוחות, אחרי שעשיתי
בעבורו את כל העבודה. ואיזה כח  יש לו בידיו המשורגות. ממש גבר
שבגברים. ברת מזל התמר הזו.

כשפרסתי כנפיי ועפתי מעדנות אל היכל הברוך-הוא קורן מאושר,
שהרי לא כל יום מטיל עליך הברוך-הוא כזו משימה חשובה ואתה עומד
בה בכבוד, שמעתי רעש גדול בפמליה של מעלה.
שתי כתות של מלאכים עמדו אחד כנגד השני זועפים, מלאכים של אש
זעקו "כי חלל יהודה קדש ה', ובעל בת אל נכר", ורשפים אדומים
בערו מהם. מלאכים של מים קראו לעומתם, "היתה יהודה לקדשו,
ישראל ממשלותיו", והזרימו גלי קור קפואים, שכיבו את האש מזרת
האימים.
נתבהלתי מאוד. האם לא עשיתי כרצונו, האם לא ציווני על כך
הברוך-הוא בשמו המפורש.
לפתע שמעתי את קולו של הברוך-הוא מרגיע את המהומה: "הניחו לו
ליהודה, ששלחתי לו את קופי השובב שלנו, לברוא את אורו של
משיח", ונחה דעתי עליי.