New Stage - Go To Main Page

דוד ארינזון
/
אילנית

ליל שישי אביבי ורגוע, אחד מאותם ערבים שבהם לא חם ולא קר ויש
רוח קרירה שגורמת לך להעריך את העונה הזאת. אני ואילנית יוצאים
מהפאב אחרי עוד ערב שקט של ביחד. מוזיקה, אוכל ואחד את השני,
אני לא יכול לבקש יותר מזה.
"אילנית, רוצה את לנהוג הביתה?"
"עזוב, אני עייפה, תנהג אתה".
"שלושה חודשים יש לך רישיון ונסעת בקושי פעמיים, איך את מצפה
לקבל ניסיון?".
"אני לא צריכה, יש לי אותך", היא סיכמה בחיוך. החיוך שלה, הוא
הוציא אותי מהמצבים הכואבים ביותר, אומרים שתמונה שווה כאלף
מילים, למסגר את החיוך שלה ולתלות אותו מול המיטה בחדר, מצב
רוח טוב מובטח בבוקרו של כל יום.
ברדיו התנגנו כל השירים ששנינו אוהבים, נסענו חזרה מת"א
להרצליה בכביש החוף, הדרך הייתה שוממת פרט למשוגעים שמוצאים את
עצמם טסים במהירות של 200 קמ"ש על הנתיב הכי שמאלי בכביש
החוף.
"את רוצה לבוא אליי או שאת מעדיפה שאני אסיע אותך הביתה?".
"תיקח אותי הביתה, מתוק? אני צריכה לארגן איזה עשרים אלף תיקים
בשביל הבוס שלי ליום ראשון".
אף פעם לא אהבתי את העיר הזאת, הרמזורים פה מעצבנים אותי,
צריכים לנסוע מתחת למהירות המותרת כדי לא לשבת על כל רמזור
באדום. באמצע הדרך נאלצנו לעצור, איזו חבורה של שיכורים החליטה
לעשות רייס באמצע העיר, בסופו של דבר האוטו האחד נתקע בעמוד
הרמזור והאוטו השני נכנס בעץ שעמד על המדרכה, המשטרה סגרה את
האזור והכריחה את כולם לקחת דרך חלופית, משמע נסיעה בדרכים
השוממות והצפופות של הרצליה.
"עוד פעם הרמזורים האלה, מתי יתקנו אותם?", עד שהגעתי לרמזור
האור התחלף לאדום, זה אחד מהרמזורים האלה שפועלים מספר שניות
בזמן שכל האחרים בצומת פועלים בערך דקה. לאחר דקות של ציפייה
בזמן שאף אחד לא עבר בשאר הרמזורים, העיר פשוט נטושה בשעה
כזאת, הרמזור התחלף לירוק, לחצתי ברכות על הגז והתחלתי לנסוע.
באמצע הצומת שני אלומות אור סנוורו אותי בחוזקה, חשבתי שהבנאדם
פשוט שכח לכבות את אורות הערפל שלו...

התעוררתי מזיע כמו מחלום רע, שפשפשתי את העיניים מספר פעמים
כדי לנסות להבין אם אני בהכרה או לא, הן כאבו לי, הכול היה
מטושטש, גיששתי וחיפשתי את המשקפיים שלי.
"אני מניח שזה מה שאתה מחפש", יד הושיטה לי את המשקפיים שלי.
מולי עמד אדם גבוה ומבוגר בחלוק לבן, לא היה קשה לנחש איפה
הייתי. "אילנית, תאונה, אילנית, איפה אילנית!", דרשתי בתוקף
לדעת, כמעט וקרעתי את חלוקו באחיזה שלי.
"הרגע, אדוני, אתה היית מעורב בתאונה, למרבה המזל יצאת ללא פגע
ממשי פרט לחתכים מינוריים".
"אילנית, איפה היא?"
"אדוני, אתה צריך לנוח". תפסתי את חלוקו שוב ומשכתי אותו
אליי.
"אני שאלתי איפה אילנית!"
"במחלקה ליד". שחררתי את האחיזה, קפצתי מהמיטה והלכתי לכיוון
אותה המחלקה, בעודי הולך שמעתי את הרופא זורק מילים כמו "כפוי
טובה" ועוד קללות מספר, דחיתי אותן בבוז, הוא לא עניין אותי
באותו הרגע.
"אילנית לוי, איזה חדר?".
"חדר 3, אדוני, אבל הרופא ביקש שלא יכנסו אליה או...".
דלת החדר הייתה נעולה, מבעד החלון הקטן שעל הדלת ראיתי ארבעה
רופאים עומדים אל מול מיטה אחת, מתדיינים ביניהם. כעבור דקות
מספר הם פנו אל עבר הדלת, פניתי אל המבוגר ביניהים.
"דוקטור, מה שלומה?".
"ומי אתה, אדוני?".
"ערן, החבר שלה".
"אני מצטער אדוני, המידע יינתן רק לקרובי משפחה".
"אין לה אף אחד, מלבדי. דוקטור, אנא דבר איתי".
"ובכן נערי, אני לא אשקר לך, המצב לא טוב, מלבד החבלות בידיים
וברגליים ואיבוד הדם הרב היא נפגעה בצורה קשה בעמוד השדרה,
אנחנו הולכים לנתח אותה היום בערב, אולם הניתוח הזה אינו ודאי,
הסיכוי הוא חצי לכאן וחצי לכאן", הודיתי לו ופניתי לכיוון
המיטה.
אילנית ישנה, היא הייתה שלווה, אולם החיוך לא היה על פנייה,
היו מחוברים אליה עירויים משמאל ומימין. היא שכבה כמשותקת, לא
יכולתי לראות אותה כך שוכבת כאן ולא יכולה לזוז בזמן שאני
יצאתי בלי פגע, זה לא אנושי. התיישבתי על הכסא וסגרתי את
העיניים, מנסה לשחזר עוד פעם את מה שקרה, הכול חתוך, תמונות על
גבי תמונות, הרמזור, האור והכאב.
"ערן". קפצתי למשמע קולה.
"אני כאן". הפנים שלה היו שלוות, מבינות, מקבלות את כל מה שנפל
בחלקה, היא חייכה, החיוך שלה גרם לי להזיל דמעות. "אני אוהבת
אותך", הכאב זעק מתוך המילים שלה, לא רציתי שהיא תגיד את המשפט
הזה, קיוויתי לקבל האשמות, רציתי לשכנע את עצמי שהכול באשמתי
שלי. היא חייכה שוב וסגרה את עיניה.

השעות של הציפייה היו סיוט, הניתוח נמשך אל תוך הלילה, ישבתי
וחיכיתי בחדר ההמתנה לרופא שיבוא עם הבשורה, קיוויתי לטוב אולם
הכנתי את עצמי לתשובה הקרה והמרירה שלו.
קרני האור הלמו בי מבעד לתריסים של חדר ההמתנה, הן היו חמות
מהרגיל. קמתי בשפשוף עיניים ובגישוש אחר המשקפיים שלי. אדם
לבוש בגדים ירוקים נכנס לחדר ההמתנה תוך כדי שהוא מוריד את
הכפפות שלו.
"דוקטור, ספר לי".
"ובכן, אני שמח להודיע לך שהניתוח עבר בהצלחה, עכשיו הכול תלוי
בגברת, הימים הבאים הולכים להיות קריטיים, בעוד כשעה יעבירו
אותה למחלקת ההתאוששות, שם תוכל לראות אותה".
היא שכבה על המיטה, שקועה בתוך החלום שלה, לפי הרופאים היא
במצב של תרדמת, אם היא תתעורר סימן שהניתוח הצליח, התעלמתי
מהברירה השנייה, אילנית חזקה מספיק כדי להתגבר עליה.
ישבתי והסתכלתי עליה, איך אלוהים יכול להרשות לדבר כזה לקרות,
איך אני הרשתי לדבר כזה לקרות, העולם הזה לקח ממנה את כל מה
שהיה לה פרט לחייה, עכשיו גם את זה הוא רוצה לקחת.
אבא של אילנית עזב אותה ואת אמה כאשר הייתה בת 14, אמא שלה
נפטרה ארבע שנים לאחר מכן, עד הצבא ובין לבין היא התגוררה אצל
חברים של ההורים שלה. יש לה קרובים בארה"ב, אולם היא אף פעם לא
רצתה לעזוב את הארץ וסירבה לעבור לגור אצלם. אני פגשתי את
אילנית בבסיס ממש לפני השחרור שלי, יצא ששנינו קיבלו שבוע חופש
אז הצעתי לה לעשות איתי טיול לצפון, משם הסיפור הוא ידוע.
החברים המעטים שהיו באים לבקר אותה לא נשארו ליותר מעשרים
דקות, נראה כאילו מתביישים לשבת לידה, אף אחד לא הכיר אותה
באמת, אף אחד לא רוצה להכיר, אני מצדי סירבתי לעזוב אותה לרגע,
גם לי לא היה הרבה בעולם הזה, פרט לה, אילנית הייתה העולם
שלי.
הסתכלתי למעלה אל עבר הירח המלא, "למה אתה עושה את זה? למה
היא? לא גרמת לה מספיק סבל? קח אותי במקומה, קח אותי, אותי!".
לא יכולתי יותר, התמוטטתי על הכורסא ונרדמתי.

"לקחת אותך במקומה, רעיון מעניין".
התעוררתי על רצפת פרקט קרה, מולי נישאה דמות גבוהה בגלימות
שחורות.
"יש לי הצעה בשבילך, חייך תמורת חייה".
"אני לא עושה עסקאות עם השטן".
"השטן", הוא פתח בצחוק מתנשא ולעגני, "אני החבר הכי טוב שלך,
אתה רוצה שהחברה שלך תחייה, לא?".
"כן, הכול, אעשה הכול!".

התעוררתי למשמע צפצופים מחרישי אוזניים של המכשיר שהיה מחובר
לאילנית, כעבור שניות מספר מיהרה האחות התורנית אל עבר מיטתה
של אילנית, היא בחנה את המכשיר בשלווה מעוררת עצבים. לבסוף היא
כיבתה את המכשיר והדליקה אותו שוב, למרבה הפלא הוא פעל כשורה,
היא מלמלה "ציוד ישן וארור" ויצאה מהחדר. מתוך עייפות לא מובנת
צנחתי שוב על הכורסא ונרדמתי.
"ערן, איפה אתה, ערן?".
החלום זרק אותי ישר לתוך המציאות, אל אילנית.
"ערן". היא התעוררה. החזקתי את ידה ונשקתי לה, התגעגעתי לחיוך
שלה, לא היה צורך להזיז את הוילון, הוא עצמו זהר והאיר את
שנינו.
"אילנית, אני אוהב אותך".
"ערן, אל תעזוב אותי". לא הייתה לי תשובה למילים האלה, הוכרחתי
לעשות בדיוק את ההיפך, הבטחתי חתומה בדם.
יצאתי מהחדר, שמתי לב שרוב האחיות יצאו לארוחת הצהריים והאחות
היחידה שנשארה הייתה שקועה לה בטיפול בחולה בחדר האחרון, הלכתי
במהירות אל חדר התרופות וסגרתי את הדלת. מולי נעמדו אינסוף
מגירות של תרופות שונות, מבעד לחלון ראיתי את האחות מתקרבת
לעמדה שלה, חטפתי את מה שהספקתי ויצאתי משם כהרף עין. הלכתי
לשירותים והוצאתי את כל הכדורים מהכיס, הכנסתי אותם לפה, שתיתי
מעט מים ובלעתי...

"או, הגעת, בדיוק בזמן, מצוין". נעמדתי על אותה רצפת הפרקט,
מולי ישבה אותה הדמות לבושת הגלימות השחורות. "קחו אותו מכאן
לתאים, אני אחליט מה לעשות עימו מאוחר יותר".
נזרקתי ע"י שתי דמויות מזוויעות אל תוך תא קטן אך מסודר
להפליא, מצד שמאל הייתה מיטה עם סדינים מגוהצים עליה. התיישבתי
על המיטה ופרקתי את מה שהחזקתי בפנים כל אותו הזמן. בכיתי, ולא
הפסקתי.  שכנעתי את עצמי שהמעשה שלי היה הנכון, מה החיים שלי
היו שווים ללא אילנית, היא יפה וחכמה, היא תוכל להמשיך, היא
שווה יותר בחיים מאשר עם המתים, התפללתי לאלוהים שלא תבכה עליי
ונרדמתי על המיטה.

"מה אתה חושב שאתה עושה, בן עזאזל!"
"מי אתה שתגיד לי מה לעשות, מניף את האצבע שלך במחשבה שכולם
כפופים אליך".
"אני זה שנתתי לך את המקום הזה, ישות מקוללת שכמוך, אני יכול
גם לקחת לך את כל זה, אני דורש שתשחרר אותו, תסרב לפקודה
ואחזיר אותך למקום שבאת ממנו, בן שטנים מקולל".

הדלת נפתחה בחריקה שהקפיצה אותי על המקום, את הדלת פתח אותו
לבוש הגלימות השחורות. "ובכן בן אנוש, אתה משוחרר, אני מניח
שלא הערכתי מספיק את מידת האכפתיות של האלוהים שלך מהבריאה
שלו, מסתבר שמעשייך הצילו אותך אף ממני, מהגיהינום". עיניו
זהרו, הוא מלמל כמה מילים והתרחק.
הכאב פילח אותי כמו סכין שננעצת בכל נקודה בגוף, לא יכולתי
לעמוד אל מול הכאב, התמוטטתי, זעקתי בייאוש, "אילנית,
אילנית!".
פתחתי את עיניי, הכול נראה מטושטש, הושטתי את היד בניסיון
למצוא את המשקפיים שלי.
"את יכולה לראות אותו כעת".
הרמתי את הראש כדי לראות היכן אני, היא נעמדה מימין אליי על
שני קביים, החיוך שלה העיר אותי, חיזק אותי. ניסיתי למשוך את
עצמי מהמיטה אולם לא יכולתי לזוז, אילנית התקרבה, הורידה קב
אחד והחזיקה לי את היד.
"ערן, אני כאן". דמעות החלו זולגות מעיניה וחיוכה נמחק.
"אילנית, אל תבזבזי את הדמעות שלך על עצב, דמעות נועדו בשביל
אושר".
"אני מאושרת ערן, אני מאושרת". היא חייכה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 30/9/03 19:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוד ארינזון

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה