"ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו כי בו שבת מכל מלאכתו
אשר ברא אלוהים לעשות"
- בראשית, ב'.

השמש הפציעה לה לאיטה, כמו בוחנת בקרניה העתיקות את מרחבי
הבריאה הצעירה שנחשפה למולה. כה צעירה ועם זאת כה טמאה, מקוללת
תהיה לנצח נצחים.
מדבריות ענק צרובי אש השתרעו מאופק לאופק, מחליפים באופן
אבסורדי משהו את אותם כרים ירוקים, אגמים כחולים ומרחבים זבי
חלב ודבש שנצבו שם בעבר, אות לחימתו של הבורא עצמו.
פה ושם התנשאו, קבורים למחצה בחול, שלדי גורדי שחקים מתפוררים
ומטים לפול ולצידם עצמותיהם של יצורי ענק ימיים שגוועו ומתו זה
מכבר, כבית קברות משותף לנפילי העולם שנעלמו ואינם עוד.

כל זאת הוא סקר בעיניו חסרות המנוח, עיניים שניבטו להן מבעד
לצעיפים וברדס כהה שכיסו את פניו, מגינים עליהן מפני סופות
החול וצריבת השמש האכזריות.
היו אלו עיניים שגמעו את הנוף המדברי עד כדי שובע ואף מעבר
לכך, עד כדי בחילה, במשך עשרות שנים של השרדות נואשת בשממה תוך
מלחמה בלתי פוסקת בחיות המועטות שהתרגלו לתנאי השטח הבלתי
אפשריים, בשאריות הפליטה של המין האנושי, בוזזים ומטורפים חסרי
רחמים, ויותר מכל בעולם עצמו ובשמש שהיו צריו הגדולים ביותר.
בידיו כבר קבר את מרבית אנשיו, אך בראשו נצר את שמו של כל אחד
ואחד מהם ודבר זה שצפוי היה וישבור כל אדם, אך גרם לו להמשיך
קדימה ביתר נחישות ולסרוק בעיניו שאינן נחות לעולם את השממה
בחיפוש בלתי פוסק. ובבוקר יום שביעי זה, ידע כי החיפוש
הסתיים.
קרני השמש המתקדמות חשפו לאיטן את הכיפה, מתנפצות על פניה
ושבות בשלל צבעים מרהיבים שנדמה היה וחלפו זה מכבר מין העולם.
היה זה המאחז האחרון שנותר, עיר על ושמה "איגרא רמה", אך הוא
קרא לה:
"עדן" אמר, מעיר את אנשיו הנותרים שמהרו איש איש למלאכתו, מי
מהם לפרק את המאהל המאולתר שהגן עליהם מפני צינת הלילה, מי
להעמסת מטלטליהם על בהמות הפלדה שנצבו לצידם ומי לטרוח על
ארוחת הבוקר, ארוחתם האחרונה לפני היציאה לדרך.
הוא עצמו נותר עומד במרחק מה מכולם, עיניו נעוצות באורה הבוהק
של הכיפה, מנהג שלמדו אנשיו זאת מכבר שאל להם להפריעו ולקטוע
את התבודדותו בבקרים. היו ביניהם שטענו כי הוא מתכנן את המשך
הדרך, אחרים חרצו כי הוא ללא ספק מתפלל, כך או כך, הוא נותר
בגפו.
תוך דקות ספורות בלבד ההכנות הושלמו והם נצבו מאחוריו, תריסר
במספר, עוטי חליפות שריון שחורות וכסופות וחבושי קסדות ובחנו
בעיניהם את הכיפה, או את אספקת המזון ההולכת ומדלדלת שלהם,
ומשוחחים חרישית על כך ש"מעולם לא ראיתי צבעים שכאלו..." או
ש"אוכל אינו נופל מהשמים, אתה יודע".
לפתע ניתק עצמו ממראה הכיפה המהפנט ובתנועת יד קלה אותת להם כי
השעה הגיעה והם אצו אחוזי התרגשות, איש איש לרמחו, מתניעים
אותם תוך חימום מנועיהם מלפיתתו הנחלשת של הלילה הקר ולאחר
שיצא במהירות, יצאו אף הם, איש איש, בעקבותיו, מותירים אחריהם
עמודי עננים של עשן וחול.

שעה קלה של רכיבה והרי הכיפה כבר מתנשאת אל מולם, ובדיוק בקרבה
של מספר פעימות בלבד הוא בלם לפתע בקול חריקה, הניף ידו וסימן
להם לעצור.
"הקיפו את הכיפה!" קרא להם "היא אמנם נראית מושלמת, אך
משוכנעני כי יש בה פתח או פרצה כלשהם דרכם נוכל להכנס."
אך היה זה דווקא הוא שמצא את השער, הקטן יחסית לממדי הכיפה
עצמה והיה עשוי מתכת חלודה ודהויה, מראה שלא טרד את מחשבתו כלל
היות ועיניו נעוצות היו במין מנגנון חוגתי משונה למראה אשר
סמלים בכתב קטן ודהוי צויירו עליו מכל צדדיו.
בלא מחשבה רבה או היסוס הוא שלח ידו למטה הברק, כלי אשר גרם
לאנשיו להרתע לאחור כבר באופן קבוע בכל אחת מן הפעמים הנדירות
בהן השתמש בו, ותוך לחיצה על כפתור סמוי בידיתו טען את המטה
בכוח, גורם לגולתו להאדים ולבסוף להלבין ואז הכה בעצמה בחוגה,
מנפץ אותה בהבזק מסמא של אור.
חריקה צורמנית ועמוקה נשמעה מכיוונן של דלתות השער עת נפתחו
אלו במחאה, אך חיוך ההצלחה שהוסתר תחת צעיף וברדס נעלם במהירות
בשעה בה עבר בפתח וגילה ששניים מאנשיו נותרו מאחור, רכביהם
דוממים וקסדותיהם נתונות בידיהים והם בוהים בצבעים המתנוצצים
של החומה החיצונית במבט מזוגג.
"בואו!" קרא לעברם "אל לנו להשבר כעת , כשאנו כה קרובים
ליעדינו."
"לא..." לחש אחד מהם וחברו רק מלמל "הו, האורות, האורות...
לא אעזוב אתכם לעולם!"
"טיפשים..." סינן לעברם בזעם והתקדם לכיוונם ביד מושטת
למשכם, אלא שהסכין הארוכה ששלף אל מולו אחד מהם עצרה בעדו.
"לך..." לחש לו בעל הסכין באיטיות שהעידה שכל מחשבה מלבד זו
הקשורה באורות גרמה לו ליסורים רבים "וישמור האל עליכם,
שוטים. אנחנו... נשאר כאן." ולאחר שדיבר נותר מבטו מקובע
באורות, אך ידו אוחזת הסכין נותרה מונפת באיום לעבר חבריו
הנותרים.
לאחר שהביט בשניהם משך דקות מספר הניד בראש, עלה על רמחו ורכב
פנימה, מוביל את עשרת הנותרים אחריו.

דבר לא הכין אותם למראות שקידמו את פניהם בשעה שנכנסו לעיר:
כרי דשא מוריקים נפרשו לפניהם מאופק לאופק, בהם נטועים עצים
רבים, חלקם עבים וחסונים וחלקם גבוהים ודקים, עליהם הגדולים
נעים קלות ברוח הקלילה שנשבה באוויר הקריר. מספר אגמים היו אף
הם בין השדות, ממרכזיהם התנשאו להן מזרקות שיש לבנות ובוהקות,
והדרכים לכל אחד ואחד מהם היו מרוצפים בצבעים רכים של סגול
וצהוב. מבעד לכל אלו התנשא לו במרכז מגדל תמיר אך דקיק למראה,
בוהק אף הוא בצבעים של כסף ולבן.
כה שליו היה יופיו של המקום עד כי לא שמו ליבם לכך שהוא חסר אף
שמץ קליל ביותר של חיים, לא ציפור שצייצה בין העצים או דג ששחה
באגם, ייתכן והיה זה עקב נסיון חייהם בסביבה מדברית ושוממת
כמעט לגמרי, או שמא הייתה זו הצווחה החורקנית שנשמעה לפתע
מעליהם, ודמתה כה בלתי מציאותית במקום שכזה, עד כי מנעה מהם את
יכולת התגובה בשעה שדמות אנוש מתכתית ומכונפת צללה לעברם, לפתה
במהירות אחד מהם בטפריה, ובנוסקה שוב מעלה במהירות, הטילה אותו
עוד לפני שהספיק לצרוח, מרסקת אותו בקרקוש קולני משריונו, כלפי
אחת המזרקות, צובעת את מימיה באדום.
"למגדל!" קרא מנהיגם בקול שנטמע בחלקו בצווחותיהן של נוספות
מהבריות המכונפות שהופיעו להן, ותוך שהוא שולף את מטהו האיץ את
רכבו קדימה. רובם דהרו אחריו, מכסים את הדרך הצבעונית בעשן
שחור, אך שניים מהם, אחוזי חרדה לאור המתקפה הפתאומית סובבו
רכביהם ופנו איש איש לכיוון נגדי, נוטשים את הדרך ומזנקים על
גבעות הדשא שהפכו באחת למכשול כאשר הסתירו את הממתין מאחוריהן,
מה שגרם לאחד מהשניים להתרסק עם רכבו היישר לתוך גזע עץ רחב,
רכבו מתפרק והוא עצמו מוטל ארצה על העשב במרחק מספר מטרים,
גופו מעוקם בזווית משונה.
הרוכב השני לעומתו שלף בידו השמאלית אקדח מאיים למראה והחל
יורה לעבר המכונפים, פוגע ומרסק אחד מהם על הקרקע לפני שנעלם
מעין חבריו בדהירה מעבר לאחד העצים ולא נראה עוד.

שבעת הנותרים ומנהיגם הוסיפו לדהור בשביל לעבר המגדל, מתמרנים
וחומקים מבין המכונפים שזינבו בהם ומדי פעם פוגעים באחד מהם
בירייה או במהלומת מטה תוך שהם מרסקים אותו ארצה, אך דומה היה
כי ליצורים המכונפים אין סוף, וכאשר הגיעו הרוכבים לבסוף
לשעריו, הפתוחים באופן מפתיע, של המגדל, הם נותרו שלושה בלבד,
מלבד מנהיגם.
המטרים האחרונים נעשו בריצה עת נטשו את רכביהם מאחור, היות
ואלו היו רחבים מדי למעבר בין השערים וכניסה לתוך המגדל.
החריקה הפתאומית שליוותה את פסיעתם הראשונה על המפתן היוותה
אזהרה מאוחרת מדי בעבור שנים מהם כאשר שערי המגדל הפתוחים
התהפכו על צידם, חושפים להבים עצומים בגחונם ובתנועה מהירה
שספו את שניהם מהמותן ומעלה בחיתוך אחד מדוייק, מאפשרים למנהיג
ולמלווהו האחרון להתחמק ולהכנס ברגע האחרון בלבד.
דממה מוחלטת שררה במגדל, צורמת אל מול צרחות המכונפים וזעקות
האנשים שאבדו, עת שניהם עמדו ובחנו את סביבתם החדשה. המגדל היה
אפל לחלוטין מלבד אין ספור נקודות אור לבנות וקטנות שריחפו
סביבם ובאם היו קרובות או רחוקות מהם, זאת לא יכלו לדעת היות
והחשיכה ביטלה לחלוטין את תחושת המרחב. מלבד כל אלו הפריט
היחידי במגדל היה מעלית זכוכית קטנה שנעה לקראתם מלמעלה.
לכשהגיעה המעלית לעברם, נכנס המנהיג לתוכה בצעד בוטח, בעוד
חברו מביט בה בחשש
"יהודה, מכל אנשי השכלת." הושיט לעברו המנהיג ידו בחיוך, בקול
אשר נימת גאווה קרנה ממנו, רגש אשר הפגין פעמים כה נדירות עד
כי יהודה לא יכל עוד להסתיר את חיוכו ופסע אחריו למעלית
הזכוכית, עת נסגרו דלתותיה והיא החלה עולה מעלה, דרכה ארוכה מן
הנראה לעין בתחילה. עוד הוסיפה לעלות כאשר חצתה את חלקה העליון
של הכיפה והתנשאה מעלה לעבר חדר שבאופן משונה נסתר בעבור כל
המסתכלים מן החוץ, ולבסוף נעצרה במקביל לו ודלתה השקופה נפתחה
לרווחה.
אותיות משונות בניאון בוהק זרחו מעל דלת הכניסה לחדר, ולו יכל
יהודה לקרוא, או לו היה מנהיגו בוחר לחלוק עמו את ידיעתו, היה
מגלה שהמילים 'עדן תעשיות' הן שבהקו אל מולו, אך לא כך היה
ושניהם צעדו הישר לעבר הדלת בלא להעיף בכיתוב מבט נוסף.
בצורה משונה נפתחה דלת זו בדחיפה קלה בלבד מידו של המנהיג
וחריקתה הקלילה הופרה על ידי צליל זמזום משונה שהשמיעה האות
"ן" במילה עדן שהבהבה וכבתה פתאם, עת נכנסו לחדרון הקטן בו
קדמו את פניהם אלפים על אלפים של צגים מרצדים, נורות מהבהבות
וכבלים בעוביים משתנים שהובילו כולם לעבר כס ברזל יצוק והיו
מחוברים כולם לקסדת ברזל גדולה אותה חבש ישיש מצומק פנים וארוך
זקן, שהיה לבוש בגדים הדורים אך רחבים בהרבה מכפי מידתו.
"ובכן..." מלמל המנהיג, ספק לעצמו ספק לעבר הזקן, תוך שהתקרב
לעברו באיטיות.
"כס הבריאה כולה ומי אם לא הבורא הקשיש בכבודו ובעצמו."
ובדברו החליק בהיסח הדעת על זקנו הלבן של הקשיש, שלא הפגין שום
מודעות לקיום אנשים אחרים בחדרו.
"הבורא..." מלמל יהודה בעודו נופל על ברכיו בזעזוע, עיניו
סוקרות בהיסטריה רגע את הזקן ורגע את תכולתו המאיימת של החדר.
"הייתכן? אני חושב שהרחקנו לכת... אסור לנו להיות כאן, אדוני
הבה נצא מיד..."
"נצא?" שאל המנהיג בתמהון,
"הלוא לשם כך הגענו, הבטלן הישיש ישן זמן רב מדי."
יהודה קם על רגליו, אך התנודד קלות כעומד להתמוטט
"התרחק ממנו! אל תפריע את שנתו בשם אלו... לעזאזל, יתכן
ואנחנו כלים בלבד בחלומו וברגע שיתעורר נפסק ותיפסק עמנו כל
הבריאה עצמה! אם יתעורר עלול זעמו להתלקח מחדש והוא יכה את
הארץ כפי שעשה כבר בעבר... התרחק ממנו מהר!"
המנהיג הניף ידו בביטול ואז הניחה על הכבל העבה והמרכזי המחובר
לקסדתו של הקשיש, ידו מלטפת אותו קלות
"לא באנו עד הלום כדי לוותר, ועכשיו הפסק לק-"
הוא השתנק לפתע עת חדר להב הסכין אל בין צלעותיו, מפלח אותו
ובולט החוצה מבין בטנו והסתובב בנוקשות עד כמה שאפשר לו המצב
בו היה נתון. מאחוריו עמד יהודה, ידו האחת אוחזת בכתפו בחזקה
והשניה לופתת, עד הלבינו פרקי אצבעותיו, את להב הסכין שנותר
נעוץ בגופו, העור על פניו של זה היה כה מתוח עד כי עצמותיו
בלטו בצורה מאיימת, וריד נפוח פועם בצד מצחו ועיניו נעות אנה
ואנה בטירוף.
"טיפש..." סינן המנהיג, מצחקק קלות עת עזב יהודה את להב
הסכין נעוץ בגבו של מנהיגו, הסתובב ונמלט, מחליק כמעט, אחורה
לעבר המעלית. קול של זכוכית מתנפצת נשמע מכיוון היציאה ולאחריו
צרחה מבועתת שנקטעה במהרה, דבר שרק הגביר את צחוקו של המנהיג.
"עד שערייך הגעתי, וראה אותי עכשיו..."
מילותיו הלכו והתחזקו ככל שדיבר,
"אך למרבה הצער,"
אמר בעודו מתרומם ביציבות על רגליו ושולף את הסכין מגבו, מטיל
אותו על הרצפה
"זה אינו סיפור של אקסודוס."
ובעודו מדבר קרע מעליו את הברדס הארוך ואת הצעיפים ונותר עומד
עירום לחלוטין, על גבו בולטות באותיות אדומות צרובות המילים
"אדם 12.7.3.1" ומתחתן כתוב היה באותיות קטנות יותר "עדן
תעשיות". הפצע בצידו לא דימם כלל ודרך הנקב בבשר ובשריר ניתן
היה לראות עצמות מתכת כסופות ומספר מה של חוטים, שהעובדה
שבודדים מהם נחתכו בהתקפה לא נראתה כמטרידה אותו כלל.
"ועכשיו,"
לחש באוזנו של הזקן, קורע מעל ראשו את הקסדה, מניף את גופו
בקלילות בידו האחת ובשניה חובש לראשו את הקסדה,
"הגיעה השעה להתחיל מחדש."
גופו של הזקן הוטל על הרצפה בלא תנועה, דומה היה שהתכווץ אף
יותר ברגע ניתוקו מהמכשיר עד שבשוכבו על הרצפה בין ערימות
בגדיו נראה היה כמו לא יותר מסחבה שהוטלה שם בהיסח הדעת.
אדם התיישב על הכס ועצם את עיניו.

ענני סערה אפורים החלו מצטברים, מכסים את עין השמש השוקעת עת
יום השבת קרב לקיצו. טיפה ראשונה של גשם צנחה ונבלעה מיד בחול
הלוהט, אך היא הייתה הראשונה בלבד ואחריה הופיעו אינספור
נוספות, מזמרות בנופלן את שירתה של התחלה חדשה.