משהו שתמיד שנאתי זה חרטות,
חרטות כאלו שאינך מסוגל לשכוח, חרטות שתסחוב על גבך כמטען הכבד
ביותר בעולם כולו, שלעולם לא תוכל להניח, גם אם תרצה, אם תנסה,
הן לא יניח לך.
אני לעיתים עוד שואגת לשמיים, מורטת בכוח משא זה מעליי, אך אני
יודעת כי אי אפשר לברוח מזה.

חרטות... חתיכת מילה! הנה ניסיון נואש לצמצם,לחלק אותה לתת
סעיפים כי יש כל מיני חרטות; יש כאלה שילכו עימי תווך ארוך
כנצח נצחים, חרטות על דברים שעשיתי או לא עשיתי בעבר, וישפיעו
על כל חיי, כי פעם אחת עשיתי בחירה לא נכונה, או ויתרתי על
משהו, והיום הכל מכה בי בחוזקה. ואני אצטער על אלו כל יום
ויום, ותעלה בי המחשבה המחרידה כי אם אז הייתי עושה את הבחירה
הנכונה לכאורה, כמו להמשיך להשקיע בבאלט למרות שרבתי עם
המדריכה, או לא לנסות לעוף מגובה שתי קומות בגיל ארבע ולרסק
איברים שלא יחזרו, הייתי היום המאושרת באדם, והעתיד שלפניי היה
נראה הרבה יותר זוהר ומבטיח...
יש גם את החרטות האלו של מהיום לאתמול, כמו ששבוע שעבר אכלתי
גלידה שלוש פעמים ואתמול חיסלתי טבלת שוקולד והופ העליתי כבר
שלושה קילו, או שדחיתי את הלימודים למבחן כל השבוע ולכן אני
אלמד במקום כל הסופשבוע. אלו ואחרים הם כמובן ברי תיקון, אך
ידרשו ממני מאמץ וויתור. רוב החרטות האלה חולפות לי במהירות
וגם לא כל כך מזיקות, הן לא יישארו איתי כל שארית חיי...  אך
יש חרטות כאלו שעוקצות כל כך חזק, כמו מחט ענקית, פצע נורא,
שבאותו הרגע כל כך מכאיבות, ואני אוכלת את עצמי מבפנים על מה
שעשיתי או לא עשיתי, זו החרטה הכואבת באמת, שנראית לי בלתי
נסבלת בימים כאלה...
מהטעות הקטנה, פצפונת, משהו כזה שודאי לא ישפיע על עתידי או על
גורלי... אני לפתע מרגישה תחושה מוזרה... אני חשה לעוסה,
חבולה, פגועה לעד, הכאב והצער שלא ידעתי כמותם חופרים בבשרי,
החרטה.
אני יושבת שעות וחושבת איך לשנות, טעות מזערית שכזו, אם רק
הייתי אומרת או בורחת או אולי חוזרת, אם היית ממשיכה, או
נרגעת, או משליכה או נושכת, אילו לא הססתי או הלכתי או שכחתי,
אילו רק חיבקתי או ליטפתי או נישקתי בדיוק באותו הרגע...

אך לא

אותו הרגע לעולם לא יחזור.
אותה חרטה
כמו צלקת שפועמת בכאב עז
בכל פעם שנוגעים תישאר
לעד כי אילו רק ככה וככה, הכל היה אחרת...

עדיין מתחרטת, מתחבטת, כבר לא שולטת ביצרים הללו, איך לשנות את
כל זה?!
ואני לחוצה... מה אני עושה עכשיו? הרי לא אסלח לעצמי לעולם אם
אניח למצב כמות שהוא נשאר... כמות שהוא משאיר...אותי ...
אבודה... חסרת טעם, תועלת, תזוזה... תקועה... יגעה...
מועקת...

החרטות האלה
מי שברא אותן
יקולל
יישרף בגיהנום
באשמתו כל חיינו נביט במבט לאחור, חושבים לעצמנו "אילו רק..."

המסר בשורה: חרטות, עמוקות וכואבות ככל שיהיו, אין להן טעם
ותועלת, הן לעולם לא יביאו עימן דבר חיובי, השכילו לקח מתוכן
והמשיכו הלאה

מוקדש לכל המתחרטים האחרים

אם אתם מרגישים שההקדשה פונה גם אליכם אנא קראו שנית את הטקסט
כמונולוג, בצורה תיאטרלית ככל שתוכלו, הקלה מובטחת להגיע מיד
לאחר הבאסה.