היית שם לפני כולם.
לא היו שם הרבה אנשים ובכל זאת הייתי נבוכה.  
אינני יודעת אם שמעת מה שאמרו. היא דיברה עליך,על שהצטיינת
בלימודים ולא אמרה על האיש קצר הקומה והמצחיק שהיה לי ידיד
במשך שנים ושמעולם לא נטר לי על מה שהיה צריך. ולא סיפרה על
האיש שישנתי עימו לילה אחד ושאחר מאסתי בו, כפי שגברים מואסים
בנשים מפחד פן לא יניחו להם.
כעסתי עליה, על שעזבה אותך למען קצר ממך ועל שסירבה להתגרש ממך
בגלל סיבות כספיות. כעסתי עליה משום שאפשר שהייתי נוהגת כמוה.
דיברה כמו לא היית שם, וכל האנשים מסביבך מתאמצים שלא להביט
בך.
"עוד מעט יביאו את התה", אמר הכובען המשוגע. "עוד מעט".
"עוד מעט תקום", אמרתי. "עוד מעט".
בזה אחר זה עלו ילדיך לבמה וכל אחד מהם החזיק בידו ספר אחר.
"מתי יהיה תה"? צלצל נייד.
איש לא כיבה את ניידו.
"עוד מעט ננייד אותך", חשבתי.
"עוד מעט".
רציתי שתקום ותספר לכולם בדיחות מבדיחותיך.
פעם כתבת לי שמישהו הגיע לכותל לשים פתק, אבל הכותל הקדים אותו
ונתן לו פתק ובו היה כתוב: "בקש ממשה דיין שיחזיר לי את האבן
שלקח."
חשבתי שזה מצחיק ואפילו היום אני צוחקת.
"אני רוצה קפה", אמר מישהו מהבאים שלא הכיר כנראה את הסיפור של
עליסה.
מישהו דיבר הולנדית.
איש מהעומדים סביבך לא ידע הולנדית. גם אתה לא.
ואחר כך מישהו דיבר אנגלית.
קרא בקול רם את הקטעים האהובים עליך מלואיס קרול.
מעליסה ושלא מעליסה. מה שלא, לא היכרתי.
אמרתי לי,הנה נא למדתי קטעי קרול חדשים, בזכותך ובזכות
מבקריך.
שתי בנותיך הקטנות געו בצחוק מטורף שהיה כמו אלף קשתות חולות
ומתחלחלות אחרי גשם דמעותיהן.
ומישהו אולי בנך או ביתך אמר כמה מילים בשפת עבר עבור הילידים
שהיו שם. ורק בנותיך הבינוניות קראו את שקספייר בתרגום
לעברית.
"איזו משפחה מנוכרת", אמרה אישה נמוכית כמוך.
"מתי תיגמר המסיבה" ? שאלה אישה גבוהית בכובע קש ניילוני
-כחול.
בעלה היסה אותה.
לא נעת ולא זעת ,כאילו שום דבר לא נוגע לך. ביתך הקטנה שוב
געתה בצחוק סוער ומסעיר כמו משחקת בסצינת משתה התה .
אישתך שבתואר, שקברה בינתיים מאז עזבה אותך אישיים, והיום היית
שלישי, חייכה חיוך של כלום מבין פניה המשמימות.
"פעם" ,אמרת לי, "פעם היו לה השדיים היפים ביותר במזרח התיכון,
והם היו כה זקופים עד שיכולת לשים עיפרון מתחתן והוא היה נשאר
עומד זקוף..."
"אני רוצה תה", אמרתי. "אני רוצה".
לא נשארתי לראות אם הגישו תה עם רגבי האדמה.