בקיץ זה היה החום. החום הכבד המעיק המייבש. החום הלח הדביק של
תל-אביב. החום המשתק, המתיש המנזיל.
מנזיל. זאת היתה ההשפעה במדיוק. הוא נזל מן המיטה אל המטבח. מן
המטבח על השירותים, מן השירותים אל המקלחת - ומשם הוא נזל חזרה
אל מיטה.
הוא כבר הפסיק להילחם בכתמי הזיעה על הכרית. היה לו נוהל
שיגרתי לשים את הבגדים להתאוורר בהתקפים בלתי מציאותיים של
אופטימיות שהיו כנראה אשליות פאטה מורגניות הנובעות  מימים ללא
משבי רוח, אפילו בדירה מול הים.
הוא חש משותק. המחשבות התעייפו בראשו כמו עלי חסה טריים שעמדו
שתי דקות מחוץ למקרר. הן שכבו רפיות ומקומטות בתחתית המוח,
מסרבות לנוע. מסרבות לשתף פעולה.  גם כן סלט.
בלילה הוא היה פותח את החלון בפרץ תקווה שהיה מבוסס על הגיון
של כיתה ו', שאמר שאם אין שמש, אמור להיות קריר יותר.
הפיזיקאים שחשבו על החוקים האלה לא חיו מעולם בעריי חוף מזרח
תיכוניות. זה ברור.
כאן, האספלט הלוהט אוגר את החום כמו מי הים, ובערב, הוא משליך
אותו חזרה על הבניינים כמו בוץ טובעני. לך תמצא לך צל בלילה.
כנפי המאוורר מסובבות שוב ושוב את אותו האוויר, ממש כמו שמערבל
בטון עושה עם מלט. בדיוק אותה תוצאה.
אין מקלט. אין לאן לברוח. אין מזגן.
היו ימים שהוא חשב לעבור לגור בדיזינגוף סטנר. למשביר היו
מזגנים טובים...
אבל זה היה אומר לצאת מהבית. לא לא לא. אין סיכוי.
לרדת 4 קומות בלי מעלית. לצאת אל התופת הלוהטת הזאת שברחוב...
אף מקלחת בעולם לא תציל אותך מזה יותר משלוש דקות.
הוא שנא את ההרגשה הזאת - שבעוד הוא מתנגב מן הרחצה, על מצחו
מבצבצות כבר טיפות הזיעה הטריות החדשות. היה יכול להשתגע מזה.


כל מה שהוא רצה זה שקיץ הזה ייגמר כבר. העיר היתה מתה גם ככה.

על הטיילת הילכו רוחות רפאים של תיירים ושום הרגשה של פסטיבל
לא עמדה באוויר. לא כמו פעם.
הוא זכר איך העיר היתה אפילו בקיץ הקודם. חיה.
עכשיו הוא הרגיש שהוא מביט באנדרטת בטון עצומה וריקה. עצומה
וריקה ולוהטת.
כל המקומות הטובים נעלמו. כל האנשים המיוחדים עברו מן העולם.

פתאום הוא חשב שזה נורא. היתה לו נוסטלגיה. הוא עשה רומנטיזציה
לזיכרונות מקיץ של שנים אחרות. הוא התבגר. הזדקן.
פתאום זה לא היה חשוב לרקוד בכל לילה בשלושה מועדונים שונים.
פתאום זה לא היה חשוב להישאר עיר משקיעה עד זריחה. להיות הערפד
החברתי שהיה.

פתאום לא היה חשוב לו כמה הוא צריך לשתות בשביל להשתכר, כמה
הוא צריך לעשות רעש כדי למשוך אליו אנשים, כמה שיחות שלא נענו
הופיעו על צג הטלפון הסלולרי שלו.  

הוא רק רצה את הפינה שלו. הפינה השקטה והלבנה, רצוי עם מזגן.

זה לא באמת היה הגיל. גם לא הבגרות החדשה שבאה עם התבונות
והניסיון.
הוא פשוט מיצה את זה. הוכיח לכולם את מה שרצה להוכיח. הוכיח את
זה לעצמו.

באלבום היו אין סוף תמונות שלו שאהב. ליד אחרים הוא השתעשע על
חשבון עצמו לגבי מגלומניה ונרקיסיזם, אבל בתוכו הוא ידע שאלה
רק קבלות. קבלות שהולכות ישר אל תיקיית ההוכחות של חיו. "באתי,
ראיתי, כבשתי".

עכשיו מה לעזאזל עושים עם זה?

מה זה ה"זה" הזה בכלל?

המחשבות שוב נזלו מן האוזניים ושחו בתוך מה שהיה פעם הריכוז
שלו. אין סיכוי שהן תתבענה, הריכוז שלו מעולם לא היה עמוק
במיוחד.

הטלביזיה היתה מפלט זמני. שם הם חשבו בשביל כולם, ואם הוא היה
טיפש הוא היה מוכן לתת לה לעשות את זה בשבילו כל הזמן. אולי
בעצם, אם הוא היה חכם...

הוא חשב על הסדרות האלה שמציגות מצילים ומצילות חטובים מתנשקים
ומתמזמזים לאורה של שמש הוואי הקסומה.
בטלביזיה לא מזיעים, לא מתייבשים ואפילו יוצאים עם פן מהמים
ישר לארוחת ערב במסעדה יוקרתית.
טוב, כיווצי עור מחשיפה ממושכת למים לא יעלו את הרייטינג. מה
הקשר בין זה ובין המציאות?

הוא לא אהב שנוגעים בו בקיץ. לא אהב שנדבקים אליו הזרים
במוניות השירות. הקהל ברחוב.
הסבלנות שלו היתה מתקצרת. הרעב שלו היה נעלם.
כל רעב.

אולי בחורף הרעב יחזור. ואולי אז, כשיהיה קר מידי, הוא ימצא
תירוצים אחרים.

הוא תמיד היה איש של עונות מעבר.