זאת הפכה להיות תופעה מוכרת. אנשים מסתובבים ומדברים למצלמה
בלתי נראית שמלווה אותם לכל מקום. מעירים הערות ציניות, לעצמם
ולאוויר. לקהל צופים בלתי נראה. מוסיפים משפט ביניים מתחת
לשפתם בלחישה רמה, כדי שמיקרופון אולפני יעביר זאת הלאה
למאזינים.

אפשר להבחין בכך בכל מקום. בתאטרון קראו לזה "קיר רביעי". אני
קורא לזה, תסמונת הסיטקומס. אותן קומדיות דביליות ש"מכניסות"
את הקהל לתוך בית שבו, באופן טבעי ביותר, חסר קיר שלם בכל חדר,
ולאף אחת מן הדמויות זה לא מפריע.

מי צריך טלביזיה בסלון, אם אפשר לשבת על הספה ולדבר ישירות
למצלמה? מי צריך לשבת לשולחן האוכל פנים אל פנים, אם אפשר לשבת
אחד מלפנים ואחד בצד, בצורה לא נוחה מבחינת מקום לאכול, אבל
מצוינת בכך שכל הפנים מופנות אל הקהל... בחדר השינה לא צריך
פרטיות, מדרגות הבית העולות ל"קומה שניה" מעולם לא מופיעות
לעיניי הצופים, עצם העובדה שמתרחש מעבר חלק לחלוטין של המצלמה
המלווה דמות מן המטבח אל הסלון ואל מחוץ לבית, לא גורמת לאיש
מן הצופים לפקפק לרגע בקיומם של הקירות...
אנחנו סולחים למצלמה בתודעתנו. אנחנו מיחסים לה כוחות על. היא
יכולה לרחף דרך מחיצות, היא יכולה לפלוש לכל מקום. זה לא מה
שיפריע לנו להאמין שמה שמתרחש מולנו על המסך הוא אמיתי.

החלק המבהיל בכל זה, הוא שאלה מאתנו המודעים לנוכחות המצלמה על
מרקע הטלביזיה, מרגישים לפעמים כי היא לא עוזבת אותנו גם כאשר
אנו לוחצים על כפתור הכיבוי.
מן הרגשה של השתקפות מראה בתוך מראה. מה, החיים שלנו אינם
סיטקום? לנו אין צופים? לנו אין הערות שנונות? וודאי שכן. אז
למה שאותנו לא תלווה מצלמה?
יש לנו אפילו רייטינג מדומה.

אז המצלמה המשוטטת שלנו מלווה ומקליטה את הכל: את הקימה בבוקר,
את הארוחה והטור לשירותים, את האנקדוטות המשעשעות במקום העבודה
ואת הדרך לשם ובחזרה הביתה.  אחדים, היא אפילו מלווה בזמן קיום
יחסיי מין. אותם אלה, שצפו בעודף רב של סרטי פורנו וארוטיקה,
חיים במציאות מעוותת בה צריך להיות להם ההספק של סרט ערוך.
אותה כמות תנוחות בסצנה של 15 דקות, עובד במציאות אם אתה אתלט
מצטיין ובעל תאווה בלתי ניתנת לריסון. חבל שאותם אלה שמנסים
להספיק 15 תנוחות ב-30 דקות, שוכחים שלצלם סצנה כזאת, לוקח
בערך 3 ימים. זאת, אם מוציאים מכלל התחשבות את הפוזיציות
המגוחכות ואת העובדה שלשיער אסור לזוז מילימטר. הוא חייב
להישאר מסודר בשביל הסצנה הבאה.

אבל המצלמה הבלתי קיימת גם מצילה לנו את היום לא מעט פעמים.
איך נתמודד עם המציאות הקשה הזאת ללא בריחה אל חוש ההומור? איך
נצדיק את זה שאנחנו מספרים בדיחה לעצמנו? על מי נפרוק את
הציניות ההולכת ומצטברת עם לא על הקהל הדמיוני שסביבנו?

הקיר הרביעי, הפך להיות מובן וטבעי. תראו באיזו טבעיות מדברים
היום ילדים למצלמת טלביזיה, ותבינו למה הכוונה. המדיה היא חלק
בלתי נפרד מהחיים.
בזמן שהפוליטיקאים שלנו עדיין מתראיינים בצדודית בחדשות ( מפני
שהם מדברים עם הכתב ולא עם הצופים), הילדים של ימנו פונים
ישירות למצלמה בשיא הטבעיות. הם מבינים שבצד השני שלה נמצאת
הכיתה שלהם, בית הספר, ובעצם שאר העולם. הם יודעים לנתב את
האנרגיה בצורה נכונה. המצלמה אינה מאיימת עבורם. היא ידידותית.


בכל מקום נכנסת עכשיו תרבות הREAL. בטלביזיה, אנשים מתעדים את
חייהם לפרטי פרטים מול עולם שלם. אנשים נכנסים מרצונם לבתים
שמצלמות עומדות בהם בשירותים ובחדר הארונות. מיקרופונים שתולים
בכיור המטבח ובאסלה. אנשים מכירים ויוצאים לדייט ראשון מול קהל
מדרג. אנשים מדברים חופשים וחושפים הכל.
באינטרנט זה קיים מזמן. אפשר להגיד ששם זה אפילו התחיל. כל מה
שאתה צריך זה להציב מצלמה פשוטה בחדר, לחבר אותה למחשב ולהזמין
את העולם להתחבר. טבעי לחשוב שלמיליוני אנשים אכפת מתי גירדת
בתחת לאחרונה. החלק המפחיד הוא, שזה באמת כך. ויותר: הם גם
מגיבים על זה. חי.

אז איפה הגבול? איפה אנחנו מאבדים את העצמיות שלנו לטובת
הרייטינג? איפה אנחנו מאבדים את החיבור שלנו למציאות בחיפוש
אחרי מצלמות בלתי נראות? למה זה נראה לנו טבעי שאנשים פותחים
את עולמם הפרטי ואינטימי לעיניו החוקרות והמבקרות של כל העולם?
למה זה נראה לנו טבעי להיות אותם אנשים שעושים את זה? טבעי
לבקר את האנשים שעושים את זה. לשפוט אותם. לדרג אותם. לתת להם
לזכות בפרסים על מעשיהם. לזכות בפרסים על התערבות...

יש תשובה בסיסית: סקרנות. אולי יותר מדוייק - חטטנות. זה
מהכיוון הצופה. מהכיוון הנצפה - חוסר ביטחון. הזדקקות לאישורים
בלתי פוסקים שאנחנו בסדר. שאוהבים אותנו. שנותנים לנו תשומת
לב.

זה לא פוגע באיש, לרוב, כל עוד הבחירה לחשוף ולהיחשף נשארת
חופשית. אבל את ההשפעה של התופעה הזאת לזמן הארוך, יחשוף רק
הזמן.