כאן נולדתי. כמעט עשרים שנה חלפו מאז הייתי כאן בפעם האחרונה.
לעומת הרעש, הצעקות, הפעלתנות המטורפת, לעומת כל מה שנשאר אצור
בזיכרוני - השקט. על אודותיה, בכל אופן. זה מה שהיא הרגישה.
כנראה. אבל - אבל מי יודע.
אימא נולדה בעיר העתיקה, במפתיע, דבר שבשגרה באותם ימים, על כל
פנים לנוכח בני הזקונים הרבים שבאו לעולם כאשר אמותיהם היו
בטוחות שאין עוד סכנה  -  או סיכוי  -  בדבר היריון נוסף. אם
לא די בזה, הייתה הנקבה היחידה אחרי עשרה בנים, ואם כי בזמנים
ההם לא ידעו כי מינו של התינוק נקבע על ידי האב, פקפק אביה
באבהותו עליה וראה בה ממזרתה עד שגדלה דיה כדי שיוכל לזהות בה
את פני אמו, את הליכתה והליכתו, ואת תנועותיהם. כך או אחרת, עם
השנים למדו שהתברכו בה, בבת הזאת, ברכה של ממש: הבנים עזבו
והיא נשארה איתם, עברה יחד איתם מן העיר העתיקה לדירה המחולקת
הזאת, אחרי מלחמת השחרור, וטיפלה בהם עד מותם. הם כבר היו
חולים וזקנים מאוד, כך שההעברה והטיפול נפלו עליה, על אימא
בלבד, ובדירה זו נפטרו ההורים זה אחר זה בהפרש של שלושים יום
בדיוק. כך שעוד ב-49' נותרה אימא לבדה, אחד-עשר חודשים לאחר
מכן הכניסה אותה השכנה מתחת לחופה, לצד חתן שהיא מצאה לה,
וב-1950, ביום הולדתה השלושים של אימא, נולדה יונה, על-שם סבתי
מצד אמי, שנתיים לאחר מכן, ביום ההולדת המשותף, נולדה מרגלית,
על-שם סבתי מצד אבי, כעבור שנתיים ויומיים בדיוק נולדתי אני,
עמליה, ושנתיים אחרי-כן, גם בדיוק  - אלא מה  -, נולדה נתניה.
אימא הייתה בת שלושים ושש, נשואה שבע שנים ואם לארבע בנות. מה
לעשות, זה דווקא טוב, אני אימא של בנות, לא רואה איך הייתי
יכולה לגדל בנים ולחנך אותם. השכנה הרווקה  -   או מי יודע, לא
שאלנו, לא חקרנו  -   שבזמנו נכנסה איתם, הציעה לחלק את הדירה
חצי-בחצי במחיצה של ממש, זאת אומרת לבנות קיר, כדי שכל צד
בעניין יזכה לפרטיות, בשביל מה מטבח משותף, שירותים משותפים,
זה לא יקר נורא ונוכל לעשות את הכול בזול, היא מוכנה לשלם, אם
הם מסכימים, כי היא רגישה לרעש. המחיצה נבנתה באמצע המטבח,
השכנה בנתה לעצמה חדר שירותים.
שנה לאחר מכן עזב אבא את הבית. לא ידענו שעזב: יצא למילואים
ולא חזר אלינו עם סיומם, כך שבהתחלה נחשב לנעדר. זה קרה אחרי
מבצע קדש, נראה די תמוה, ובמהרה התברר שעזב, זה הכול, לא רצה
את אימא, לא רצה את הילדות, רוצה גט וברוך שפטרני. מילותיו
האחרונות של אבא באמצעות השליח מהרבנות. שהגיש לאימא את
המסמכים לחתימתה ואת ההזמנה לבית הדין הרבני. הזמנה, לא זימון,
חלילה, מותר לך להתנגד ולדרוש ניסיון לשלום-בית. השכנה הלכה עם
אימא לאותו דיון ואחרי שבועיים אימא קיבלה את הגט, או אבא השיג
את מבוקשו ונתן לה גט-פיטורין, ושמענו עליו רק אחרי מלחמת ששת
הימים, כשמישהו מן השכנים שהיו לאימא בעיר העתיקה נמצא אצלנו
מספר, לאימא, שלאבא יש עכשיו ערבייה, אהבת נעוריו מאז, הוא
משוגע עליה, היא משוגעת עליו, הולך לו. אימא הקשיבה בשקט, ראתה
שנכנסנו הביתה, אמרה תגידו מה שתגידו, לא משנה לי, הוא בן אדם
טוב. היו לי אתו שבע שנים שמנות. חודשיים לאחר מכן נערכה
החתונה של יונה ואימא הציעה לה לנהוג על פי רגשותיה, אם את
רוצה שאבא שלך יהיה וישא-וייתן עם הרב, על תנאי הכתובה,
ויחתום, אני הולכת להזמין אותו, או מה שתגידי, זאת החתונה שלך,
בשלי ההורים שלי כבר לא היו בחיים אבל אבא שלך חי והוא היה אבא
טוב עד שהלך מהבית. איך את מדברת, צעקה יונה, איזה אישה מוזרה
את, אימא, את מגעילה אותי, תעזבי אותי ממנו, איזה רעיונות יש
לך בראש, שום כבוד עצמי, שום גאווה, נו באמת. לא רוצה בושות.
סוף פסוק. ותלכי שיסדרו לך את הידיים ואת הציפורניים, אף אחד
לא צריך לדעת שאימא שלי מתפרנסת מסירי לילה ומניקיונות.
טיפ-טיפה כבוד עצמי, בחייך. הרי יהיו כאן כל הדודים מאמריקה.
בחייך.
אכן, כל הדודים מאמריקה על נשותיהם וחלק ניכר מטפם (נניח, כי
בגיל הטף כבר לא היו), עשר משפחות עשירות ומועשרות שלא התביישו
באימא, לא, מה פתאום, מה אתם רוצות, עוד לא הייתה בת ארבע,
אימא שלכם, ואימא שלנו חלתה, זה המקצוע שהיא יודעת מאז,
ניקיונות וסירי לילה, הסבירו הדודים והשכלנו שלא נראה את הסוף
לאותה בושה, אלא שהדודים שילמו, וביד רחבה ונטויה קנו דירה לכל
אחת מאתנו, ויונה אמרה לא די עם הכסף, בהחלט לא, הם מביאים לנו
כבוד, וזה טוב.
ברם חתונתה של יונה הייתה בשבילנו מקור לתגליות בלתי צפויות:
פתאום התברר לנו שאימא לא אנאלפביתית, אף על פי שלא דרכה רגלה
גם לא פעם אחת בבית ספר, שהיא אישה נאה מאוד, כמעט מטר-שבעים,
כמו מלכות היופי של אותם ימים, שהופעתה אצילית להרגיז ולהתקנא,
כך בדיוק נראתה סבתא שלנו מצד אבא, שחו לנו הדודים מאמריקה,
ומאיפה היא יודעת לקרוא, נו, נחשוב, כנראה לימדה את עצמה
מהשלטים, ומהעיתונים, אולי מהשיעורים שאתם עושות בבית, היא
חכמה מאוד, אימא שלכם. אבא שלכם טיפש מטופש ואידיוט גמור, שום
הסבר אחר לא תופס, הוסיפה שכנתנו המפורסמת ביותר  -  כן,
שכנתנו, שביקשה סליחה ומחילה בסופרלטיבים היפרבוליים על מעשים
שלא ידענו עליהם, לא הבנו מילה מן השיחה שהתנהלה בין שתיהן,
ארבעה זוגות אוזניים כרויים ושום דבר, כך שחזרנו לשולחן
המשפחתי בהרגשה לא נוחה אבל במצפון נקי. במהלך המסיבה ראינו
גבר מעוניין מאוד באימא  -  כך התרשמנו  -  אבל היא דחתה אותו
בתקיפות ובקול נמוך, זאת החתונה של בתי הבכורה, וראינו גבר
לוטש עיניים, זה אבא שלנו כנראה, מה הוא עושה פה, המשוגעת הזאת
בכל זאת הזמינה אותו, הוא עמד ליד הדלת רוב הזמן, פעם או
פעמיים ראינו אותו יושב, ונעלם.
אימא, דרך אגב, לא הרבתה לדבר, למעט משפטי נימוס הכרחיים,
ובקול נמוך שלא הכרנו, או שלא שמענו, והחששות של יונה בדבר
חשיפת מעמדה החברתי התבדו עד האחרון שבהם. והדודים מאמריקה,
דרך אגב, לא בדיוק קנו לנו דירות אלא קנו לעצמם רכוש, נכסים
שהעמידו לרשותנו, ואימא קראה את התנאים ופסקה אני לא עוזבת את
הדירה שלי, היא שלי וזה מספיק לי. ויש לי שכנה טובה. ובכן,
דודינו מאמריקה מימנו את חתונתה של יונה בפאר שלא ידעה הארץ עד
לאותם ימים, גם בית מלון שלם לרשות האורחים, כדי שהמשפחה מרובת
הנפשות תשתכן בו עשרים יום. יונה הייתה בת שבע-עשרה. למרגלית,
בת חמש-עשרה, כבר היה חבר. אימא, אם כן, הייתה בת ארבעים ושבע.
אחיה הצעיר ביותר היה כבר בן שישים. הבכור - בן שבעים ושתיים.
בלי ספק, בהולדתה הייתה אימא אורחת בלתי-קרואה ממש. וככל
שייראה מתמיה, כל המין הנשי שילדה אימא עצמה - כל ארבע בנותיה
- היה בחזקת מקרה מקרי, שבירת ההגמוניה הגברית אצלם. אבל אני
סוטה מן העיקר.    
כולנו, כל הבנות של אימא, התחתנו בגיל שבע-עשרה, כולנו למדנו
בבתי ספר יוקרתיים, למכובדים, כפי שהיו דרי השכונה  -  היסודי
בבית-הילד, התיכון בגימנסיה רחביה  -, כולנו נכנסנו כמו-כולם,
כולנו קפצנו כיתה, כמו שאומרים, כולנו השגנו ציונים גבוהים
בבגרויות, וביוזמת אימא ובהסכמתה של השכנה, זו האחרונה הייתה
נציגת המשפחה בערבי ההורים, עדיף כך, את לא תביישי את הילדות,
ונחשבנו לבנות טובים, והסיפור למורים ולמורות ולכל המעוניין
היה שאימא עובדת במשמרות, מה לעשות, וזה היה נכון, כי אימא לא
קיבלה דמי מזונות מאבא, גם לא ביקשה. למה, מה היו הסיבות שלה
-  לא ידענו. לא שאלנו, לא נשאל, לא נדע. בינינו לבין עצמנו
ראינו בה פריירית בורה ועמת הארץ, ותו לא, עד החתונה של יונה,
שם ראינו אותה מתווכחת על התפריט שהיה כתוב בעברית ובאנגלית,
וכך הבנו שאימא קראה את כל הפתקים שהשארנו על השולחן, לא נעים,
לא נעים, אבל למה לעזאזל את מעמידה פנים של אנאלפביתית, אלף',
כי אבא שלכם לא היה מתחתן עם מישהי מלומדת, הסבירה לנו השכנה,
ובית', אימא שלכם לא רצתה משכורת רעב אלא להרוויח יפה, כמו
שמרוויחים מעבודות ניקיון, ואף אחד לא היה מעסיק מישהי שיודעת
קרוא. מה זאת אומרת קרוא, אומרים קרוא וכתוב, את בטח יודעת, מה
זאת אומרת קרוא, אימא שלכם מתביישת בגלל כתב היד שלה, הרי אף
אחד לא לימד אותה כלום. ובחזרה לחתנים שלנו, עם ציונים כאלה
ועם תקופת לימודים כזאת, כולנו נישאנו לבני טובים. משפחות
משכילות. ומהר. בער לנו לברוח מהבית. את כולם הכרנו דרך השכנה,
משפחותיהם ראו בנו את הדודים מאמריקה, את אמריקה, בעיקר,
ובאימא ראו איזו תופעת טבע, גידלה וחינכה בנות לתפארת, מה זה
משנה שנתקעה ככה, בגלל ההורים שלה, מסכנה, חמסו את ילדותה,
הייחוס קובע והייחוס מצוין. כל אימת שהיו באים הורים למועמדים
שהיו מעוניינים במשרת החתן אצל אחת מאתנו  -  קרי: באו לבקש את
ידה של אחת מארבע בנותיה של אימא  -, השכנה הייתה יושבת לצדה.
נוכחותה השרתה יתר חגיגיות וכבוד למעמד, אף לאחר שהיה ברור
שאימא, אם חפצה בכך, יכלה להיראות מעוררת כבוד, שום סינדרלה לא
תשווה לה בנשף ההוא. ואימא לא הייתה סינדרלה.
אחרי שגם נתניה הייתה נשואה ובהיריון - יונה הייתה הראשונה
שזרקה את אימא, פשוטו כמשמעו. סוף שנת 74' - קל לחשב. באותו
אירוע היינו כולנו בדירתה של יונה ברמת אביב -  זו שהיא ובעלה
קנו: דירת הדודים הושבה לידיהם שנה לפני כן, גם כן מתנה, בלי
טובות. רמת אביב הייתה יוקרתית, עם אוניברסיטת תל אביב נטועה
בה, ושם למדה יונה בהצלחה. האירוע עצמו היה צפוי, שאלה של מתי
בדיוק זה יקרה, כי היינו עדות למתיחותה של יונה, וכבר מזמן
בלטה עצבנותה לעין כל אימת שאחד מילדיה ניגש לסבתא, זאת אומרת
לאימא שלנו - אף על פי שיונה עצמה הייתה מטלפנת וקוראת לה
לעזרה. לא שמענו מה אמרה לה, ראינו את אימא מזדקפת, כאילו
מיטיבה את ישיבתה לשמוע בבירור, שאלה דבר מה, קיבלה תשובה,
קמה, ניגשה לשני הנכדים, בנים שניהם, הגדול בן חמש והצעיר בן
שלוש, חיבקה, נישקה, הם היו במטבח, ביקשו שתכין עוד מיץ, תוך
כדי הכנה הסבירה שהפעם לא תוכל להישאר לסיפורי לילה טוב, עליה
לשוב לירושלים, נטלה את מעיל הגשם ואת ארנקה והלכה, יצאה
ונעלמה, נבלעה איך-שהוא, אולי הלכה בצמוד לקירות הבניינים. זהו
זה, אמרה יונה, סוף פסוק לעצבנות ולמתחים. ושלא תזמינו אותנו
יחד אתה. רוני מקבל פריחה ממנה. ואני - אין מה לדבר, טוב
שסיימתי.
אימא לא הכירה את הנכדה שנתניה ילדה, עד אז נתניה ומרגלית אף
הן זרקו אותה, שתיהן סיפרו לי שהלכו יחד לדבר אתה, לא היה להן
אומץ לשיחה אישית, וחוץ מזה, למה בנפרד, יהיה לה קל יותר אם
תדע כבר איפה היא עומדת, חבל שלא ניצלת גם את ההזדמנות. אני
סירבתי, נראה לי מפלצתי. יותר מדי. את הפסח כבר עשתה אימא
בלעדינו, ומאז - את כל החגים ואת כל התאריכים. עם השכנה, אמרה
לי, זה בסדר. יונה שאלה אותי מתי כבר תורידי את הקרצייה, בשביל
מה את צריכה אותה, מרגלית אמרה היא גיבנת, מי צריך גיבנת,
נתניה אמרה אין מה לרחם עליה, היא נשמעת תגרנית בשוק, אז מה אם
גידלה אותנו, מרגלית טענה בטח ראתה בנו ביטוח לעת זקנה, חשבה
שנטפל בה כמו שהיא טיפלה בהורים שלה, יונה חישבה ושקללה נתונים
והסכימה לדבריהן, מתאים לה להיות מקרה סעד הוסיפה מרגלית, וחוץ
מזה אולי הדודים מאמריקה הורישו לה נכסים, השד יודע, הרי
הטלפון הראשון שהיה בבניין, מה בבניין, בבתי המגורים בטלביה
כולה דייקה יונה ופנתה אליי בכוונה ברורה, נו טוב, עמליה,
במקרה ששכחת, הדודים שלנו מאמריקה התקינו את הטלפון הראשון
בשבילה, אצלה בבית, עוד לפני שנולדנו, חשבו שהיא אנאלפביתית,
את זוכרת, כך שלא יוכלו להתכתב ולדעת מה שלומה, ובטלפון יוכלו
לדבר אתה. אילו הייתה חכמה, הייתה מקבלת עזרה מהם, הם עשרה
מיליונרים ריבונו של עולם, עמליה, אני מזכירה לך במקרה ששכחת,
ולא הייתה עושה לנו בושות. חבילות מהדודים מאמריקה. מה את
צריכה את זה. נאומיהן וסיכומיהן הארוכים מאוד של אחיותיי.
ארוכים מאוד-מאוד, עליי להודות, ועליי להודות: גם אני רציתי
להיפטר ממנה. ועוד עליי להודות ולהתוודות, אימא ידעה שזאת שאלה
של זמן בלבד, כי הייתה מסויגת, גם כלפי הילדים שלי, לא הזמנתי
אותה אלינו, הילדים קלטו חיש-מהר שהיא לא רצויה, ולפני
יום-הולדתה השישים הופעתי בגפי, והיא אמרה זה בסדר עמליה.
נחסוך בסנטימנטים. מכיוון שבאתי בלי הודעה מראש, השכנה הייתה
בבית ושתיהן שתו ויסקי. אימא מזגה לעצמה ואמרה לשכנתה זאת הפעם
האחרונה שאני משתכרת. אם את רוצה להמשיך בשתייה, תשתי לבד. אתם
אלכוהוליסטיות שתיכן, אמרתי בפליאה. לא אני אחרי הכוס הזאת,
זאת אומרת, מהכוס הזאת ואילך אני אלכוהוליסטית בדימוס, או
אלכוהוליסטית פסיבית, או מה שלא יהיה. בא הרגע שאסיר את הצעיף
האחרון שמכסה על מה שעוד נותר מאחוריו. עכשיו אני רוצה את
החיים שלי בחזרה. אימא הרימה את הכוס, לחיי כל אלה שהם חלק
מהחיים שלי, לגמה, הוסיפה ולחיי אני, זה בסדר עמליה. אני
מבינה. מה את מבינה, הסתערתי עליה ורציתי ליטול את הבקבוק,
Glenffidich, לא פחות ולא יותר, אלא שהשכנה נטלה אותו ואת שתי
הכוסות, שני הגביעים, ליתר דיוק, שלא ידעתי על קיומם, אולי היו
של שכנתנו. צעקתי שוב מה את מבינה, כיסיתי את פיה הפעור של
השכנה, וראיתי את אימא מניעה את הראש, מה זה חשוב, כנראה אני
טובה רק כאימה לילדות קטנות, זה הכול. מבטאה הכבד והדוחה נשמע
כהוכחה ואישור לדבריה.
בקיץ 93' טלפנה השכנה אליי. לא ידעתי אם לטרוק או להאזין לה,
סברתי שהיא תבשר לי שאימא נפטרה. אבל לא. אימא נעלמה. השכנה
כבר הודיעה למשטרה. פתחו בחיפושים, בוודאי אראה את תצלומה
בטלוויזיה כי יבקשו את עזרת הציבור הרחב. איזה בושות, פלטתי,
והשכנה הרגיעה אותי, לא מסרתי פרטים על קיומכם, הרי אתם נשואות
וכל אחת מוכרת בשם משפחה שונה. בכל זאת, כדאי שתסתכלי בסביבה
שלך. איזה בושות, איזה בושות היא עוד תעשה לנו, המשכתי בשלי,
הרגשתי אחוזת אמוק ולשוני רצה במקום רגלי, השתיינית הזאת, אם
לא היה די במה שעשתה קודם היא גם שתיינית, שיכורה, בטח מסתובבת
לה ברחובות, שיכורה, השכנה נתנה לי לסיים ואמרה מאז הפעם
האחרונה שהיית, לא נגעה באלכוהול, בדקתי עכשיו, הרי יש לי
מפתח, את יודעת, אבל לא היה שום בקבוק שתייה בנמצא, בזה את
יכולה להיות סמוכה ובטוחה, ורגועה, בשם אלוהים, אימא שלך בת
שבעים ושלוש, אולי נשתבשה דעתה, מי יודע. נתמכתי בביטויה זה
ואמרתי אם השתבשה דעתה לא תגיע אליי. אולי סוף סוף החליטה
לסייר בעיר העתיקה להיכרות מחודשת. אבל היא אף פעם לא חזרה
לשם, מי יזהה אותה עכשיו. יזהו, יזהו, אני מקווה, אז שיזהו
ושימצאו אותה, תשמעי, טוב שסיפרת לי, אבל אני לא מעוניינת
בפרטים. טרקתי. מיד טלפנתי לאחיותיי והסיפור החדש בפי. כל אחת
נבהלה מעצם הרעיון הנואל שאימא תופיע לה פתאום. אלא שמאז אבדו
עקבותיה.
עורך דין ושמו קמברוצקי שלח מכתב רשום עם אישור מסירה לכל אחת
מאתנו, לפני כשבועיים, וכך נודע לנו, כשישבנו כל הארבע אצלו,
שאימא הסדירה את כל ענייניה לפני שהסתלקה וקבעה את התאריך
לזימון בנותיה אצלו, אלא אם כן יחול שינוי והיא תבטל. לא
ביטלה. הוא שאל מי מאתנו רוצה את המפתח לדירה, הוא דאג
לניקיונה כך שהדירה מאווררת והכול במקום. יונה אמרה לי יש כבר
כאב ראש מזה, אולי אתה בעצמך תמשיך בסידורים, נשלם לך, עו"ד
קמברוצקי אמר כל התשלומים שולמו, נתניה אמרה לא בא לי, ממש לא
בא לי, מרגלית אמרה לא רוצה לזכור בכלל, ואני אמרתי הייתי
האחרונה לעזוב, אהיה עכשיו הראשונה לשוב, אני אספר לכם מה יש
ואתם תחשבו ותחליטו אחר כך מה תעשו, או מה לא תעשו, כבר תגידו
לי.
כאן, בדירה הקטנטנה הזאת, גדלנו ארבע הבנות. בימי ילדותנו
נראתה גדולה, ענקית. היה לנו חדר שירותים מפואר, מרווח ממש,
ואימא בנתה עוד בית שימוש כדי שלא נריב בבוקר. ובכלל. חדר
השירותים כנראה היה גדול ומרווח באמת, כי כך נתגלה לעיני גם
כעת, כשהחדרים עצמם נראים לי קטנים למדי, שני חדרי שינה, שום
חדר מגורים, רק טרקלין פצפון שהיה גם המטבח, ואימא ישנה במה
שכינינו המטבח הישן. מסדרון ארוך למדי עם דלת שנפתחה לבלקון,
שם נמתחו חבלי הכביסה וסודרו פלפלים, שיני שום, בוטנים, פרוסות
לחם, חצילים, בצק ומה לא לפני הבישול, הכבישה, הקלייה, האפייה,
הצלייה. לאורכו של המסדרון נראה מעין ארון צר שלא נחשף לעיני
עד עתה. ואם ראיתיו מתישהו, כי אז צבעו הלבן לא עורר תשומת לב,
או סקרנות, בוודאי סברתי שאימא מאחסנת שם צנצנות, כלים, דברי
ניקיון. פתחתי. היו שם כל מיני ניירות, מסודרים, מאחורי כל דלת
היה דבר אחר, היו גם תיבות יפות למראה, הווה אומר גנבים לא היו
כאן, אף עו"ד קמברוצקי לא חיטט אלא סידר והשאיר כל דבר במקומו,
ממש כפי שאמר במשרדו. בקצה המסדרון, ליד הדלת שהייתה גם חלון,
אחרון התאים שפתחתי הכיל ספרים, המחברות הראשונות של כל אחת
מאתנו, דנה-קמה-קמה-דנה, ובין הספרים נתגלו ספרי מופת, שירה
וסיפורת, בעברית ובאנגלית. בין דפיהם הונחו כרטיסי אוטובוס,
סרטים, כמה בדלי בדים מבגדים שלבשנו בשנותינו הראשונות, ואמרתי
לעצמי שווה חיפוש, כל תא בוודאי מלא אוצרות כאלה, מילא
שאחיותיי לא ירצו, אני רוצה לראות מה שמרה לעצמה, תכשיטים  
אין, זה בטוח, לא היו לה, ברם ידי הושבה אחור  -  שמעתי אותה
אומרת זה הצעיף האחרון שמכסה על חיי. על החיים שלי. אסור לך.
סייגתי את עצמי ביראת כבוד שלא ידעתי שהייתה בי כלפיה. ובכן,
או סוף הסיפור או תחילתו. אני הייתי הפעם זו שנזקקה למשקה.
חריף. ולעזאזל אתה, לא היה זכר למשקה חריף בשום מקום. סייגתי
גם את חיפושי. באה העת שאף אני אסיר את הצעיף האחרון המכסה על
חיינו. ואין לי עם מי לשתות לחיים.
אימא, דרך אגב, לא הייתה מתנגדת.          







אני הייתי בת שלוש כשאבא עזב. או נטש. גט. יונה התפרצה על אימא
בצעקות, הכול באשמתך, את פרה,  את משוגעת, לא ראיתי פרה כזאת,
רק חסר לך שתעשי מו-מו-מו, מה יהיה עכשיו, ואימא שתקה, נתניה
תלתה על זרועותיה, מבוהלת, תינוקת שמנמנה, אני טיפסתי על
נעליה, מרגלית בכתה, לבסוף בכתה גם יונה וגעתה בחרחורים קשים.
אימא הרימה אותי לצד נתניה, מרגלית נאחזה ביונה, אימא אמרה
יהיה בסדר, נסתדר, יונה פתחה במתקפה חדשה, את פרה מטומטמת,
אפילו מו לא תצליחי להוציא כמו שצריך, כולם יודעים עלייך, את
תמיד עושה לנו בושות.
רק פעם אחת - פעם עם יונה, פעם עם מרגלית - ניסיתי להתייחס
לאותו המאורע, לוודא איזו טראומה נוראה התארעה. ובכן, התברר כי
יונה לא זוכרת שום דבר מהפעם ההיא, מרגלית לא זוכרת על מה
הייתה המהומה, אין מה לצפות מנתניה על אודות זיכרון-נושא,
ואילו אני זוכרת בבירור את מה שהעליתי כרגע, אף על פי שאינני
זוכרת מה קדם להתפרצותה של יונה. ואני זוכרת היטב את הרגשת
הביטחון שאימא השרתה עליי, אולי מאז, אולי עוד מלפני-כן, אולי
מאז ומתמיד. לעומת זאת, אינני זוכרת הרגשת תלישות בקרבתה, או
כל הרגשה-שהיא מהסוג שיונה הכבירה תלונות עליהן - כולן אחת-אחת
לא-רצויות. קשות מנשוא. למדתי לשתוק ולוותר ליונה ולמרגלית,
פעם-פעמיים ניסיתי את כוחי ולשתפן במה שהרגשתי אני-עצמי, הבנתי
שאני חלשה מהן, ועם הזמן למדתי להניח לנתניה להצטרף אליהן. מה
הרוויחה יונה לעצמה - מלבד הרווח הבולט של מנהיגות בלתי
מעורערת - קשה לי לדעת או לנחש עד עצם היום הזה. בלי
פילוסופיות, בלי מילים גדולות, פעם אחר פעם שאלתי את עצמי לשם
מה היא צריכה אימא-סמרטוט, אימא חסרת ערך וכבוד, אימא טיפשה,
נלעגת - ופעם אחר פעם עניתי לעצמי: בשביל להתחזק מעכשיו,
להקדים תרופה למכה, לה זה לא יקרה, היא, יונה, תהיה אישה חזקה,
חזקה מאוד, חזקה נורא. ובכל זאת. ובכל זאת. אמנם נכון שפרנסתה
של אימא לא באה ממקצועות חופשיים, אקדמיים, אמנם נכון שסברנו
שהיא אנאלפביתית, אמנם נכון שהתגוררנו בשכונת יוקרה בלי ההתאמה
החברתית-כלכלית הנדרשת, אבל נכון באותה המידה שהיו משפחות
אחרות - אם כי מעטות - שנמצאו באותו המצב, כמונו, כי אף הן
הגיעו לדירות אלה בשכונה -  מאותן הסיבות, באותה התקופה - מן
העיר העתיקה. יתרה מזו: היו ביניהם שנמצאו בתנאים קשים בהרבה
משלנו כי הגיעו כבר כמשפחות ענפות על דורותיהן וצאצאיהן
המרובים. וילדי משפחות אלו  הסתדרו עם מוצאם בלי מרירות - כך
נראה על פי התנהגותם. אלא מה - למרות ציוניהם, כמה מהם עלו
כיתה, אבל לא בבית ספרנו. אלא מה - לא התיידדנו איתם. אלא מה -
הילדים האלה לא הביעו שום הזדקקות לידידותנו המיוחסת. אלא מה -
עם השנים הרבה אלא-מהים נותרו באוויר. עם השנים בלבד. באותם
ימים נהגנו כלפיהם כפי שנהגנו כלפי ילדים עולים חדשים, שיוכיחו
את עצמם, שיקנו את מקומם בינינו במחיר יקר. היינו סלחנים יותר
עם ילדים עולים מאשר עם ילדי המשפחות ההן. עם השנים, כאמור,
ניטשטשו פערי המוצא, או נשכחו הבעיות, או באו במקומם מבחני
הסקר ופתרו את הבעיות. אנחנו ארבעתנו הערצנו את הביטחון העצמי
שהיה נחלתם של ילדים אלה, אפילו נתקנאנו בו, אפילו יונה התנסחה
מדי פעם במשפטים כגון מי היה אומר, הכלומניקים האלה, איזה
חוצפה, מה חושבים לעצמם, אין להם בושה, אין להם אלוהים. קל
לשער שיונה מנעה מעצמה ומאיתנו מצבים מביכים דומים כשהתעקשה
לשוות לאימא מקצוע נעלה במשמרות - כאילו אחות ראשית במחלקה
האונקולוגית, לפחות, אבל גם לא יותר מכך, על כל צרה שלא תבוא,
חלילה, שלא יקרה שיבקשו פרוטקציה או משהו כזה ואז יתברר במה
אימא עוסקת באמת, דברי יונה ואזהרתה המפורשת. אולם רווחים אלה
כולם שייכים  להעמדת פנים כלפי חוץ, והשכנה הנאמנה מילאה את
חלקה בהופעתה בבית הספר, כך שהיה כיסוי מלא להמחאת הסטאטוס
שהגשנו כולנו במסגרות חיינו. כלפי פנים, בינה לבינה, עם
עצם-עצמה - מעולם לא התקנאתי ביונה, או במרגלית, או בנתניה,
שהתחבטה קשות, בכתה הרבה מתחת לכרית מיטתה, והתכנסה בתוך עצמה
תקופה ארוכה למדיי עד שנכנעה, או נראתה כמרגישה מצוין עם האימא
שיונה העלתה בשבילנו. שמא ביכרה לשתוק ולהיראות כאילו, ממש
כמוני, ושתקה אף בחברתי, מחשש פן תקבל שטיפת מוח בנידון.
כל השנים האלה היו שנים קשות מדי בשבילי. ההתחזות, החששות,
החרדות ,המעשים הקטנים שנראו גדולים בעיניי. בהתפעלות התבוננתי
ביונה מרגלית ונתניה, ששיחקו בלא קושי, תירצו כלאחר-יד את
היעדרה של אימא, פנו אל דירת השכנה כשלא היה מנוס מהופעתם של
בני כיתותיהן אצלנו - הגם שנהגתי כמוהן, כולי בושה ונחישות
דעת, בטני מסתלסלת חופשי-חופשי, ראשי זקוף ומורם אל-על ושומר
על מרחק בטוח מגופי המתוח -, זרמו להן שלוש אחיותיי, גדלו,
שמחו, פלטו את מילות הקסם שששקט, אצלנו עובדים במממשששמממרות
כאינפורמציה הכרחית ומתבקשת ובדרך-ארץ מופגנת ובזה נגמר
העניין. ולדברי יונה, זה מה שרוצה האלוהים, ומי אנחנו שנסרב
לרצונותיו, אין מה לעשות. זהו זה.
אני רוצה אבא הודיעה מרגלית קבל עם ועדה, אני צריכה אבא בישרה
נתניה את החדשות שלה שהחמיצו מיושן ומהיעדר אוורור, יונה עמדה
להפיק פנינה נוספת מקונכייתה, ראתה, הקונכייה נסגרה הרמטית.
משהו רקוב בממלכת דנמרק ציטטתי מבלי לדעת את מי וממה ומבטי
מחורר את יונה, יש טעם פרי רקוב אמרה אימא והתלבטה, אולי יש
ריח  פרי בשל, לא, יש ריח פרי רקוב, הרדיו השמיע כל אישה אוהבת
אמה - כל אישה יודעת למה, יונה בלעה צנים מרוח בגיחוך מתוק,
הרדיו השמיע העם החליט קפה עלית, הפסקה, הרדיו השמיע יותר חשמל
פחות עמל, אימא פסקה הזמן קצר והמלאכה מרובה. וכיבתה את הרדיו.
האמיתי. הרדיו של יונה כבה ביוזמתה.
נו, הקטנות מוכנות שאלה השכנה, כן, הקטנות מוכנות נבחה יונה,
הקטנות מוכנות גרגרה נתניה, אימא שאלה את השכנה איך זה בשורה
הראשונה של לאה גולדברג, יש ריח פרי רקוב או יש ריח פרי בשל,
מה את בכלל יודעת גברה יונה על קולה של אימא, אני לא
אנאלפביתית באוזן ענתה אימא, יונה די את פוגעת באחיות שלך
ביקשה השכנה, מה יש למרגלית מסכנה היא לא זזה אולי יש לה פצע
אני אחביש לה את הפצע קראה נתניה, אומרים אחבוש את הפצע תיקנה
יונה, לא נכון אומרים להדליק את הרדיו והרדיו דלוק אז אומרים
להחביש את הפצע והפצע חבוש נאמה נתניה בלי פסיקים ובביטחון
אולימפי, אני הגננת שלנו ואני יודעת הכי טוב את שומעת -
שתיקה.
מרגלית לא קמה, לא דיברה, בהתה בלבד, שתיקה.
מרגלית לא זעה.
אימא סילקה את יונה בתנועה חדה, השכנה נטלה את נתניה ואותי.
אימא אספה אותי מבית הספר.
מרגלית לא הייתה בבית.
ריאותיי הודו לי על שובן לתפקוד תקין כשראיתיה חוזרת הביתה עם
נתניה.
הפעם יונה שתקה.
בחדר, באפלולית היעילה כמו כילה ליתושים וכמו חופה לקידושין,
נתניה ניסתה את מזלה אצלי, עמליה, בעיניה אחות כבר גדולה מאוד,
ושאלה למה אין לנו אבא עמליה, אני אף פעם לא יודעת מה להגיד
לילדים כששואלים אותי, תגידי לי את. ואני - כולי בת שש שנים
מזה שבוע בלבד, כיתה אלף, מחבקת את הסדין שיחבק את הבובה ויכסה
אותה טוב יותר, מושכת שמיכה כלפי מעלה וראש כלפי מטה, אלוהים
תעשה שנתניה תחשוב שאני ישנה, את ישנה עמליה קרב אליי קולה, לא
נתניה בואי עם הבובה שלך, בובה זהבה שלי, בואי נישן אצל עמליה
עם בובה צילי שלה, הנה, נתכסה יפה-יפה כמו שאימא אומרת, רגליה
טיפסו, עזרתי לה, אני כבר בת ארבע את יודעת, ואת כבר בת שש, אז
למה אין לנו אבא, מה אני אומרת לילדים בגן, יש לנו אבא נתניה,
לכולנו יש אבא, אני לא יודעת בדיוק, אבל יש, אז מה אני אומרת,
תעזרי לי עמליה, את אומרת להם שיש לנו אבא אבל הוא לא גר
איתנו, אבל למה, למה, תגידי לי למה, אנחנו לא טובות בשבילו,
אנחנו טובות מאוד נתניה, אז תסבירי לי, אז מה שאת אומרת לילדים
נתניה זה שלא יפה לשאול ושזאת שיחה לגדולים מאוד. הבנתי. תודה
רבה. ונשיקת לילה טוב וחלומות פז. נשמתי לרווחה והתעוררתי
כשנתניה דשדשה למיטתה, ששש, ששש, עכשיו יש לנו סוד. בוקר טוב.
     
השיעור בעברית התחדש על ידי יונה כשנתניה הודיעה כי בובה זהבה
שלי יש לה פצע אדום ואני חייבת, אבל ממש-ממש חייבת-חייבת
להחביש לה את הפצע. יונה הייתה כבר מצוידת בנשק קל ובנשק כבד
וששה אלי קרב-מוחות חדש. אני אראה לך כאן, זה לוח הפעלים השלם,
לא-לא, זה נורא פיצי-פיצי-פצפון-קטן התלוננה נתניה, רגע, הנה
במילון, כאן כתוב בגדול את רואה חבש, את רואה, נתניה ראתה, לא
אמרה אני לא יודעת לקרוא, לא אמרה את מסדרת אותי, אמרה המילון
שלך טוב לגדולים מאוד, בשביל הגיל שלי עוד לא המציאו מילון,
כשאהיה גדולה אני אראה לך שבמילון שלי כתוב החביש, את שומעת,
נטלה אגד שאימא הושיטה לה, אמרה תודה אימא והלכה לה. זה דור
זה, נאנחה יונה, הדור החדש, נו, ככה בונים מדינה. ממרומי גילי
המופלג ומנבכי בגרותי הדואבת עקבתי אחר היישום המעשי לתשובתי
השימושית. גם אני הלכתי.
אני לא צריכה אבא, נתניה בת שש, מי צריך גם אבא, יונה בת מצווה
ובת שתיים-עשרה, אני בכלל לא זוכרת שהיה לנו אבא, מרגלית בת
עשר, אוף איזה נודניקים הילדים האלה, מה זה שואלים כל הזמן על
אבא, ונתניה בת שמונה, יומיים אחרי הגדולות, סתמתי להם ת'פיות,
שיידעו, מה אבא, מי אבא, יונה בת ארבע-עשרה, ראיתם את הילדות
העולות החדשות משם, אלה שבאו בטיול המאורגן, אז גם להם אין
אבא, מצאו אותם ברחוב, מספרים שהם ז-ז-ז-זמזמו בפעמונים ובנורה
אדומה אצל המאדאם, ומרגלית בת המצווה ובת שתיים-עשרה, כשהתחילו
עם הפרובוקציות אנ'סתכלתי להם ישר בפרצוף, ילדים מגעילים בחיי,
ויונה כמובן בת ארבע-עשרה עדיין, שיתביישו, אלה לא חברים,
ומרגלית בת שלוש-עשרה, אני כבר לא עונה, רק אומרת שהם עדיין
קטנים בשביל להבין, נתניה בת התשע עדיין מיישמת את מילותיי
השימושיות, שואלים מי ירצה אותכם, אין לכם אבא, תהיו רווקות
לכל החיים ותהיו בתולות זקנות, אפילו נתניה בת התשע-וחצי הבינה
את יונה בת החמש-עשרה-וחצי, את אל תדאגי, יעמדו בתור, נבואתה
של מרגלית, שלוש-עשרה-וחצי, הבנים אומרים שבבית שמעו שההורים
אומרים על יונה שהיא כמו פפריקה אדומה אבל מתוקה, ושבכלל-בכלל
לא משנה שאבא לא בבית, תודה לאל יש לה הרבה דודים עשירים,
נתניה בת תשע ושמונה חודשים, עוד לא שמעתי מועמד ששאל איפה אבא
שלי ויונה בת חמש-עשרה-שמונה-חודשים-ויומיים, והם עומדים בתור,
ואיזה תור, צפוף שם, נורא, רוצים להתחתן איתך ולא עם אבא שלך
כמו שאמרתי לך ומרגלית שנתיים פחות מיונה וארבע שנים ויומיים
יותר מנתניה, קול דודי הנה זה בא, דודי לי ואני לו כי עת דודים
באה. במודיעין לא שאלו על אבא. באו. מידע שניתן לזוקפי אוזניים
פוערי פה מעקמי חוטם וכיוצא-בזה. ואני עוד לא בת שש-עשרה.
יונה. פונה אליי, עמליה, ואת תמיד שותקת לך כמו דג, ומתאוננת
עליי, מי יודע מה את חושבת לך, איזה מזימות רוחשות לך בראש,
בטח כוורת לפחות,  אולי דבש יש לך שם, עמליה, עזבי אותה היא לא
תענה, היא עובדת קשה, איזה שם פרטי קיבלה למען השם, עמליה,
תעזבו אותה, היא לא מציקה, מה את מגנה עליה,
יונה-מרגלית-נתניה, אז עכשיו תציקו לה, היא לא מגנה עליי, ואני
משתעממת, והשם שלי עוד לא הפריע לי, לעמלים ולי שלום ושלום לך
ציפורה נחמדת, בואי נלך, ישיבת בנות על בנים, אנחנו קטנות. מזל
שיצאנו, השתיים האלה כבר היו סותמות לנו את הפה. מזל שאני
הכותבת, השתיים האלה היו מסיימות ומסכמות בדרך אחרת. זה בטוח.
גם נתניה. בטוח.
לא דיברתי על אבא שאין, על אבא שיש במקום אחר. שתקתי בנושא.
עניתי לילדים ששאלוני, התעלמתי מעיני מורים-מורות וכל הכבודה,
חייכתי בסלחנות כל אימת שהציקו לי, פסעתי על שביל בטוח מרוצף
באבנים צהובות וברשותי הנעליים האדומות - לא אלה של הילדה אשר
רקדה את עצמה למוות, לא, אלא נעליה האדומות של דורותי תודה לאל
- אשר מסרה  המכשפה הטובה לרגליי בלבד, זאת כנראה בריאה מאוד
וחסונה כהוגן או סכיזופרנית מוסווית השמיעו פעם בקרבתי כמה
מביני דבר בחצר בית הספר, זאת מבינה מה שאתם אומרים וסולחת בלי
סכיזופרניה הפטרתי בהרימי מחק שגלש עקב כוונותיי הטהורות,
שמעתים מתלחשים אימא שלה כנראה עובדת פסיכיאטרית במחלקה קשה,
כך שאם יונה לא השיגה לנו אימא אחות ראשית באונקולוגיה לא
נורא, השגנו לנו אימא עובדת פסיכיאטרית דיווחתי לאחיותיי, אם
כי הדיווח מסר רק את סוף הדברים, מטומטמת את, עובדת זה עובדת
ניקיון בפסיכיאטריה, אני חושבת שאת טועה, יונה, ישמיעו עוד
משהו, אל תדאגי, ולחרדתי לא היה גבול כאשר אכן קישרו עובדת עם
עיסוק ופסיכיאטרית הייתה רופאה פסיכיאטרית, מה יהיה עם האימא
האנאלפביתית שלנו, ושמחתי קיפצה השמיימה כאשר הבנתי שלא יבקשו
טובות ו/או הוכחות ממי שעיסוקה ריפוי משוגעים וטיפול בדומיהם,
אז תדעו לכם שאבא שלנו ברח כי אימא משכילה מדיי בשבילו, סיכמה
יונה. נתתי לה את הכבוד הדרוש ובלבד שטלפיה לא יינעצו בי. בית
החולים טלביה נמצא במרחק פסיעות מעטות, מכובד, נוגה, משרה
קושיות. אולי עדיף ככה, דיברתי אל-לבי, האבא הזה, מי יודע,
אולי עדיף ככה ודי. ובכל זאת. הבטתי אל הקדרות שנשבה מן הדלת
הפתוחה של בית החולים, גם ילדים יוצאים-נכנסים בחסות שני
ההורים, אבא ואימא, עדיף ככה בהחלט מה אני צריכה אבא שישגע
אותנו הסקתי ממראהו הדוחה של אב, מדברי הבלע שהטיח בילד מבוהל,
נער לפחות, גיל צבא אפילו, באלוהים הוא מפוחד נורא. מנוול האבא
שלו. והיו ניצולי השואה בין אנשי הצוות שהשתיקו את האחרים
באנחותיהם והחליפו נושא, והיו ילדי ניצולי השואה ששתקו ושתקו,
עוד לא כינו אותם דור שני - היו מיני טיפוסים ייצוגיים בגלריית
האמנות מעשה ידי היושב במרומים להתפאר, ואנוכי. צימחתי עשבי
פרא למבקשי רעתי, טיפחתי שדות פרג לצדי האבנים הצהובות בשביל
השוטים שניסו מזלם אצל מחברותיי, פינקתי חיוכים למעטים שהתנהלו
באופן סביר לקראתי, הרגשתי בטוחה ומסתורית כמו אימא. מן הסתם
אימא זיקקה אצלי ובשבילי תערובת בשמים משכרת יקרת ערך ונדירה.
קול אורלוגין קורא חצות, רגל מעץ ושתום-עין, הייתי מבושמת ולא
מיין. איזה קופי-רייט לזאת, לכל הארבע, משהו, מה יש לדבר,
נובלס אובליג', שתקו, היא כבר העירה בנושא, שמיעה מוסיקלית,
קולות של זמיר, תענוג, בואי עמליה רוצים לשאול אותך משהו, באתי
בלי היסוס, תסכימי לשיר סולו, לא תודה, לא מתאים לי להיות
סולנית סירבתי בנימוס, הלא ידעתי  שניסו לטוות קורי עכביש סביב
מאמריהם הראשונים, והשכנה שאלה אותי מה עקץ אותך, פנו אלינו
ואימא ואני הצענו שישאלו את פי הנערה, מה קרה, לא קרה שום דבר
עניתי בלי היסוס, אמרתי להם שאני לא מתאימה, את לא מהססת
אפילו עמליה, אלא שהאל הטוב והמיטיב ידע על היסוסיי הרבים.
שכלאו אותי באגף לעבריינים.  בגין עוונות סרק. בתא ממוקם
בפנים-בפנים - אוי ואבוי לי, ספוגת פרג, רדומה משיכרון התערובת
שרקחתי לזולת. ומשם לא ידעתי לברוח. הלא טרם למדתי לברוח
מהשכנה. ורציתי אבל לא יכולתי לשוחח עמן על מעצרי, אימא
אימא'לה, אבל קולי לא הבקיע כאילו נאלמתי לנצח, השכנה דורשת
תשובה, אני דורשת תשובה, עכשיו את מהססת, יפה, תשקלי בזהירות,
לא בוער, השכנה יונה מרגלית ונתניה התלהבו מן ההתלהבות של
הקהל, סיפרו לי, סיפרו לי, שמעתי, שמחה אימא נרגשת ומאופקת,
למה את לא רוצה בקול ישראל באו אליי מאגף החקירות, הן אני
עבריינית עוונות סרק, זה לא יהיה ולא יקום התעקשתי בקול, ויסלח
לי אלוהים, הכול אמרתי בקול אבל איש לא הופתע, ועד היום ניתן
לשמוע את קולי המוקלט שמאז שודר פעמים אין-ספור בקול ישראל, גם
בשידורים לגולה שמעו אותך בירכה אותי יונה, רוצים שתשירי שוב
סיפרה מרגלית, יש לנו אחות מפורסמת קבעה נתניה, ומאז לא שאלו
אותי אף לא פעם אחת מי אבא שלי. צללים ופרג ומחבואים. דרך אגב,
אימא שמרה בשבילי מכתבי הערכה ותודה ששלחו נכבדי העם וכל אלה
שדימו להימנות עליהם, לא זוכרת את שמותיהם, ואחרי שהתחתנתי
נתנה לי צרור עטוף יפה, שיהיה לי למזכרת. הצרור אבד. כמו אבא
שלי.
איפה לא היה אבא אנחנו לא ידענו, אם כי ידענו יפה-יפה איפה כן
היה אבא שלנו  -  אפילו במרק. הילדים אומרים שאני  מדברת עברית
יפה מפני שאין לי אבא, נגיחה של יונה, כן, כולם אומרים שתי
גרוש ושלוש ספרים בשני לירות ורק אני אומרת שני גרוש ושלושה
ספרים בשתי לירות כי אין לי אבא, זה מפני ש-, ככה הם אומרים
לי, תוספת של מרגלית, אני יוצה לדבי כמו כולם, נתניה מיתוספת,
אימא, אימא,  אימא אוספת כלים, עם הזמן כולם-כולם ידברו כמוכם,
אימא מאספת. בלענו אבא ולעסנו אבא והזענו אבא ומה לא ואיפה לא.
זה ייפסק, אל תדאגו, יימאס, דעתה של השכנה. בינתיים - אבא
בסיטונות, אבא בקמעונות, אבא בערמות, אבא בחפיסת יחיד, תווית
כן/לא אבא כן/לא/כן/כן על הדשא תחת הדשא בנחיל הדבורים הנמלים
מתקרב מתקרב חם חם חם שורף. די. די. ופסק.      
וחזר. אלא מה. התחסנו עם הזמנים הקשים, נהנינו והתבדחנו, ילדות
בריאות גידלה אימא, ילדות בריאות את מגדלת, השכנה פרגנה לה
בחשבון חיסכון דן-חסכן לכל מטרה, לבדי כעסתי על יונה כי הרגשתי
שאימא זקוקה למילה טובה, אבל הפלא ופלא - אימא התחזקה עם כל
תקרית, כאילו קיבלה אישור על תבונתה בדרכיה, כאילו לא יהיה מה
שהיה.
ההסברים שאימא נתנה על עזיבתו של אבא היו פשוטים, קליטים,
זכירים, אבא רצה חיים אחרים, זה הכול, חיתנו אותנו, זה הכול,
לא, לא פחדו בגיני בלבד, גם בגינו, אבא לא צעיר, אבא גבר
מבוגר, כן, היה מבוגר ממני בכמה שנים טובות, ורווק, הוא בסדר
גמור אבא שלכם, היו זמנים קשים, אל תניחו לאנשים זרים למרר לכם
את חייכם, מה פתאום, איזה רעיונות, מי אמר, מה אמרו, דברי
אימא. תגובות אימא. שלנו. שהיה קל להבינן לנוכח אבותינו ממצרים
ומליטה ממזרח ומאשכנז באי-יוצאי-העיר-העתיקה, אבותינו ותפארת
מעשיהם ומעשיותיהם וכו' וכו' וכו' וגו' - לא אב אחד, לא אבא
אחד אלא אבות, כן, ולא-סתם, אבות מיתולוגיים, לא רוצים למות,
מה פתאום, תסתכלו עליהם אבל תסתכלו טוב-טוב, תראו איך הם
יוצאים בכל הזדמנות, איזו תלבושת, גאלה ממש, עם כל העיטורים,
עתירי זיעה כולם, חושבים את עצמם, ואלה אינם דברי אימא שלנו
אלא דברי אחת הבנות מכיתתה של יונה ביסודי, דווקא אחת שהקפידה
לזקוף גבה תורנית עד קצה גבול מצחה, נו טוב אין לה מצח גבוה
במיוחד, הרי עברה בית ספר כשקפצתי כיתה, נהגה יונה להדגיש
ולבטל את רוע המשחק, ומשם, מן המפגש גבה-שורשי שער, הייתה ההיא
משדרת בתדר קליט את סליחתה ומחילתה על אבינו הנפקד והעריק, אבא
שלכם לא היה עריק, מה פתאום, ועיטורים לא חסרו לו הייתה אימא
מיידעת אותנו, והוא שירת שנים גם בבריגאדה והתגייס עוד לפני כל
הגיבורים האלה הייתה אימא מרצה ומבארת, תראו את כל המצעד הזה
השמיעה בת זאת בסלידה ושתי גבותיה פרסומת לאל-על חברת התעופה
הלאומית, מה אוכל אותה שאלה מרגלית את יונה, סיפור ארוך, אספר
לך יותר מאוחר, אבל למה דווקא עכשיו, תגידי, בקיצור לא גייסו
את הגנרל שלה מסרה יונה את החדשות על הנפגעים בין
כוחותינו-בדימוס, ואנחנו בימי ההמתנה לפני מלחמת ששת הימים, יש
יסוד סביר להניח שדווקא אבא שלכם גויס תרמה אימא מזור רצוי
להרגשותינו כאשר נמצאנו רק אנחנו בביתנו פנימה, ויונה, במחווה
נדירה של אצילות, שיתפה אותה בהערות חברתה ושבה להקשיב לזו
שהמשיכה, פוחלצים אני אומרת לכם מומיות כולם ביטאה ההיא את
ביקורתה המוסמכת בשאט נפש, ותיארה אותם, קמים לתחייה כמו
תרנגולים זקנים ועושים קוקוריקו בלי לדייק, אבל חזק-חזק,
שישמעו כולם, עד מתי היא תלגלג על כולם, כבר שבוע היא פותחת את
חרצובות לשונה העירה נתניה בעברית שיונה העריכה כראוי אצל
אחותה הקטנה והידועה כמחדשת מילונים, נתניה חייכה אל אחותה
הגדולה ואמרה לה מה איתך, מה את מתפלאת, כבר שנים אני עובדת
בעזרת המילון של הגדולים, אולי הגיע הזמן שתשתפי גם אותי במה
שקורה לה, אלא שנושאת השיחה דיברה עדיין בגלוי ובמו גרונה
צירפה את נתניה לקהלה, קולניים וזה הכול הסבירה לאחות הקטנה
שלנו, את מבינה, יכולים פעילות מינית מוגבלת ובקושי רב,
וצועקים כשלא מצליח להם, ארבע בנות מבית טוב - מה טוב, מבית
טוב מאוד התחוור לנו באותו הרגע -, ארבע בנות שאביהן אולי זנחן
אבל לא חשף סודות מחדר המיטות, הביטו בזוקפת הגבות שנראו חיקוי
כפול לשער הניצחון ודרכו צעדו מושפלים הנידונים לתהילת הנשייה,
אלה חשבו שיקראו להם למטכ"ל הוסיפה ההיא לעדכן אותנו ברזי
התסיסה של חיילי העבר במדיהם, ראשם כמו מרציפן מחובר לעוגיית
שמרים שתפחה מדיי ואיימה לגלוש ולהשתפל מעבר לגבולות הכפתורים
והחגורה, חשבו שעומדת להם זכות ראשונים, כלום לא עומד להם, זאת
האמת שמענו את דבריה, מעניין איפה ההיא שעמדה לאבותינו ולנו,
עד כאן בואו הביתה בנות אספה השכנה את בנותיה של אימא שלנו,
בסדר אבל בתנאי שאת ויונה תספרו לנו את כל הסיפור כולו פרקה
מרגלית את נשקה, ובלי צנזורות השביתה נתניה את כלי מלחמתה,
ובלי קיצורי דרך הושטתי את שלי ומסרתיו לשכנתנו שומרת הנשקייה
המשפחתית. התיישבנו והצטופפנו לשמוע את סיפורי אלף לילה ולילה.
אז זה ככה פתחה השכנה ואמרה, יונה תתחילי את ואני אשלים את
החסר. מה פתאום, אהא, אני מבינה. ברשותכם אטול אני את הכפפה
ואת הכבוד הודיעה אימא מיד עם כניסתה הביתה. יונה לא מחתה,
להיפך, אמרה אדרבא, את המוסמכת משלושתנו. וחוץ מזה, כולנו נהיה
שוב בנות שלוש-ארבע, מה יש. סיפורי אלף לילה ולילה נאנחה
שכנתנו. כאלה יישמעו נאנחה אימא שלנו. Once upon a time. מי
היה אומר. דווקא שתיהן נדמו לילדות בגיל ההתבגרות וסרעפיהן
הילה עדינה. אף יונה הקשוחה נתרככה. היו אלה ימים שהיית מבינה
יפה-יפה, יונה בתי הבכירה פנתה אימא אל אחותנו, הייתי בגילך
וחיזרו אחריי, נו לא בדיוק אבל בערך הוסיפה. ויונה - לקראת סוף
ימי הבגרויות ותחילת ימי ארוסיה - הביטה באימא שלנו כאילו ז'אן
ד'ארק עמדה לשנות את גורלה הבתולי. חשד כבד, בגידה, תמונתה של
דוריאנה גריי לועגת לאחותי הגדולה, ונתניה הקטנה הגדילה לעשות
כאשר ביקשה יונה, יונה, בואי תני לי יד ונקשיב ביחד כאילו את
מספרת לי בערבי התורנות של אימא. מרגלית העירה מה שבטוח, יונה
מתחתנת מיד, שמא-פן תמצא את עצמה רווקה עד גיל מבוגר, כמו
אימא. אתם מפריעות לי תרמתי את שלי, נתניה תני גם לי יד אחת
ותפסיקו. ובכן, אני עמליה זוכרת וחווה את הפרלוד, הא נפלא,
והנה אימא תספר. Once.                      
קריינית עלומה ורגישה הפיקה רקע ממיתרים שידענו על אודותיהם,
כאילו מחגווי הסלע ומסתר המדרגות, כאילו מלווים סרט אילם ורב
ממדי, הרחנו את החום ואת הביישנות המעושה של הבתולות בתור עם
מלוותיהן ממתינות להסעה ליפו לים התיכון, חלוקיהן מכופתרים
ובכל זאת בגד ים מרים ראש סקרן לבדוק מי רואה את חוצפתו, גופים
מצטופפים וקורצים, גברתנים בתור מקביל מתבדחים ומשוחחים בשפת
סימנים ברורה, אימא שלנו יפה ארוכת שער ורגליים, היפה מכולן
היא אימא שלנו, ואנו מזהות את השכנות כבדות המשקל שבהופעה זו
נראות צעירות, צעירות כאילו, ונשמנו את מהלך הנסיעה אחרי תפיסת
מקומות הישיבה והעמידה, לא להתבלבל, מקומות העמידה טובים לאין
שיעור, הניידות מובטחת, הפרטיות מובטחת, עינן הפקוחה של המלוות
מתעצלת והופ משהו קרה ומה יהיה, ספגנו את המלוח עד שפת ים
התיכון, ממרחקים נשמעת שכנתנו מאשרת אימא שלכם הייתה הכי
מוצלחת ומשובבת לב, ממרחקים עולה אימא והגברתנים מחזרים אחריה
ממרחקים, ממרחקים, מי זאת עולה מן המדבר סליחה מן הים, תחרות
לא תהיה ולא הייתה מאז ועד עולם, זה הגברתן שכיום מזייף
בקוקוריקו שלו, מי היה אומר, בתמונות האלה של הסרט האילם הוא
יודע לדייק, ועוד איך, אבל מחטיא עם אימא, אלה השכנים שמי היה
אומר, מי היה אומר, את אימא שלנו הם רוצים מאוד אבל לא, וזאת
שנראית כבר תרנגולת זקנה ופותחת תיק יד בתנועות רחבות, שיראו
לה, מסכנה, יש לה מה למכור ואין קונים והיא פוגמת את משב
הנערות והחול והגברתנים וכיסאות הים והנה התרנגולת קוראת לכולם
מי רוצה לאכול משהו, יש בשפע, בלי עין הרע יש בשפע, המלוות
משתיקות אותה, מימי ים התיכון שביפו משומנים והעורות בוהקים
והנעורים מגישים סט גדוש בעזרה ראשונה לעדת הגנרלים
הפוטנציאליים שיישארו מנדטוריים אם כי בלי המנדט, אני עמליה
הפסקתי להאזין לדברי הקריינית על מנת להתמסר לצבעים לריחות
ולשינויים שהיו ושלא יהיו, לקולות המחמיאים, ושוב השעה דוחקת,
והנה האוטובוס, מעללים אחרונים, קביעת פגישות, ימים של התרפקות
וימים ושעות של ציפייה לנסיעה הבאה, והגנרל המנדטורי מבקש את
ידה של אימא שלנו, מה הוא חושב לעצמו, הגנרל לא רצוי או לא
מקובל או השד יודע מה, כך שאימא אומרת לא, לא אהיה. גנראלית.
לא. גנראלית של כזה היא לא תהיה. וכך קרה שאשתו - הפרגית הזקנה
ההיא, כנראה -  לכדה אותו. נחיתה. על כנפי הגלידות שנמסו על
בועות השיזוף. אי-שם ובין שורות הגברתנים ראינו עוד כמה כמהים
ומקווים. אי-שם ובין ריסי הבתולות הבחנו בפתיחת חשבון ארוך
ומפורט שיישאר פתוח. בשביל אימא. שקט. נושמים.
נשמנו.
ראשונה להגיב הייתה נתניה. בקיצור, לא ישכחו לך שהיית בעדיפות
ראשונה ובגלל זה מדברים עלייך נון-סטופ. חיות רעות. יונה פתחה
פה מתלכסן ומיד הידקה את שפתיה ומרגלית העירה, בכאב, הוי אימא
ודווקא היית צריכה לבחור באבא. שוב נפתח פיה של יונה ולתדהמתנו
השמיעה בלחש מה איתך, מרגלית, לא היינו נולדות בלעדיו ודווקא
עכשיו אין לי כוונות לוותר על חיי, טוב לי. אבל תהיה מלחמה
איומה העירה נתניה. והוסיפה נו אז מה. ככה כל הזמן בין המינים.
מ'תם מ'סתכלות עליי. אני שומעת ואני לומדת. קמה, אמרה תו-
והתיישבה בפתאומיות. רגע. יונה, הבטחת שתוסיפי מה קורה אצל
החברה האקסית שלך. יונה התהרהרה. הא נו טוב, כאן החשבון עם
אימא פתוח מאוד ופעיל ביותר. כל הזמן. ובכן, האבא הגנרל הוא זה
שלא יודע בדיוק מה קורה. לא ייתכן שזה הכול. טוב, זה נכון, הוא
היה הגנרל של הגנרלים, בערך, הרי אימא סיפרה קצת (התביישתי
לומר שלא הקשבתי, אני, עמליה), ודווקא הוא נפל או משהו כזה,
תאונת עבודה, ויש שבעה ילדים בבית, והחדרים צפופים יותר מאשר
אצלנו כי חילקו ליותר ממה שאימא חילקה כאן, יונה את מתחמקת
הוכיחה אותה נתניה בקול חמוץ-מתוק, בקיצור, נאנחה יונה בפאתוס
מעורר סלידה, בקיצור לא רצו להחזיר אותו הביתה אבל לא הייתה
ברירה, אז הוא בבית, האימא מתה מפחד, הוא לא שולט ב-ב-ב-עצמו,
בצרכים תיקנה מרגלית את הטקסט, גם נכון, אלא ש- אלא שהוא רוצה
משהו לפני הקוקוריקו העיזה נתניה הלא-כל-כך-קטנה, יונה שילחה
מבט חטוף שאמר היא גדלה מהר מדיי והמשיכה מיד, נכון, וזה מזעזע
את כולם, בעיקר את האימא. ותאמיני לי נתניה, אין מה להוסיף.
נתניה נענעה ראש חמוד לאות הן,  התמתחה, התחייכה, חייכה חיוך
נוסף שהפתיע אף את שכנתנו, אז עכשיו אנחנו יודעות כמעט הכול
עליהם. תודה.
הפעם מרגלית מלמלה, זה דור זה.
אבל לא ראיתי את אבא.
את אחיותיי אסור לשאול. אם הן ראו את אבא שלנו.
התמונות שהיו לעינינו בבית צולמו לרגל נישואיהם, הולדתנו,
אירועים דומים חגיגיים אחרים, כולן סיפקו צורך שלא התייחס
לסקרנותי לראות את אבא בין פרחי הגברים, צעיר כפי שהיה
מתי-שהוא, הלא מתי-שהוא אבא שלנו היה צעיר. ואם יכולתי לנחש את
אימא, כי אז חייבת להימצא דרך לנחש את אבא.
מי אמר.
איפה.
מה פתאום ניחשתי/ניחשנו את אימא.
מה לרזות, יונה, בשביל מה את רוצה לרזות, הרי רוני אוהב אותך
כמו שאת נראית ואת נראית נפלא, חטובה, הנאווה בבנות. ממש. ואנו
יום-יומיים לפני ששת הימים, רוני במילואים, יונה מתייסרת, ימי
טוויגי הרזים התגלו פה ושם באנורקסיה שלא ננקבה בשמה, והשכנה
שולפת מענה קטלני לדרישותיה של יונה אחותי המסתגפת, על גופתך
המתה. ויונה מלבינה יותר מקירותינו שסוידו בפסח האחרון. יש סוד
ביניהן ולא ישתפו אותנו.  השכנה מקדימה תרופת הסבר למכת השאלה
של נתניה: אילו הבגדים על הקולבים משכו בנים ראויים לשמם ואילו
התרנגולים הצעירים לא עמדו פה ממול על הגגות, את יודעת, לראות
מה קורה, שטויות, נוהרים לגגות ממול כי רוצים לראות אותך, נו
טוב ואילו ואילו ואילו ואילו -  רוני לא היה מתעקש להתארס מיד
ללא דיחוי, מה רומנטיקה ומה סיפורים מלנכוליים, באמת, תתעוררי
יונתי. מה שהיה נכון. נכון מדיי. עדיף יונה זאת ביד מלהקת
יונים מזלפות דמע בדרך להרזיה נוספת. די. בואי לא נסתבך
בניסוחים מבריקים. דעי לך שגם כל הגברים התרנגוליים האלה
בצעירותם היו נופלים לרגלייך. והרי עד היום נופלים לרגלי אימא
נשמעה מרגלית, איזה רעיונות משונים יש להם, רוצים לארגן איזו
ועדה ושאימא תהיה בתפקיד, לא הבנתי איזה אבל מה זה משנה,
והתרנגולות זועמות. עוד ינקרו את אימא.
ואני עמליה הסתגרתי בחדרי, הרי לא אצליח להטות את אפיק השיחה
לעבר הנחל שזרם עם אבא, שאבא זרם בו ונראה שם כל כולו במלואו,
ממדיו של אבא, דמותו של אבא, אולי הוא היה הנאה בבנים, או
בדודים, זהירות עמליה ההרהורים גולשים לאהבהבים אסור.
ובנקודה זו התפרצה נתניה, בואי עמליה תשמעי איזה מזל יש לנו
ואוי ואבוי לנו אם נזדקן. זה מסריח. כמו שאומרת החברה האקסית
של יונה. וככה כתוב, בפירוש, וזה בספרות, לא פחות ולא יותר,
והשכנה אומרת בפליאה מי היה אומר, זה תיאור ברנריאני טיפוסי,
ויונה אומרת ברנר או עמוס עוז, זה תיאור מגעיל. והאישה ברונקה
אפילו צעירה מאימא, תתארי לך. יונה מחזיקה בידיה את הרומן
"מקום אחר", רב-מכר שיצא לאור שנה לפני כן ולא-בדיוק הותר
לקריאה אצל צעירי הדור, ומראה בהתרסה, הנה כמה מקומות, למשל
כאן התיאור של ברונקה בעמוד 52, או כאן על מעשה האהבה שלהם
בעמוד 56, והשכנה אומרת זה מזכיר לי את הדלי מלא השתן שההיא
שפכה בהיסח דעת על ראש הגיבור המאוהב, אצל ברנר, לא זוכרת את
שם הרומן, מילא, עמוס עוז צעיר ומפחד ותו לא.
ועל אבא - לא.
 
מי היה אומר.
ואף על פי כן.
ולמרות הכול.
בכיתה של נתניה למדה שכנה של בת הקוקוריקו - של משפחת
הקוקוריקו הדווי - ויום הולדתה חל בסוף מאי, הווה אומר, בתקופה
מורטת העצבים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים שעוד לא ידעה כיצד
יכנוה. כן מסיבת יום הולדת, לא מסיבת יום הולדת, כן מסיבת יום
הולדת, מה יש, אנחנו קטנים, לא נישאר עד מאוחר, מה כל הזקנים
האלה משביתים שמחות (יונה אומדת את אוצר השליפות של נתניה,
מרגלית מנסה להתעלם), בעיה שלהם. אימא שלה דווקא בסדר, אומרת
שכן, אבל יש שם בעיה אחרת, לא הבנתי, משהו שלא מסבירים לה,
רשימת המוזמנים, כאילו זה יהיה במלון המלך דויד ולא אצלם.
בחצר. (מרגלית מתנערת כאילו הפילו עליה טונה שלמה של נוצות.)
אני מוזמנת, זה בטוח, היא כבר אמרה לי שבמקרה חירום נבוא עוד
כמה ילדים, לא יותר מחמישה כולל אני, ונעשה שמח. החצר שלהם
ממש-ממש סמוכה להמלך דויד. (מרגלית בוחנת את רצועת הסנדלים,
רגל ימין, מתקינה סגירה מהודקת פחות, משחררת גם רגל שמאל.)
אני צריכה לחשוב על מתנה נאותה. יונה תפסיקי להסתכל עליי כאילו
קרה לי משהו (נתניה לא ערה לאומדן השיפורים מעשה אוזני יונה),
את נותנת בי מבט של ערב יום הכיפורים ועוד לא חטאתי אפילו פעם
אחת, מה את מנסה לדלות ממני (זיק מהיר של יורקא/מצאתי), מה, את
חושבת שיש פסול במסיבת גן, זה נשמע יותר מהודר ממסיבת חצר אז
אל תתקני לי, זה היה רעיון שלי והצעתי לה שתחגוג במסיבת גן,
יהיה יותר מעניין (מרגלית מתקשה להתמיד בעמדתה האגבית), אימא
שלה הסכימה מסיבות מעשיות, נלכלך לה פחות את הסלון ולא יהיה
חובה להסיר את כיסויי הפלסטיק מהרהיטים (מרגלית משמיעה הא
אלוהים תן לי כוח תן לי כוח), לדעתי יהיה נחמד, דווקא יהיו
פחות אסור-לגעת, אל-תשימו רגל-על-הריפוד, זהירות-עם-מחבואים,
לא-לקלקל (מרגלית מיואשת לדורי דורות), מה לא בסדר תגידו,
מרגלית זאת את שלא מרגישה בנוח עם המסיבה ועושה כל מיני כדי
שאפנה אלייך, ובכן, הצלחת, מה את רומזת ואני לא קולטת, תגידי.
זה מעצבן, תשלפי ודי עם האנקות והמלמולים. אין מנוס - מרגלית
נחשפה סוף סוף.
ועליה להתארגן. הייתה לי היכרות עם המשפחה שלה, את יודעת, לא,
לא יודעת, לא ידעתי, ובכן, אז לא סיפרתי על האח שלה, למדנו
באותה הכיתה ביסודי, עד כיתה ה', והוא אמר כל מיני - כל מיני -
על אבא שלנו. מה כפול שלוש וסימני קריאה לאין ספור. לא הקשבתי
ממש, זה ברור, לא רציתי לעודד אותו, אבל נדמה לי שהוא דיבר על
שאימא שלו הייתה חברה של אבא (והאירוע הזה שאני, עמליה, מספרת
עליו היה ימים מספר אחר ה- Once upon a time ), זה לא מסתדר כל
כך טוב, וזה מטריד אותי, ואני לא רוצה שתיפגעי אצלם, הם
מזיקנים ומציקנים לא קטנים. איך זה היה מה היה כפול שלוש פעמים
שלוש. זה העניין, שכנראה אבא שלנו לא רצה את אימא שלו. והאבא
שלו , נו, נניח שהיה גבר שבגברים בזמנו, הרי הם עשו המון כסף,
נכון שיש להם איזו בסטה בשוק, אבל הכסף אין לו ריח, כך אומרים
כולם, ואיך שלא יהיה, הם קנו את הדירה הסמוכה כדי שיהיה יותר
מקום, אל תשאלו אותי בשביל מה יותר מקום, הרי יש להם רק שני
ילדים והדירה המקורית שלהם גדולה משלנו, אבל אין לי מושג מה
עשו, הרי לא ביקרתי אצלם, אבל כיום האבא הזה, בתור גבר, כנראה,
שמעתי, מרגלית את מעצבנת אותי נורא, מה את רוצה לספר על האבא
שלהם, שהוא לא במצב שונה בהרבה מזה של השכן, אתם זוכרות, זה
שהבת שלו מנבלת את הפה בלי סוף. הקוקוריקו המפורסם לאטה נתניה
תוך כדי הרהורים עליזים, אז מה, מה יעשו לי, מה יגידו לי,
מרגלית נו תגידי כבר. הפסקה.
והתארגנות מחודשת אצל מרגלית. אנחה לקראת הנחות יסוד.
אלא שנתניה הנהגת באוטוסטראדה. הם בטח שמחים לאידה של אימא,
וחוץ מזה ובמחשבה שנייה הרי שהם חייבים לה רב תודות, אילו אבא
שלנו התחתן עם האימא שלהם לא זו בלבד שהילדים האלה לא היו
נולדים אלא שהאימא ומי שהיו נולדים להם היו עניים עדיין,
וכמובן, הוא היה נוטש אותם, זה ברור. פיה של מרגלית מתוח בשל
פתיחותו המיותרת, מה כל כך ברור לך נתניה, את לא מבינה שום
דבר. אני מבינה מצוין, די, את חושבת אותי לקטנה יותר ממה שאני
באמת, ברור לי שהיה קורה להם אותו הדבר שקרה לנו, כמו שכתוב
ברומן שהביאה יונה הביתה     נתניה באיזו רשות     נתניה מה את
קוראת בספרים שלי   איזו חוצפנית       מי בכלל        מי-מה  
     מה-מה         מי-מה        מה עשית הרי אימא אמרה שלא
נוגעים בדברים לא-לנו         מי-מה - מה, את מזכירה לי עכשיו
מה אימא אמרה, ככה פתאום, נו תתביישי לך, כשנוח לך אז אימא
אמרה נו יונה באמת, השארת את הספר על השולחן וקראתי כי היה
פתוח, מה את רוצה ממני, ושם כתוב על כל מיני, מי שעוזב עוזב
וזהו, זה האופי שלו, זה באופי שלו, זה כל מה שרציתי להוסיף,
מ'ת'מ'סתכלת עליי, באמת. את מפריזה יונה. תיקחי לך איתך את מה
שאת לא רוצה שיעמוד לרשות הכלל.
פאוזה.  
את העברית שיפרת, חבל שלא את ההתנהגות.
די עם הסטיות מהנושא, תגידו לי מה יכול לקרות לי אצלם.
אולי יש לה איזו תמונה של אבא שלנו בחברתה כשהייתה צעירה, מי
יודע, לא נראה לי שיהיה משהו יותר קשה, הציעה יונה בזהירות.
אולי.
מרגלית את לא משתפת אותנו במשהו רציני, תשלפי כבר. אני במתח.
(אני עמליה אמרתי-ביקשתי.)
לא עמליה, זה לא משהו רציני במיוחד, אלא שאני זוכרת שהוא לא
היה נחמד כלפיי, להיפך, היה לא-נחמד ואני הייתי במבוכה בכל פעם
שהיה מעיר הערות זדוניות, תני דוגמאות, 'ני כבר לא זוכרת
בדיוק, את שקרנית גרועה מרגלית, תגידי, הוא היה מציק לי ואומר
שאבא שלו היה מכניס את אבא שלנו בכיס הקטן, לא נורא העריכה
נתניה את האמירה, ושאבא שלו ריחם על אבא שלנו כשהתחתן עם אימא,
נו באמת העריכה יונה לטובת אימא, אשתו נראית זוועה בחינה
האדומה שלה, זה נכון, וזה בדיוק מה שאני אמרתי לו, אתם מבינות,
ואז הוא התחיל לספר על מספרי חזיות, מה עניין שמיטה להר סיני
שאלה יונה, מסוקרנת, שייך, שייך, לא זוכרת בדיוק, בהן צדקי לא
זוכרת בדיוק, אבל כן זוכרת שהשיחה עשתה תפנית ללכלוכים שלא
רציתי לשמוע, היו עוד שני בנים, הם אמרו לו תסתום, הגזמת, כי
הוא דיבר גם על אמהות אחרות, את מבינה נתניה, אולי זה רעיון
שלו שתהיי בין המוזמנים הבטוחים, מה אמרת לנתניה מרגלית נזדעקה
יונה, מה יש, אסור לה שהילדה תרצה אותה בזכות עצמה, זה נשמע
נורא משפיל, אוי יונה באמת, אל תסלפי את מה שאמרתי, באמת,
תשאלי את נתניה אם לא הופתעה, כן נכון הופתעתי הבהירה נתניה,
אנחנו לא חברות קרובות ממש, חשבתי שהכניסה אותי לרשימה בגלל
שאנחנו מתגוררות קרוב אבל לא חשבתי על סיבה אחרת, ואם היא רוצה
מסיבה ושההורים ירשו לילדים ללכת, כדאי שהמוזמנים נתגורר בקרבת
מקום, על כל צרה שלא תבוא, הרי אולי המלחמה תפרוץ דווקא בזמן
המסיבה שלה. כן, זה שיקול כבד משקל, אישרה יונה. נתניה קפצה
כהרגלה ואמרה אני הולכת, נחיה ונראה. נעשה ונשמע, הערתי אני,
עמליה, מהרהרת בירושות למיניהן (קרי: מורים, אחים לחברים
לכיתה, סיפורי העבר הרחוק שהגיחו בלי הודעה מוקדמת) שקיבלנו,
למרות התנגדותנו הפנימית האקטיבית. עמליה את צודקת, אעשה
ואשמע. אל תעשו פרצוף, אספר לכם.              
אז ככה. קודם כול, האח הזה שלה חמור מארץ החמורים. אני יודעת,
נתניה, הרי הוא עבר בית ספר. שנית, הוא השתכר, אין לי מושג אם
אצלם יש תמיד יין, ערק, אני לא מבינה גדולה ברשימת היינות,
והוא עשה צחוק מעצמו עם עוד בחור אחד מגודל כמוהו. עד כאן הכול
בסדר. אישור פי שלוש: עד כאן הכול בסדר. שלישית, הופיע האבא
שלהם, לא משהו אבל האבא שלהם, והוא, זאת אומרת, האח, החבר
והאבא רצו להציק לי. ושתיקה. נתניה בהפסקה. הפסקה. עד מתי.
הפסקה. נו תמשיכי השמיעה יונה בנימה שאין עליה עוררין. על זה
אחר כך, אל תדאגו. רביעית (הא נתניה ועשר האצבעות שלה וחמש
אצבעות על כל כף יד והיא סופרת אירועים בעזרתן), החברה שלי
נעלבה כי קלקלו לה את המסיבה שלה. הפסקה שלא הפרנו. חמישית, אל
תצחקו, אבל אני הצלתי לה את המסיבה. כאב לי הלב. מה היא אשמה
שיש לה אבא כזה ואח כזה. ומה עשית כדי להציל את המסיבה, ספרי
כבר. אני מספרת, הסתכלתי על השעון. הפסקה שאנחנו הטלנו על
השיחה למען עיכול המידע. מה עם השעון, איך יש לו כאן מקום
לשינויים. זה בדיוק. אין מקום לשינויים. האימא הייתה צריכה
להתערב, מבינות, והיא נראית באמת לא-עלינו, והתחילה לצעוק שהם
מבזבזים את הזמן ושהכול נשרף לה בתנור בגלל השטויות שלהם, זמן
האפייה לא משתנה לפי הצרכים שלהם להראות כמה הם בעלי בית ועוד
כל מיני כאלה. הפסקה. שסיימה נתניה עצמה. החבר של האח התחיל
להציק לחברה שלי. תראי כמה את עוד קטנה. והאח התחיל לספר על
החזיות של האימא. והיה מביך נורא. אבל תדעי לך מרגלית, הם לא
הציקו לי, כי אמרתי נו טוב נודה על האמת לא אמרתי מפני שצעקתי
ועוד איך ול'כפת לי שזה נשמע נורא אבל רציתי להפסיק אותם וזה
עזר, הם הפסיקו. מה צעקת חתלתולה מתוקה שאלו מרגלית ויונה
(מרגלית הקדימה בשמינית שנייה את יונה שנשמעה התהודה
המתוזמרת), צעקתי שאני קטנה ואנחנו קטנים ואנחנו ביום הולדת של
ילדים קטנים ושלא יבלבלו לנו את המוח, אם רוצים לשחק איתנו
יופי, בבקשה, כולם מוזמנים. ושם קלקלתי. הפסקה
פיצי-פיצי-פצפונת-קטנטנה. הם רצו לשחק תופסת. גם האבא, ניחשנו
שלוש מאזינות אוהדות. גם האבא. ומה עשית. הסתכלתי על השעון.
ואז האימא צעקה לא די שנשרף לי הכול עכשיו גם ילכו כולם כי זה
מאוחר ולא אכלו עוגות, מה יגידו עלינו, איזה מין מארחת אני,
הא, תתביישו, אתם לא יודעים לארח, לא הייתי צריכה להסכים
שנחגוג לה בבית, היינו צריכים לארגן פיקניק כמו תמיד. אבל אף
אחד לא הולך לפיקניקים שאת מארגנת, אישה, תשתקי כבר. זה מה
שהאבא צעק. עוד אבא כזה ואבדנו. אבל לא אמרתי לה בקול, גם ככה
הייתה שפופה נורא, מסכנה, איזה יום הולדת, איזו משפחה, איזה
אבא, אבל זה אבא, בכל זאת. בא לי לצרוח. אז קמתי, אמרתי שלפי
השעון כבר מאוחר ועוד מעט חושך ותודה רבה, ולאימא שלה הצעתי
להדליק מהר את הנרות כדי שנוכל לחגוג, בכל זאת, ולשיר לה יום
הולדת שמח, הייתם צריכות לראות באיזו מהירות עשו מה שהצעתי,
שרנו בזמן שהאימא הדליקה את הנרות והאבא התיישב, לא ראיתי עוד
את האח עם החבר, אמרתי לחברה שלי תעצמי עיניים ותביעי משאלה,
היא עצמה עיניים לאלפית שנייה בקושי, שלא נברח לה, נשפה וכיבתה
את כל הנרות כולם, מהר-מהר, מיד הצעתי לאימא לפרוס את  העוגה,
אין זמן לאכול אצלם אבל נוכל לקחת הביתה ולאכול בדרך, וזה
הכול. אז בסדר מרגלית, בפעם הבאה שתגידי על מישהו שהוא מגעיל
לא אזלזל ולא אנסה את כוחי, איך אומרת רחל המשוררת, לא אעמוס
את משאי על כתפי הדלה, כן אני יודעת, היא דווקא כן עמסה, את
משאי עמסתי כמוה/רב וכבד על כתפי הדלה, מילא, אני נתניה ולא
רחל.
מילא משאך נתניה מתוקתי, למה לך לעמוס את משאם.
נו עמליה, הצלחתי להפיק מרגניות מפיך.
מה קורה לך נתניה, את קוראת שירה, ספרים של גדולים יותר,
ספרי-ספרי ילדה. הצעה יונית של יונה.
בהזדמנות אחרת, ואלה סתם-שטויות, לא לקחת ללב, לא להתייחס
ברצינות.
האהאה. אם כך, קטנה שלנו, הרי שהעניין רציני.
זה שייך לעניין אבא, יונה, ותרדי כבר ממני, וזה לא שייך לשירה
או לרומנטיקה, את זו המאוהבת, זוכרת, לך יש חבר וחתונה בקרוב,
אז תרדי ממני, אחרת אשוב לחידושי הלשון העברית.
מה שייך לאבא.
ראית צילום עם אבא. מה קרה.
תרדי ממנה יונה, ביקשה מרגלית.
הצטרפתי. אבל מותר לחזור למסיבת הגן, שאלתי.
מותר, אלא שאין עוד הרבה על מה לספר, זה היה עלוב, וחבל, האימא
דיברה על הפורצלנות שלהם אבל לא מוציאים פורצלנות  למסיבת גן,
חבל שיישברו, הייתם צריכות לראות אותה כשהסבירה לנו, דרך אגב
יונה, היא לא שמה חינה, זה צבע, הייתם מתפוצצות מצחוק אילו
ראיתם ושמעתם אותה, וטוב שזאת מסיבה לילדים, ככה היא אמרה
ועשתה תנועה של אני מלכת אנגליה, אבל מה לעשות, אפילו אצל מלכת
אנגליה יש מסיבות בחצר מדי פעם בפעם, אז טוב שזאת מסיבה
לילדים, ואנא מכם, ונתניה קדה קידה דרמטית, מניחה יד ימין על
לבה, כולה צער ומצוקה, תבינו ללבה, כי אחרת הייתה צריכה לארגן
את הסרוויסים היקרים. ואפילו עם מבוגרים חשובים ומפורסמים קרה
לה כבר שאנשים לא מתנהגים בזהירות, היא אומרת שמעטים המבוגרים
שרגילים לפורצלנה אמיתית, רוזנטל, לימוז' נדמה לי, ואורחים
נכבדים מאוד שברו לה כמה יחידות שאי אפשר להחליף, הא המבוגרים
האלה שרואים את עצמם רוזנים, דוכסים, לורדים, באמת את מי הם
מרמים, נו, בכלל, כל אחד תרם משהו להרגשה הגרועה שלנו, אנחנו
ילדים אז חייבים לשמוע את הסיפורים שלהם, אפשר להגיש לנו
בכוסות פלסטיק, איכסה, וזה הכול. וכדי שלא תציקו לי הלאה, לא,
לא ראיתי תמונה של אבא אצלם.
החיים קשים, נאנחתי.
על מה את מדברת.
לא צפיחית בדבש.
עמליה על מה את מדברת.
אל תעשו לי אינקוויזיציה, תעזבו. סתם, חשבתי לי על פו הדוב. בא
לי משהו מתוק. אנחנו מדברות על אבא ובא לי משהו מתוק, מה יש.
לפשוט לצנצנות של אימא, בפקודה. אין צריך לציין - יונה לקחה את
הפיקוד. לרווחתי.
כי לא חשבתי על אבא בלבד. חשבתי על המפלט שמצאתי אז, לפני
המוני שנים, פעם אחת, ממזמן-ממזמן, כשנעזרתי בהיותנו קטנות כדי
להרגיע את נתניה ואת עצמי, ומאז לא גדלנו כל כך, עדיין קטנות,
אפילו יונה שלפרקים נראתה כמו אישה מבוגרת של ממש, עם חבר
קבוע, אפילו היא הייתה קטנה עדיין, עם רגישויות חדשות וחדשות
פחות, והנה נתניה עם האצבעות שלה, והנה אני לא רוצה לגדול
הרבה, לא קונה את סיפורי הניסים והנפלאות, מתגעגעת לבובה צילי
שלי ולבובה זהבה של נתניה, אין לי תקנה עולמית. אי אפשר לשתף
אותן בזוטות אלו. בעיקר - בעיקר, מפני שהרגשתי זקנה מהן. או
סנטימנטאלית להחליא. משהו מאוד-לא-בסדר אתי. מילא.
מצעד הקוקוריקואים לא פסק במשך ששת ימי המלחמה, נהפוך הוא.
וטוב שהיו שישה ימים בלבד, וטוב שכולם שרו את ירושלים-של-זהב,
כך חמקנו ממצבים קשים סביב שחרור ירושלים, וטוב שהאבא שלנו לא
גורם לנו התמודדויות קשות, באמת, זאת הפעם הראשונה שהרווחנו
דבר מה מהיותנו בלעדיו, דברי יונה המעשית. הלא נהנינו מהספק.
מי יודע, אם הוא גיבור אמיתי יכול להיות נפלא, אבל אם הוא מקרה
נפל - מי ישורון.  
מי יצילנו.
נתניה נכנסה למיטתה לפני ששאלנו מה קרה לה.
אני רוצה ללכת לכותל, יש לי תחינה פרטית אישית מאוד וזה נורא
חשוב לי, עמליה, יש לי תפילה, אני לא יכולה לספר לך יותר, למה
גדלתי, אילו לא ידעתי שילעגו לי אני. מה את. אני הייתי מבקשת
את בובה זהבה, תאמיני לי, זה היה - לא יודעת, זה היה מנחם
אותי. הבובה לא תלעג, ול'כפת לי מכל העולם המזופת של הגדולים.
העיניים שלך נפוחות, נתניה, אני לא אלעג לך, את רוצה, אבקש
מאימא שתתן לך את הבובה זהבה שלך, הרי אפשר לקשט את המיטות
בבובות שלנו, לתפור להם בגדים חדשים        עמליה למה אנחנו
מבינות את בגדי המלך החדשים, הסיפור של אנדרסן אני מתכוונת, זה
קטע קשה כל כך, אני אומרת לך. בסדר נתניה, אני מביאה את
הבובות, גם את הבובה שלי, ואימא לא תלעג, וליונה ולמרגלית נספר
שהחלטנו ללמוד תפירה עליהם. עמליה את גדולה, לא, באמת, ולא
התכוונתי להעליב, אני יודעת שלא, יש לך מזל עמליה אם את יודעת
משהו מפני שאני כבר לא יודעת שום דבר.
יונה ומרגלית היו מודאגות. טרם החליטו אם להמטיר עליי שאלות אם
להראות דאגה אוהבת. ניצלתי את חולשתן - אבל מי יצילנו, באמת
ובתמים. חזרתי לחדר עם שתי הבובות. נתניה סימנה לי לסגור את
הדלת אחריי. מזווית העין ראיתי את מרגלית עוצרת את יונה, שלא
תתערב. לעת עתה. נתניה בכתה. זה שייך לאבא. אני כולי אוזן,
נתניה. כן. זה שייך לאבא. זה התחיל ביום ההולדת, ולא חשבתי
שהאח הזה של חברתי ימשיך עם השטויות, חזיות, קומבינזונים, הרי
הייתה מלחמה, יש לנו ירושלים שלמה שאפשר לדבר עליה, את מבינה,
אבל לא, הטיפוס הזה מצא לנכון להביא איזו חזייה לשער בית הספר,
נצמד אליי, הטיפוס הדוחה הזה, ראה ילדים אחרים, בנים, והרי
כולנו קטנים על-ידו, מה יעשו לו, והתחיל לספר שאבא שלנו התאהב
בחזייה הזאת, של אימא שלו כשהייתה צעירה. את מבינה, לא ידעתי
איפה לקבור את עצמי. והוא  - והוא - והוא הראה לכולם כל מיני
כתמים, והסביר לכולם מה עשה אבא בחזייה, את מבינה. מה אני
מדברת. בטח שאת מבינה, עמליה, אפילו אני הבנתי. אני רוצה ללכת
לכותל ולבקש הארה, אני חייבת למצוא מענה ראוי. ואת מאמינה,
נתניה, שאבא שלנו דווקא. לא מה פתאום, אבל חייבת להיות הארה
מוחצת. נתניה חיבקה את בובה זהבה, בובה צילי שכבה ללא שימוש.
לעת עתה. עליי להיות גדולה. בשביל נתניה. ולעזאזל עם כל
התחינות הפרטיות שלי. תגידי לי נתניה מה אמרו לו הילדים
האחרים. לא אמרו כלום, גם לא לעגו לי, הרגישו גועל נפש, אבל מי
יודע, אולי עכשיו מטכסים עצה ומחר יבואו אליי עם כל מיני דברים
איומים. עד מחר יימצא פתרון, תאמיני לי, בינתיים מאוחר, לא
נוכל ללכת לכותל, תני לי לחשוב - חשבתי, נתניה, מה, כבר, כן,
נתניה, בואי איתי אל השכנה, ניכנס עם המפתח שלנו, אצלה ראיתי
כמה ספרים בכמה נושאים על מין, הרגלים, אבל עמליה הספרים שלה
באנגלית, אז מה, נבין, אני אבין, בשביל זה לומדים אנגלית בבית
הספר. יש לה מילונים, יהיה בסדר. התקשיתי להודות באוזניה שכבר
היו לי מסעות מרתקים סביב עולם המיניות, הבעיות הנפשיות בכלל,
כל מיני נושאים מעניינים בפרט, נטישה למשל, כך שהספקתי לצחצח
את האנגלית לפני המסע המשותף עם נתניה. פ-ט-י-ש-י-ז-ם. הנה את
רואה, ואנחנו נוברות הלאה, יש לה עוד ספרים, את רואה, אולי יש
עוד מילה חגיגית כזאת, ואני בטוחה שלא אבא הפ-טי-שיסט. עמליה
איך את יודעת. כי החזייה אצל הבן של האימא, הוא הפ-טי-שיסט.
בגלל זה הוא מדבר כל הזמן על פריטי לבוש אינטימיים, נתניה, זה
מה שאת תוכלי לומר לו כשיציק לך מחר, או מתי שיהיה. ואם לא הוא
הפ-טי-שיסט, אז האימא שלו פ-טי-שיס-טית, שומרת לה חזייה מלפני
המבול, אבל סביר יותר שזה הוא. ומי יערוב שזה כתם מאבא שלנו,
באמת. מה עושות שתי בנות מחונכות אצלי ליד הספרייה נשמעה
שכנתנו מדלת הכניסה. נתניה שפכה את כל הסיפור בלי עכבות, השכנה
אישרה את המסקנה שלי, זה בטוח, אחרת לא היה מסתובב עם החזייה.
אז בשביל מה נטפל אליי, מה, רגע, הטיפוס המבחיל הזה רוצה איזה
פריט ממני, אולי תחתונים, באלוהים, קודם נטפל למרגלית, עכשיו
נטפל אליי, מה אני עושה. תתרחקי, רוצי מהר כל עוד רוחך בך,
קטנה שלי, משום מה נדמה לי שהציפיות שלו פחות צנועות. לא, לא
התכוונתי למשהו נורא ואיום. עושה רושם שהוא נוטה להתאהב בבנות
שלנו, קודם במרגלית, עכשיו בך, והוא מספר על אבא שלכם כדי לתת
הרגשה ביתית, נניח. מי יצילנו. חשבתי שהשכנה קוראת מחשבות, את
יודעת, בדיוק חשבתי על מי יצילנו כשהיא אמרה. את עייפה, עמליה.
השכלנו, נתניה. השכלנו. וההשכלה תציל אותך.
ההשכלה הצילה את נתניה.
אבא יצא בכבוד, בלי פגע, אחת המורות אמרה כמעט התעלפתי, אפשר
למות  מהילדים האלה, מורה אחרת אמרה אני לא יודעת למה לא
מסלקים את הטיפוס הזה מסביבת בית הספר, נבקש מאב הבית שיתערב,
המורה שלך עמליה, זאת משנת הסולו שהיה לך בקול ישראל, אמרה
איזה בבבושששות, דווקא אחותה מייצגת את בית הספר שלנו, היא
מפורסמת, אוי ואבוי לנו אם זה ייוודע ברבים, מה יהיה, המורה
להתעמלות דיבר בלי שיקשיבו לו, העברית שלו הרי איומה, מה
הילדים צריכים ללמוד על הרגלים כאלה הטיחה המנהלת מי יודע במי,
כי שמענו את הגידופים המלומדים שלה כאילו לאוזני מישהו שלא
ראינו בחצר, ואין לי מושג איך זה קרה, תאמיני לי עמליה, אבל
פתאום אבא יצא בסדר גמור, בלי דופי, מזל שהייתה לך הארה כי לי
לא היה שום דבר, אפילו לא חושך מצרים. אנחנו נעבור במצרי טירן.
זה הכול נתניה. ועברנו במצרי טירן. די. זה רציני. אל תצחיקי
אותי. אל תציקי. זה נגמר בטוב וטוב שזה נגמר. אמן. אבל זה לא
צודק, את יודעת. מה לא צודק. שיש לנו שתי בעיות גדולות, אבא
שעזב אותנו ואימא אנאלפביתית. זה לא צודק. נתניה שלי, את מר
צדק קברו והספידו לפני המוני שנים. גם זה נכון. אבל אני עדיין
רוצה לגשת לכותל. אני מתערבת- נו באמת, אני לא מתערבת אבל נדמה
לי שאת חושבת שאבא יהיה שם. אני לא, מה פתאום יש לך רעיונות
כאלה, אני רוצה להודות לאלוהים על שיצאתי בשלום מכל העסק,
ולהודות לו גם על העזרה שאת נתת לי, אל תספרי למרגלית, בטח גם
לה היה מקרה כזה, בשביל מה להדאיג אותה.
מרגלית מאוהבת, זה מה שקורה לה, הסבירה לי השכנה. זו רק חצי
אמת. טוב בסדר, עמליה, זו רק חצי אמת. וגם אצלה זה מקרה-אבא.
כן עמליה, גם אצלה זה מקרה-אבא. איזו נשמה טובה וטהורה אמרה לה
שהיא מעדיפה בנים מבוגרים ממנה כי היא סובלת מבעיות אדיפאליות.
לא-סתם תחליף אב. ואת כבר קראת הרבה מאוד, את יכולה לתאר לך מה
היא מבינה, הרי אומרים לה במפורש כאילו, זאת אומרת, מדגישים
כדי שכולם ישמעו ויבינו, את יכולה לתאר לך איך היא מרגישה. אבל
אלה דברי בלע. זה לא ממש מנחם את מרגלית, עמליה. אבל בכל זאת,
היא צריכה לדעת ולהבין, הרי גם היא קראה המון, בעצם כולנו
קוראות המון. וזה עוזר, בדרך כלל. כן, נכון, אין מה להתלונן,
הרחבתם את השכלתכם מעל ומעבר לצפוי בגילכם, הכול בזכות האבא
שלכם, משהו טוב יצא מכל העניין. אבל גם זה לא מנחם את מרגלית.
והפעם גם לא עוזר לה. הבנתי, הבנתי. אז מה יהיה. תגידי מה
יהיה. ושלא תעיזי להגיד יהיה בסדר. זה מחסל אותי. ממש. עמליה
מה איתך, אני יודעת מה יהיה מחר, לא מעבר לזה. עוד לא ראיתי
עתידות. נו טוב. איך עוזרים למרגלית. ומי יעזור לי. ולנתניה.
גם אלינו יבואו עם סיפורים מההפטרה.
מה פתאום.
פתאום ורעמסס.
ספרי-ספרי.
זה נשמע כמו סיפור מההפטרה.
כבר שמענו שתי הקדמות מרגלית.
שעמליה תספר. בחיי. נו עמליה, זה שלך. שתי אלה במתח מחץ.
אני מה פתאום. אני בדקתי מה ואיפה קבור הכלב.
עמליה תתחילי. הרי זה נוגע לכולנו.
למען האמת, אני, עמליה, לא עבדתי קשה מי-יודע-כמה. הנורה
האדומה נדלקה אצלי כשהשכנה סיפרה לי על הנשמה הטהורה שדיברה על
בעיות אדיפאליות אצל מרגלית. והנשמה הטהורה הזאת הייתה בת,
ולבת הזאת יש אימא, ולבת הזאת יש אבא. בכל אופן, הנשמה הטהורה
מצאה לנכון להעיר משהו נבזי כשחלפה על-ידי, והיא בחברת בן
מכיתתה, והוא כל כולו קשב רב. זיהיתים: היו עם הכיתה של מרגלית
באיזה טקס, לא מזמן. נבירה קטנה פה, חפירה שטחית שם, לא הפקתי
מידע מרשים ובדוק, אבל השניים האלה מסתירים משהו מרשים ובדוק.
כולנו מביני דבר, כולנו יהודים, כולנו חכמים, גם לבן הזה יש
אימא, ויש לו גם אבא. השניים האלה  - הם לא חברים-חברים. הם
אחים-לצרה. לפי המידע. והמציאות מאששת אותו. מה, את לא יודעת,
ואיך את לא יודעת, הרי זה ידוע, מילא, אין עשן בלי אש, דברי
אשת המידע, במקרה הזה נראה לי יותר שאין אש בלי עשן, דבריי
אני, עמליה, נפעמת מבורותי  ומתנחמת בנקמת עזרתה של הילדה,
תלמידת אותה הכיתה עצמה, מאוהבת-לשעבר בבן הזוג הטהור של הנשמה
הטהורה, להורים שתי חנויות סמוכות באזור המשולש, בואי ואחר כך
תגידי לי אם יש מקום לספקות, גררה אותי לקפולסקי הז"ל ובמו
עיניי ראיתי את האימא של הנשמה הטהורה עושה הפסקת-קפה-ועוגה
בחברת האבא של הטהור, והדחויה עולצת וחוגגת, בואי נשתה משהו,
שווה אני אומרת לך, אני מזמינה, אני מזמינה, זה שווה לי,
ובקפולסקי הקטנטן של כיכר ציון ההיא התאפשרה התבוננות מרחוק
שהתבוננה מקרוב, שני אנשים גבר ואישה יושבים זה מול זה ובישיבה
נאותה, הוא מגלגל סיגרט, היא מגלגלת מפית, תראי-תראי, נתכופף
ביחד ותראי, הרגליים מספרות סיפור אחר, אנו מתיישרות ופתאום יד
אחת חסרה, הדחויה תופסת לי רגל, אני מתחילה צוויחה ונמרחת כלפי
מטה, יד הגברת ושוק על ירך, אני רוצה להרים את הראש, עוד יראו
אותנו כאן למטה אני לוחשת לדחויה, הדחויה מבטלת את חששותיי,
ואנו עדיין מתחת לשולחן קטן-שבקטנים, מושכת לי בחצאית, שלא
אקום, ואומרת בביטחון מלא מה פתאום, האלה עסוקים, מה את מפחדת
עמליה        ששששש אל תשמיעי את שמי        לא יבחינו בנו,
הרי הם עסוקים, נו בסדר, אבל מה, לא מעירים להם, כלום, הם
קליינטים טובים וקבועים, הרבה עוגות את מבינה. את יודעת איך
קוראים ליחסים בין הבת של- והבן של-  אני מתארת לי מוסיפה
הדחויה בתור תבלין למעדן לפני התנור, אם זה נכון מה שאת אומרת,
אבל רק אם זה נכון מה שאת אומרת, אז כן, אני יודעת אישרתי
ואמרתי בעצמי גילוי עריות, אבל מי יודע, בטח, את עוד לא מאמינה
לי, אז אם אין די ראיות מפלילות במה שאת רואה, בואי איתי אחר
הצהריים, אז הנה הזוג המשלים השני, אם כי אלה יותר דיסקרטיים,
כאילו, ועוד באותו היום ראיתים במסעדת מזרחי בפינת התחנה
המרכזית. אני לא מסוגלת להתכופף עוד פעם אמרתי לדחויה המאושרת,
את לא צריכה, ננגב חומוס ותראי. אל תדאגי, אני משלמת, בעצם,
כאן אני לא משלמת ואת על חשבוני. אולי יש ביניהם איזה קשר
משפחתי, אולי זה לא מה שזה נראה ניסיתי את מזלי המחונך. את
מפסידה, תסתכלי. מזלי המחונך התקפל. שיר-אהבה  נו בעצם סרנאדה
נעימה השתוררה בין ניגובי החומוס של צלחותיהם. את רואה. כן אני
רואה. בואי נלך כבר, יש עוד המון דברים שאני צריכה לעשות. גם
אני. אבל היה שווה לראות, לא תגידי לי שאת מתחרטת. לא, לא,
תודה לך, להיפך,תודה,אבל נשאיר את זה בין שתינו. אין בעיה. אני
חשבתי קדימה. יכול לקרות. הכול יכול לקרות. חזרתי הביתה בגפי,
מהרהרת באפשרויות לנקמה שנפתחו לקראתי. אנסה את מזלי. זה יהיה
דווקא קל. אם כי מי יודע, בלי שותפים לדבר עברה אני עלולה
להיתקל במכשולים. בשום פנים ואופן לא רציתי לשתף את הדחויה
הטהורה בכל הסיפור, מי ערב שהיא לא תספר לאחרים, ממש כפי
שסיפרה לי על הזוג הכפול. והפרטיות של מרגלית מחייבת. כך שדגתי
רעיונות עד שמצאתי אחד עשוי בדיוק ומוכן לצלחת. ומה יגידו לי.
לא יהיה גרוע ממה ששמעה מרגלית. החלק הקשה היה ליזום לבדי
שניפגש באקראי ולא-סתם אלא בנוכחות ילדים אחרים מהכיתה
המשותפת. לאור התקריות האחרונות - לא יכולתי להסתמך על המזל
שלנו. ולאור הקלות שבה מצאתי נשמה דחויה טהורה, לא בא בחשבון
לבקש עזרה. יצאתי מצוידת מהבית, על כל צרה שכן תבוא, ולמרבה
הפלא ולמרבה במחיר, הפעם המזל האיר לי פנים, עמד לצדי, מה
שתגידו, והעיקר, חסך לי זמן, מאמצים ותכנונים -
כעשרה-שניים-עשר ילדים בגינה של י.מ.ק.א. והשניים המבוקשים על
ידי משטרת ישראל המצומצמת יושבים על אחד הספסלים. הלו את, מה
שלום אחותך תגידי. התעלמתי. אותך אני שואל, מה שלום האחות שלך
תגידי. כעת, על אלפית של אלפית השנייה, אני צריכה פנייה חדה.
טוב שאני רואה אותך אני אומרת לבחור, רצה לקראתו בשמחה ובששון
ובקול גדול, אבא שלך טעה בעודף, סליחה, אתה הרי לא יודע,
אתנחתא שראיתי באחד הסרטים, נעצרת לא-קרוב-מדיי, הלא צריך
להמשיך בקול גדול בחוצות העיר, הייתי בחנות וקניתי את זה, אתה
רואה, ובידי הימנית הפריט שדגתי בבית ולעיני כולם
ממש-ממש-בזה-הרגע מצאתי אצלי בילקוט, והפריט הנידון לשמש בתור
ראיה מס' 1 מוכר וידוע ברבים כמוצר שמוכרים בחנות הסמוכה, ומי
יבדוק כרגע מתי קניתי אותו, אני מבחינה בהתעניינות סביבתית,
תודה לאל הדחויה לא ביניהם, מי צריך שתחקור למי אני עמלה, ואני
ממשיכה מהר-מהר-פן-אאחר, ואבא שלך נתן לי עודף גדול ממה שהגיע
לי, אז בבקשה, תחזיר לו, הקופה לא תסתדר לו, חבל, אלא שאני
מדברת אל בחור מופתע ולידו נשמה טהורה-טהורה לפי צבעיה, דקה
ארוכה מכל אורך הגלות, התקהלות חרישית, אוזניים כרויות כאלה
עוד לא ראיתי, אפילו לדמבו הפילון המעופף אין כאלה, האוזניים
מתארכות עוד ועומדות במעגל, אנחנו מוקפים, מצוין, עשית את זה
עמליה, זההה זזזה מה מה מה את אומרת, יש אנשים עם לב של אבן,
אני ביניהם ברגע זה, הבחור מגמגם, זזזזזה לא מהחנות שלנו,
הנשמה הטהורה פורחת, זהירות עמליה, עפר לרגלייך כן, אפר לאפר
לא רצוי, יגנוב לך את ההצגה, גם את הניצחון, הבחור מיישר את
הגו, כחכוח גרון גרוני, ההההה, לא, לא, זה מהחנות שעל-יד, מהר
עמליה שלא יקלקל לך ואני ממשיכה, אבל הרי זה אבא שלך, לזה
התכוונתי, אז תהיה נחמד ותעשה לי טובה, אני לא יודעת מתי אזדמן
שוב אצלם. קפצתי לקראתו, השארתי שתי לירות שלמות ועוד אחד-עשר
גרוש על קצה הספסל, עשיתי ויברח, וזה כל הסיפור, ככה שהשניים
האלה לא יטרידו עוד את מרגלית, נו באמת אחרי זה לא ירצו בכלל
להתחיל איתנו, לא, כמובן, גם לא עם הצאצאים שלנו, ועכשיו
מגבית, אני נשארתי בלי גרוש על הנשמה.        







היה שם איש, איש רע, והאיש שילח אליי נחשים רבים, אני זוכרת
שהתעוררתי בתחושת חנק ופריצה, כאילו חדירה באזור המפשעה, לא
יכולתי לצעוק ולקרוא לאימא, פתאום לא היה כלום ופתאום היה צפוף
בחושך, כמו זחלים חשבתי, ואימא צמחה לה מאי-שם והגיעה עדי, מה
יש עמליה הקטנה, על מה חלמת, הדליקה עור עמום, פנס, או נר,
הניחה על הרצפה והתיישבה לידי, הצלחתי להוציא הגה וכיסיתי את
פי מיד כי חששתי פן אצעק ויונה תתערב, אני נחנקת אמרתי בלחש,
אימא פרעה את שערותיי ואלה נראו לי נחשים עוינים, מאשימים,
נחשים אמרתי בחצי קול, יש נחשים מתחת למיטה, בואי נבדוק שתינו,
ויש גם איש רע שהוא האחראי, הוא משחרר אותם את הנחשים, הם
מטפסים וזוחלים אצלי פנימה, אני מתביישת. אימא ואני כרענו
וחיפשנו טוב-טוב, לא היה זכר שיעיד על ביעותיי, התביישתי עוד
יותר וחשבתי שאימא תלעג לי ותכעס עליי כי הערתי אותה, אבל לא,
לא כעסה, לא לעגה, חיפשה כמוני, אין, עמליה, תודה לאל, אין, או
ברחו כשהדלקתי אור, או הלכו לחפש משהו אחר. בואי תשכבי שוב, לא
אעזוב אותך עד הבוקר. אימא, כנראה צעקתי חזק, סליחה, את בטח
עייפה, נכון, אישן על ידך כאן על הרצפה, זה לא אסון. קורה. מזל
שיונה לא התעוררה. יונה לא שמעה דבר, עמליה, רק אני.
שנתיים אחריי התעמתה נתניה עם הנחשים שלה, אימא באה כמו שבאה
אליי, חשתי אכזבה אבל הבנתי מיד כי משהו משותף קורה, מתהווה
ומתרחש, אף על פי  שלא הבנתי מהו, מה גם שהמשהו היה חשוב מאוד,
סודי מאוד, גם ליונה קרה, כנראה, וגם למרגלית, וכל אחת שתקה
בתורה, ואף לא אחת מאיתנו, גם לא יונה הדיקטטורית והמנדאטורית,
לא הרימה קול, לא שיתפה, לא גידפה את אימא, לא גיחכה, לא
התגחמה בנושא. שתיקה כהודאה בדבר סודיות הטכס ומעמדו.
כשהגיעה שעתם של הילדים שלי נהגתי כמו אימא. כמוה, אני ניחשתי
- לא נשמעו צעקות, רק תנועות חפוזות ומלמולים. מצוידת באירוע
האישי שלי ובחזרה עליו אצל נתניה, תהיתי על אימא ושניותה: קולה
היה רך, נמוך, והרגשתי כיצד אני משמיעה אותה ואת קולה באוזני
ילדיי. למשך שניות שקלתי לברר ולוודא מה עם יונה, מרגלית
ונתניה, אבל ביכרתי לשמור לעצמי את תהיותיי בענייני נשיות.
ואימהות. תגובותיהן הבלתי משתנות היו לי לזרא.
היה שם איש, אני זוכרת, ואני זוכרת שבושתי ונכלמתי כשחיפשתיו
אצל הדמות הגברית החמקמקה שנזדנבה בחתונתה של יונה, לאו דווקא
בשל דמיון אפשרי בין שניהם אלא בשל ההרגשה הקשה והמוכרת שזיהתה
מה שלא זיהיתי בעצמי. אלא שהחיפוש העלה תוצאה שלילית - לא היו
לי סיוטים עם אבא שלי. מה כן ראיתי בו - גבר גס, מטושטש, ארוך
בגפיו העליונות, מתקפל כמו כיסא בפלג גופו התחתון, לא
מי-יודע-מה, לא מישהו להשתוקק אליו, לבקשו, לכמוה להווייתו,
להתגעגע לחסותו. מישהו השמיע מתי-שהוא - הרבה לפני שיונה
התחתנה - שאנו הבנות נתחתן בגיל צעיר כי חסרה לנו דמות אב.
יונה שמעה - כולנו שמענו - ואמרה קצת רספקט, אבא לא חסר, הוא
בתמונות, ויש לנו מספיק עם אימא אחת. היא מספרת עליו כל הזמן,
רק ניסים ונפלאות. ובלמה את המשך סיפוריה שמא אמרה יותר מדי
ובמו פיה המיטה עלינו חרפה. למעשה, יונה הייתה היחידה מבינינו
שיכלה לזכור אותו ממש כי הייתה בת שבע כשעזב. מרגלית - אולי.
אני נעזרתי בצילומים וחרף מאמציי זכרתיו בקושי רב.
ימי ההתבגרות התרחשו עלינו בצהלה ובקצב מעורר כבוד, כל שנתיים
אותו הדבר, פריחה מדבקת ואלרגיות לצדה, אימא הבחינה בעיניי
המורחבות למראה יונה הכאילו חולמנית ורכה ונלהבת, מנעה ממני
לקרוב אליה, לא להפריע, בואי נסגור את הדלת, יונה לא שמעה
והמשיכה, אימא ליטפה את ידי, זה משהו פרטי, רק לא ברבים,
עמליה, ושמעתיה מלחשת משפט זהה ליונה המופתעת שקפאה לרגע,
ובטרם תגיב, אימא הייתה כבר ליד דלת הכניסה, בואו בנות נקנה
קצת עוגיות. כששבנו נושאות עוגיות וחלה מתוקה ראינו את יונה
מעסה את לחייה במרץ רב, הייתי מתאפרת לו היה לך קצת סומק, את
לא צריכה סומק, יונה, אני בטוחה שכולם מקנאות בוורוד הטבעי שיש
לך. מה הבאת עוגיות, אני עוד אשמין. לא נראה לי. את זהירה. אני
צריכה לצאת ושום דבר לא מסתדר לי, אני אלרגית לפרצוף שיש לי,
והשער הזה, תני לי ואבריש לך אותו, יש לך שער נהדר, אני חותמת
לך, כולם מקנאות בך. מה את חותמת, איפה תחתמי, את אנאלפביתית,
אבל את יודעת להבריש לי אותו. ומה לעשות עם הגבות, ועם הריסים,
ובכלל, ובכלל חזר הפזמון עם מרגלית, אלא שראיתי קצת, הבנתי
שאסור להציץ, הרגשתי סומקת בכל גופי, ניחשתי שגם תורי יגיע,
ובהגיעו השתדלתי שלא יראוני, שלא יתפסו אותי בחדר השירותים,
ושלא אשתלט עליו, משימות שעמדתי בהן בהצלחה סבירה.
לא הופתעתי כלל כאשר נוכחתי כי לעומת חברותינו באותו הגיל,
אנחנו, בנותיה של אימא, היינו מוכנות וחמושות ממש בידע נכון
ובכללי התנהגות הולמים. איך אימא ציידה אותנו - משהו זכרתי עם
ילדיי, ונהגתי כמוה, מה גם שתקופת אימהותי הייתה קלה יותר:
ספרים בנוסח "איך באים תינוקות לעולם", "מאחורי עלה-התאנה"
ודומיהם היו נפוצים תפוצה רבה. מכל מקום, כאשר בתי שיתפה אותי
בסיפורי האימים המהלכים דיכאון וצמרמורות אצל חברותיה, הוסיפה
לאלה מילות תדהמה, תארי לך שהייתי מדריכת חינוך מיני, הייתי
מתעלפת במקום, מאיפה הגרילו זוועות כאלה, הכול בכוח, מסכנות,
עם דימויים כאלה לא רוצות שום דבר עם בנים, לא רוצות לגדול,
ובמשך סיפורה חוויתי מחדש את עצמי, מדריכה לחינוך מיני בשביל
חברותיי שהתקשו להאמין ולסמוך על ידיעותיי המופלגות, שונות ממה
שסופר להן. האחות בבית הספר נתנה הדרכה מינית, נשמעה מפרטת,
נענתה והשיבה לשאלות ולקושיות, אבל חרף מאמציה זלזלו חברותיי
בהסבריה, מה אתם רוצים, היא חייבת, זה התפקיד שלה, מה הגומי
הזה, ראיתי גומי כזה בדיוק אצל הרוקח ונבהלתי כהוגן וברחתי,
אלוהים ישמור, לא נצליח להוציא ממנה מה הסיפור באמת, וכן הלאה.
ריחמתי על בורותן. התעקשתי לטעון כי האחות דוברת אמת. חברותיי
התבוננו בי. לא יכול להיות. בטח שיכול להיות. והסברתי להן את
התהליך. דממה הרת הזיות. אז האהבה עושה את זה, לא, מה פתאום,
ההורמונים, מה הורמונים, והסברתי בסבלנות, אז את אומרת שאנחנו
מיוחמות, אז את אומרת שמה שאני עושה עם עצמי זה מה שיהיה, נו
טוב, אם ככה אז לא נורא. לקראת סוף הפגישה המחתרתית הפטירה אחת
מהן את עוד תגידי שהסיפורים עם הדבורה והפרחים הם סיפורים
אמיתיים. אבל מה שלא מספרים לנו זה שהדבורה עוקצת, הרי לא
שומעים את הפרחים, אולי כואב להם. בת אחרת אמרה מילא דבורים
ופרחים, נניח כלבים וכלבות, או בין החתולים, לא מתלוננים,
להיפך, מבקשים את זה. בואו נחזור לכיתה. מה את מעשנת, אימא שלי
אמרה פעם שלעשן סיגריה זה לאונן בפה. איכסה. בואו, עוד יתפסו
אותנו. ומה את מוצצת אצבע. גם זה נקרא לאונן. שמעתי - זוועות
כגון אלה סופרו ודווחו לגבי ההיריון, בעיקר הלידה, ובכלל.
הייתי עדיין ביסודי ואחרי שקפצתי כיתה - בכיתה ז', או ח' -
כשניגשה אליי ילדה מן הכיתה וביקשה לדבר איתי בסודיות. מה אני
יכולה לעשות, עמליה, אני חושבת שאני בהיריון. היא הייתה
בהיריון. מה זה, רק פעם אחת, ולא ידעתי בכלל מה קורה, אם יידעו
בבית יהרגו אותי, ממש, ויסלקו אותי לתמיד, אולי אימא שלך יודעת
מה אני יכולה לעשות, ואימא שלי ידעה מה לעשות, הכתיבה לי שם,
כתובת ומספר טלפון, החלק המוניטארי היה קשה, השכנה השיגה,
קבענו תור ופנינו אל הגינקולוג, מי שאחרי שהסתיים הכול הסביר
לה - לילדה המבוהלת ועם רגשות אשם וחרפה מאז ועד עולם - מה
היה, מה קרה, מה עליה לעשות למניעת הריונות נוספים, רשם לה
גלולות, שאל אם גם אני צריכה, הנעתי ראש וידיים בסירוב, הערתי
לחברתי אנחנו כבר חמש שעות מחוץ לבית, ישאלו אותנו מה עשינו,
היא אמרה אני זונה, זה בטוח, אני זונה, הזכרתי לה הרי בעצמך
אמרת שלא הבנת כלום ממה שקרה, היא אמרה עכשיו לא אוכל ללדת אף
פעם, אמרתי לה הגינקולוג הזה בסדר גמור, בטח שתוכלי, רק תיזהרי
להבא, לא יהיה עוד משהו כזה, גמרתי עם בנים, לא רוצה לראות
אותם יותר אף פעם בחיים שלי, איזה מזל יש לך עמליה שיש לך אימא
כזאת, הלוואי עליי. לא נספר על זה אף מילה. לא, לא נספר אבל
יידעו שאני כבר לא בתולה. גם את זה אפשר לפתור, הסברתי לה, אבל
היא לא הקשיבה עוד. בכתה. במשך שבועות ארוכים הייתה שתקנית
ביותר.  יום אחד, כשרק שתינו נמצאנו בחדר השירותים, אמרה לי
דרך אגב עמליה, אני לא לוקחת את הגלולות שהוא רשם. אין לי
כוונות להפוך למזרון בית הספר.
מי שהייתה מזרון בית הספר הייתה יפה ומושכת. שום  מתאם
יופי/כיעור וניסיונות לשאת חן. על סיפורים כאלה שמענו, כמעט
ראינו את הגעתם, אבל הנה, זאת התייחסה אל עצמה כאל מפותחת
ומתקדמת, מה יש כאן לשמור, תופרים לפני שמתחייבים לבחור המיוחל
ונגמר העניין. אימא שלי אומרת שאלה שטויות במיץ עגבניות. וזה
כיף, תאמינו לי. חברתי שהרתה זה-כבר גיחכה בלבד. משהו העיב
עליה, ניחשתי שלא התאוששה, אבל כיבדתי את שתיקתה. אילו הייתי
קתולית הייתי נהיית נזירה, לחשה לי באחת הפעמים שהמזרונית
התפארה ברשימת הבנים-המועמדים שביקשו את חברתה. אולי תשיגי לי
שיחה עם אימא שלך ביקשה-התחננה והתייסרה, עדיין בלחש, אולי,
נעניתי, אבל אם אימא לא תוכל בגלל המשמרות שלה בעבודה, אשיג לך
את השכנה שלנו, היא כמו אימא שנייה בשבילנו. גם היא בסדר שאלה,
גם היא בסדר עניתי לה, אם כי הרגשתי וידעתי שלא השכנה הייתה
מקור הביטחון העצמי שלי. היענותה של השכנה נראתה לי כמתוך
הרגל, מה, שאלתיה, אז זאת אומרת שיונה ומרגלית ביקשו ממך
לפניי, זאת אומרת שאת מתביישת באימא שלך באה תוכחה מפיה, לאו
דווקא, אבל- ומבטה שתל אותי במקום ולא יספתי. תתביישי לך. אני
מתביישת. נו טוב, תביאי את הפרגית ויהיה בסדר. בקצב הזה כדאי
לי לפתוח בית ספר לחינוך מיני. למען האמת, אני צריכה להעלות את
ההצעה לפני אימא שלך. בסדר, בסדר, עמליה. אל תיבהלי. אימא שלך
לא תסכים. יונה לא תסכים. נכון, יונה. את יודעת יופי שזאת
יונה. היא עוד תביא לי את הילדים שלה. פטפטתי דיי. יהיה בסדר.
כשנתניה הופנתה אליי באותו נושא על ידי השכנה שאלתי אותה
בכעס-מה  למה אני, ושכנתנו המבינה קרצה לעברי ואמרה בהדגשה
מפני שאת יודעת משהו, עמליה, ואת ואני יודעות שאת יודעת. נתניה
הרימה גבה ונסוגה מתוך בהלה והשכנה מיהרה להרגיעה, אל תדאגי,
נתניה, אין לה ניסיון אישי לאחותך עמליה, אבל היא כבר שימשה
בתפקיד מורת נבוכים, ובהצלחה. מה, גם לבנים הסברת, לא נתניה,
אז תגידי מורת נבוכות. מקריצתה ומנימת קולה הבנתי שהיא - השכנה
- כיוונה לשיחת הלוואי הקצרה שהתנהלה בין שתינו על אודות אימא
והוראת חינוך מיני. עדיין היססתי. עמליה, תתייחסי לזה כמו
לתרגיל לקראת השאלות שיהיו לילדים שלך. לא נורא. אני לא בורחת.
אני כאן אם תהיו זקוקות לי.
לא היינו זקוקות לה.
יא עמליה, את אלופה בנושא. עכשיו תשמעי, יש לי חברה בכיתה
שעושה רושם שהסתבכה כהוגן, אני לא יודעת איך להסביר לך, נתניה
גמגמה ולבי וראשי גמגמו איתה באחוות מצוקה, לא עמליה, זאת לא
אני, אני נשבעת לך, אביא אותה אלייך, יש לה חלומות ממש
מפחידים, היא חולמת שהאח שלה שם לה איזה חומר בחלב שהיא שותה
לפני השינה ואחר כך מתנפל עליה, תגידי לה שלא תשתה שום דבר
בחברת האח שלה לפני השינה עניתי לה מיד, ואחר כך נראה. ושתיבדק
אצל רופא גינקולוג. ושתודיע לאחות בבית הספר. אין לי רעיונות
נוספים נתניה, אם אחיה מכריח אותה באמת, אז קודם כול זה גילוי
עריות, וחוץ מזה מסכנה החברה שלך. ואת בטוחה שלך עצמך לא קרה
כלום. אני בטוחה. אימא עברה ושמעה, כנראה, כי העירה נו, הפנקס
בדוח והיד רושמת. ונעלמה.
עכשיו אני בחדר שלי ושל נתניה, מחפשת אחר הצללים האפשריים שהיו
מקור לכל סיוטינו, אבל אין. חדרנו נותר כשהיה. אחרי שנישאה גם
מרגלית אימא עברה לחדרה. ושל יונה. יונה לא הייתה מרוצה
במיוחד, כאילו ביקשה להחתים את אימא על מגורי קבע במסדרון, אבל
אימא אמרה לה כשתבואו לבקר, תהיו בחדר שלך. אני לא נוגעת בשום
דבר שלך או של מרגלית, מה שהשארתם יהיה פה עד שתיקחו. או
תזרקו. הבנתי שחששותיה של יונה היו טמונים בשידה, במגירות שלה,
אימא קלטה את הרעיון שהבליח מעיניי ואמרה בפסקנות בבית הזה אף
אחד לא פותח את הפרטיות של אף אחד אחר. נקודה.
ובכן, ובדרך אגב, הרי שהייתה לנו אחלה-אימא. כאילו שכחתי.
כאילו. בין החתונות של מרגלית ושלי נתניה פנתה שוב אליי, שוב
בעניין אותה החברה בכיתתה. העניינים לא היו פשוטים כלל ועיקר.
היא מוצצת אצבע כל הזמן והיא כמו קפואה ולא עונה ורוצים לסלק
אותה, כאילו הכול באשמתה, אומרים לה שהיא ממציאה, היא לא חולמת
עמליה, האח שלה לובש את הגומי והכול, רגע, תני לאימא לעבור שלא
תשמע, כדאי שדווקא אימא תשמע, תאמיני לי אמרתי, ואימא הקשיבה
ושתקה עד שאמרה אז מסתבר שהפנקס קדוח והיד תנשמת. אני אברר
במחלקה שלי מה אפשר לעשות, אני דווקא מאמינה לילדה. מה אימא
עשתה בדיוק אני לא יודעת, גם לא נתניה, גם לא הורי הילדה, ואיש
לא יידע שאימא ארגנה את התלונה האנונימית וההזמנות והביקור וכל
הדרוש, ואנקת הרווחה שנפלטה מגופה המקפץ של נתניה העידה על
התודה-רבה-רבה-אימא שלא הייתה מסוגלת להגות. אימא הבינה וסלחה,
כנראה, כי לאחר כל הסידורים ובסופם של הבלגנים ההם, ולאחר
שהילדה נשלחה לפנימייה, ולאחר שנתניה צעקה בכעס את ההורים שלה
צריך לשלוח, לבית הסוהר, ואת האח הפושע שלה, מה היא אשמה,
ובכן, לאחר כל אלה סליחתה של אימא התבטאה בחיוך ואמרה הערב
אנחנו יוצאות לאכול אצל פינק. פינק היה ועודנו מוסד לאניני
טעם, הבטנו באימא ביראת כבוד, שתקנו, התלבשנו כיאה לאירוע, לא
צריך להתקשט, נתניה, גם לא את, עמליה, הכי אלגנטי זה הכי
סולידי, דברי אימא, ואימא נראתה יפה ונאה וסולידית, לא הופתענו
כי כבר ראינו וידענו, ובכל זאת פלטנו מי היה אומר, והתקבלנו
בכבוד הראוי, ואירחו אותנו בהתאם, מה יש לדבר, ובמשך הארוחה
נתניה ואני שוחחנו בחצי-קול, מדי פעם שיתפנו את אימא, ההיה או
חלמתי חלום. היה. איך אימא זכרה שהילדה הייתה אותה הילדה
שנתניה סיפרה עליה כשנה לפני כן - רק אימא יודעת. רק אימא
ידעה. על החלומות דיברנו - בלי פירוט יתר, כאילו כלום - ונתניה
אמרה אז יש חלומות ויש חלומות, ואני לא התאפקתי והעליתי את
הסיוטים ההם, אבל בעקיפין, הילדים בטוחים שיש שם איש, או קוסם,
הבנות בטח מפחדות נורא, אולי גם הבנים, ובטרם אמשיך נמלכתי
בדעתי, אימא ואני העברנו מעין מסר חשמלי וסודי זו לזו ואמרתי
טוב שכבר גדלנו. רחמיי נכמרו על נתניה שחפצה בפתיחות שלא הייתה
לה כלפי אימא, כלפיי, כלפי יונה, כלפי מרגלית - גם אצל נתניה
היה שם איש. דווקא נתניה החזירה את נושא הילדה לשיחה, בשבילה
לא היו אלה חלומות, זאת הייתה המציאות, ורצו לשכנע אותה שהיא
משוגעת. איזה הורים. והשתתקה. מסר סמוי נוסף וחשמלי מאוד שיתק
אותי. הבנתי. נתניה לא יכלה להביע הערכה גלויה בפני אימא. שנים
על שנים של תרגול קשה היו חזקות ממנה. האשמתי את עצמי, כמה אני
חלשה, הרי יכולתי להיות האחות הגדולה בשביל נתניה, שתינו באותו
חדר, ואני לא מצליחה לגבור על המחסום, באשמתי אני לבד ונתניה
לבד. למרות הסעודה האינטימית. ורחמיי נכמרו עליי - גיבורה
גדולה, לא מסוגלת לגבור על המחסום שחצץ בין אימא לביני, מעשה
ידיה של יונה לתפארת מדינת המשפחה. בלי מילים חשפה אימא את
הרהוריי, הרגשתי, שתקתי, שתקה.
חששתי לנתניה. מצאתיה חולמת בהקיץ ומתבעתת מעצמה. שמעתיה אומרת
הרי יש שם איש, ראיתיה בוחנת כל פינה אפלולית בחדר, בכניסה,
מתחת לגרם המדרגות, מאחורי הקיוסק הסמוך לבית הספר, איפה לא
הזדחלה לא ידעתי, איפה כן כמעט נקברה חיים ראיתי, שמעתי בחיי
שיש כאן איש, שמעתי איפה זה, איפה הוא, עוויתות ראיתי,
והתמרמרות, אילו היה גבר בבית היה כאן הרבה-הרבה יותר בטוח,
כעבור זמן ראיתיה מתכופפת בהיחבא לבחינה יסודית וקפדנית מאחורי
כל שיח שהטיל צל חשוד, מתחת לאוטובוסים ומכוניות כאילו אבד לה
עגיל, או משהו, ומצבה לא שפר, וכמו טמבלית מדופלמת נאלמתי דום
כל אימת שרציתי לפנות אליה, כל אימת שחפצתי ללטפה, כל אימת
שביקשתי לשתף את אימא. אימא שלך אומרת שאת מתפתלת וגונחת
ושיכורה ולא מיין אמרה לי השכנה כשקראה לי אליה. והיא אומרת
שנתניה ובכן - את יודעת. דברי. מה יש לי לדבר, זה בטח קשור
לחברתה לכיתה, נתניה בטח נדבקה - גם את יודעת. וגם אימא יודעת.
מה שתציעי יהיה טוב. אני מציאה שתמצאי דרך להביא את נתניה אל
שתינו לשיחה. יופי. אז עכשיו תני לי עצה נבונה, מה להגיד לה,
איזו שיחת מוטיבציה. כבר הייתם אצל פינק, ננסה הפעם שה-סימון.
סעודת רווקות לפני החתונה שלך. אף אחת לא תיעלב. עד החתונה שלי
יש המון זמן. נדמה לך. אם יש לך רעיון אחר - לא היה לי רעיון
אחר. והסיבה למסיבה נראתה נושא לשיחה ולהרחבתה. למה לא.
ולא היה צריך. יומיים לפני הערב החגיגי, ולנוכח מצוקתה, הוזמנה
נתניה אל השכנה בתירוץ הדחוק של מה תלבשי לסעודה הפרטית, אחותך
היא כלת השמחה, זה בטוח, אבל היא רוצה לראות אותך יפה, גם זה
בטוח. כן, זה היה קשור לחברתה לכיתה. לא, הערב החגיגי לא בוטל.
הפעם השכנה הייתה זו שניסתה לקרב בין שתינו, וגם הפעם - לא
הלך. השכנה ואני נאנחנו. אף נתניה נאנחה.
והערב עבר, חלף-הלך לו.
היה שם איש ולא היה, היו שם חרדות שהיו, היה והיו.
והייתה שם אימא שהייתה, ויכלה להיות סבתא נפלאה שהייתה ולא
הייתה אחר כך, ונתניה יצאה בהפסד עצום, אולי גם אימא, בוודאי
אני.
כשאימא ראתה את פרצופינו העגומים למחרת בבוקר מלמלה כאילו
לעצמה הכול רשום והרשות לקויה. במשך ארוחת הבוקר ישבנו שותקות.
כשראתה את תנועותינו המסורבלות ליד הדלת, בלכתנו - נתניה לבית
הספר, אני לעיסוקיי הארעיים -, פלטה בבהירות הכול חסום והרשות
נטויה. והוסיפה: עדיין. שמענו. ושתקנו. עדיין הדגישה אימא,
עדיין, ככה שהקול קול יעקב והידיים ידי עשיו. אז יהיה שהכול
נשום והרשות אבודה. תצאו כבר, אל תאחרו. ממילא אצלנו באמת
הידיים ידי עשיו. יום נעים ויפה.
שלא היה.
תעזבי את הפרגית האחרונה, תניחי לה, היא במצוקה שמעתי את השכנה
מאחורי אוזניי, כאילו לעורפי העיקש, לא פחות עיקש מבושתי ליד
אימא. עזבתי. הנחתי לה. תביני, היא צריכה את השתיים הגדולות.
אבל גם שתינו שתיים. כן, אלא שאתם השתיים הקטנות.
ואילו ליונה לא היה קל. נטלה כתר, נטלה שרביט, ולאנסמבל קאמרי
כמו שלנו היה קשה, בייחוד עם ניסיונותיה לביצועים פילהרמוניים.
היא צרמה וזייפה יותר מפעם, יותר מרצונותיה, מעל לתזמונים,
מעבר לחזרות שעייפו מעצמן. אף לאחר חתונתה שרביטה הונף ללא הרף
וללא מורא - היה שם איש וצדודיתו נמסכה בזו של יונה. או ככה
נדמה לי. ולמרגלית. ולנתניה. אימא שתקה. ידעה כי היינו משתיקות
אותה. כמו שאימא שלכם אומרת פתחה השכנה. באמת אצלנו הידיים ידי
עשיו סיימתי אני. התכוונתי למשהו אחר אבל זה בסדר גמור העירה.
השכנה. חבל. השכנה.
והלא שנות ההתבגרות לא נועדו לדיכוי כי אם לצמיחה עליזה ופרועה
לכל כיוון. צמחנו בלי גבול. ולא מרדנו. ביונה. התקנאתי בכל
ישותי בצרותיהן של חברותיי, שאמנם לא היו אלה צרות  מעטות או
בלתי חשובות, אולם התמקדו בעצמן, בנשיותן, בכוחן החדש, מהמם,
מהפנט, עוכר שלווה ושינה. הכישוף היה קסום. ובירושלים שעדיין
הייתה סינדרלה על גבול חצות - יבוא הנסיך למחרת והנעל האחת
בידו. על כרית בצבע ארגמן. ובד קטיפה. למי היה ספק בלב.
אבל לפני כן מגיעה שעת הדאודורנט. חובה.
התכשיר הגיח מאי-שם ופגש בידה של יונה כשאחותי הבכירה פצתה פיה
ופצפצה ראשית-תלונה, אימא אמרה לה זה הפתרון, יונה נבוכה ושאלה
ומה עם כל-כל זה, אימא אמרה מתקלחים ומחליפים בגדים תחתונים
לעתים תכופות, ומה עם כל היתר, עם-עם-, אימא אמרה יש סבון
דאודורנטי על השידה שלך, יש לך עוד שאלות, אחותי הבכירה הבחינה
בכל שלושתנו מתוך ערמת הבצבוצים, כל השלוש בוחנות אותה, החליפה
הילוך ונענעה בראשה, לא-זה-מספיק-ודי ונראתה כילדה שסרחה. בטח
שלחו הדודים מאמריקה, שינסה מותניה בהילוך תפניתי, ואימא תוצרת
הארץ כחול-לבן, את יודעת לקרוא, יונה. בסרטים רואים שעושים
אמבטיות עם הרבה בועות, נפלא, יונה לא הרפתה, ומורחים משהו
טוב, תבקשי מהאחים שלך בודי-לושין וקצף לאמבט, תוכלי לבקש
בעצמך כשיטלפנו, הם דווקא ישמחו, עדיין יונה לא הרפתה, לא, מה
פתאום, אני לא קבצנית, תבקשי את, אם זאת בקשה אישית לפינוקים
מן הראוי שאת בעצמך תשאלי אותם, אימא דיברה בנחת, לי לא נעים,
מה, אני לא מכירה אותם, את תגידי שחסר לנו בארץ, יונה לא הראתה
כל סימן היכר לכוונת סיום, אימא אמרה לא בדקתי, תבדקי את
בתמרוקייה, אם באמת אין תוכלי לספר להם שחיפשת ואת מחפשת
ואצלנו כנראה זה לוקסוס, מי מספר לדודים שלו פרטים אינטימיים,
השתגעת, יונה כבר הגיעה לשלב הנגיחות ופתחה בניגוח חזיתי, אני
מיואשת ממך, את, פרטים אינטימיים לדודים שלו מספר מי שמבקש
מאימא שלו פתרונות אינטימיים ומתייאש ממנה, מישהו שמדבר כמוך
נראה לי מועמד מתאים לשיחות נפש כאלה, אלא אם אני טועה מאוד,
אימא דיברה לאט ובנחת, מה בוער, על יונה לבשל מתקפת נגד, הא
אימא, אימא, חזקה מהאלוהים ומסתורית מהמונה-ליזה,
עשר-מאות-שנים לא יספיקו לפענח את סודה, אף לא יועילו לקרוב אל
ישותה, שלושתנו עדיין בערמה מביטות ומחליפות מיקום-עיניים
בחיפזון ועייפות ומיואשות מיונה הגדולה והמובסת, עצבניות, פה
מבליח ניצוץ תקווה, שם חיכוך רגליים שהרצפה משמיעה, יונה לא
זזה, אימא לא נראתה ממהרת לשום מקום, אני מיואשת ממך סיננה
יונה, ככה זה בכנסת ישראל חייכה אימא, מה את משנה נושא קצפה
יונה, שום שינוי נושא, שני יהודים שלוש מפלגות, בת ואימא כנסת
בעייתית, יונה לא זעה, אימא לא זעה, את יש לך רעיונות באמת
הטיחה יונה בצרור יריות חדש, כמעיין הנובע נענתה אימא והכדור
של בכירתנו החטיא, יונה עדיין רקחה מרקחה חדשה ונעזרה בחומרים
שהוגשו לה, מה מעיין נובע איפה מעיין נובע את מיובשת מזמן, פלא
שילדת אותנו, והפלאים גדלים מדי יום, מה הפלא, תפסיקי שטויות
איימה יונה תקועה עמוק וחזק עם עצמה, אתמול בבית ספר המורה
אמרה שכששני ילדים רבים ככה זה סימן שהם תקועים, שיתפה נתניה
את כולנו בהשכלתה הטרייה, מרגלית היסתה אותה אבל נתניה המשיכה,
והמורה גם אמרה שכדאי לעזוב אותם וזהו, מרגלית שילחה תוכחה
בכסות ליטוף קל, והמורה גם אמרה שכשאין קהל אולי יפסיקו לריב,
נתניה נשמה והמשיכה, עכשיו אני מבינה מה זה שילדים תקועים, הם
נראים כמוכם, שתי ידיים קטנות ועשר אצבעות לה יש וכל דבר
יודעות הן, פרוסות ומצביעות על שתי הכוכבות בלב לבו של חדר
השירותים, ואני התעייפתי הודיעה, הרגל נרדמה לי והיא מדגדגת
נורא, למה את מסתכלת ככה יונה, מה אמרתי לא בסדר, אני דווקא
שמחה שנתתם לי הזדמנות לספר לכם מה היה אתמול בבית ספר שלי,
יונה פנתה ללכת בגו זקוף ובראש מורם, אימא אמרה בחצי-קול למעשה
הזה של הקטנה ייקרא Deus ex machina, לא הבנו, לא שאלנו, אפילו
נתניה לא הראתה סקרנות, למחרת הופיעו בודי-לושין וקצף לאמבט על
המדף למצרכי יום-יום בחדר השירותים, לא תוצרת הארץ ולא תוצרת
אמריקה, מרגלית נתניה ואני נמצאנו לומדות את הנושא ואימא אמרה
זה עוד לא בשבילכם. עוד יהיה. והיה.
ואז - באמת-באמת. היה שם איש.
והוא לא היה דמיון שווא, או הזיה, הייתי בחברת ילדות מהכיתה,
לא רק לי הייתה אחות גדולה עם בעיות דאודורנטיות ובודי-לושין
וקצף אמבט, אותו בוקר אני גנבתי כמה טיפות מהבודי-לושין, כך גם
עשו שתי ילדות נוספות, וראינו את האיש, כולנו, הרחיב נחיריו,
גנח זה מריח טוב, איך-שהוא השלוש חשנו משהו דומה לרגשות אשם,
השתיים האחרות השתהו-השתאו למראהו, תראו תראו, האיש התעסק
במכנסיו ופתאום יד ימינו אחזה באיזה משהו שהתארך, התקשה
והאדים, זה טעים, טעים מאוד, בואו בנות תגעו תנסו ותטעמו משהו
טוב שידל ביד שמאל, זה מעדן גן עדן, בואו, שחררתי את גופי
שנמסך והתמזג באלה של חברותיי, קל לא היה, הן היו מהופנטות,
רצתי הביתה, אימא ראתה את הבהלה והקבס בהעוויותיי, נלחצתי אל
גופה, היא הייתה עדיין בבגדי עבודה, יש שם איש, אימא, נשבעת
לך, לא כמו כשהייתי קטנה, החברות שלי איתו עכשיו, נדמה לי,
ממש-ממש יש שם איש שרוצה שנשתה ונגע במה שיש לו במכנסיים, אימא
חיבקה אותי, ואני אשמה כי מרחתי לי קצת בודי-לושין, סחבתי וזה
אסור, זה של יונה, מסכנה יונה, אם זה מה שהבודי-לושין עושה
מסכנה, מסכנה יונה, התייפחתי, אני לא אבקש בודי-לושין בחיים,
אימא ליטפה וחיבקה אותי, אבל לא, עמליה, זה אדם חולה, רק אדם
חולה עושה מעשה כזה, והוא חולה, לא בגלל הבודי-לושין, את רוצה
לבוא, אימא, מה הוא יכול לעשות לילדות תגידי לי, בואי ותסלקי
אותו, מה עוד הוא יכול לעשות, אימא באה איתי אל מקום האירוע
אבל שם כבר לא היו לא איש ולא ילדות, אימא, את מאמינה לי,
נכון, בוודאי עמליה, אני מאמינה לך, אולי אימא אחרת יצאה ומצאה
את הבנות ואותו, וסילקה אותו. זה בסדר, בואי, ואל תרגישי אשמה,
ותהיי בטוחה ששום דבר לא יקרה לך, או ליונה, עם או בלי
בודי-לושין, כי את ידעת בדיוק-בדיוק מה לעשות ורצת מהר-מהר,
תהיי סמוכה ובטוחה שיהיה בסדר ותסמכי על החושים שלך, אימא אחזה
בידיי כמו כשהייתי קטנטנה, יש הרבה-הרבה כאלה, שאלתי בסקרנות
יותר מאשר בחרדה, לא, בוודאי שלא, מי שאת ראית הוא אדם חולה,
רוב האנשים בריאים, הוא יוצא דופן, אבל לא הרפיתי, אימא תגידי
לי מה הוא רצה שנעשה לו, בבקשה, בבקשה-רבה-רבה, איך אני יכולה
לדעת, עמליה,  הרי את ברחת ברגע הנכון כי לא רצית לראות ולדעת,
אני עצמי לא יודעת ועדיף ככה, כנראה, עדיף לא לראות מה רוצים
אנשים חולים. אימא נשמעה לי בסדר גמור, סקרנותי הצטמקה, חרדתי
רזתה, שלוותי שבה הביתה עם שתינו, אימא ואני.
היה מעיק, מחריד שלווה, אהבתי את שלוותי - ורציתי לדעת מה עלה
בגורלן של חברותיי. אבל איך. איך. חשתי באיזה לכלוך, באיזו
טינופת דבוקה לסקרנותי, אולי גם אני חולה-חולנית, הרהרתי,
ידעתי שאימא נמנעה מלומר סוטה-מין, מן הסתם ניחשתי את סיבותיה,
ואני עדיין בשלי, איך, איך לפתוח בשיחה שתדלה מחברותיי את מה
שהיה אחרי שהסתלקתי, ותוך כך שאלתי נו, אז מה היה, תגידו, ואנו
השלוש עם הבודי-לושין אוחזות ידיים ומקפצות על החבל ששתי ילדות
אחרות מפעילות, כלום ענו לי, איזו אישה סילקה אותנו כשהסתלקת
ואיזה מישהו בא ותפס אותו בכוח והאישה קיללה אותו ואמרה שאנחנו
מטומטמות ושצריך לברוח מטיפוסים כאלה ואחר כך ראינו ששניהם
סוחבים אותו וגוררים אותו כמו כלב, על המדרכה ועל הכביש,
והסתלקו, והלכנו הביתה. אבל לא כדאי לדבר על זה, את יודעת,
יגידו שאנחנו פסיכיות. אני חושבת שזה בגלל הבודי-לושין - די,
אני לא סוחבת יותר בודי-לושין מהאחות שלי, אפילו לא טיפלה,
סיכום משותף לשתיהן, ולא מצאתי לנכון לתקן את מסקנותיהן. עוד
אשמע מפיהן שאימא שלי מטומטמת. תודה.
האיש שהיה באמת באותו מעמד העיב עדיין על עליצותי. והיה מעיב
הלאה אילו לא השמיעה ילדה מהכיתה מה קראה בעמוד האחורי של
ידיעות אחרונות. מה זה ידיעות אחרונות, שאלה ילדה אחרת, זה
עיתון-ערב, ענתה זו שקראה, ומה זה עיתון-ערב, חקרה שוב אותה
הילדה, זה עיתון שלא יוצא בבוקר, אבל את אומרת שאת קוראת את זה
עכשיו ועכשיו זה צהריים ולא ערב, די תפסיקי ותשאלי את המורה,
תני לי לשמוע רטנה בקולניות אחת שהייתה עם הבודי-לושין, אבל
לא, מה פתאום, לא קוראים עיתונים כאלה, אלה סנסציונרים השמיע
קול מוקפד ומקפיא-דם, שקט-שקט, אצלנו הביתה נכנס רק הארץ הוסיף
הקול בנימה של גננת, שקט ודממה, ההורים שלי אומרים שרק העמך
ודלת העם וחוטבי העצים ושואבי המים וחלשי הדעת תשתקי גם את
תבעה מישהי אחרת, שקט, דממה, שממה שמיעתית, איפה התוהו ובוהו
ואנו עומדות על פי התהום ואך שקט דממה שממה, או שתתני לה לקרוא
או שאביא לך את אורי אבנרי ואת העולם הזה שלו    זה צהובון  
הוא עיתונאי    גם אבא שלי עיתונאי ועיתונאי חשוב אז הוא זה
שכתב את הלכלוך הזה, התעקשה מקפיאת הדם ומורידת המבול ומשיבת
הרוח והתוהו ובוהו אל שורות מסדר השתקנים, די זה אבוד, אחר כך
נלך אלייך ותקראי לנו, זאותי תמיד מוצאת לה איך להכיש, עכשיו
עוד נשמע ממנה מה היה אתמול בכנסת, אצלה אפילו את פול טמפל לא
שומעים ברדיו. פויה, את בורה ועמת הארץ וקוטלת קנים ואספסוף
ועוד כל מה שלא הספקת להגיד לנו. ויש עוד, תדעי לך.
ובחדר השירותים של בית הספר נמצאו שתי ילדות שאמרו איי כמה זה
טוב כמה זה טוב תמשיכי תמשיכי ואנחנו עמדנו שם ולא ידענו מה
עושים, ראינו ושמענו וראינו ושמענו שתולות כאילו הניחו על
ראשינו ועל כתפינו מלוא הטנא ביכורים ממלט, הידיעות-אחרונות
שאלה בלחש מה עושים, מסתכלים ושותקים אמרה אחת לידי, אין כאן
בנים, ככה שזה אמור להיות בסדר, הילדות הוסיפו להתגפף בחיבה
ובגדיהן היו משוכים לכיוונים שונים, משהו כאן בכל זאת לא בסדר
לחשה הידיעות-אחרונות, ההארץ הגיחה מאן-שהוא ותרגמה לנו אלה
משחקות ברופא וחולה, מה פתאום, משהו לא בסדר כאן, אז מה אתם
מסתכלות ככה, כי אין לנו יותר זוגות עיניים זה הכול לחשה
לההארץ מישהי מעל אוזני, אני הולכת לקרוא למנהלת, מה איתך,
יסלקו אותם מבית הספר, רק אם מה שהם עושות זה לא בסדר אמרה זו
שכבר לא השמיעה את קולה מעל אוזני אלא הרחיקה מעליי לעבר הדלת,
ושתי השחקניות הראשיות התרופפו לפתע, ראו שראינו, חייכו, מה יש
בנות, גם אתם רוצות קצת, לא ידעתי אם דיברו בלעג או ברצינות,
אני מסתלקת הודעתי, הייתי צריכה להסתלק ממזמן הוספתי, אני לא
רוצה לראות ולא רוצה כלום ואני קטנה הסברתי, השחקניות הראשיות
צעקו אחריי פרגית צנועה וחסודה, מאוחר יותר שאלו אותי את ידעת,
נכון, את כבר ידעת, מה ידעתי נבהלתי כי לא הבנתי על מה השאלה,
את ידעת מה היה שם עם השתיים האלה, נכון, עם אלה בשירותי הבנות
שאלתי אותן, כן, כמובן, לא, לא ידעתי, לא יודעת, אשאל בבית
ואדע. מתי תדעי שאלו בשקיקה, אולי עוד הערב, לא יודעת בדיוק,
כשאוכל לשאול, אצלנו בבית עובדים במשמרות, לא תמיד אפשר, אהא,
נו טוב, תבטיחי שתספרי לנו מה שיסבירו לך התחננו הסקרניות,
ביניהן הידיעות-אחרונות ואפילו ההארץ, אתם בטח תדעו לפניי
השבתי מלחמה שערה, רק זה חסר לי, להיות ספקית ראשית למודיעין
מיני, ואבא שלך עיתונאי, הוא יסביר לך, התוספת יצאה מפי בטרם
שקלתי מה עוד להוסיף, הא, מה טוב ומה נעים שיש לי כמה תשובות
מהירות כאלה ומה טוב ומה נעים שאצלנו מדי פעם יש הצגות כאלה עם
הכוכבת המהוללה יונה אחותי הבכורה, וזה עבד.
יונה את היית מתגאה בי היום בבית הספר, ישבנו כל הארבע זמן קצר
לפני ארוחת הערב והעיתוי היה מושלם בעיניי, לא פחות מדי ולא
יותר מדי שום כלום של זמן להתקוטטויות או תוכחות, יונה העבירה
מבט בוגר על שלוש הקטנות שלה, ואת רוצה לשמוע ממני מה עשו
הבנות שאלה-טענה, את בטח יודעת, ידעתי שאני מקשה עליה אבל מה
יש, אם היא לא יודעת אז שואלים את אימא בהסתר ואת השכנה בגלוי
ומוסכם ככשר למהדרין, נתניה נמתחה לידי, יונה נראתה חוככת
בדעתה מה הולם בנוכחות הקטנה, קלטתי את משמעות ההיסוס ואמרתי
בעצמי זה כנראה רופא וחולה, המשחק, יונה נשמה עד קצות הבהונות,
כן, עמליה, זה המשחק, וכשהתיישבה ביני ונתניה מיהרתי ללחוש
לאוזנה אבל את אחר כך תסבירי לי מה זה היה באמת, אני יודעת שזה
לא. הנהנה. כשאמרה לי מאוחר יותר שהבנות לא-בסדר הרגשתי מרומה.
נטלתי לעצמי את הזכות להביע מחאה חריפה, מה את חושבת לך, אם
אני יודעת שזה לא משחק אני גם יודעת שזה משהו שונה, לא נראה לי
שהבנות לא-בסדר, הם נראו בסדר גמור, אני כבר ראיתי מישהו חולה
באמת, ויש שם לזה, סוטה-מין, והייתי ממשיכה הלאה אילולא ראיתי
את הפתעתה של יונה, אז אלה חולות-מין, עמליה, פסקה, השהיתי את
עיניי על פניה הלוהטים סביב עיניה, לא, יונה, לא יכול להיות,
את בטח יודעת עוד משהו, הבטחתי לבנות בכיתה שאדע מה זה היה
בדיוק, אז בגלל זה את אוכלת אותי בלי מלח, התכעסה, אני אחראית
שאת מבטיחה לתת להם שיעורים, לא, לא, אבל גם אני רוצה לדעת, הם
פשוט סומכות עליי, אף פעם אני לא מספרת להם דברים מסובכים, ומה
כל כך מסובך בזה שהם חולות-מין, או סוטות-מין, יונה הנמיכה
קול, הנמיכה ראש, הנמיכה גובה - יונה לא יודעת, זה הכול, האחות
הגדולה הזאת שלי לא יודעת, היא באמת מאמינה במה שהיא אומרת לי,
אוי ואבוי איזו בושה עשיתי לה, הסרתי את עיניי מפניה שכבר
החווירו, זה לא מסובך, יונה, אבל זה לא נכון ולא אמת, פשוט זה
לא, והצלתי את כבודה, נדמה לי שאת חושבת אותי לקטנה מאוד, כמו
נתניה לפחות, ושאת מפחדת לקלקל אותי, אז זה בסדר, מותר לך, אבל
אני אברר, מישהו בטח יבין שאני מספיק גדולה. פני הנעלבת שעטיתי
עשו את שלהם. עוד לא, עמליה, תמתיני קצת, אמצא מילים מתאימות
ואגיד לך מחר, או מחרתיים, מבטיחה לך. נו, מותר לה לברר לפני
שאברר בעצמי, ויותר נוח לי, בעצם. כך שהבנות שמעו שישמעו בעוד
יום-יומיים. סבלנות. מילת המפתח שאינה שימושית. דקורטיבית
בלבד.
העניינים התנהלו לטובתנו. רוצה לומר באו לקראתנו. מורה תפסה את
הילדות בכיתה בזמן ההפסקה. הילדות הושעו עד להודעה חדשה, רוצה
לומר סולקו, אבל הספיקו לצעק במסדרונות בחצר בשער ומעברו השני
אנאלפביתים בורים עמי ארצות איגנורנטים זאת לא מחלה זאת לא
סטייה אנחנו לסביות אז מה זה נקרא הומוסקסואליות אצל הבנים זה
הומוסקסואלים אצל הבנות זה לסביות זה הכול שתיחנקו ושתתפגרו.
אוזנינו התרבו במהירות גדולה מהבזק. עדיין היינו הארבע ביסודי,
עדיין דאגנו מוכנית לאוזניה של נתניה.
השיעור הבריא והמבאר ניתן על השטיחים הנוחים של שכנתנו שהסבירה
כי יש אומרים ויש אומרים, אסכולות שונות, או סטייה או טבעי,
למשל דויד ויונתן תרמנו את חלקנו, נכון, ובעת העתיקה, ביוון,
למשל, היו כאלה שאהבו את בני מינם ואת בני המין השני,
הביסקסואלים, סוקרטס למשל, וגם דויד המלך, זה בטוח, אמרו
הגדולות, כן, הוא אהב נשים ואהב גברים, כנראה. עד כאן הכול היה
בסדר, גם נתניה יכלה להאזין, אין סכנת נפשות. כבר ריננו ודיברו
בגלוי על כל אלה, ואם לא היה טעם להסתיר מפניי כי נתקלתי בעצמי
ושאלתי - ובעצם הייתי הסיבה למסיבה -, ברור היה כי נבון יותר
שנתניה תדע במה הדברים אמורים, לפני שתראה, תיפגע ותרוץ מבועתת
הביתה, או תתרוצץ לה חסרת מנוחה ולא תדע מה לעשות, לשאול בגלוי
או לא לשאול, או תתבשל כמו ילדים אחרים בכיתתה, ותתבייש בעצמה,
תרגיש מלוכלכת, הראש מלוכלך, לפחות.
וזה היה נורא. היה ברור, למשל, שההארץ לא הבינה הרבה בכל מה
שהתיימרה לדעת. ישבנו לנו כמה בנות והנועזות שבינינו סיפרו
בדיחות גסות - כיום, ואפילו שנים מעטות לאחר מכן, ידענו שהיו
אלה בדיחות קרש, תמימות למדי - וההארץ הצטרפה. לא עמדה בפיתוי
ההזדמנותי וכאילו הרהיבה עוז וסיפרה זה משהו טוב, תשמעו,
התימני מגיע הביתה ומוצא את אשתו במיטה עם השכן, אז הוא אומר
לה, מסכנה, כמה הידרדרת, עוד מעט תתחילי לעשן. איך-שהוא הבנו
שהיא לא הבינה את הבדיחה, והסתקרנו לדעת מה כן הבינה, וכך מצאה
עצמה צוחקת לבדה, הביטה בנו בפליאה מעושה והפטירה בהתנשאות, לא
הבנתם כלום, השתיקה ההיא מהפעם הקודמת במדבר הקודר והמשמים
נשבה לעברה, אז לא הבנתם, השתהתה על כל אחת מאתנו בעוד דממת
הקוקו והסרפן פוקדת אותנו בצניעותה, אז אסביר לכם, התימני לא
יודע שאשתו מעשנת ממזמן, וצחקה שוב, הידיעות-אחרונות תיקנה
אותה בעדינות ובזהירות, לא מייד'לה, לא, זאת לא הבדיחה, מילא,
אז את באמת-באמת לא הבנת כלום, שאלה ההארץ והסיקה ממראה כולנו
שמשהו לא ברור רק לה, אבל כבודה עמד קוממיות בגרונה ובריאותיה,
אני כן, כולנו כן, אבל אני אגיד לך מה, נכמרו רחמיי עלייך,
הבדיחה שסיפרת מספרת משהו אחר, ההארץ הסתקרנה והתגרתה בנו
בכולנו, כמו מה למשל, כמו למשל שהתימני לא מבין את חומרת המצב,
שאשתו מצמיחה לו קרניים, בוגדת בו, זה מה שחמור, זה מה שהבדיחה
שלך מספרת, אהאהא, וזה הכול, אז בשביל מה הוא אומר לה שעוד מעט
היא תתחיל לעשן, כבר הסברתי לך, כי הוא לא מבין את חומרת המצב.
ההארץ נדהמה. אבל זה בדיוק מה שאמרתי לכם, התימני לא יודע
שאשתו כבר מעשנת. ממזמן. כן. ממזמן. נו טוב. מתי יהיה הצלצול
הגואל. לא מיד. עד שהציל את המצב נוספו כמה וכמה דקויות
בסגנון זה.                    
היה זה משחק פינג-פונג מסוכן, אולי משחק טניס, כי היה על דשא
רחב ידיים, הכדור הקטן קטלני כשסוטה בעוצמה ממסלולו ואוי לראש
שנפגע ממנו. ההארץ כמהה לדעת את האמת, הידיעות-אחרונות הכריזה
לא אני אבתק את קרום בתוליה, המעטות שהבנו את הדימוי שתקנו
וביכרנו לשמור לעצמנו פירושי רש"י למיניהם, מה גם שהיה קל, קל
מדיי להסתבך עם ההארץ. בגן העיר ניתן למצוא את האספסוף
במעלליו, הפטירה בהזדמנות אקראית וכאילו באקראי וכבדרך אגב וכל
היוצא מכך, ניסיון גלוי ופתטי נוסף מצדה להטות את כף המאזניים
לטובתה, ומאומנת כראוי בשתיקות הקוטביות שלנו צלחה את הנוכחית,
טיסה ישירות מעליה, הטילה חבל אל על והודיעה-הזמינה-הציעה, אם
תיפגשו אתי הערב, לא מי יודע מה מאוחר, חלילה, אנחנו מהוגנים,
קצת-קצת לפני ארוחת הערב, אז נלך עם אחי הגדול ותוכלו לראות.
אני כבר ראיתי. למה שלא תראו גם אתם. חרדה עמומה ניבטה  מכל
אחת מאיתנו. אחיה בסדר, אני יודעת, לחשה הידיעות-אחרונות, אבל
תלכו תדעו. מה נדע, שאלה אחת הבודי-לושין, מה מה כבר יכול
להיות, מי יודע איזה מעשה נבלה, ראינו סרט, לא זוכרת את השם,
התפלחנו ולא שאלנו, מסוכן, ענתה הבודי-לושין האחרת, נו מה
דעתכם נו, אתם פחדניות, ההארץ שנאה להתחנן אבל נזהרה בלשונה,
לא במכות בונים מדינה והיא רצתה מדינה לעצמה, ממלכה עדיף,
קיסריות - הלוואי הלוואי הלוואי. דווקא היום אני לא יכולה,
אולי מחרתיים, אני לא רוצה להבטיח למחר אבל אני יכולה להגיד
בבית שמחרתיים אני באה אלייך, התפשרה הידיעות-אחרונות, אז
מחרתיים אנחנו הולכות אליה, סיכמנו, וההארץ הזדקפה סוף כל סוף
ואמרה יופי. אז מחרתיים אנחנו הולכות אליה ונלך עם אחיה לגן
העיר, סיפרתי בבית, יונה אמרה עוד לא, חכי, אני רוצה לשאול את
השכנה, אני רוצה לברר מה בדיוק עושה אחיה בגן העיר, אמרה
השכנה, אנחנו יודעים בדיוק מה אחיה עושה בגן העיר אמרו הוריה
של הידיעות-אחרונות, אחיה מציצן, זרמה האינפורמציה אלינו,
הבנות, מצטערת, לא מרשים לי ללכת, אמרה כל אחת מאיתנו לההארץ
הנפולה, והתירוץ המוסכם היה עדין ותמים בהיתממותו, זאת שעה
מאוחרת, אני עוד קטנה. ובינינו שאלנו את הידיעות-אחרונות למה
אמרת אז שאחיה דווקא בסדר, זה בדיוק מה ששאלתי את ההורים שלי,
הסבירה, והם אמרו לי שצריך להיזהר מהם, מהמשפחה שלה, עוד יעשו
לנו משפט דיבה, פיות פעורים בסימן שאלה והידיעות-אחרונות אמרה
גם אני לא הבנתי, שאלתי אותם מה זה, אמרו לי שזה קורה כשמישהו
תובע בבית המשפט את מישהו אחר שסיפר ודיבר עליו דברים רעים ולא
מאה-אחוז נכונים והכתים את שמו. זה נקרא להוציא דיבתו רעה. ואז
יש משפט דיבה. והאלה יתבעו אותנו את כולנו אם נגיד שהם לא
מאה-אחוז. הקיצר, לא כדאי להסתבך איתם. ככה זה,
הידיעות-אחרונות משכה בכתפיה ובחוטמה, הם כאלה סנובים
ומסוכנים. תראו כמה קשה לה להתחבר לאחרים. אבל מה - יש להם
המון השפעה והמון כוח והמון כסף. והמון ידידים בחלונות
הגבוהים. איפה זה החלונות הגבוהים, שאלה אחת הבודי-לושין. ככה
אומרים, אלה שנמצאים למעלה בתפקידים חשובים, זה הכול. להבא
נביא מילון, יותר קל, הציעה אחרת, בכל זאת אנחנו לא יודעות
הכול, וחבל שנסתובב כמוה, מתנשאות, ודווקא רק מנופחות כמו
בלון. אל תקפץ כמו נוד נפוח, ציטטנו פתאום את התרנגולים
וצחקנו. לא בקול, לא בבית ספרנו. לא בקרבת ההארץ. מי היה אומר.
הרגשנו גדולות.
ובסופו של דבר הלכנו לטייל בגן העיר, אם כי בלי שההארץ תדע על
כך, שלא תיעלב. למה להקשות עוד. דיה לה עם האח המציצן. אלא
שאחיה לא הסתפק במציצנות. היא ממש לא מבינה מהחיים שלה, אמרנו
בינינו בלי רוע. ההארץ לא הייתה נוכחת לידו, להקלתנו
האין-סופית. אולי כשהוא מביא אותה הוא רק מציצן, העלינו
אפשרויות סבירות. או שזה כמו הדודן של אליזבת טיילור בסרט,
הציעה בהיסוס הבודי-לושין. מה, ההורים הרשו לך ללכת, הרשו לך
להיכנס, לא, מה פתאום, אבל הלכתי עם עוד ילדה והתפלחנו. איך
שלא יהיה, הוא מפלצת. הסתובבנו לכיוון אחר. רצינו לשכוח
מהר-מהר. הרגשנו קטנות ופגיעות מאוד, מה פתאום גדולות וחזקות,
מילא בסרט, שרקה בין שיניה הבודי-לושין, כאן על-באמת זה נורא.
טוב שהאח הזה שלה היה כל כך עסוק שלא ראה שום דבר אחר. אני
מקווה. אני מתפללת. אלוהים תעשה שלא ראה אותנו, אפילו אם כן
ראה אותנו, אלוהים בבקשה תעשה שישכח שראה אותנו, מי רוצה צרות
איתם. אף אחד לא רוצה צרות איתם. יהיה בסדר. מה כבר הוא יכול
לספר, תגידו, הא, שראינו מה, שראינו אותו עושה את מה הוא עשה,
הוא לא יוכל לספר. הוא יהיה בצרות. לא יקרה כלום. תראו שיהיה
בסדר. פשוט, לא נספר שהיינו כאן. ממילא באנו והסתובבנו בלי
רשות. לא יזיק אם נתפלל, לחשה אחת מאיתנו, מתרעדת כולה,
הידיעות-אחרונות הבחינה במראה והסכימה מיד, בואו נרכין ראש
ונצמיד ידיים ונתפלל בלב בכוונה מלאה, אבל מה נגיד, מה נתפלל,
הידיעות-אחרונות לא היססה, תגידו אחריי אלוהים בבקשה, אלוהים
בבקשה, תבוא לעזרנו, תבוא לעזרנו, תעשה שלא ניענש, אנחנו
היססנו, יש תוספת, מיהרה להסביר הידיעות-אחרונות, תעשה שלא
ניענש, ונעשה מעשים טובים רבים, ונעשה מעשים טובים רבים.
ועכשיו כל אחת מאיתנו תגיד לו בשקט איזה מעשים טובים היא תעשה,
בטח יש כמה כאלה, כמו למשל, שאלה הילדה שעדיין נראתה מעורערת,
כמו שלא נציק לה להארץ, הציעה הבודי-לושין, והצעתה נראתה
בעינינו קשה מנשוא, מה, אף פעם לא, שאלה הידיעות-אחרונות בקול
של מאוכזבת קשה מהרעיון שלה-עצמה, נניח עשרה ימים, לאטה כפשרה
הבודי-לושין, נו טוב, מילא, נאנחה והסכימה הידיעות-אחרונות,
והוסיפה, זה בסדר גמור, עונש קשה ומעשה טוב קשה, והתנשפה
בחופשיות כשהילדה המבוהלת התאוששה, אז אפשר אפילו בקול, התחננה
זו, אז בקול, בואו ותגידו אחריי, לא נציק להארץ במשך עשרה
ימים, הא אלוהים הלא מעולם לא הושמעה כוונה מלאה מזו, לא נציק
להארץ במשך עשרה ימים. המתרעדת התרעדה רעד קטנטן אחרון. חזרה
מהוססת להנשמה לא-מלאכותית.  
ועוד לא תמו אירועי ההשכלה הגבוהה שעליהם למדנו סתם-ככה, בלי
שהתכוונו, כך שמצפונית הרגשנו בסדר אבל השכלתית הרגשנו קשה
מדיי. היה שם ילד, מבוהל, מוכה, שבכה בשקט, ומראהו היה יותר
מדיי בשבילנו כי כבר הבנו במה המדובר. היינו בי.מ.ק.א., כמה
ילדות מהכיתה, בלי ליווי הורים כי השעה הייתה ארבע-חמש אחר
הצהריים. אני רוצה לביתה שלי, שם לא קורה לי כלום, למי אני
מספר עכשיו, יהרגו אותי. הילד היה קטן מאיתנו, אולי בן שש,
יפה, סימנים כמו רצועות אדומות-חומות נראו על זרועותיו ורגליו,
מישהו הצליף בו כהוגן, והוא בכה והתפתל, מה אני עושה, מה אני
מסביר, יהרגו אותי. תעזרו לי. אנחנו קטנות כמוך, אמרתי בצער.
לך הביתה. תגיד שהסתבכת בחבל עם ילדים אחרים, הציעה לו
הידיעות-אחרונות. עיני הילד יבשו והוא מחה את פניו. תודה, תודה
לך, עכשיו אלך לביתה שלי ויגידו לי שלא אשחק יותר עם ילדים
רעים. תודה תודה תודה. הצלת אותו, אמרנו לה בהערצה. גם כן דרך
ללמוד לא לקבל מתנות מזרים, בטח מישהו הציע לו סוכריות או משהו
כזה, שיערה אחת מאיתנו.
ועוד ילד אחד היה, אלא שהילד הזה הציע סוכריות להארץ שהסתובבה
כמו טווס וסיפרה לכל מאן דבעי על הצלחתה בקרב בני המין השני,
אמרתי לא, מה פתאום סוכריות, מה הוא חושב לו, ואנחנו היינו
עדיין בעשרת ימי התשובה, כך שהילדה האחראית להם התחננה שנתאפק
ולא נגיב כמעט בקול גלוי, הידיעות-אחרונות מצמצה ופזלה לעברי,
שתי הבודי-לושין המהמו אווה מריה, ההארץ הבינה שכולנו התפעלות
טהורה והמשיכה, אז הוא שאל אותי מה את רוצה, אבוד לנו, אלוהים
אלוהים, איפה אתה, ההארץ סברה שאנחנו במתח רצח והמשיכה
בטווסותה, ואמרתי לו שאני רוצה לפחות בונבונים תוצרת
שוויצרלנד, לא ידענו איזו תפילה לשאת ולא ידענו איזה קורבן
להגיש, והמשיכה, אט-אט, אז הוא חשב ואמר לי שיש לו דווקא
שוקולד חלב תוצרת שוויצרלנד, ארוך ומתוק, והפעם לא המתינה
להתפעלותנו, הערב אני פוגשת אותו בגן העיר. לא נורא מאוחר,
בחמש וחצי, ככה, בלי האח שלי. תבואו ותראו שאני מספרת לכם את
האמת. נבוא, תהיי בטוחה, הבטיחה הידיעות-אחרונות, אבל שתגיעו
בדיוק-בדיוק, לא נחכה לכם, נגיע בדיוק-בדיוק, הבטיחה האחראית
למצבנו. אבוד, אבוד. שום אלוהים לא יעזור לנו. מה יעשה.
האלוהים עסוק. אנחנו נבריח אותו, אם כולנו נלך יהיה בסדר, הוא
לא יעשה לה כלום, מה פתאום, מי יודע כמה בנים יהיו שם, אולי יש
לו הרבה חברים שגם הם רוצים לשחק איתה, אנחנו חייבים לעשות
משהו, אנחנו סך הכול ילדות קטנות, גם היא, והיא לא מבינה שום
דבר, אז נדבר עם ההורים, שהם יבואו איתנו, לא, יהיו לנו צרות
ממנה, מי רוצה משפט דיבה, יהרגו אותנו, נשבענו אבל, כן, נכון,
אבל נשבענו שלא נציק לה, ושנעשה מעשים טובים, אבל זה המעשה
הטוב שנשבענו, שלא נציק לה, אבל ככה זה לא שווה, מה, ניתן לה
שהוא יעשה לה מה שהוא רוצה, זה לא יפה, זה לא בסדר, ואם יהיו
עוד בנים אז היא תהיה מסכנה לכל החיים שלה, עד חמש וחצי נמציא
משהו.
והמצאנו.
כל אחת מאיתנו הגיעה עם כמה אחים אחיות ודודנים, כמה דקות לפני
חמש וחצי, ועמדנו כולנו שלובי זרוע, שקטים, ראינו אותם, ההארץ
מפורכסת ומענטזת, הילד בטוח בעצמו, היא שמחה לקהל הרחב שהגיע,
כולם לכבודה, הוא התפלא אבל לא חשש ולא חשד בשום דבר, גאה
וגברי ניגש להראות לה ולכולנו את השוקולד-חלב תוצרת שוויצרלנד,
אחד הילדים הגדולים קפץ לקראתו, תפס בידיו, הגברתן הופתע
לחלוטין, תסתלק מהר או שנביא משטרה, מה, מה, תסתלק אמרתי לך,
ילדים נוספים הצטרפו אליו, מה אתה חושב שאתה עושה, מה שאתה
רואה, מה יש, ההארץ פירשה לטובתה, מה יש, אתם מקנאים, מה מה
יש, אחר כך נסביר לך, או שההורים שלך יסבירו לך, ואתה תסתלק,
מה קרה, מה עשיתי, אני עושה בסדר, ככה עושים פה כולם, מה, אתם
כאלה ילדים קטנים, עוד לא יודעים את עובדות החיים, שניים סחבו
אותו מחוץ למעגל שהקיף אותם, הידיעות-אחרונות תפסה בידי
וניגשנו אל ההארץ, הבנות הנוספות התקרבו אליה אף הן, הילדים
חזרו אלינו, ההארץ הייתה מבולבלת מדיי, לא עשיתי שום דבר
לא-טוב, להיפך, האח שלי - והשתתקה. אחיה נראה חומק ורץ בכל
כוחותיו. תשאלי את ההורים שלך, הם יסבירו לך. כולנו היינו
מותשים, בעיקר הבנות הקבועות. יונה ומרגלית באו איתי, לא
נתניה, עוד לא, החלטנו עוד בבית, ויונה ידעה מה לעשות. ליתר
דיוק, מה להציע. בנימה אימהית הסבירה לה שאנחנו בינתיים ילדים
קטנים, אנחנו בעצמנו, את מבינה, ככה אנחנו מרגישים, מה את
מדברת, את סתם כנראה עדיין תינוקת, גדולה כזאותי ותינוקית,
וככה כולכם, כולכם, יונה לא התרגשה, לא התרתחה, לא נעלבה, לא
האדימה, לא החווירה, גם לא התנצלה, אלא הוסיפה, את צודקת,
כמובן, אבל בינתיים זה מה שאנחנו מרגישים. כל אחד מרגיש רק מה
שהוא מרגיש, ואנחנו, רק אנחנו, מרגישים ילדים קטנים, והגבנו
כמו ילדים קטנים. וילדים קטנים נבהלים ממה שעושים הגדולים. אין
להם עילה למשפט דיבה, קפצנו בשמחה אחרי שגם ההארץ הלכה לה,
מזדנבת בחרפה ובייאוש. יש לך אחות גדולה-גדולה-על-באמת, החמיאה
הידיעות-אחרונות למחרת בבוקר. אני יודעת, אבל תודה על שאת
מעריכה אותה. ומה את חושבת, שכולנו חושבים כמו ההארץ, באמת,
הרי אף אחד לא התנגד למה שאמרה אחותך, להיפך, ומותר לנו להיות
ילדים קטנים, מה יש, מה קרה.


מה יש. מה קרה.
שגדלנו.                      


בשעה טובה ומוצלחת וברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו ליום הזה אני
לא יודעת בדיוק אבל תקשיבו תסכיתו בנות, מחר מסתיימים עשרת ימי
התשובה דברי הידיעות-אחרונות, ומה זאת רוצה עכשיו שאלת אחת
הבודי-לושין, היא לא הבינה שום דבר ממה שהיה בגן העיר,
באלוהים, היא לא הבינה, מה היא עושה, מה היא רוצה-  שנראה את
הנעליים החדשות או שנשמע שהן חדשות וזה הכול אני מקווה מאוד
לחישת האחראית למצבנו, לללא נראה לי שזה הכול דברי השנייה עם
הבודי-לושין, הצילו לחשנו כולנו בלי הבדל בודי-לושין חרדות
ושאר ירקות, אנחנו עושים חנוכת אגף הודיעה ההארץ, אגף מיוחד
לצרכים שלי הוסיפה בהטעמה נכונה, אתם מוזמנות, בעצם אתם אורחות
הכבוד סיימה בלי תקלות, וההתנשאות שצברה ותק נכבד כולל זכויות
קבע ופנסיה וחופשים ואש"ל ורכב ועוד ועוד, ובכן, ההתנשאות
הזאת אפפה את כולנו, סמיכה יותר מחמין אחרי שלושה ימי מטבח, מה
נעשה עכשיו, תודה על ההזמנה, באיזו שעה תגידי וגם תגידי מה
צריך ללבוש, שאלה מתרעדת של האחראית למצבנו, זאת התראה קצרה
מדיי, תדחי למחרתיים קפצה הידיעות-אחרונות, אפילו יותר, לפחות
תני שבוע להתכונן ולבקש רשות הצעתי בקול חלשלוש, האחראית
למצבנו עמדה בין הידיעות-אחרונות לביני, דרכה לכל אחת על רגל,
הוייי מה קרה לך, יותר טוב התראה קצרה, דווקא, אם לא מפריע לך
שלא נביא לך מתנה, דברי המצבנו, ההארץ מעפעפת, לא מה פתאום, לא
צריך מתנה, מי צריך מתנה מ-מממחברות קרובות, רק תבואו, המצבנו
קברה אותנו שוב, כי בהתראה קצרה ההורים לא יכולים להתנגד, לא
ירצו לפגוע ברגשותייך, אבל נהיה רק מעט זמן, לא נוכל לשחק ממש
ניסתה אחת בודי-לושין להמתיק את מותנו בהמונינו, ההורים שלי
יחזירו את כולם הביתה, אל תדאגו, ההארץ נראתה בטוחה בעצמה והלב
כאב, לא נוכל לאכזב אותה, אז מה ללבוש תגידי ובאיזו שעה שאלתי
עניינית, מה שתמיד, זה בסדר, אנחנו נשמח לארח את כולם, אני
אשמח, זה הרי בשבילי, אז באיזו שעה תגידי, בארבע זה בסדר,
בארבע זה מוקדם מיהרו שתי הבודי-לושין להודיע לה, אז בארבע
וחצי, אז שיהיה בארבע וחצי. ההארץ לא זזה מהמקום. עכשיו יש לה
זכויות. לחישה מהידיעות-אחרונות. אני אהרוג אותה. זעם מכוון
להמצבנו אבל עדיין בלחישה, אחרי דילוג קל מאחורי הילדה המתרעדת
בכל גופה המסכן. וההארץ לא זזה ממקומה. איפה ובכל זאת נוע
תנוע. ההארץ הזאת לא מכירה את גלילאו. אז על מה דיברתם שאלה
ההארץ. הידיעות-אחרונות פתחה בהסבר מסובך עד הצלצול. מה קרה
לך, מה קורה לך, רק יום אחד מפריד בינינו ליציאת מצרים מעבדות
לחירות וחופש ממנה, בשביל מה את צריכה להתנדב, נו מילא
שתתנדבי, בשביל מה את מנדבת את כולנו תגידי, מה, לא היו לנו
מספיק צרות איתה, באמת, אני לא מאמינה עלייך, רק יום אחד והנה
מה עשית, אילו דחינו לא היה קורה שום אסון, ועכשיו גם נלך מחר
וגם נצטרך להתנהג יפה, אפילו למופת, ומי יודע איזה צרות מצפות
לנו שם, עוד יהיה עלינו להציל אותה בבית שלה, אגף חדש רק
בשבילה, מי יודע, תגידי, אני יודעת אני יודעת זה רק עשרה ימים
אבל איזה עשרה ימים היא נותנת לנו ומי מבטיח לנו שמחר כל הנשף
יעבור בשלום, חנוכת אגף, תגידי אין לך מה לעשות עם עצמך, דווקא
מחר תגידי, אם תשתקי לרגע אוכל להסביר לך אמרה האחראית,
הידיעות-אחרונות כמעט נפלה, מה תסבירי לי, שכולנו עלובות נפש,
הא, מה תסבירי לי, זה בערך הרעיון תגידי, את מזוכיסטית תגידי,
מה את עושה לי עיניים, אז את מזוכיסטית, קלעתי בול, את אוהבת
לסבול, עינויים את אוהבת תגידי לי, אני יודעת מה זה מזוכיסט,
וסדיסט, וסדומזוכיסט, גם לי יש אוצר מילים בלי עין הרע,
הידיעות-אחרונות השתתקה לפתע פתאום ורעמסס, אבל תקשיבי לי
שנייה, רק שנייה, הידיעות-אחרונות התרצתה-כאילו, נו בסדר
תגידי, מחר, דווקא מחר, יש משחק בי.מ.ק.א. וכולנו צריכים
להתייצב. הידיעות-אחרונות עצרה על יבש. בשש בערב. בעצם, אמרו
לנו להיות ברבע-לשש.  אהאהא. שכחתי. אז לא נורא, את מבינה,
אנחנו גם מקיימות את הנדר וגם יוצאות בזול. על כמה בזול נראה
מחר. וזה עדיין לא עונה על השאלה בשביל מה מחר-  אז תני לי
ואסביר לך. אבא שלך יהיה מחר. נכון. והאבא שלה יהיה מחר. נכון.
אז מחר תראי את ההמשך. הידיעות-אחרונות חשבה, פצתה פה, נמלכה
בדעתה, סתמה פה. ברוכסן. נמשיך אחר כך, המורה תעשה לנו צרות.
הבנתי את העוקץ, אבל מה יקרה לנו אם היא תיכנס לצרות במגרש.
לנו לא יקרה דבר, יקירתי, נשמעתי נופת צופים, אנחנו בקהל. יהיה
שם האבא שלה, יהיה  שם האח הגדול שלה, אנחנו בקהל. אולי היא
רועדת ומתה מפחד, את מבינה, הרי מה שראינו בגן העיר לא נועד
לעיני ילדים, אבל הרעיון שלה מצוין. הקיצר, היא משיבה לה ולנו
את ההזדמנות ליהנות הנאה צרופה וכשרה-למהדרין. גם רווח נוסף
יהיה לנו יקירתי, אבא שלך יהיה מאה-אחוז והאבא שלה יהיה
אובד-עצות, אפילו אובד-סתם. נו מילא.
משהו כזה לא ראיתי בחיים שלי פסקה אחת הבודי-לושין, השנייה
הצטרפה, הדג מסריח מהראש, מה הכינו לנו שאלה-התבטאה
הידיעות-אחרונות, מטעמים, מטעמים, ריח נפלא, הא, מילא אמרו
השתיים שטרם הצגתי, לפחות נאכל לפני המשחק, ברוכים-הבאים מרוח
על השפתיים הנוצצות של גב' ההארץ, ברוכים-הבאים מזדעק מעניבתו
של מר ההארץ, צריך הרבה-הרבה כסף בשביל להיות כמוהם קבעה
האחראית למצבנו, איפה האח ואיפה היא, וכך נכנסנו אנו שבע בנות
מחונכות וטובות     לאגף החדש כל-כולו ורוד דה-פראנס ובו
טרקלין במבוא לחדר השינה ולחדר השירותים ובטרקלין שולחן ערוך,
כסאות מרופדים, שולחן שעליו פטפון, רדיו, עוד מעט תופיע הזקנה
של עמי ותמי אמרתי, אבל לא, מה פתאום, ההארץ בכבודה ובעצמה
ובשמלתה הופיעה, והופיע האח הגדול שלה, והופיעו עוד שבעה
ילדים-ולא-גמדים בחברתו. אני נכנעת הודיעה אחת משתי הבנות שלא
הוצגו, גם אני הודיעה השנייה משתיהן, לא כדאי להיכנע כרגע
הצעתי ברצינות, הנה מביאים משקאות, זה נראה לי לא-לגיל שלנו.
שתי צעירות טרחו סביבנו. לא עזרו השידולים, לא עזרו העקיצות,
שבע בנות מחונכות באו ליהנות בחברת ההארץ ולהשתתף בשמחתה, לא
באו לאכול, לשבוע, לשהק ולברוח, ברבע-לשש עלינו להיות במגרש,
אנחנו כבר לבושות בהתאם אבל את צריכה זמן להחליף גרדרובה
הסבירה המצבנו, שבע בנות מחונכות יושבות בשיכול רגליים הרמטי
מה-זה-כספת כל אחת על כיסאה, שמונה בנים מנסים להקימנו
ומשמיעים מוסיקה של  ריקודי סלון, אתם יכולות ללמוד, מה, אתם
לא כל כך קטנות, בואו, קצת אומץ, עמעום אורות, אני מתעלפת פלטה
האחראית, לא מה יש לכם לפחד, בואו, אחד הבנים נצמד לאחת
הבודי-לושין, לחשושים, האחרים נצמדים אל השאר, יש כבר אחד שלה
מעירה המצבנו את תשומת לבי, אכן נכון, ההארץ צמודה למי שנצמד
אליה בעוז רוח ובגוף ונפש, בעיקר הגוף, אני מריחה אפטר-שייב
ונרתעת, פויה אפטר-שייב נשמעות קריאות מספר, כדאי לאכול איפה
ה-ה-האלה עם האנטי-פסטו שואלת הידיעות-אחרונות ומניפה שתי
זרועות קדימה ומרפקה מקבל זרם חשמלי, אייי-אייי-תיזהר היא
אומרת בחומרה, מה זה היא שואלת, מה קורה כאן לכל הרוחות שואלת
אחת הבודי-לושין, שדים ורוחות, רוחות ושדים, בואנה בואנה הבנות
משמיעים השמונה משירי הרועים, נו באמת, תפסיקו, מה, אין לכם
שום כבוד עצמי, מה אתם מתעסקים איתנו, אבל הקריאה איחרה את
המועד, האחראית למצבנו נראתה מתנשקת בפראות או מתנשכת בייאוש
וקרובה לרצפת הטרקלין ורחוקה מתנוחה מחונכת, ההארץ מחאה כפיים
בהתלהבות, שש בנות מחונכות מאוד-מאוד שלפו את האחראית ושבע
בנות מחונכות מאוד-מאוד-מאוד-מחונכות נסו על נפשן ועל רצפת
הטרקלין הוורדרד וגררו את השטיחון שלא ראו לפני כן מפאת העומס
ומפאת הדוחק ומפאתי מזרח קדימה עין בציון שבע בנות צופייה
אימל'ה כי השטיחון גרר את הכיסא שנועד לההארץ, לואי-ארבעה-עשר
אמרתי בידענות, כאשר אבדנו אבדנו נשמעו השתיים ההן, מה פתאום
אני מסננת בידענותי הנצחנית, עוד לא אבדה תקוותנו יקנו לה
ענתיקה חדשה, התקווה בת בנות שבע בנות ושבע הבנות היו ישובות
בחן ובלי דופי ביציע שהועד להן, מה לעשות, גם לההארץ, מילא,
איפה אבא שלך תגידי, נו-נו-נו, הם הגיעו קודם, לא נורא, איפה
אבא שלך, הנה הוא בא. האחראית למצבנו שתקה מאז נשלפה בעזרת
כוחותינו שהשיבו באש וגופרית ותמרות עשן, נניח, למתקפה
הברברית. נניח. באתי על עונשי נאנחה פתאום, היה מגיע לי, באמת.
והשתתקה. ופתחה שוב, עליי לתקן את דרכיי הנלוזות. שש חברות
נאמנות, ילדות חסודות לא יותר ממנה, אמרו לה באחת אוי תפסיקי.
מי יודע אם עכשיו לא יגישו לנו את המנה העיקרית.
שהגישו.
אבל היינו רצוצות, מחוסלות, אדישות, המומות, מה שנקרא
בטראומה-פוסט-מלחמתית, הלם-קרב, והסליחה עם כולם, בלי כוונה
לפגוע, כך שהמנה העיקרית כמעט נעלמה מידיעתנו המיוגעת. גם זה
קורה.
אף על פי שהוגשה מתחת לאפינו. המנה העיקרית. תיקון-טעות: מול
אפינו.
ההארץ לא החליפה גרדרובה.
על רקע כר הדשא המוריק - הבה נתפייט -, לצד תמונתנו הקבוצתית
בלי גיברת מגונדרת - הבה נסתפרת -, באמצע תמונה משפחתית
ממוסגרת - עניבתו המתנופפת של אביה מכאן, הרביד המתבדר-ברוח של
אמה מכאן -, לפני אחיה המגודל,  שמלתה של ההארץ קיבלה גוני
ורוד פוקסיה וכל ההארץ כולה נראתה פרסומת מהלכת לאבקת תינוקות
ואזהרה מפורשת כך ייעשה בילדה שהמלך חפץ בזולה. ולילדים שלא
רוצים לאכול תרד. או מרק. לילדים שרוצים להיות גדולים בלי תרד
או מרק. זוועה. בשביל מה באה האימא שאלה האחראית למצבנו כשאחת
הכפפות של מרת ההארץ נפלה לחיקה, לאלוהים פתרונים, על-באמת, זה
לא היציע המרכזי נשמעו השתיים ההן כשהכפפה השנייה נחתה על
המעקה וגלשה מטה, די נמאס לי, מתי זה יתחיל-מתי זה ייגמר-הם
יוצאים לי מהאף-מה-גם-כאן נשמענו בלי אבחנה, והתעלמנו. שירדו
בעצמם לחפש את הכפפות אמרה המצבנו והניחה את הכפפה שלה-כאילו
על המעקה, שתגלוש למטה ובמי כינרת תשכשך רגלה שרה אחת
הבודי-לושין. ולא ראינו את העיקר.
המטומטמת הזאת לובשת חזייה, תסתכלו בנות, איזו מטומטמת, תסתכלו
על-  תסתכלו עליה      תראו-תראו כמה       ריפודים הכניסה
מסכנה         מה היא
מנסה       עכשיו מה האימא מנסה הם       לא רואים מה קורה מה
קרה קודם בנות       תגידו מישהי ראתה מה קרה קודם       איך
זה התחיל בכלל       ששש תנו לשמוע ששש       אבל לא מדברים
אבל           מה פתאום היא מתכופפת תיזהרי        ששש  תעזבו
אותה       שתסתדר בכוחות      עצמה האח שלה לא רואה מה      
איך הם יושבים ולא מרגיש-         פוי מה זה זה סתם       צמר
גפן איכס מה היא לא מרגישה       שום דבר       תראו תראו
רואים לה       מה קרה למחשוף שלה איזה       בלגן תראו תראו
ממול מכוונים עליה במשקפת איזה בושות
בנות להתרחק ממנה       אבל       אין לאן לזוז       אז נבקש
לפיפי-קקי שלא יראו אותי בחברתה חס וחלילה וחס ושל-
מי שרוצה גזוז ופופ-קורן יש כאן אפשר לגשת אמרו שתי
הבודי-לושין, אני צריכה להירגע, לא חשבתי שהקטסטרופה תהיה
כזאת-גדולה התנשפה המצבנו, מקווה שהם הלכו אמרה
הידיעות-אחרונות. שקט. מנשנשים. החזייה נפתחה לה, זה הכול
העזתי לשער השערות מעשיות. משחק מעולה, אין מה לדבר הוספתי אחר
זמן מה, תתעודדו בנות, לא היה באחריותנו, שני ההורים שלה ואחיה
הגדול היו האחראים קבעה אחת מהשתיים שעדיין לא הצגתי, האחראים
למה שאלה אחת הבודי-לושין, לפי הרושם שאני קיבלתי אפילו ההורים
שלה לא הרגישו שהיא באחריותם אמרה הבודי-לושין השנייה, מכל
מקום אמרתי אני וגמעתי מיץ פטל, נדמה לי, לא הפריטים שלנו
הגיעו לאפיהם של השחקנים, על אפם ועל חמתם צחקה המצבנו, משחררת
קיטור, והכי-טוב, לא היינו צריכות להתערב ולעזור בכלום אמרה
השנייה מהשתיים (שטרם החלטתי אם להציגן אם לאו). מעניין אם
מישהו נופף אליה, או קרא לה נשנשה אחת-בודי-לושין, או הגיש לה
משהו, מי יודע הרהרה האחראית, הרי לא ראינו מתי זה התחיל.
אפשר לסמוך עליה, היא מצאה סיבה למסיבה. קביעתן של
השתיים-פלוס-השתיים. הנה בנות, הם עומדים שם, תראו. מה, שוב
הלבישו לה את החזייה, לא קיבלו שכל, אבוד-אבוד. נו באמת. אל
תדאגו, הם הולכים. ככה זה נראה. בואו, מרננים שם האיצה בנו
האחראית למצבנו גם בנוגע לאירוע הטראומטי-מלו-דרמטי האחרון,
תתקדמו נו, ועוד קצת, ושמענו אחרים מדווחים על המיגרנה הקשה
שתקפה את הגיברת. אבל מי יספר לנו את ההתחלה. אל תצטערי ליבתי,
ספר יספרו. אמרתי לך פלטה האחראית בחצי-פה אל הידיעות-, גם לי
יש אוצר מילים בלי עין הרע ולפעמים לא-עלינו.
אז מה היה בתפריט שאלה מרגלית כשכבר היינו בבית. תשאלי אותי
מחר, מרגלית, ואספר לך ברצון, בהרחבה, בפרוטרוט ובשמחה.
התרגשתי יותר מדיי. והמשחק היה בינוני קבעה נתניה. זאת אומרת
שלא ראו שום דבר. ועכשיו מי יצילנו ומי יציל למעננו פירורים של
המנה העיקרית.
אבל זה לא לקטנים, מרגלית, בלי נתניה, בנוכחותה אפשר לפרט רק
על האגף. טוב הבנתי. אנחנו רק בנות אבל, כל הבית שלנו אגף אחד
גדול רק לבנות העירה נתניה. הייתי משתעממת אבל, הכול בוורוד
משעמם לעיניים. מרגלית ניסתה לארגן לה תחביר נכון, את האבל
אומרים- אוייי את באמת, את חושבת שאני לא יודעת. אני יודעת.
אני מנסה לדבר כמו האחרים. ואני לא מצליחה אבל מילא אבל, אוי
ואבוי לך, אני יודעת, תני לי להתקלקל ולהתחדש ודי.
אז זה ככה פתחה הידיעות- את אספת השביעייה בחצר, קודם תגידי מי
סיפר לך ריכלה-מדעת האחראית למצבנו, אבא שלי,
מה-מה-מה-את-אומרת, כן, בטח, הסברתי לו יפה שיספרו לי כבר משהו
ושהגרסה שלו תהיה יותר צמודה לאמת מזו של האחרים, ככה שכדאי
שלא אשמע פנטזיות של אלף לילה ועוד לילה, נו תמשיכי-תתחילי, זה
התחיל עם האח הגדול-הטוב-מכולם שיש לו חברה ולחברה שלו יש אח
קטן ולאח הקטן הזה שלה        די אל תמשיכי         יש לו
שוקו-וניל         תוצרת שוויצרלנד. לא מה פתאום. לאח הקטן הזה
יש חבר.      זה מסתבך יקירתי, תסבירי לאט       ונבין מהר.
בסדר. זה מסתבך מפני שזה כמו מה שביאליק אמר.       ומה ביאליק
אמר. שיוצאים עם האישה החוקית אבל נהנים עם הפילגש.          
נו טוב. השכלנו. נכון.                                    אז
עכשיו מה שאת מספרת             שהיא יוצאת עם האח של חברתו של
אחיה אבל מ-מ-מ-         מתלמדת אצל החבר של החבר.        
וזה רשמי. בערך, כי למאהב הזה יש אחות          שהיא הפילגש  
   עסק משפחתי.         עכשיו תחזרי למה שהיה בי.מ.ק.א. אבל
מהר. בסדר. מי שהיה בי.מ.ק.א. זה החבר הרשמי.       אבל לא
ראינו אותו בי.מ.ק.א.     הרי סתמו לנו ת'עיניים ות'אף עם    
  הכפפות והריפודים        (מראה מעל המעקה)        (בלי
דיבורים)        נו  אז תמשיכי איפה הוא היה    הוא קטן הרי,
ישב ליד, ממש ליד, עם אחותו החברה של האח של הידועה-בציבור, אז
האח רצה שהם ישבו יחד ולא יפריעו לו ולחברתו העדינה והרשמית  
   אבל כרגע סיפרת שעם הרשמית הו לא עושה כלום הרי         נו
אז מה, נניח שרצה להיראות גם חבר-חבר           בסדר, התמונה
ברורה. ומה הלאה. אז בהמשך הוא רצה להתחלף במקומות עם גיסו
לעתיד          גיסים מכל הכיוונים   מסכנים באמת      אז הוא
ניסה להסביר לה, אבל חב-            חברתו העדינה והרשמית  לא
הבינה את כוונותיו, ואחיה הקטן הגיש עזרה משומפלרת         זאת
אומרת         זאת אומרת תפס את אחותו ודילג עליה      
חבל-חבל-שלא-שלא-ראינו-חבל       חבל מת מזמן יקירותיי, אז
תמשיכי, והדילוג לא הצליח לו. לא. לא. לא הצליח לו. לא. (אין
מחשבות עמוקות, אין מראות ברורים, רק שרטוטים מחוקים. כל אחת
כמיטב יכולתה המדמיינת.)  ומי עוד ראה תספרי
האיצה-ריכלה-התמוגגה האחראית  על אחריותה, כולם מלבדנו בעצם,
הרי אז כנראה התמונה הייתה במיטבה, האח הזה, זה הקטן גדול
יהיה, זה בטוח, הליפסטיק של אחותו מרח לו את האזור הבולט      
הבנו-הבנו-תמשיכי        או שהכוס נשפכה, מי יודע, אבא לא
הבחין אם היה לו רטוב או סתם-מרוח, בכל אופן הקטן הסתבך ותפס
את ידידתנו         נו המסכן לא ראה ואפשר לסלוח לו        ככה
שמי יודע כמה צמר-גפן היה בתחילת משחקי התופסת. אבל המעניין זה
שההורים היו שקועים בעניינים שלהם, זאת אומרת, מי בא, מה
עושים, מה לובשים, ואיך הגיעו לכפפות תגידי  אלה כבר זוטות,
האימא רצתה לדחוף לה אותן, במקום הצמר-גפן. כמובן. וכולם ראו.
כולם. כולם-כולם. אני אומרת לכם בהן צדקי, כ-ו-ל-ם. אבל את לא
מספרת את הכול צחקקה האחראית למצבנו, למצבה ועל אחריותה -
ופלאי פלאים: בלי חיל ובלי רעדה, שינוי מצב מפתיע, כך שכנראה,
אלה נסיבות מקלות כי האחרים ראו, חטאו, פגעו, היא סתם עדת
שמיעה של עדי שמיעה כמו הידיעות-. לא אני בלבד הייתי ערה
למטמורפוזה בכיוון ההפוך (המקק הופך לילדה), לא אני לבדי
הסתקרנתי עד מאוד.  ומה עוד יש לספר, אני לא יודעת שום דבר
נוסף השתוממה הידיעות-. שצילמו. מה-את-אומרת. כן. צילמו. ואיפה
זה יופיע תגידי, כי אבא שלי היה מספר לי אילו זה היה מגיע
לעיתון שלו. אל תגידי, בהעולם הזה. לא, זאת רכילות מקומית, אני
לא מאמינה הערתי. זה לא יופיע, יחלקו בתיבות הדואר.      
(מצח קמוט, אף מרחרח, לא-טוב.) זה נראה לי מוגזם אמרנו, וזה מה
שגם אני אמרתי אמרה האחראית. מילא עיתון, מחר עוטפים דגים ובזה
נגמר. אבל צילומים, תמונות, זה כבר לכלוך גדול. אבל. מה אבל.
אבל כאן במקרה זה אין מקום למשפט דיבה, זה בסרט. אהאהא. וחוץ
המייסע זה מה שנקרא חיסול-חשבונות בין אנשי המאפיה. איזה
מאפיה-שמאפיה. לא ידעתי. יש מה שנקרא מאפיה של אנשי הצווארון
הלבן. אהאהא. טוב לדעת. אמן. אין גבול להשכלה שמתרחבת לנו,
באמת. כן תרבה להתרחב. אמן ואמ-  מ'ת'מסתכלת, מה כבר אמרנו    
    אויייש תפסיקי, לא חיללנו שום קודש-קודשים. יזמתי
מרפקים-בשרשרת ועצרתי התבטאויות נוספות, הסכמה כללית אילמת, אז
מה מרגלית סיפרה לך עמליה, על החברה שלו, של האח הגדול      
לא-מי-יודע-מה, רק התפלאה מהסתימות של שניהם, כי אם התפוח לא
נופל רחוק מהעץ, או שהאימא לוקה בפיגור שכלי מתון, וזה מסביר
את התוצאות הממוצעות-מינוס, כי האבא בכל זאת עיתונאי חשוב, או
ש-. או ש- מה. טוב בסדר, או ניאוף או ילדים מאומצים. לא נראה
לי. גם לי לא. נעזוב באמת, תראו כמה זמן אנחנו מקדישים לה.    
                   
האחראית למצבנו עוררה את סקרנותי, אני עוררתי את אמונה של
האחראית למצבנו, עוד לא ידעתי כי באבנים הצהובות סללתי את הדרך
אליי כבר אז, בימים ההם, כך שמה הפלא, מגיעים ומשמיעים אצלי גם
בזמן הזה, אני לא מבינה קוננתי אצל השכנה, כולם רוצים לספר לי,
ותראי מה הגודל שלי, ובכל זאת כולם אבל כ-ו-ל-ם רוצים לספר
דווקא לי, וזה די מעיק, כי יש לך סבלנות של כומר וידוי ולא
יצאו ממך עם עונשים כבדים, אפילו תפילות לא תטילי עליהם, את לא
חייבת לקחת ללבך מה שמספרים לך, עמליה, הסבירה והציעה שכנתנו
במעשיות, תאזיני, תנשמי, אבל אל תנשמי עמוק, זאת לא הסיגריה
שלך. מה, לא הבנתי. כשתעשני תביני. זה נשמע מעליב כמו כשתגדלי
תביני. אז מה. תרצי, תיפגשי איתה. לא תרצי, תגידי שאת עסוקה
השבוע, אולי בשבוע הבא. אם בוער לה, תמצא אוזניים אחרות. אם לא
בוער לה, תחכה בסבלנות. וזה יהיה סימן שזה לא איזה סוד גדול
איום ונורא. לפי הפחדים שלה זה סוד איום ונורא כי היא חיה בחיל
ורעדה. אבל בסדר, אעשה ואשמע.
התבלו לי הנעליים אימא אני צריכה חדשות בדחיפות, תנעלי את הזוג
השני, מה, זה היפה, חבל, זה היפה קטן יהיה, עמליה, ואז יהיה
חבל, לא תספיקי ליהנות ממנו, אז מה יהיה, לא יהיה לי זוג שני,
יהיה לך, מחרתיים אני עובדת בוקר ומשמרת אחרונה, נלך לבן-יהודה
אחר הצהריים. בינתיים אל תלכי בנעליים בלואות. אימא זה נשמע
ענתיקה, אנחנו אומרים בלויות. אבל הבנת. הבנתי. אז מחרתיים. רק
אחרי שאלך עם אימא, אל תיעלבי ביקשתי מהאחראית. זה בסדר, זה
סובל דיחוי. בדקתי את פניה - לפחות באותה מידה של תשומת לב
שהקדשתי לבדיקת הנעליים הישנות, שהיו יפות, נוחות, טובות
ומבולות עד תום - וגיליתי קו דקיק על כל אחת מגבותיה, כמו קמט
של סבלנות וייסורים אמרתי לעצמי, עכשיו לא תוכלי לסגת עמליה,
השמיעה השכנה באוזניי את שהשמעתי באוזניי הפנימיות, היא צריכה
אותך דחוף-בוער ותחכה לך, דווקא היא, ודווקא לך, זאת אומרת
דווקא לי. אלוהים שהיא תמצא לה אוזניים אחרות. אני רוצה לצאת
עם אימא לקנות לי נעליים בלי נקיפות מצפון, אלוהים, עינייך
הרואות, הנעליים שלי בלויות ללא תקנה.
האחראית למצבנו התייחסה אליי כמו תמול-שלשום אבל בלי כלבת.
המצפון שלי האחראי למצבנו נשך ונשך - לך תבדוק שלא נדבק מהכלב
בלק.
מאוחר מדיי, רק עוד יומיים, ליהנות כתשלום-מראש, הרי תתני לה
את מלוא התמורה לסבלנותה נעימותה וייסוריכן המשותפים. דברי
השכנה בניסיון להרגיע את רוחותיי שדחפו להפלגה סביב העולם.
ורחוק ממקומי. בעיקר - רחוק ממקומה. של האחראית למצבי-אני.
שלוש חנויות לנעלי ילדים היו אז בירושלים, אחת בבן-יהודה ושמה
נעלי פינוקיו - משום מה, אינני בטוחה שזה היה שמה -, אחת
בבניין העמודים ושמה פריימן את ביין, ובה היו משחקים לילדים,
מכוניות קטנות, סוס-נדנדה, סחררת קטנה, ואחת ממולה, נעלי פיל.
אימא נהגה להתחיל בבן-יהודה ומשם לפריימן את ביין, קצת משחקים
(שנהניתי מהם בילדותי המוקדמת), אז לנעלי פיל, ועכשיו נחליט.
בשלושתן התייחסו אל אימא בכבוד ובהתחשבות, ארבע בנות
זה-כן-הולך-ברגל-ו-כפול-ארבע הייתה יונה אומרת בביטול, אבל למי
אכפת, בחרתי לי את הנעליים-החדשות-החדשות, נהניתי על-חשבון
הייסורים שהמתינו לי בסבלנות ליום המחרת בשעות אחר הצהריים,
כהרגלה לקחה אימא אותי אל קפולסקי, קינחנו בשוקו ועוגת פירות
ושיחה שטרם למדתי להעריך את נעימותה, והביתה. מחר יום חדש.
בשביל כל העולם מלבדי. כי אצלי יום המחר נראה משומש מאוד, עייף
מאוד,  déjà vu.
עכשיו תדעי מאיפה באה לי כל ההשכלה הרחבה שיש לי בנושאים
האסורים האלה, עמליה, בואי תראי. ההקלה ששטפה אותי כמו מקלחת
מים חיים הייתה החוויה הטובה ביותר שחוויתי מאז התחלנו את
הרפתקאותינו ומסעותינו האלה, והלא הכול התחיל בבדיחות הדעת
ומבדיחת קרש סתמית, מי היה מנחש את חומרת הדין עקב השתעשעות
תמימה וסקרנות כנ"לית, ומי היה מאמין שנעמוד בגבורה ברוע הגזרה
של הפניטנטית האחראית למצבנו, והנה בפתח רובץ חטאת היא אומרת
בעוגמת נפש, אנחנו שתינו בחצר ביתה, בית נטוש והרוס למחצה ניצב
בסמוך, המרחק אינו עולה על כשלושים או שלושים וחמישה מטרים
משלה, גדר מרושתת ומחוררת מפרידה ביניהם, אנחנו משתחלות,
האחראית גוררת אותי בכוח, אני לא מאושרת מהפלישה, בפתח חטאת
רובץ היא אומרת שוב, אני לא זוכרת את הסדר הנכון היא מתנצלת,
לא חשוב, איפה, אני לא רואה כלום, הנה כאן, ממש-ממש, כאן,
ברווח שבין רצפת החצר לסף הבית טחוב משהו חסר צבע וחסר צורה,
סתם-כאילו-משהו, לא-מסקרן בכלל, אז בשביל מה את מוציאה את
החבילה, זה-לא-זה היא מתלחשת וזורקת מבטים על סביבותיה, שולפת
פנס-כיס, קונדומים אני חושבת, אבל לא. מילון מאויר.
מאיר-עיניים. עטוף בשעוונית. משומש. דביק. מישהו תרגם את
האנגלית לעברית והיא מראה לי איפה מצאה את מקור האילוסטרציות
שלה.
אז זה הכול אני מביעה את הקלתי.
האחראית מאפשרת לי נשימה עד עמקי אושיותיי, הרי מלבדה הכול
פרח-ברח ממני, עוגמת הנפש בעינה עומדת, בעיניה חוגגת, האחראית
ל/במצבנו היא שמשיבה כל חבילה למקומה, פנס הכיס אינו נראה
לעין, היא מובילה אותי לנדנדות בחצר האחורית, אנחנו מתנדנדות,
אני על כנפי ההקלה, היא בצלילה מטה, מישהו מתקרב-  ששש-, מישהו
מתעסק בפשפש,
בואי מכאן היא חוטפת אותי ממקומי, מאושיותיי, עקירה נקייה מן
השורש, מה אני יודעת, בואי נברח אני לוחשת לאוזנה, ששש-ששש,
שני בחורי ישיבה סורקים את המקום את האזור ואת המחוז, אנחנו על
הבטן, יש לי מברשת לבגדים, אל תדאגי היא מספרת לי, לפתח חטאת
רובץ אומר אחד מהם ושולף סידור, גם השני, שניהם עומדים
ומתפללים, מתכופפים ומתפללים, על ברכיהם ומתפללים, חבילה
ראשונה החוצה ומתפללים, חבילה שנייה נפתחת ומתפללים, אחד מראה
לשני ומתפללים, השני חוזר אחריו ומתפללים, פורמים ומתפללים,
מאוננים ומתפללים, אמן ואמן ומתפללים, נאנקים ומתפללים, ממהרים
ומתפללים, מכפתרים ומתפללים, אמן-אמן-מתפללים,
חבילה-למקומה-מתפללים, שנייה-למקומה-מתפללים,
מסדרים-בגדיהם-אמן-אמן-מתפללים, סידורים-מתפללים,
ניגוב-ידיים-מתפללים, אוי-ואבוי-לנו-מתפללים, מלחשים-ומתפללים,
חוזרים, פשפש, שלום ולהתראות. זה לזה.
אחרי שנכנסנו דרך חלון חדרה, אחרי שהברישה את שתינו, אחרי
שהתנקינו כראוי, אחרי שהכריחה אותי להתפלל ולבקש את הצלת נשמתי
התועה, הלכנו למטבח, מה נשמע בנות, תרצו מיץ, כאן או בחדר שלך,
מה שתרצו, חזרנו לחדרה, ישבנו אצל שולחן הספרייה, שתינו, את
מבינה, זה כל יום, כל יום. וזה אסור. בתכלית האיסורים.
מה אסור, מה שהם עושים או שאת מסתכלת.
גם וגם, אבל אני לא דואגת להם, אני גם לא מסתכלת יותר, רק
הפעם, כדי שתדעי על מה אני מדברת. טוב, מובן שמתי-שהוא הייתה
הפעם הראשונה שכן הסתכלתי, הסתקרנתי, הלכתי לבדוק איזה אוצרות
יש שם למטה, זה באמת שאול תחתית, לא הבנתי בדיוק, אז הסתכלתי
שוב למחרת, שאלתי את אימא, בעצם רק הצלחתי להתחיל לשאול, היא
ניחשה ושאלה אותי מאיפה השגתי דברי תועבה, שאתבייש לי , מילא
שהיא יודעת והתחילה לספר אבל התחרטה, יש לי כמה דודנים, ניחשתי
שאצלם יש כל מיני מילונים או ספרים כאלה, פורנוגראפיים אמרנו
שתינו, כן, אז היא אמרה לי שאסור להתעסק בלכלוכים האלה,
והשמיעה איזה משפט מטושטש עם תפילה ומעשים מגונים ואמן-סלה, אז
אני מבינה שמילא אם חטאת, מה לעשות, קורה, אבל גם לומר אמן
ולחלל את שמו זה כבר גיהינום בטוח, אז בגלל זה כעסת על הבנות
לפני שבוע, כן נכון, ואני מתה מפחד, הרי התעניינתי וראיתי בלי
שידעתי, אבל גם אחרי שידעתי, את מבינה, ואז, בגן העיר, את
זוכרת, כן אני זוכרת, אז הרי כולנו ידענו שאסור לראות, נכון,
אז כשהתפללנו ונדרנו נדר, את זוכרת, אז גם קיבלנו קצת מחילה
מהאלוהים, הרי קיימנו את הנדר, כן נכון, אבל החטאים שלי גדולים
נורא, את מבינה, לא הבנתי אבל נכנעתי ואמרתי כן נכון, אז אני
מקווה שבאתי על מלוא עונשי בטרקלין הוורוד, גם אני מקווה
בשבילך אמרתי לה, כי אין לי כוח להתנסויות נוספות. ואני כבר לא
יודעת מה לעשות.
נו טוב. מוכר וחביב. מאין תבוא עצה.
מן אין.
האחראית למצבנו המתחדש הצביעה ברגליים שטופפו במקום.
או יבריק הרעיון הגואל או. או יבריק.
תשששמעי פתחתי בחיוך זוויתי כולו זוהר, זה באמת עסק ביש, נקשתי
בחרטומי נעליי החדשות לשעבר, אבל את הרי יודעת שזה לא תופס.
לא אני לא יודדד- מה לא תופס תגידי
אנחנו עוד לא בנות מצווה, זה לא תופס.
את רצינית.
מאוד. הרי אנחנו עוד לא צמות ביום כיפור.  
עמליה את מדברת ברצינות.
כמובן. ואפילו, את מבינה, הרי לא עשינו שום דבר בכוונה, לא
ידענו מה יהיה בגן העיר, כן עמליה נכון, תני לי להמשיך, טוב
עמליה, אז תשששמעי, זה נכון שידענו שיהיה משהו לא בדיוק
לילדים, אבל לא ניחשנו, פאוזה, התעודדתי, אם כי נו, עברתי
מהדרכה מינית גרידא להדרכה מינית רבנית, ומשכתי הלאה את משאה,
הערתי בהדגשה וברגש הרי יכולנו לעבור ושלא יהיה שום דבר,
האחראית למצבה ולמצבי טרפה כל דגש, פאוזה נוספת, ועליי להרחיק
כל משא שלה מכתפי הדלה מאוד, של טרום-התבגרות, כך שקדימה עמליה
הכדור בידייך ואת מגיעה לסל, הנה הופ! לא הלכנו בשעה מאוחרת,
גו-ו-ול! כעת סיבוב ניצחון, בלי פאוזות למחיאות כפיים, ובכלל
המשכתי בהתלהבות עצמית, מה את רוצה, התנהגנו למופת, ו- האחראית
למצבי תופסת-גונבת לי את המגרש. אבל תני לי להגיד לך משהו
עמליה, אני ידעתי שיהיה משהו לא-נעים בי.מ.ק.א. פאוזה. מה
בדיוק חשבת שיהיה, רגע, את ידעת שאלה ואלה-  לא מה פתאום, אני
חשבתי שיהיה נעים לנו לראות איך שני האבות האלה  משחיזים
סכינים, הרי ברור וגלוי את מי מעריכים באמת. נו טוב, גם ידעתי
שיהיו לה כל מיני נפילות, כולנו יודעים שתמיד יש לה נפילות,
זאת לא חוכמה גדולה לנחש שיהיו כמה כאלה ונוכל לצחוק, הרי היא-
היא-  היא-
סיפור חדש.
סיפור ישן מאוד עמליה.
והוא.
עכשיו זה נשמע שטויות, אבל אני עדיין מפחדת ממנה, את מבינה,
לפני המוני שנים האימהות שלנו למדו יחד ביסודי ובתיכון, אז
כשהיינו קטנים היינו קצת מיודדים, הילדים, הם ואנחנו, והיא
ואני היינו פעם רק שתינו בחדר שלה והיא סיפרה לי שהיא מכירה
משחק מצוין, אבל מצוין ממש, והביאה תיק של עזרה ראשונה, נשחק
ברופא וחולה היא אמרה, אני כבר מכירה את המשחק אמרתי לה, וזה
היה נכון, אלא שלא ידעתי שיש משחק שונה מזה שאני הכרתי, אני
שיחקתי רק עם הבובות שלי, עם ילדה שכנה, אבל לא התעסקנו
בעצמנו, ככה שחשבתי שלזה היא מתכוונת, אז שאלתי אותה למה היא
לא מביאה את הבובות, בשביל מה בובות היא צחקה, אז את לא יודעת
כלום, אנחנו שתי הבובות ואנחנו נשחק, אני בובה רופאה ואת בובה
חולה, ו-, נו, מה שהיה היה נורא מביך, לא רציתי להתפשט, היא
צחקה, קראה לאחים שלנו, היה עוד יותר מביך, נו, המצבנו ומצבה
כלום מכלום, באלוהים תמשיכי, נו, כלום מכלום, אז עמליה זה תורך
באש ובמים, והתפרצתי, אבל בחייך יקירתי, כנראה היא לא זוכרת
שום דבר, ובכך הפסקתי את המועקה המעיקה של האחראית למצבה
הפנטנציארי, שלא נראתה משוכנעת במיל, הגם שכאילו התרצתה, אולי
את צודקת אבל אני לא מתכוונת לבדוק, אני הרי זוכרת מצוין, ואני
יודעת שההורים שלה תמיד מצילים אותה, לא רוצה להסתבך. אגיד לך
את האמת, בהתחלה לא התייחסתי אליה, עד שהיא התחילה עם המשחקים.
הם אנשים מפחידים. באמת.
האמת היא שיש לי הרגשה חזקה מאוד שלא סיפרת לי משהו כל כך
נורא. יש עוד משהו שאת לא מספרת לי.
שתיקה כהודאה.
טוב תראי זה עניין שלך.
לא עמליה. יש עוד משהו, נכון. אבל זה בכלל לא עניין שלי. אל
תמהרי לנחש, זה גם לא עניין של האחים שלי.
אז מה הבעיה שלך.
שאני יודעת. ונדרתי נדר שארד לקבר בלי לגלות לאף אחד.
זאת אומרת שאת לא-סתם יודעת, את ראית משהו, בלי כוונה, אבל
ראית.
כן נכון, יכולתי להסתלק אבל לא הסתלקתי, הייתי מציצנית בעצם.
אולי לא היית מציצנית אלא שלא יכולת לזוז, הרי היו שומעים
שמישהו נמצא והיו מגלים אותך.
הראש העגום סימן סדרה ארוכה של לאווים. אימא שלי אומרת שאלה
תירוצים זולים של אנשים חלשים פסקה האחראית למצבה בשם תורת
אמה. כמו ללכת לסרט פורנוגראפי ולהישאר אחרי שרואים מה זה. אבל
יש תירוץ, לא רצינו להפריע לאחרים, או לא רצינו שישימו לב
אלינו, שלא יגלו אתנו, ועוד כל מיני. ככה היא אמרה לאחים שלי
כשראו סרט כזה בתל אביב, בתחנה המרכזית.
נו טוב. הרגשתי שאני המסכנה מבין השתיים. הספיק לי. נעלמה
אפילו הסקרנות שהייתה לי בנוגע לסיפור האמיתי שהיא לא סיפרה.
ושהגיע אליי. אחרי שקפצתי כיתה. השביעית שלנו הוסיפה להתנגן,
ומעל לכול, נשמר הקשר היפה שהיה ביני, הידיעות-אחרונות והעגומה
האחראית למצבה. ישבנו השלוש, אני בשנה האחרונה בבית-הילד, הן
בזו שלפניה, תקופת הצמות, או שתיים או אחת, גומיות או סרטים
פשוטים, תקופת המה עושים עם הציצים, מפריעים בהתעמלות, מה
עושים עם המחזור, שלא ינחשו, הידיעות-אחרונות רואה מישהו
ומנפנפת לו לשלום, זה האח הסנדוויץ' שלך אומרת לעגומה האחראית,
הוא ממהר, הוא תמיד ממהר אומרת העגומה, מישהו מתקרב אלינו, מה
נשמע בנות, ההארץ מופיעה סמוקה ומאושרת, הידועה בציבור כמזרון
בית הספר פוסעת מעדנות פסיעות ספורות מאחוריה, מה נשמע בנות,
שתיהן נעמדות לצד הספסל שלנו, שתיהן נראות כאילו אחרי משהו
מסעיר במיוחד, רק אני איגנורנטית אני אומרת וקובעת בלבי, שלא
יראו עליי אלוהים, זה יביך אותי מדיי, אז הכול בסדר שואלת
מזרון בית הספר, שלום שלום מרקיזה חמודונת, אצלי הכול בסדר
וחוץ מזה אין שום חדש עונה אני בעזרת סלקציה מוקפדת מאצל צמד
העופרים, מאריכה במתכוון, אומדת את הנזקים בזווית העין, עדיין
סימנים ממחטי אורן, אבני חצץ וסתם-לכלוך על שתי הגרציות, ניערו
רק את השער, מעלה באוב את עגמומיותה של העגומה בהזדמנות ההיא
בחצר ביתה, אבל היא אמרה שלא שייך לאחים שלה, נו, בימים ההם לא
היה שייך להם, בזמן הזה זמירות חדשות, אבל שום כלום, גם בזמן
הזה לא שייך להם, אין לי הסבר אחר לשלוותה של המתרעדת
התורנית-תמיד, אז אולי למישהו אחר שאני מכירה, הידיעות-אחרונות
מקשיבה למזרון בית הספר ועונה לא נורא, יעבור, הפסדתי משהו
ואסור לי לשאול, ההארץ והמזרון מסתלקות תוך כדי פיהוקים,
הידיעות-אחרונות  מיידעת אותי, השתיים האלה לא מבינות שמנצלים
אותם. שתיקה כהודאה. שלי. בורותי נתגלתה ברבים. והאדמה לא פערה
את פיה, משמע לא בלעה אותי, והשמים לא נפלו עליי, משמע האסון
לא גדול כל כך. אילו היו לך אחים בנים היית יודעת על מה אני
מדברת אמרה לי הידיעות- בישירות קלילה, כן נכון, זאת רכילות
שגם האחים שלי מביאים הביתה אישרה העגומה האחראית למצבה
שנהייתה בן-רגע עגומה פחות אחראית, זה התחיל אז, עמליה, אני
זוכרת אמרתי, כי נזכרתי, האחים שלי התייאשו לגמרי משתיהם, ניסו
להציל את כבודם, שיפסיקו להתעסק איתם, אבל זה כל כך מסובך
נאנחו הידיעות- והעגומה פחות, אבל לא הצטרפו, תדעי לך, האח שלה
בא מהספרייה, לא מהחורשה. דברי הידיעות-. אין לך מושג איזה מזל
יש לך שקפצת כיתה סיפרה העגומה פחות, ולעיניי הניסים והנפלאות,
העגומה הזאת פחות עגומה מדי רגע, קשה להאמין, כל כך העיק עליה,
אלוהים זה היה מצוין דווקא שעד לרגע קט הייתי בורה גמורה בכל
אלה, מחיר פיצי-פיצי-פצפון-קטנטן בעבור תוצאה מרגיעה כזאת, מה
כל כך מזל גדול שלי ואסון שלכם אני מתעניינת, לכלוכים,
לכלוכים, לא סיפרנו לך כי את בדרך כלל-בדרך כלל-  עוזרת הרבה,
מה, הרי אנחנו למדנו ממך המון דברים, אבל את לוקחת ללב ורואים
שכואב לך (בוקר טוב אליהו, ואני הלא סבורה הייתי שהאחראית
למצבנו עומדת במקום הראשון וגביע הזהב בידיה), אז מה נזכרתם
עכשיו, מה שראית ראית במו עינייך, רק השלמנו לך את התמונה. נו
טוב, אני סולחת, זה נכון, הייתי לוקחת ללב, אבל אז, לא עכשיו,
השתיים האלה מעצבנות עם השטויות שלהם. מה שחבל-  הנה, הנה, את
רואה, מה שחבל לך העירו, כן, אז מה, אני רואה, אז מה, נכון,
חבל לי שהגדולה הזאת מנצלת אותה, מה יש, יכלה להיות מזרון בית
הספר בלי כרית, באמת. שתיהן צחקו, הצטרפתי, המשכנו בדיוננו על
עתיד הציצים המפריענים והצמות המושכות משיכות ודיאדורנטים
ובודי-לושינים וחזרתי הביתה ואמרתי לשכנה נמאס לי. ולא ידעתי
שטרם ראיתי את הכול. הכול. מילא. הרי כך או כך - אין רואים את
הכול. גם על כך לא ידעתי.
זונות.
לא היה בתוכנית להשכלה כללית נרחבת שלי, מכל מקום -הסתפקתי
בלילות כביריה של פליני, ועוד סרט אחד או שניים מסוגו. ייתכן
שלא הופיע בתוכנית הלימודים של מי מאיתנו. הייתי בחברת האחראית
למצבה והידיעות- כששתי צעירות בחצאיות צמודות מדיי, בחולצות
חושפניות מדיי, מאופרות מדיי ומה-לא-מדיי נשענו על אחד העמודים
של בניין העמודים ושני גברים נמרחו אבל נ-מ-ר-ח-ו עליהן. שמענו
את המשא-ומתן על המחיר, שמענו מילים שאפילו האחראית
העגומה-לשעבר לא הייתה מגייסת מהמילון המפורט שהיה בהישג ידה,
שמענו התגרויות, ראינו, היינו מהופנטות, ראינו גברים אחדים
מתקרבים, ראינו ליטופים ותחילת נישוקים על השער, על הצוואר,
שמענו-ראינו-שמענו-נו-קדימה-לעבודה-בנות-הערב מסיבה אצל הארוך.
מי ראשון, סדר שיהיה, בלי מונקי-ביזנס. עוד לא התיישרנו ושני
הגברים נותני הפקודות קורצים אלינו, אם תרצו להצטרף תרגישו
מוזמנות. הזמנה אישית אפילו. סרסורים מלמלנו בשלישייה מתלחשת
כיאה לשירי ערש. מה אמרתם בנות, לא שומע התקרב אחד אלינו, אתה
תעזוב אותם אתה שומע אותי הופיעה אחת מהן, רצה כאילו משהו
קטסטרופאלי עומד ליפול עלינו, שלוש התמימות המבועתות, את תלכי
לעבודה, אתה תעזוב אותם יא אינפנטילי שיכור, תעזוב אותם אמרתי.
ידיים שלופות וציפורניים ארוכות ושערות ומכנסיים וברחנו בלי
להביט אחור, עוד נהפוך לנציבי מלח. נו מה כבר קרה הפעם שאלה
השכנה, מה מביא שלוש מתבגרות להתדפק על-דלתי - ריבון עולמים לא
ידעתי זה סתם ביטוי, לא חשבתי על המשמעות המרומזת, עוד שיעור
בעובדות החיים הסבירה הידיעות-אחרונות. ועוד אחד כזה ואני
מוותרת על המון חוויות, איזה פחד, יכלו לגעת בנו, סיפרנו,
שאלנו, התעניינו, שמענו שאף היא מתפלאת מהזונה שהגנה על תומנו,
שתינו, נשמנו, אני לא עומדת שם שוב, מה פתאום, אלה יכולים
להיות בכל מקום, אני חשבתי שהם מופיעים בלילות בלבד, לא לאור
יום, כל שעה טובה לעסקים, כנראה, כנראה. הצמות נהרסו לי.
הרגליים נהרסו לי. נו טוב, זאת עת לתה וסימפתיה.
איפה. איפה דוריס דיי ורוק האדסון ותה וסימפתיה כשהעגומה
האחראית למצבה עשתה תפנית חדה מדיי.
ותעל העגמומיות על ליבתך ניסיתי להתבדח, הרי לא ידעתי כיצד
מתמודדים, או שמא את שקועה במרה שחורה כמו אצל שאול המלך
ניסיתי ניסוח שונה, ואני לא דויד, לא מנגנת עלי כינור או עלי
נבל וכולי,
עזבי עמליה אני כולי חטאים.
הצלחתי לדובב קצת את האח האמצעי סיפרה לי הידיעות-, הוא אומר
שזה המצב הרגיל אצלה, אין עצה אמרה אחת הבודי-לושין שישבה
בשולחן על-ידה בבית הספר, אבל היא תמיד כזאת, לא, מה את
מדמיינת לך עמליה, באמת, תני לה לחיות כמו שבא לה דחתה אותי
אחת מהשתיים שלא יוצגו, את קפצת כיתה ונשארת דאגנית כמו תמיד,
שום רווח לא יצא לך מזה נידבה חיזוק השנייה משתיהן, יש לך
רעיונות-יש לה רעיונות-היה מתאים לה להיות ישו-אולי היא ישו
ממין נקבה-תתארו לכם את הפרצוף של הגברים-הבת של
האלוהים-לקורבן נולדה, מסכנה-מסכנה-מה מסכנה באמת היא זוכה
בהמון דאגה תגידו-תגידו 'ת'אמת-מה-  מה אנחנו יושבות ומתאבלות
עליה                    
עד שמצאתי אותה בחדר השירותים מעולפת ושלושה חתכים על כל וריד
בפרקי ידיה, שכובה על בטנה, פניה כלפי הקיר שעליו כתבה את
המילה אהבה במטפחת טבולה בדמה,  נקווה שזה לא מאוחר מדיי
התפללנו בלי בושה לעיני כולם, איבדה הרבה דם אבל היא צעירה,
נקווה שתינצל אמרו-ניחמו בביקור-חולים, הלכה לעולמה
בשלוש-ארבעים קבעו הרופאים, כך שמענו בשלוש-ארבעים-וארבע בני
משפחתה ואנחנו, שש הנפשות שנותרנו במחזה, מה מחוץ-לגדר, חייבת
להימצא דרך שהחברה-קדישא לא ידעו שהתאבדה ניצבנו כל השש נחושות
מאוד לצד הוריה ואחיה מול הרופאים, דתיים אף הם, אין דרך,
החתכים גלויים לעין, אז תתפרו תבענו הידיעות- ואני, אין זמן,
עכשיו יש לכם כל הזמן שבעולם, לא נוכל לתפור אבל נוכל להסוות
את המקור הציע אחד מהם, מבוגר דיו כדי להבין את הכאב, תלכו,
נסתדר, נסדר, חזרנו בהליכה איטית, למה לא הקשבנו לך ילדה שלנו
למה לא הקשבתי לבת שלי איך היינו כל כך סתומים  בכו ובכו בני
משפחתה, למה לא ראינו עליה, למה התעלמנו, למה כואב כל כך עכשיו
ולא התייחסנו התייסרנו והתייפחנו כולנו, כבר בבית המשכתי
להתייפח קשות, למה לא התעקשתי, הרי ראיתי משהו, עמליה תקשיבי,
ראיתי שקשה לה מאוד, ראיתי שהיא על הסף, יורדת-לא-מתגלצ'ת
ונופלת לתהום, תקשיבי עמליה, אימא ניסתה להסביר לי דבר מה,
מיאנתי, מה להקשיב, מה יצא מזה שאקשיב, היא התאבדה סופית,
עמליה תניחי לזה, מי יודע, אולי לא היו לה כוחות לתקופה הזאת,
לחיים עצמם, אבל אימא אני בטוחה שכל מה שעשתה, כל הרעיון שלה
שהיא החוטאת הגדולה ביותר מכל הזמנים, כל הטררם הזה אני בטוחה
שבא לה למשל מזה שאוננה, לא יותר מזה, עמליה תקשיבי, זה היה
קורה גם אילו התעקשת וצעקת וקשרת את כל בני המשפחה בחוטי תיל,
עד שהיו עושים משהו, והמשהו שעושים ברך כלל לא עוזר, או עוזר
מעט, את מבינה, קינחתי את אפי, ניסיתי לנמנם, ובארבע אחר
הצהריים של יום מותה ידענו איך נראה בית עלמין מבפנים, ההסוואה
לא צלחה, זה המנהג קבע הרב, זה מנהג ולא הלכה קבעה השכנה, הלכה
כבית הלל הדגישה, והגופה הדקיקה נקברה בשורה אחת עם דודן שנפטר
ממחלה קשה בילדותו.
למה כובע   כובע למה
כובע זה נחמד
למה הבורות גובה מחיר גבוה שאלה-אמרה הידיעות-אחרונות.
אבל מה היה תגידו, מה קרה בסך הכול
שגדלנו.                    







בשנות השישים החיילות זימרו כי הבגדים עושים את האדם, אימא
שמעה וסיפרה על אותו רב גדול בתורה שערכו שבוע חגיגי לכבודו,
הגיע בבגדי העוני החדשים שהיו לו, הושיבוהו בפאתי האולם אצל
דלת העם, יצא, חזר בקפוטה ובשטריימל ראויים, הובילוהו אחר כבוד
והושיבוהו בראש שולחן המכובדים, ראשון לכולם מזגו לצלחתו מרק,
לעיני כול הסיר הרב את השטריימל מעל ראשו והניחו מעל מפת
השולחן, אחר הרים את שולי הקפוטה והניחם לצד השטריימל, נטל את
צלחתו ושפך את המרק לקערורית שנוצרה, שאלוהו מה הדרש ומה הפשט
כבודו, ענה להם הקפוטה והשטריימל הם שזיכוני בהכרתכם, משמע להם
הכבוד והסעודה. ברור שהאת'ים תוצרת שלי. אימא דייקה יותר.
הרבה-הרבה יותר.
את יונה לא שכנעו לא אימא ולא הרב הגדול בתורה. הוא קמצן בישרה
יונה את עתידה בחברת המועמד הראשון למשרת נשיא מדינתה, גם את
היית אומרת שהוא קמצן, לא רצה להשאיר טיפ הגון, יש לו
פרינציפים, לא רוצה לעודד את העושק, שישלמו להם משכורות ולא
ינצלו אותם, כבר יצאנו ממצרים מבית העבדים, הקפיטליסטים האלה,
בקיצור אני נורא התביישתי. לא בשבילי. ועכשיו את תגידי לי, איך
איכנס עוד פעם לנאווה, מה יגידו עליי, איזה כתם. תדברי עם
השכנה. השכנה שמעה מפי יונה עצמה, משהו לא הסתדר לי, עמליה,
אבל הקשבתי, לגבי הכתם הוא ירד, לא דבק בך, הרי הוא שילם, את
יכולה להיכנס לנאווה ככל העולה על רוחך. לגבי הקנדידט כבר עשית
את שלך, יבין לבד, קמצן כן, טמבל לא, עתודאי. אימא והשכנה, כל
אחת בתורה, הסבירו פנים להחלטתה של יונה והוסיפו דוגמאות על
קמצנים כלפי הזולת ונדיבים לגופו של עניינם. אני לא רוצה שבת
שלי תתמודד על כתר הקמצנות בדרכים, זה בטוח. דברי אימא. למען
תפארת מדינתנו המשפחתית וכדי להסיר כל ספק מעל ומתחום הקו
הנשי. ואימא היוותה דוגמה טובה, גמישה, מתי כן, מתי לא, ולא
ידענו חסר. לאו דווקא תודות לחבילות מאמריקה המהוללה. משם
לא-כל-כך ידעו מה לשלוח, אם כי בדרך כלל קלעו בול למטרה. בדרך
כלשהי היינו שבעות רצון ממה שאימא השיגה, ואם כי נציבת תלונות
הציבור תמיד מצאה שידיה מלאות ופיה זב קיטורים, הרי שזה היה
אחד מתפקידיה שיונה נטלה ביוזמתה. לא תמיד האמנו להקדמותיה
בנוסח אימא אחת הבנות שלך חושבת ש-, ובנות אחרות קינאו דווקא
בנו, והיה במה. באחת השיחות הטלפוניות עם אחד הדודים האהובים
עלינו שמענו את קולו אומר ליונה תשמעי יפיפייה אימא שלך קורעת
את התחת שלה, עוד תלונה אחת מהפה שלך וסוף. יונה הייתה מהירה.
לא ידעתי שהעברית שלך כל כך מעודכנת, אמרה בקול נוטף התפעלות,
אבל חוץ מזה כאן אין לנו אבא, בגלל זה אימא עובדת כל כך הרבה,
וחוץ מזה, אתה אפילו לא באת לחתונה שלה, ואני אפילו לא מבקשת
שתבוא לחתונה שלי. לחתונה שלך אני אבוא, אני כבר אומר לך, וחוץ
מזה, אילו באתי לחתונה של אימא שלך, ואילו ראיתי את האביר הזה
שזה אבא שלך, הייתי גם רואה שהסוס הלבן שלו צולע ואת לא היית
מגדפת ומנבלת עכשיו את פיך היפה. לא אני מנבלת, אתה מנבל.
שתיקה. יונה רעדה. את תשמעי, אני כבר גידלתי את הילדים שלי,
לבי-לבי לאימא שלך, לא בשבילי להתווכח איתך. והשיחה הזאת עולה
יותר מכל שטות שאת מעלה על ראשך ומבקשת בלי בושה. תני לי את
אימא. בסדר, אתן לך את אימא, אבל אל תדאג. אני עוד קטנה, יש
עוד הרבה זמן עד החתונה שלי. נו טוב, ועד אז אשמע אותך. אימא
שלך, בבקשה. אימא לא התנצלה על דברי בתה הבכורה ולא שמענו מה
הוא אמר לה בנדון, אם בכלל. הערב הגיע, יונה לא העלתה תלונה
כלשהי. עבר יום, ויונה עוד לא העלתה תלונה כלשהי. יום נוסף
עבר, ויונה לא העלתה אף לא תלונה פיצי-פיצי-פצפונת כפי שנתניה
נהגה להתבטא. יום נוסף-נוסף עבר, ויונה עדיין לא העלתה תלונה
כלשהי. ונוסף יום ליום הנוסף שנוסף ליום ההוא הנוסף, ושבוע
עבר, ושמונה ימים חלפו-עברו, וידה של מרגלית גיששה אצל מצחה של
יונה, אימא ליונה אין חום, מה יש לך, אין וסת כזה ארוך, ויונה
עדיין לא העלתה תלונה כלשהי, תואנה כלשהי, נתניה צחקקה, מה את
צוחקת שאלה אותה מרגלית בחיבה, תעזבי אותה מרגלית, יונה
מאוהבת, איך את יודעת, אני יודעת אבל נשבעתי שלא אספר לאף אחד,
אבל כבר סיפרת ניסתה מרגלית, זה כלום זה לא הסוד, רואים עליה,
יש לה את כל הסימנים, את רואה, ונתניה מנתה על אצבעותיה יונה
שותקת, יונה מנומסת, יונה חולמת, יונה חושבת, יונה יושבת, זהו
נדמה לי, נגמרו לי האצבעות של היד הזאת וצריך להספיק עם יד
אחת. אבל את טועה, יונה עדיין קטנה, אפילו וסת אין לה, באמת,
עוד לא קיבלה אפילו וסת, אני סתם אמרתי, נתניה צחקקה שוב, מה
את יודעת, הנה עוד פעם, יונה שותקת, יונה חולמת, יונה מנומסת,
זה לא חייב להיות תמיד באותו הסדר אמרו לי, התבלבלתי, נו,
מרגלית נבהלה, אימא תגידי לי, מה, באמת שיונה כבר אישה, אלוהים
אדירים, מה, אף אחד לא יספר לי, ויונה בכבודה ובעצמה ביקשה
בלחש, כאילו בקול חלש, תשתקו באמת, כבר כואב לי הראש. מרגלית
שקלה אם  כן/לא לחדש את מתקפותיה ולהסתכן בנזיפה קשה, קמה מאצל
השולחן, פקפקה תנועות מספר, יצאה והודיעה אני נפגעתי מכם.
שתתפגרו. אנו התפזרנו לקצב זמרותיה של נתניה.
העוני הזה קשה מכל מכות מצרים ביחד, תאמינו לי - פתיחת העונה
שבאה עלינו לטובה אחרי יובש מאצל יונה. הקשבנו. אימא לא הייתה
בבית. שקט. יונה בנתה את המתח במידה הרצויה לה. החברות בכיתה
מתכננות כל מיני מסיבות, הבנים מדברים על טיולים, אנחנו תקועות
כמו צנון. אני לא יכולה לארגן מסיבה פה אצלנו, גם לא אצל
השכנה, ואני לא יכולה להמציא שטסתי לאמריקה, עוד אסתבך עם
הפרטים, עסק ביש.
   נמלאתי כעס. אז זה הסוד, ונתניה לא יודעת עליו. אילו יונה
התאהבה נואשות, במלוא הרומנטיות הנדרשת לאהבת נעורים ראשונה -
לא היה מתרגש עלינו אסון כלשהו. אף לא אילו באו עלינו מכות
מצרים קשות באמת. אבל לא. לא התאהבות ולא עוני קשה ממכות
מצרים. ומי יודע מה היא מבשלת לנו, יונה, כדי שתיסע לאמריקה,
מה תעשה כדי לארגן מסיבה, אצל מי, חבל שכל הסימנים שמנתה נתניה
מצביעים על נטיות אחרות אצל זאת, בטח הם נכונים ובדוקים אצל
כולם מלבדה. אז זה כל הסוד הגדול שלך, שמעתי את המילים בבירור,
ראיתי את פיה של מרגלית ונשמתי לרווחה, לא אני השמעתי מילות
כעס ובוז אלה, זה כל הסוד כולו, חזרה מרגלית על שאלתה, מה,
שאלה נתניה, ליונה יש עוד סוד גדול אחד, נתניה, זה הכול,
הסבירה לה מרגלית בסבלנות, אז את בטח מתכננת לך איזו נסיעה יפה
לדודים שלנו באמריקה, כאילו מישהו מהם רוצה לארח אותך. בואו
בנות, השכנה מחכה לנו לארוחת ערב, יונה יכולה לעשות מה שבא לה.
יונה הייתה ליד הדלת ופישקה רגליים. אתם גם-כן, הפטירה. מה
פתאום. לא על זה ולא על זה. מה קרה לכם. אתם לא מכירות אותי
כנראה. יש לי כל מיני רעיונות ואני מוכנה לספר לכם אחר-כך,
עכשיו נלך אל השכנה, רק אל תגידו מילה, עוד תשמעו את הכול. אבל
אין לנו מה לספר. עוד יותר טוב. אני שתקתי, הבנתי את התפנית
המהירה, הבנתי שיונה נטתה ליפול ולמות - או לנסוק ולמלוך.
מרגלית הבינה אף היא. את גדולה יונה, באמת, כל הכבוד, אבל
עכשיו לא תבשלי לנו משהו אחר אצל השכנה, לא ארשה לך לסדר אותי,
או עכשיו את מספרת מה עם כל הרעיונות הגאוניים שלך, או לא
מעניין אותי שום דבר אחר כך.
ויונה נפלה.
מרגלית לא הרגישה מנצחת, עם זרי דפנה וכל הטוטי-פרוטי. נראתה
נפולה מיונה עצמה. מצב חדש. וזה עסק-ביש. על-באמת. נתניה חיפשה
את תמיכתי כשידה של מרגלית רפתה, אני תמכתי גם במרגלית. הייתי
מבולבלת, רציתי שקט, באשר לי -  לא הרגשתי ענייה כפי קיבולתה
של יונה, או כפי תיאוריה, ולא רציתי להיות אני הצוק האיתן מול
יונה ושיגיונותיה, ידעתי כי לשונה לא תלחך לא צוק, לא חוף, היא
תצרוב. היא תאכל. עד תום. והנה נקלעתי בין אלה, והנה שמעתי קול
דומה לשלי, כמה קל לך, יונה, תראי במה זכית, מה חשבת, אני קטנה
לעניינים האלה, אני לא יכולה לדאוג לך ולמרגלית ולנתניה, את
באמת כמו הנסיכה עם האפונה אבל בהפוך, אפילו צפרדע מתחת למזרון
דק ואת תשני לך כאילו שום דבר לא קרה. ועכשיו שנפלת אנחנו
צריכות להרים אותך. את האחות הגדולה בבית, את יודעת. די עם
השטויות. והשתתקתי. יונה הגיבה נפלא, נשיקה חמה למתוקה הזאת,
בואו, באמת, נתניה סיפרה את הסוד שלי, אני מאוהבת ואני נורא
כועסת, תסלחו לי. ההוא לא מסתכל עליי בכלל. אני מרגישה נורא,
רוצה שכולם-כולם יסתלקו לי מהפרצוף, אף אחד לא אמר לי שזה כל
כך לא-טוב להתאהב, נכון שהעוני מציק לי, אבל אני לא מקנאה באף
אחד, רק בבת שהוא כל הזמן מציץ לכיוון שלה, אולי היא מסתכלת
עליו, טמבלית, אבל היא לא רואה אותו. מה שנקרא משולש אהבה
טרגי. בואו נלך לשכנה, די, זה יעבור. ויונה פצחה בבכי תמרורים,
והשכנה נכנסה אלינו, מה קרה, שום דבר, שום דבר, נספר לך בפעם
אחרת.
הפתרונות נמצאו בקלות יחסית. והיו טובים. במיוחד עבור יונה
וכאבי לבה הגמיש. כמה סופי שבוע מעוררי סקרנות, כמה שמות מפתח
מעוררי השתאות, כמה מזכרות מעוררות קנאה, לב שבור ראשון שרוע
לרגלי יונה המתעשתת, לב שבור שני הדום לרגליה, אמעך אותו עד
עפר, מה הוא חושב לו, ובחוכמה עשתה שהותירה אותו פצוע בלבד,
בסדר הדום לרגליי, שיחזיק מעמד, עוד כמה וכמה זוגות עיניים
רגליים וידיים נוטים לקראתה בערגה, איפה היה הכעס, מי אמר שזה
לא-טוב, לא זוכרת. כל שעה והסיפור שלה. טוב שסיפרתי לשכנה
שלנו, היא מכירה כל כך הרבה אנשים חשובים בכל כך הרבה מקומות
יפים, זה כל כך בא בזמן הנכון, אף פעם לא אוכל להביע לה את
התודה שלי כמו שצריך. אמנם כל הארבע יצאנו לטייל בכדי שלא
נקופח חלילה, אבל השכנה התאימה כל יציאה לגיל של כל אחת מאתנו.
מי צריך דודים פה בארץ, שיישארו להם באמריקה. עם שכנה כזאת אין
מה לקנא.
יש לנו שכונת עוני משלנו, קיפצה נתניה מרגל לרגל, ויש לי את
הכתובת שלה, כאן על-יד, ממש קרוב, בואו לראות, ימין-משה,
בואו-כבר-בואו, נו, ונתניה סחבה אותי וניסתה לצרף את יונה ואת
מרגלית שהסתודדו בכאילו פרטיות פומבית. מי היה אומר, דווקא
נתניה, ואכן השתכן העוני בניחותא בין בתיו של ימין-משה, ממש
ליד טחנת הרוח והטררם הגדול של הברון הדגול. שם השתרע לו מר
עוני והתגלגל לו ברצון ובצהלת סוסו המפורסם של אותו האיש, גלש
מטה באדנות והשתפע עד גדר התיל שסימנה עד כאן ישראל ממני מצדי
השני ירדן, נתניה אמרה ששש-ששש, לא לנעוץ עיניים ילדים, יד
לפה, כששמעו על כך אימא והשכנה ספקו ידיים ורגזו, הם לא קופים,
הם דרים בימין-משה, נכון, אבל הם אנשים ולא קופים, עובדים,
אזרחי המדינה, אזרחי העיר, מה באמת. אבל יש להם המון נוף, כל
העיר העתיקה ושער יפו, ויש להם את הברון ואת הטחנת-רוח, ויש
להם אפילו את האגדות שלהם, סנגרה נתניה, וסוף-סוף הבנו שהטיול
של כיתתה לא היה מתוכנן כלל לשכונת העוני. מה לעשות, סיכמה
השכנה את החוויה המרטיטה, לא ניתן לרמות ילדים. יש לנו עוני
בשפע. למופת. שופע יותר מכל מקומות התנ"ך והנוף. אני יודעת,
נאנחה יונה, ויש עוד יותר גרוע. יד לפה כמו שאומרת נתניה. מה
אני מלינה. ויונה הלינה. והם היו בכל מקום. סדק דק וראינו.
והתביישנו. ויונה הלינה. והם היו. הסתופפנו, הרכנו ראש, נשכנו
שפתיים, התחזינו לאובדי דרך, כאילו חיפשנו חברה, נזהרנו
כשהגינו שמות נפוצים שקל לטעות בעזרתם, מרים לוי, שרה כהן,
והיו ביניהם, סליחה, טעות, אז איפה זה יכול להיות, זה כאן
אצלנו, כמעט בפרדס ליד השוקת, ולא חשוב שאין פרדס בירושלים,
שוקת יש ויש, ושבורה נורא. יונה אמרה אני מתלוננת כי אני כזאת,
כנראה, כדאי לי להפסיק עם נציבות תלונות הציבור, לא לזה
התכוונתי, הרחיבה צעד, בואו בנות. הם בני אדם כמונו. איזו
בושה. אנחנו עניות סתם-כאילו, אפילו לא באמת.
ליונה היה קשה אצל הורי חברותיה לכיתה. היא שיתפה אותנו - אף
הדריכה אותנו - בכל מה שלמדה מכל החקירות שנערכו עליה על מנת
לוודא שהביאו את היצור הזה למקום הנכון ומן המקום הנכון. פשוט,
אומרים שאימא לא משתפת אותנו בעניינים האישיים שלה, אימא אומרת
עכשיו אתם ילדות, תהיו ילדות, כשתהיו  גדולות יהיה לכם זמן
לעניינים של הגדולים, בינתיים תיהנו. אין פרטים, אין סיבוכים.
אין פרטים, אין שקרים. ולא טועים. ועושים פרצוף כזה ממש, אין
לי מושג, אימא לא רוצה להטריד אותי או לספר לי, וחוזרים אל
החברות האחרות ואל המשחקים. ולשיעורים. מה שצריך. בקלי קלות.
זאת צרה, הצרה שלנו, אבל לא נורא, אפשר להסתדר איתה, אפשר
להקהות את הלהב, אפשר - כן, אפשר גם לדמדם את הצרה, חייכה
נתניה, יונה יבשו מעיינותיה לשמע דברי הקטנה הגדולה מכולנו, מה
אתתת אומרת, שאפשר לדמדם את הצרה, זזזאת אומממרת, זאת אומרת
כמו דמדומי היום, ודמדומי הלילה, אם אפשר לדמדם את היום ואת
הלילה, אז ככה אפשר גם לדמדם את הצרה. הזיכרון
הקולקטיבי-משפחתי העלה חיש את להחביש. ופעל. יונה ויתרה. מי
יודע, אולי היא צודקת. אולי זאת העברית של מחר. את מתוקה, את
יודעת, שלא תשתני לעולמים. אני, מה פתאום, אני אוהבת להיות
אני. גם אני, למען האמת, נאנחה מרגלית. שייכת לאותה המפלגה,
הכרזתי בלי הסתייגויות. ואני, זה בטוח, אין מה לדבר, ונדמה לי
שאני אפילו מתלוננת פחות. הפסקה של רגע קט. כן, יונה, גם לי
נדמה ככה, אישרתי מכל הלב. מי היה אומר, דעתי חשובה ויקרה לה.
וזאת לא טעות שלי: בכיליון עיניים ציפתה יונה למוצא פי והסתפקה
בו. נפעמת מן התגלית הבלתי צפויה, חשתי כאב כלשהו זוחל בין
צלעותיי, וידעתי שאין במה להקהות את להבו, או לדמדם אותו. לא
רציתי באחריות על יונה, חפצתי בילדות בינונית, דשנה במה שהספיק
לי ונכונה למה שהייתי נכונה לו בעצמי, לא מעבר לכך. די והותר.
יותר ממידותיי  -  איפצע. ונתניה לא תוכל להחביש את פצעי.
ובענייני העברית - קלים יותר מענייני הרגש -, התערבה שכנתנו
והדגישה כי בשפת ילדים יש מלשינן ויש מגעילן ועוד כאלה
בפרוספריטי עתיר וריאציות ובלי קמצנות של עוני שגוי, זאת באמת
העברית שילמדו מחר באוניברסיטה, ולראיה הנה התרנגולים. אבל
כלום - נפגענו: רבים היו ההורים והמורים המתנשאים שזלזלו בעגה
הטרייה של כאילו דלת העם בעוד צקצוק דוחה מתגנדר בין שפתותיהם
לשונם ושיניהם, והארבע שבכתובת שלנו חשדנו כי העגה שוכנת
אצלנו, בדומה למר עוני בימין-משה, ונרפאנו כשמצאנוה שגורה
ובמצב טוב בפי כל חברינו לכיתה - לאחר תצפיות ארוכות וכמעט
מדעיות אשר העלו תוצאות מפתיעות, כגון: גם אצל ההארץ ואצל
הידיעות-אחרונות.
בירושלים משופעת העוני התהלכנו והתבוננו בקבצניה בעיניים
טובות, פייבלה ורוזלה גדשו רומנטיקה, הגדועים והגיבנים נחשפו
בלי שחמדנו לראותם, בניין העמודים אכלס מכל טוב הארץ, יונה
הובילה את שלוש השיות התמות שלה בבוקרי השבתות דרך סמטאות
הבוכרים וליד קולנוע אדיסון ובהנביאים, הצצה באתיופיה
ובבני-ברית בחצרותיהם, המשך עד מוסררה, חזרה דרך מגרש הרוסים,
פנייה לכיוון מלון המלך דויד, בשבת הבאה נלך עד מוצא, קשה לי
עם העיניים שלהם, משהו לא-טוב, לא-טוב, משהו לא-טוב, עגום,
אפל, מזדהר באפלה ללא אזהרה, מצטעק בצבעוניות מוזרה, משהו רותת
מדיי, חי מדיי, מדיף חמיצות מתוקה בלי גבולות -  משהו מעורבל
מי יודע איפה ומי יודע כיצד, שמזדחל לקראתנו מזדרדף ומבקש מקום
מתחת לציפורניים.
את פייבלה ורוזלה אהבנו. הערצנו. כך כולם, כנראה. (היו שביטאו
פייפלה ורוסלה, היו שביטאו פייבל ורוזל, היו.) לעומתם החרידו
אותנו כמה מבין הקבצנים האחרים. או מספריהם על אחת הזרועות, או
הזיגוג על עורם, בעיניהם, או ידיהם המשונות, או הליכתם,
יציבתם, מי יודע. כל עוד לא שחנו בינינו היה העוני משהו מכובד,
שותקים על אודותיו, סוף פסוק. לא ידענו כיצד להתייחס לעוני זה
שמקבץ אנחות לב ונדבות, רחמים חמלה ומתן בגלוי. לא ראינו עצמנו
נותנות להם משהו ככה-סתם ובפרהסיה - נרתענו מכמויות הלחם
המעופש שהתערם בכיסיהם וכבש את מבטינו. משאריות הארוחות שגדשו
קופסאות שימורים חלודות. מפחיות סדוקות נוטפות משהו דלוח
ומהביל. כאילו ראו בהם זוהמה בלבד, הנה נמצא הפתרון לקושיית מה
עושים עם מה שלא בא לנו לאכול עוד, אנו שבענו, אנו השבעים, הם
הרעבים. להם ניתן, המצפון ישקוט, המטבח יתנקה. חשנו בבושה שלא
חשו הפטרונים הנדיבים-כאילו, אולי אף לקבצנים עצמם לא הייתה
בושה שכזאת, מוכרת לנו וקשה. קולה של נתניה טיפס בעצלתיים.
יונה, מה דעתך שיהיה לך רעיון גאוני ונעשה משהו טוב. אמצע כיכר
ציון. אמצע אמצעיתו של היום. אף אחד לא יודע על מה נתניה
מדברת, מיהרה מרגלית להרגיע את יונה ההמומה. יונה נתחייכה. טוב
מאוד, נתניה. מה, כבר יש לך רעיון גאוני בשביל שנעשה משהו,
אפילו לא גאוני אבל לפחות טוב מאוד, ביקשה נתניה לדעת, יונה
נטלה את ידה, עוד לא, מתוקה, נדבר על זה בבית. ואולי לך יש
משהו להציע, אולי לעמליה, או למרגלית, הרי אנחנו נתגייס לעשייה
כל הארבע ביחד, נחיה ונראה. הלוואי-הלוואי-הלוואי שכן, יונה,
בבקשה-בבקשה, הרי זה נורא שככה אני לומדת בלי מילון מה זה דלת
העם. דברי נתניה המאוימת.
יהיה עלינו למצוא סיפורים על עוני וניסים ונפלאות, שיתפה
מרגלית את השכנה. נתניה מאוד לא רגועה. נתניה נאבקת בסיוטים
תוך כדי שינה, הוספתי מידע פנימי, ואני לא מצליחה להרגיע אותה,
לנחם אותה, באמת, לא היינו צריכות לחשוב על עצמנו כעניות
מרודות. איפה נתניה עכשיו, נאנחה מרגלית. עם יונה. השכנה
הוסיפה אנחה לאלה של מרגלית. אין לי רעיונות, לא קטנים ולא
גדולים, סליחה, לא זעירים ולא כבירים, לא רדודים ולא עמוקים,
לא מינימליסטיים ולא גרנדיוזיים, הפסקה קטנה, אני דלת רעיונות
וקשה לי לראות את מוחי בעוניו, סוף הפלט המונומנטאלי, ונחפזתי
להצטדק, המורה ביקשה חיבור ואני אוספת ומתרגלת
מילים-של-שבת-לתפארת-המליצה, למדתי לדעת שהדלות ברעיונות לא
מזיזה לה כל עוד יש עושר מנקר עיניים ואוזניים במילים יפות.
והרי לכם תחילת העוני, לעסה שכנתנו את הערתה. מתחיל מלמעלה. כי
העניים יירשו את מלכות השמים. דברי יונה שלא ראינוה בהיכנסה עם
נתניה. שטיפת מוח נוצרית. דברי יונה בעת שהדביקה נשיקה ללחיה
של נתניה המוטרדת. אבל אנחנו יהודים. דברי נתניה בלי נשיקות
ותוך כדי דרישה מובהקת להסבר רציני. גם ישו יהודי, קטנה שלי,
אבל זה מסובך. דברי השכנה שהדביקה נשיקה על לחיה השנייה של
נתניה בקומה לעבר המטבח. לא ידעתי שאת נוצרית. דברי נתניה
שהשתמטה מזרועותיה של יונה ומרגלית והלכה שבי אחר שכנתנו. אני
לא, נתניה, מה פתאום. מכאן ועד השתתפותי המחודשת ברב השיח
איבדתי את החוט. לעומת זאת הצלחתי לארגן לי חיבור והספקתי
להסיק מסקנות חד-משמעיות. ובכן, פתחתי בקול שהיה זר לאוזניי
שלי, לא נוכל לתקן עוולות כי קצרה ידנו להושיעם. אולם יהיה לי
חיבור מעושר בניבים ואציג את העוני ברוב פאר והדר ריחניים.
נתניה הרהרה בעזרת ידיה ועיניה וקבעה, עמליה, זה גאוני ממש, את
יודעת, עוד תצליחי לעורר את כולם למעשים טובים, לצדק, מה אני
יודעת, תודה-תודה-רבה. יונה מחאה כפיים והעירה, אין פרס טוב
מלראות את המורה שלך הולכת למילון כדי להבין מה כתבת. איפה,
גיחכה מרגלית - הלא אני ירשתי את חבר מוריהן בבית הספר -, זו
תיתן את העשר בעיקר מפני שלא הבינה מילה. אל תקלקלו לי אתם,
באמת, אל תקלקלו לי. נתניה הייתה רצינית. אני אקרא קודם ואעבור
עם עמליה על המילים שאני לא מבינה, נמצא פתרון, החיבור יצליח,
והפתרון נמצא והחיבור הצליח. נקודה.
כעבור ימים מספר קוננה נתניה, אני לא מבינה בשביל מה לקחו
אותנו לטיול לראות כאילו את טחנת הרוח של משה מונטפיורי, הרי
שם דווקא רואים את העניים, ועמליה כתבה חיבור מרגש ומזעזע,
וכלום, דבר דבור על אופניו, ככה אומרים, לא מדברים על זה,  לא
קורה שום דבר, לא רוצים להבין, לא רוצים לדעת, לא רוצים לשמוע.
מגעילנים אחד-אחד. ואנחנו קטנות ולא יכולות לעשות שום דבר.
כשאגדל אהיה ראש ממשלה. לא. מה פתאום אני. יונה, את תהיי ראש
ממשלה.  
ובכל זאת - נוע תנוע.
איך, מה, מו, מי, החיבור המרגש והמזעזע עשה את דרכו אל החלונות
הגבוהים של משפחת ההארץ, קרי: תירוץ בכתב להתערבותם בעניינים
הסוציו-אקונומיים של עירנו עיר הקודש, למה ומדוע / לא נתת לי
בזה החודש / יומיים בשבוע, כך סיכמו אימא ושכנתנו את הפלישה
לחיי ואת הסלידה שעוררו בי, הלוואי-הלוואי-הלוואי שיהיה לפחות
עוד חיבור כזה, לא, הרבה יותר מרגש ומזעזע משלי,
נתניה התרתחה וקצפה נגדי, לא יפה עמליה, לא יפה מה שאת עושה,
הרי כלום לא יקרה לך, הרי רצינו לעורר עניין, מה קרה לך
בינתיים,
שלא חשבנו שזה יגיע אליהם, נתניה, זה בסדר שהחיבור יעורר עניין
אבל זה נורא-ממש-ממש-נורא שיגיע לידיים שלהם, וחוץ מזה, מי
בכלל נתן רשות להעביר את החיבור המסכן שלי לידיים פרטיות,
ובפרט לידיים המאכריות שלהם, מילא שישמעו אותי שרה בקול ישראל
אבל אצלם אני באמת רוצה לדעת מה חטאתי ומה פשעתי באמת,
תירגעי עמליה, יש עוד כמה מועמדים למישוש סיפרה מרגלית, סגרה
את דלת הכניסה אחריה,
אז שימששו את האחרים, לאוכפת לי, רק לא אותי, מה הם חושבים
להם, שאני מה, אני לא בננה בשוק שממששים כדי לדעת אם כדאי
לקנות קראתי בכעס, ואז הבנתי, רגע מה אמרת שאלתי את מרגלית
שנעלה את הכניסה, בדקה אם מישהו בחדר המדרגות, השטח פנוי
הכריזה, אין אוזניים לכותל לפחות ברגע זה, אני קפצתי לקראתה
וחיבקתי אותה בשקיקה, בינתיים הגיעה יונה, ניסתה להיכנס, היי
מה קרה פה, מה קורה שמענו אותה מנסה אצל השכנה, צלצלה אצל שתי
הדירות, רגע רגע לא שמענו אני באה תמתיני מה עשיתי עם המפתח נו
הנה, מרגלית פתחה, יונה נעלה ושאלה אותי שמעת, עוד לא בדיוק,
לא הספקתי לספר הסבירה מרגלית, נשב כולנו ונקשיב יפה הציעה
השכנה,
לפי החיוך שלך יונתי, משהו פיקנטי עד למאוד עומד להישמע כאן
ועכשיו, ספרי את מרגלית, את היית שם ושמעת את הפרטים, אין
התנגדות, החלק המעניין והפיקנטי ראשון לכול, יש חיבור עוד יותר
מרגש ועוד יותר מזעזע מזה של עמליה, ומי לדעתכם בעל המאמר, יש
לכם שלושה ניחושים, רק לא את, יונה, את כבר יודעת - ניחוש אחד
יספיק אמרתי משוחררת, ובאמת לא היה קל מזה, ניחוש ראשון, חיבור
מאת ההארץ עצמה, השכנה הביטה באימא, אימא הביטה בשכנה, אני
מיהרתי לעצור כל מילה שתיאמר לגנותה, היא מסוגלת, יש לה
מילונים, מלאן מילונים, של האבא, ומבחינתי אם כתבו לה או היא
כתבה בעצמה זה היינו-הך, העיקר שלא יניחו את הטלפיים שלהם על
הצל שלי אפילו,
נתניה איבדה את סבלנותה, טוב ויפה, אז מה הלאה אני רוצה לדעת,

ובזמן שמרגלית סיפרה את הפרטים אימא והשכנה הכינו ארוחת ערב
וישבנו לאכול כדי להקל על עיכול הפרטים, כלהלן:
זוג ההארצים החליטו לתת חסות למבצע צנוע, נניח
של הכנת סלסלות מלאות כל טוב הארץ (שההארצים יממנו מכיסם)
ובזאת הכריזו גם על תחרות נוספת
הפעם סיפור קצר על קבצן כלשהו אמרה יונה,
העיקר לא לנקוב בשמו בשביל לא לפגוע ברגשות הדגישה מרגלית,
מותר להמציא מהראש הוסיפה יונה, לא חייב להיות מישהו בשר-ודם
פירשה מרגלית,
ובמוסף של הארץ של יום-שישי אחרי חלוקת הסלסלות  האירה יונה את
עינינו,
וגם אחרי שיקראו את כל מה שיישלח בשביל התחרות השמיעה מרגלית
באוזנינו
(הפסקה לאו דווקא דרמטית, היינו משועשעות ולעסנו בקפידה יסודית
כל מה שנכנס לפה)
נו אז מה יקרה דרשה נתניה לדעת,
יפרסמו את החיבורים ואת הסיפורים הטובים ביותר אני מתארת לי
אמרה השכנה
מה איתך צחקתי וסגרתי מיד את פי המלא בלי שמילאתיו מים, הרי לא
היה מקום ולו לטיפה זעירונת פיצי-פיצי-פצפונת-קטנטנה, בלעתי
הכול בגבורה
מרגלית ויונה הניפו מזלג
יונה כמו עזרה לי בבליעה והדגימה
ככה, נו, יופי
ועכשיו קדימה עמליה
יופיעו צילומים שלהם מכהנים בראש המבצע והוועדה והמלאכה
והחלוקה ניחשתי-אמרתי
ובחברת העניים המסכנים אמרנו יחד בלי יוצאת מן הכלל.
ההתלהבות שניצתה בעיני נתניה כבתה בהידלק נורת יורקא/מצאתי,
אמרתי לכם, מגעילנים אחד-אחד, הייתה קרובה לדמעות עלבון, הרי
זה נורא משפיל, את העניים זאת הכוונה שלי, כן נכון נתניה, אבל
זה לא ייגמר ככה, ומרגלית סיפרה מה הייתה תגובתם של הורי
הידיעות-אחרונות, לשמור על צנעת הפרט, צילומים בבקשה, כמה
שתרצו, רק לא עם העניים עצמם, מה שהקטין את המוטיבציה אצל
ההארצים, אבל יצר התחרות של מר ההארץ גבר והסכים לתנאים
אבל תלכו תדעו מה יופיע בעיתונו, הוא מסוגל למצוא את הפרצה
ולהתגנב. המאפיה של בעלי הצווארון הלבן.
שמענו. ככה שיהיה בסדר כמו שאומרים,
זאת אומרת שאלנו את השכנה ואת אימא, בעלות פסק הדין שהושמע
בחדרי החדרים של מטבחוננו,
זאת אומרת שלא לילד הזה פיללנו.
לא.
אז לאיזה ילד כן פיללנו שאלה נתניה.
תגיעי בעצמך נתניה, הרי את רצית שנעשה משהו.
נתניה נראתה כמו ציור של ולסקס שנגנז, האינפנטה אמנם אבל ברגע
עצבות, לא לפרסום. הרימה את שתי ידיה, כיסתה בהן את הפנים, אוי
באמת, השאירה אותן תומכות בצדדים, המרפקים כלפי מעלה, קלקלו לי
את הרעיון, נאנחה, אני חשבתי שזה יעבור לעירייה לפחות, לאיזה
משרד, שיעשו משהו רציני כדי לשנות את המצב ענתה הקטנה שלנו.
אני מבינה מה הם רוצים הוסיפה, הם רוצים לעשות משהו
בומ-בומב-בומ-  
אימא נחלצה לעזרתה, בומבסטי,
כן נכון, משהו גדול ומרשים כמו פצצה נדמה לי, אבל מה זה אני לא
בדיוק יודעת,
לא נורא, השכנה חילקה פירות, להשכלתך המתפתחת תדעי לך שזה אחד
השמות של פרסלזוס,
ממבמבמבמ המהמנו תוך כדי,
פ-ר-סל-זוס, בומבסט פרסלזוס פירטה, שכל שמותיו הפרטיים היו
בומבסטיים לא פחות מרעיונותיו, ומשם זה התגלגל,
ממבמבמבמ,
במאות החמש-עשרה ושש-עשרה,
ממבמבמבמ והפנמנו,
זאת אומרת שדווקא עשיתי שימוש טוב בבומ-בס-טי עיכלה נתניה,
חשבה, פכרה אצבעות, אבל גם לאחרים אין רעיון טוב יותר העירה
האינפנטה העצובה של ולסקס, אז לא יהיה אסון אם אנחנו נעשה משהו
צנוע, בלי תחרויות, בלי נותני חסות.
שום דבר לא יהיה בלי נותני חסות, נתניה, כל משהו צנוע עולה
בכסף רב
אבל בכל זאת, יהיה פחות בומ-בס-טי למשל אם נעביר את הכדור למר
ידיעות-אחרונות הציעה,
זו הקטנה גדולה תהיה הכריזה יונה, את יודעת נתניה, זה רעיון
מצוין, ככה נוכל אפילו להקדים אותם
כן נכון יופי אבל איך נתארגן כולנו שאלה נתניה, הרי הם לא
שייכים למאפיה של הצווארון הלבן.
אימא והשכנה צחקו מכל הלב
ויומיים לאחר מכן ישבנו בשעת ערב מוקדמת בחברת
הידיעות-אחרונות, הוריה ואחיה, בדירתם
אחרי שטיפסנו-טסנו על המדרגות הישרות-כמו-סולם-יעקב,
אחרי שהתפעלנו מגינת הגג המטופחת, הנוף, המשקאות המרעננים
משיבי הנפש והנשימה,
ואחרי שהשכנה אמרה, מדרגות כאלה כבר לא לרגליים שלי, לא בקצב
של הבנות,
ואחרי שמרת ידיעות-אחרונות ביטלה ונפנפה את דבריה, על מה את
מלינה, את נראית נפלא לגילך, נו טוב לא התכוונתי שיישמע ככה.
חיוך מביך מהול בהתפעלות.
לא רוצים צרות, זה בטוח, לא פלגיאט חלילה, לא תביעה, לא מלחמות
יהודים, ולנתניה הממצמצת מאז פלגיאט הסביר מר ידיעות-, כך
מכנים גנבה ספרותית, גם סתם-גנבת רעיונות, ומלבד זאת, אנחנו לא
יכולים לממן את כל הסלסלות, אנחנו לא מיליונרים, אתם רואים,
ניע ראש של הסכמה
[שלא-בדיוק התקבלה בברכה אצל מרת ידיעות-אחרונות]
אבל בכל זאת, מה כן נעשה, אין לנו רעיונות אחרים העירה
הידיעות-אחרונות, לי יש אמרה נתניה, אל תסתכלו ככה התחננה, זה
נורא מביך אותי, אני יודעת שבקיבוצים חוגגים בר-מצווה לכל
הילדים ונותנים איזו מתנה זהה לכולם, אפשר לעשות משהו דומה, רק
לילדי בית הספר
אבל-  פתחו בני ידיעות-אחרונות בהסבר סוציו-אקונומי שנקטע
באבו, ניחשנו שהתכוונו ליידע את נתניה על אודות עובדות שוליות
[כמו למשל שהילדים העניים מועברים לבתי ספר אחרים],
פנייה ימינה, פנייה שמאלה, בלי קשר לשום-כלום אני מבחינה
בהתעניינות כאילו נושאית וכאילו מקרית אצל שני הבנים למשפ'
ידיעות-אחרונות, אני שומעת:
כי למען האמת לא חסרים מיעוטי יכולת בבית הספר, דברי הבן הבכור
שתוך כדי כך משנה מקום ישיבה וכאילו קרב כדי כאילו להסכים
לדברי נתניה היושבת בגנים, סליחה, בגינת הגג, צמודה, נתניה,
ליונה אחותי הגדולה, סומק עדין על עור האפרסק בבוסתן אצל אחותי
הנ"ל
אלא שעליי להניע את עיניי בקצב מהיר יותר כי הנה-גם-זה-בא, זאת
אומרת השני לבית ידיעותינו האחרונות הפסיק לנשום, כנראה, כנגד
כל הסיכויים, כנראה, כי הוא נראה כאילו הקפיאו את תמונתו בזמן
הקרנת הסרט שאני רואה לנגד עיניי, ממש-ממש כרגע, אבל אחרי
שהקפיאו אותו והנציחו את המומנט הגורלי שבו הוא גילה את אחותי
מרגלית
[אשר לגנותה ייאמר כי טרם בשלה לגנים גינות בוסתנים ופריחות,
מה יהיה מה יהיה, זה הרושם שלי בכל אופן, מה יהיה אם יהיה]
[אז ככה היו מדברים עליי אילו אני ניסיתי לעצור את הנשימה לזמן
ארוך כל כך]
[ומאי-שם אני שומעת כי-]
מסכים לדברייך, יש, ולא רק ילדי העולים החדשים-
[ואלה כבר דברי מר ידיעות-אחרונות, תראי עמליה מה קורה כשאת לא
מקשיבה לשיחה, נו-נו-נו, אני חוזרת להיות ילדה טובה ומחונכת
היטב],
קשה-קשה, הרבה יותר מעניין לעקוב אחרי ניסיונותיהם של שני  בני
הידיעות-]  [ואחרי יונה הנרגשת] [ואחרי מרגלית המנמנמת לה
עדיין, אז זאת היפיפייה הנמנמנית], [ומה עכשיו הפסדת עמליה
כדאי שתקשיבי] [עמליה, עמליה,] [השכנה מעבירה אליי תנועת יד
קלה של בנות ברית סודיות, גם היא ראתה תודה לאל, ואני ואוזניי
שומעות]
הכול טוב ויפה, אבל מי יקנה מתנות לכולם, אמרנו כבר שאנחנו לא
מיליונרים, אז מי כן יממן שאלה מרת ידיעות-, אז כאן צריך לחשוב
ולאלתר התערבה השכנה, הבסיס הוא שחשוב,
נשב עד שיצא עשן מהארובה הציע האח הבכור הנעול בבוסתן של יונה,

אחיו טוב הלב שב לחיים ומיהר להסביר לנתניה שכך בוחרים
באפיפיור וכך נוהגים האינדיאנים,
אני יודעת אמרה נתניה (וקלקלה את סיכוייו לטפח אותה ולהראות
למרגלית הנמה כמה קרוב הוא אל לבותינו) [לי אישית היו ספקות,
מתי יצא העשן, מתי נצא אנחנו, הרי ברור שלצעירים האלה לא בוער
לסיים את הדיון],
ולפני שהבישול העדתי היה ללהיט,
ולפני שנידו את העישון ואת עושי עשנו,
ולדאבון לבם הגלוי של שני פרחי החיזור,
יצא העשן מארובת הקמין של משפחת ידיעות-אחרונות, בלי קשר
משפחתי לחגיגת בני המצווה בקיבוצים ובכל זאת היה בו הרבה מן
השוויוני,
נקבעה חצר בית הספר כמקום אידיאלי לפיקניק בית-ספרי,
שהועתק לגן-סקר אחרי מחשבה שלישית או רביעית,
נקבע תאריך ליום שישי האחרון באותו החודש,
למחרת הופיעו בבית הספר עלונים צבעוניים בכמויות מסחריות
שנחטפו בהתלהבות, מה זה, מה רוצים, מה מוכרים, תראו תראו, היה
אפשר לקרוא בהם על תחרויות רבות ומגוונות, ביניהן על הבישול
המפתיע ביותר בעזרת החומרים הפשוטים ביותר, העיקר כושר ההמצאה,
מר ידיעות-אחרונות גייס מישהו מהמחלקה לחינוך ולתרבות של
העירייה, ניסיון ראשון לאינטגרציה ושמו מי זוכר אותו, אבל מה
זה חשוב, העיקר
מי ייתן את הדעת על יוזמת ההארצים, העיקר
מי יחשוד בכשרים, הרי עיריית ירושלים אינה שייכת לעיתונים או
לעיתונאים כלשהם.
ועיקר העיקרים: מי זוכר את החיבור שלי.
אני כמו מרת ידיעות-אחרונות, קצת נעלבתי וקצת פחות מזה הוקל
לי.
(הייתי אגוצנטרית לא-קטנה.)
מילא. יש אלוהים.
בעניין זה.
כי האלוהים לא טרח לבוא לעזרי בעניין שלי, קרי: מעקב אחרי שני
בניה של משפחת ידיעות-אחרונות (אולי אלה כבר צאצאיהם, הלא
מדובר בידיעות-אחרונות-אבל-אחרונות-ממש-וטריות-מאוד) ושתי
אחיותיי - מרגלית עדיין בבית הספר היסודי אבל במערכת שעות של
הגדולים, יונה כבר בתיכון.
והידיעות-אחרונות שבכיתתי לא ידעה על הדפים הפנימיים
והמעניינים שנמצאו בעיתון שלה-עצמה, אפילו נכתבו אצלה בביתה.
עדיף כך, למען האמת, שיקרתי לעצמי תוך כדי התאכזבות ממותנת,
השכנה בחנה את פניי יותר מפעם אחת, הסתפקה בהחלפת מבטים
תמימים,
הפיקניק הצליח, תקדים נשכח-מלב של המימונה,
כר נרחב להצצותיי בלי לפגוע בזכויות היוצרים,
גן-סקר היה מלא,
מחלקת החינוך נידבה גביעים לזוכים במקומות הראשונים, כמה בתי
עסק תרמו סחורה טובה,
הסבר מאת הבכור לבית הידיעות- כאילו לנתניה, תודה לאל היא כעת
האינפנטה של ולסקס בציור שמותר לפרסום, יונה נצמדה אליי, ולמען
האמת, אני הסמקתי, נתניה נראתה מקסימה ולא חשדה בשום דבר, גם
הכלים היו תרומה של כמה פירמות, ובאומרו כך התיישב בסמוך לה,
כאילו, יורד להם מתשלום המסים וזאת פרסומת חינם, אלה דברי
הרחבת השכלתה של נתניה שניתנו על-ידי הבן השני שהתיישב ליד
אחותו מחוסר ברירה ומקום, כי מרגלית ישבה בצדי השני, נמה לה את
מאה שנותיה כשנת יופי אחת ארוכה ובדוקה, אז זה בסדר, דברי
הידיעות-אחרונות עצמה שאינה מבינה מה קורה ומשתפת פעולה,
מאושרת ששני אחיה בחברתנו, אבל לא לאורך זמן, מה לעשות, אלה הם
החיים, צריכים לעזור, המעדנים היו ברמה בינלאומית על אף
החומרים הזולים,
משפחת ההארצים הופיעה לבושה במיטב בגדי הספורט-אלגנט שברשותה,
משמע לא-נוח, ישבו על הדשא בפרצופים טעוני פליאה, מה, למה לא
אמרו לנו, היינו מביאים כיסאות ספסלים ושרפרפים, מי יכול
ליהנות ככה, אני בוודאי אמרתי בלבי ובלבי בלבד, לאחר דקה או
שתיים הבן הגדול רץ למכונית, הביא כיסויים ושמיכות פיקה, ניגבו
את האזורים הרגישים במיאוס בולט ואצילי [אני במצוקה אמיתית,
אסור להקרין שני סרטים על אקרן אחד, אחרי מי לעקוב, אז אחרי
אלה], רגליהם לא הסתדרו להם, ידיהם לא הסתדרו להם, שני בני
הידיעות- צצים, קרבים, חוזרים למלאכתם [חבל, אבל גם זה סרט
טוב], התסרוקות של שתי ההארציות לא הסתדרו להן, המפיות העדינות
שבידיהם המגמגמות לא עזרו להם, מרת ההארץ עשתה תנועה פתאומית
בראשה ואב ובנו קמו, שוב הליכה למכונית, הפעם חזרו כשבידיהם
מגשים גדושים, תתכבדו, תתכבדו באו אלינו לשתפנו במרכולתם, לא
יקירתי אל תחששי הסבירה מרת ההארץ לידיעות-אחרונות, מובן שזה
לא מעשה-ידיי, אני לא מסתדרת עם בישולים ואפייה, מה לעשות,
הידיעות-אחרונות שמרה לעצמה את הצעתה המלומדת בנוגע למה לעשות,
אבל יש מלאן אוכל נשמעו כמה קריאות מקורבנות אחרים לאדיבותם,
אין דבר, גם זה יש, זאת התרומה שלנו, לא יותר מכך הסביר מר
ההארץ [משועשע לך תדע ממה, הלא הם היו בדיחת הפיקניק] [אם כי
היו משפחות נוספות שנראו מגוחכות אף הן], שני הורי
הידיעות-אחרונות הוסיפו להעסיק את בניהם במטלות שהרחיקו את
פרחי החיזור מפיסת גן העדן הנכסף שחתרו לקראתו בכל תירוץ אפשרי
[והיו בשפע, תשתתפו בנות, למה לא,] [מעניין אם כל אחד מהם יודע
על השני] [לא, הרושם הכללי מצביע על לא מה פתאום], נו טוב, לא
חסרנו אירועים משמחים,
תראו אותם הודיעו שתי הבודי-לושין והצביעו לעבר ההתנסויות
המאלפות שחוו מלקקי הדבש ומלחכי הפנכה, באופן לא-מפתיע היו
חייבים להתיישב אלה לצד אלה, כל הסלתה-ושמנה, תמונה מעניינת,
חינוכית,
כיצד למחות את קצות זוויות השפתיים,
כיצד להשיל פירורים טורדניים,
[אוי ואבוי, אוי ואבוי, צנח לו זלזל, צנח לו זלזל,]
כיצד מביעים ס-טיס-פק-ציה ושובע,
בני הידיעות-  עלו על הגל שלנו ברצון רב ועסקו בפנטומימה כאילו
לבדר את אחותם ואותנו, יונה התרווחה לידי, שלא יהיה מקום פנוי,
הסומק פלש עד אוזניה וצווארה, ומרגלית עדיין נמה, זה כבר מתחיל
להדאיג, או לא, לפחות שני הסרטים היו לסרט אחד, יותר קל לי
לעקוב, הנה הדגמה בהילוך חוזר,
כיצד משחררים גיהוק מיוחס,
כיצד מטפלים בראש הסיגר, כיצד מציתים סיגר, האהאהאאה הנאה
צרופה כמובן,
כיצד מאפרים (את אפרו),
די בנות לא יפה לצחוק, עוד ישמעו אותנו התחננה האחראית למצבה
העדין,
אז מה, שישמעו, סיפרנו בדיחה,
כן אבל איזה,
מ'ז'חשוב, צנח לו זלזל,
שני הבנים נקראו לדגל וניגשו אל התורן, יונה מרגלית ונתניה קמו
ביוזמת יונה, כדאי שנשב עם החברים שלנו, בואי נתניה נתפזר, לא
יפה שלא היינו כמעט איתם, נתראה בסוף הפיקניק, ועדיין יש מה
לעשות בו [נו טוב, סרט אחד בא על סיומו אבל לא כתוב סוף],
השכנה ניגשה אל השביעייה שלנו, נו תגידי לנו את, חקרה אותה
הידיעות-אחרונות, מה דעתך על כל הנימוסים האלה, נו-נו-נו, עוד
ייאמר עליי שאני משחיתה את נפשותיכם הרכות, אסור לי לומר שהם
סנובים ותו-לא אמרה בקול סמכותי,
ההארץ נראתה באה לכיווננו,
אני ממשיכה את הסבב הודיעה השכנה,
אפילו היא בורחת מזאת אמרו השתיים ההן,
אין מה לעשות נאנחנו,
תגידו בנות אולי יש לכם איזה רעיון מה לעשות, כולם אוכלים
כאילו יצאו מהמחנות פתחה והתיישבה והמשיכה, משעמם אותי נורא
לראות את העמך הזה, אמה הצילה אותנו, בואי יקירתי, אנחנו
מתכוננים ללכת, מה, כבר, הרי כרגע אמרת שאת משתעממת העירה
הידיעות- מסוף הסיגר שאכלה, ההארץ לא הבינה, האחראית למצבנו
אמרה לה ההורים שלך ממהרים, אויייש נכון, יש לנו פרמיירה הערב,
שכחתי, 'ני לא חושבת שיש לכם כרטיסים, אספר לכם ביום ראשון,
איזה פרמיירה בראש שלך, הרי אין בשישי בערב נגסה
הידיעות-אחרונות עלים עם משהו, זה משהו אקסקלוסיבי, אספר לכם,
מבטיחה, הם, נו, לא-יאה להם להשתתף במשחקים של פחותי העם
סיכמנו והסכמנו בינינו, חבל, יכולנו ליהנות מכל מיני שטויות,
אז נראה כאלה אצל האחרים אמרה האחראית למצבנו,
מצאנו קורבנות נוספים,
ראיתי שלא יוכל להתחדש שום מעקב תצפיתי על אלו ואלו שעניינו
אותי, מילא,
לא נורא נתניה, אני יודעת שרצית משהו אחר ניסתה יונה לנחם אותה
אחרי כל החגיגה, אבל לא היו השפלות וברוב התחרויות השתתפו
כולם, ולא הייתה אפליה. וגם זה משהו. וראינו כל מיני אנשים
מצחיקים הוסיפה מרגלית. וזה באמת היה משהו. פתיחת דברי נתניה.
לא הפסדתי כלום, ראיתי ה-כ-ו-ל. יונה נדאגה לשניות מספר. לא.
אין מה לדאוג. ולא חשדה בי, למזלי. המשכנו בשחזור הפרטים של
עשוקי הפיקניק, הלא נגזל מהם תשלום הולם ותשלום בכלל. אולי בכל
זאת לא נורא. וחוץ מזה, עוד יהיו לנו רעיונות. הנהון נמרץ של
האינפנטה שלנו. וכשאת תהיי ראש ממשלה, יונה, יהיה בסדר
על-באמת.        

תקופת מה של יובש. יונה בלי סומק. מרגלית - עדיין כרגיל. מצאתי
הזדמנות להימצא ביחידות עם השכנה. שקראה את כוונותיי להשכיל
בנושא הברית הסודית. תגידי לי את, עמליה, בשביל מה את רוצה
לשמוע דווקא ממני, הרי אני יודעת בדיוק מה שאת יודעת, ואין לי
כמה זוגות עיניים רזרביים שמטיילים להם על דעת עצמם. ואת לא
תשאלי את יונה. חלילה לי. רק זה חסר לי. אחותך הייתה שקועה
מאוד ברגשותיה ולא ראתה שהיו צופים לסיפור. אולי יונה סיפרה
לך. קל לי לשלול את האפשרות כי אחותך לא סיפרה לי דבר וחצי דבר
בנידון, אבל אילו כן, הייתי שומרת את סודה כפי שאשמור כל סוד
שיסופר לי באשר הוא. כן, מזה חששתי. פתאום הרגשתי מועקה. עמליה
מה איתך את נראית מוטרדת. כי אני מוטרדת. ממה. מהעוני שלנו.
אולי יונה ומרגלית הפסיקו לעניין אותם מפני שלהם יש הרבה יותר
כסף, לא כמו למיליונרים אמיתיים, אבל לעומתם אנחנו ממש עניות.
והם משכילים ואימא שלנו אנאלפביתית. השכנה בלעה רוק, או סתם
כחכחה בגרונה.
המשכתי לדהור על סוס פרוע והרגשתי בסכנה, אפול ואשבור את
עורפי, ודי.
את מבינה, יכול מאוד להיות שההורים שלהם ראו כמונו שהבנים
התעניינו ביונה ובמרגלית ודיברו איתם והסבירו להם שזה רעיון
גרוע כי שידוך איתנו זאת אומרת עם יונה ומרגלית יהיה שידוך לא
טוב להם כי הם ילדים למשפחה טובה ממש הרי זאת משפחה של אנשים
משכילים ובעלי אמצעים בסופו של דבר יש להם גינת גג ויש להם
מלאן מקום בסלון ויש להם מכונית והבנים עדיין צעירים וזה יעבור
להם והם עוד יתאהבו בבנות מקסימות שיתאימו להם כמו כפפה ליד
בכל המובנים קודם כול במובן של השכלת ההורים ואולי קודם כול כי
יהיו להם אבא ואימא ולא רק אימא גרושה שננטשה והאבא יהיה משכיל
מאוד וכמובן שהאימא לא תהיה מפגרת אחריו והם יהיו זוג מאושר
מאוד מאלה שחיים באושר ועושר אלא אם האבא נהרג באחת ממלחמות
ישראל או
אויייששש מה את עושה לי
זה כואב נורא
אויייששש עמליה די למען השם.  
בסדר. רק אל תציקי לי.
השכנה הושיבה אותי, התיישבה לידי, ליטפה אותי ואמרה, קודם כול,
תדעי לך שאין לי צל צלו של צל של ספק שלא יהיו חסרים לכם
מועמדים ראויים, ואת בעצמך הספקת לראות את המחזרים של יונה,
ולא חסרים לה ברוך השם.
לבושתי וכלימתי נזכרתי באירועים שאירעו לא לפני זמן רב, כך
שאמרתי נכון בהכנעה מלאה.
ושנית, זה בא והולך. כן, כמו שאת שומעת. מתאהבים, מתלהבים,
נרגעים, ולעניינים אחרים.
אבל ככה לא נתחתן אף פעם הערתי מסויטת.
השכנה צחקה. תתחתנו, תתחתנו, יגיע היום שזה יבוא ולא ילך. כפי
שנראים הדברים נכון לעכשיו, עוד לא הגיע היום המיוחל, וזה
הכול. ואחרון-אחרון חביב, ההורים לא ראו שום דבר, אפילו חברתך
לכיתה לא ראתה שום דבר, ותסכימי איתי שהיא חטטנית יותר נועזת
ממך. גם זה נכון הסכמתי שוב בהכנעה המתאימה.            

ואז הגיעה אלינו המצחיקונת עם העגילים שכמו יצאה מספר-הילדים
הידוע.
יתומה, עם כלוב ציפורים שיכולנו לראות מן המדרכה, שתי דודות
רווקות טיפלו בה ובבית, הייתה מביאה כריך עבה שלא-יאמן לארוחת
עשר, בימים הראשונים לבואה לא התאפקנו והסתכלנו על דרך אכילתה,
אני לא הייתי מצליחה להכניס לפה, זה כל כך עבה, ועוד לנגוס, זה
צריך להיות קשה, אמרו שתי הבודי-לושין, ההורים שלי מכירים את
השכנים שלה, עברו מתל אביב סיפרה האחראית למצבנו, ההורים שלה
נהרגו בתאונת דרכים לפני ארבע-חמש שנים הוסיפה המצבנו אחרי
ימים מספר, לחרדתי ראיתי ראש שהיה דומה להפליא לזה של האמצעי
לבית ידיעות-אחרונות ובסמוך לו הבחנתי בראש שדמה להפליא לזה של
הבכור לבית האחראית למצבנו [הלוואי-הלוואי-הלוואי שרק הדמיון
הפרוע שלי אחראי למצבי-שלי, עמליה, אבל לא] [ושוב איבדתי את
חוט ההכלבה לשיחה], היא עונדת את העגילים של אימא שלה, הם לא
עולים חדשים, הם כבר ותיקים, הדודות מורות פרטיות סיפרה אחת
מהשתיים, מתפרנסות לא רע [איפה מרגלית, נו באמת איפה מרגלית],
אז למה שולחים אותה עם לחם כזה עבה, של עניים, שאלנו, [זאת
אומרת עליתי למסלול ולא עוררתי חשדות  אצלן], מסתבר שהדודות לא
יודעות מה לתת לה, לא למדו פה בארץ, ידיעה שמסרה
הידיעות-אחרונות, הנה האח היקר שלי, יופי, אחזור איתו הביתה,
גם האח שלי כאן, בינתיים השיחה לא פסקה, שני האחים המתינו
לאחיותייהן וניהלו שיחה עצלה, כאילו-כאילו נו [יד לפה הייתה
אומרת נתניה],
הדירה שכורה, רצו שהילדה תלמד אצלנו אמרה האחראית
מרגלית חיכתה לי עם נתניה
שני הבנים התעלמו ממנה
ופנו אל האחות הקטנה שלהם. בואי יש מה לספר לך.
למחרת נודע לנו כי-
הן אמנם גרות כרגע בשכירות  אבל יקנו באזור, האזור נראה להן
בסדר, הילדה תלמד בבית הספר שלנו גם בעתיד, מישהו צריך להגיד
לה שתביא לחמנייה, לועגים לה, היא נראית כל כך לבד-
אבל חששנו להתקרב. גדול עלינו. יתומה, יוצאת דופן. נקייה,
מסודרת, לא הצלחנו לראות הרבה מעבר לתלבושת האחידה, מחברות
טיפ-טופ,
זה לא יפה, צריכים למצוא דרך אליה, ככה אומרת אימא שלי אמרה
הידיעות-אחרונות [רק אלוהים יודע כמה קשתה עליי שתיקתי, כך
שהצטרפתי לשיחה], כן נכון אבל איך, הרי אין לנו תירוץ כרגע,
עוד יהיו, שיעורים, מי יודע, היא טובה באנגלית העירה האחראית,
והדודות שלה יודעות לעבוד עם ילדים,
אימא הקשיבה להסתבכויות שלי בסיפור [לא גיליתי לה כי אלה נבעו
מתמונות שהשתייכו לקטגוריה אחרת],
זאת הפרנסה שלהם, עמליה, הדודות האלה מתקיימות משיעורים
פרטיים, לא יהיה הוגן לבקש עזרה בלי תשלום-
ולא יוכלו לסרב, ירצו שיהיו חברות לילדה, כך הסברתי לחברותיי
למחרת,
לא חשוב,
לא חשוב מה,
לא חשוב,
הנה ידידתנו אמרתי כשראיתי את ההארץ משוחחת עם המצחיקונת
שנראתה המומה,
בואו בנות פקדה הידיעות, רצה-אצה והפילה ארצה את ההארץ שלנו,
מה קרה לך הזדעקה, מה קרה לכם שאלה
אחרי שהרמנו אותה בלי גינונים,
לא קרה שום דבר, סליחה, זה לא היה בכוונה התנצלה הידיעות-
כאילו התכוונה להתנצל, המצחיקונת הבינה דבר מה, חייכה, הקרח
נשבר, האחראית חזרה בחברתה מבית הספר והוזמנה להיכנס,
הדודות נראות זקנות נורא סיפרה למחרת, גם עייפות הוסיפה,
מהססת, ועם הזמן [ועם בצבוצי שני האחים האמצעי לבית- והבכור
לבית-]
נודע לנו שהיו נתונות בידי איזה סחטן שידע משהו מחריד אבל
ממש-ממש מ-ח-ר-י-ד על הורי המצחיקונת. השכנה זקפה אוזניים
וזקפה גבות, התעלמה מן המידע הסמוי שמסרתי בלי להדגישו, צקצקה,
נראה מה מתחדש לנו אצל המודיעין האזרחי,
כן, מישהו סוחט מהם כספים ומפחיד אותם עד מוות, ואינו מרפה.
נראה מה אפשר לעשות.
אפשר להבין למה הלחם העבה, לא נשאר להם גרוש. היקש לוגי בגובה
נתניה. לא תיקנו לה את הטקסט. מה יש, מותר לה. בינתיים
התיידדנו עם הילדה, ולא רק משום שנתבקשנו כל אחת בביתה, אבל
ההתקרבות לא עזרה - המצחיקונת לא השמיעה דבר. הם ממש עניות,
יונה, זה הרושם שלי, כך הערתי או הרהרתי לפניה, נקווה שהשכנה
תמצא פתרון. [בדיקה שטחית בפניה של אחותי הבכורה העלתה כי אצלה
זה בא והלך.] [ומזמן ויתרתי על ריגושים מאצל מרגלית. ובכן, מן
הראוי שארד מהנושא. ואתמקד בנושא שלי.]

הילדה-המצחיקונת הטרידה את מנוחתי. היו ילדות עם עגילים בבית
הספר. לא זה היה העניין. אבל לא ידעתי להצביע על דבר מה גלוי,
אפילו סמוי, בדמותה או בהתנהגותה. והרי חלמנו מדי פעם בפעם. מה
חלמנו, לשם מה הכיסוי אם אינו מכסה את הגלוי: אני עמליה חלמתי.
שנהיה יתומות עניות, יתומות מסכנות ועניות כדת וכדין, ושהדודים
מאמריקה וכולי וכולי וכל ההמשך הרגשני הידוע. המצחיקונת לא
נראתה מתאבלת נצחית. אבל לא שמענו אותה צוחקת. מכל הלב. מן
הבטן. תסתכלי יפה עמליה, תפסיקי לחלום חלומות יתמות, זה בכלל
לא מה שאת חשבת. ועוד פחות מזה. בכלל לא מה שאת רצית.
לילותיי לא היו קלים. עמליה מדברת בשינה הודיעה נתניה לכל
המעוניין,
את מסתובבת כאילו תפסו אותך על-חם דיווחה לי מרגלית על תדמיתי,

נשכתי שפתיים והתפללתי לאלוהים תעשה שלא יקרה שום אסון, בבקשה
ממך אלוהים, מתחרטת חרטה עמוקה, שבתי לישון שינה כמעט שלווה,
הטירוף עבר דירה.
גם המצחיקונת.
נעלמו.

מה זאת אומרת נעלמו, זאת אומרת השאירו דירה מסודרת, נקייה,
המפתח בתיבת הדואר, אבל שילמו שכר דירה מראש, אז מה, אם רודפים
אחריהם עדיף להתנדף, בלי עקבות ובלי בלגנים, מסכנה, ככה לא
יהיו לה חברות, לא, אף פעם, השכנים לא יודעים כלום, האחראית
למצבנו שידלה את הוריה לברר עוד, אולי בכל זאת יש עוד משהו,
השכנה שלך צריכה לברר, היא מכירה אנשים מכל מיני מקומות, השכנה
שלי מבררת, אם תדע משהו גם אנחנו נדע, אולם מה שהתקשינו לקבל
כעובדה לא נעלם, מה פתאום, אז זאת המאפיה האמיתית, ככה הם
פועלים תגידו שאלו שתי בודי-לושין מבועתות ושתי הילדות שלא
הוצגו, מה, עוד יתברר לנו שגם המאפיה של החלונות הגבוהים פועלת
ככה אמרה האחראית למצבנו והגניבה מבט דאוב לעבר
הידיעות-אחרונות, שלא נתנה אותות מצוקה עקב ההשערה הקשה, אבא
שלי ראה אותם סיפרה האחראית בשמחה, לא אמרו לו שלום, כנראה
מסתתרים, אבל מה יכול להיות מחריד כל כך, מה כבר עשו ההורים
שלה, הרי הם מתו, מה עשו שיכולים לסחוט את הדודות הזקנות האלה,

וחזרו.
(כך גם ההתעניינות של האחים האמצעי לבית- והבכור לבית-, לך תדע
אם בגלל מרגלית אם בגלל התעלומה עצמה.)
בעלי הדירה שמחו לקבל אותן בחזרה, לא הספיקו להשכיר אותה
בשבועות האלה, לא, שום תשלום חדש, ברוכים השבים.
המצחיקונת נראתה כאילו הייתה בטיול באילת, נינוחה, צל חיוך
וצל פתיחות על כלל הופעתה, שמחנו מכל הלב.
[אלוהים טוב שעזרת להן, אני מוותרת על המון בקשות אישיות, רק
שלא יקרה שוב עוד משהו כזה, אהיה ילדה צייתנית עד הפעם הבאה.
לא. זה לא מספיק. הרי אני ילדה צייתנית. למדיי. נדמה לי. נו
טוב, אז חייב להספיק עם כמה ויתורים שלי על חלומות פרטיים
מאוד. אילו הייתי קתולית הייתי יכולה להצטלב. אבל אני יהודייה
ואין לי מושג איך מצטלבים עם מגן-דויד. מילא. לא כדאי לי לברר
יותר מדיי, עוד יעירו לי שאני לא מאמינה בך אלוהים אתה אדוני
אלוהינו ואני מאמינה בך. שלא יהיו לך ספקות. ואני מקווה
שהסקרנות שלי היא לא חטא-כזה-גדול שיש לחשוש מפניו. הנה אלוהים
זה משהו שאני לא יכולה להבטיח כי לא אוכל לקיים. ועמך הסליחה.
אבל אתה אלוהים סולח לי על כך, זה כמעט בטוח, הלא אני סקרנית
כי נולדתי סקרנית.]
התעוררתי על רצפת המטבח, סקרנית כמו תינוק במסעו הראשון או
בבדיקה הראשונה שלו מה ולמה אומרים שאסור להכניס אצבעות לשקע,
מה זה חשמל בכלל, זהירות עמליה, זכרי שכמעט התחשמלת, והרי
קיבלת זרם חזק למדיי בכל פעם שפתחת בחקירות מחשמלות מעצם טבע
הנושאים. המסקרנים המחשמלים. עמליה את לא מתקדמת לשום כיוון.
אל תדאגי, תמצאי דרך. עמליה מה את עושה כאן קראה יונה
והתיישבה לידי, שתי נשמות הרפתקניות בחשכת המטבח המואר לאור
המקרר, 'ני לא יודעת, התעוררתי והתחלתי לחשוב, על מה, על מה
קורה עם המצחיקונת ועם הדודות שלה, ככה-סתם נעלמים אנשים,
ככה-סתם מופיעים, לא נעים לחשוב על זה בחושך במיטה, בגלל זה
באת ופתחת את המקרר, אולי, אבל יונה מישהו חייב לדעת מה קורה,
מה יקרה להם, מה איתך
עמליה, קומי, את תמיד מקדימה אותי, אימא עמליה חולה, אימא
אאאייימממא בואי, עמליה לא זזה,
זה בסדר נתניה, עמליה בילתה לילה סהרורי והיא עייפה
לא ידעתי שעמליה סהרורית התפלאה מרגלית
אני לא, סתם הסתובבתי
איפה
במטבח
כמה אפשר להסתובב במטבח
אין לכם מושג, הרבה-הרבה מאוד. אני הולכת אל השכנה, אולי היא
עוד בבית, אני חייבת. רק שנייה נתניה.
אבל השכנה כבר הלכה. פיהקתי. בואי נתניה, נלך עם מרגלית.
אם לא תזדרזו לא תלכו איתי, 'ני לא אוהבת להגיע בדיוק עם
הצלצול.
תגידי את האמת, את לא אוהבת להפסיד את הרכילות על-הבוקר.
שיהיה, העיקר תזדרזו.    
הידיעות-אחרונות האמצעי הגיע בלוויית הידיעות-אחרונות, הבכור
לבית האחראית למצבנו גרר את האחראית המפוקפקת למצבו הגלוי.
מרגלית אמרה את הבוקר-טוב המבאס ביותר בשביל שני עלמי החן
ונכנסה בחברת שתי אחיותייה לחצר בית ספרנו התמים. יש לעבור
לעניין אחר לעסוק בו. אין ברירה.  

מר ידיעות-אחרונות משוחח עם השכנה.
לא - לא ציפיתי לכך כבתור עניין אחר לעסוק בו.  
תפסנו אותם על-חם, הווה אומר: בלב השיחה בלב-לבן של שעות
הצהריים בלב השיגעון של בן-יהודה ביום שישי. עקבנו אחריהם,
הידיעות-אחרונות מופתעת ומאוכזבת יותר ממני, אם אבא שלי יודע
משהו היה צריך לספר לי, מ'ת מסתכלת דרשה כאילו לדעת מהאחראית,
הם לא מנהלים רומן, לא, לא חשבתי על זה, אני בודקת שלא יעמדו
מול איזה חלון ויראו גם אותנו, לאן הם הולכים, ששש-  ששש-  שלא
יגלו אותנו, חצו את המלך ג'ורג', נכנסו לאגריפס, הם מקצרים
לכיוון המשטרה ניחשה בתו של מר ידיעות-, אבל לא, החליפו רשמים
רציניים על פי הבעותיהם, אמרו שלום, בואו נברח, הם מתפצלים,
אני הולכת אל השכנה, בואו, עמליה את השתגעת, ממתי את באה לשוק
בשעות כאלה, ועוד ביום שישי נחרדה האחראית ממצבנו העתידי, לא
השתגעתי, ואני מתה מסקרנות, אלוהים עדי שאני ממש-ממש מתה
מסקרנות, וחוץ מזה הרי לא עשינו שום דבר רע הסברתי לה
בהתחשבות, אין ממה לפחד, בואי, בבבווופפפ עד כאן בנות חמודות,
עוד תיפלו, בלשיות לא תהיו אבל לא זו הייתה המטרה שלכם, בואו
ואספר לכם בדרך הביתה, רק כמה דקות ואני בחברתכם. אני צריכה
מים אמרה האחראית מתנשמת בלי הפסקה. השכנה חזרה אלינו, קחו
תשתו, זה ישיב נפש למקומה מה שנקרא יסדיר את נשימותיכם. זה
נקרא הלב בתחתונים אמרתי בלי להתבייש כהוא-זה. נניח. ולאן ילך
משם. נחיה ונראה. נניח. עמליה תגמרי 'ת'שתייה אני רוצה לשמוע.
עלמת הידיעות-. תעלומת היעדר ידיעות. זאת לאוכפת לה כי היא
תשמע את כל המהדורה המורחבת התרעמה האחראית. גם אתם תשמעו.
קודם כול בקיצור נמרץ, ההרחבה לפי הצורך.
אכן נכון, הייתה סחיטה, אמת ויציב, הייתה סחטנות, אכן נכון אמת
ויציב היה-היה סחטן. ומעשה שהיה כך היה - לא היה. הגזלן המציא
מעשייה והביא קבלות, קרי: גזרי עיתונים מלפני המבול. לפיהם
הורי המצחיקונת שדדו-בזזו-חמסו-טרפו (מותר להוסיף שמות נרדפים
עוד ועוד) כל מיני זקנים תמימים. קשישים. הוא עצמו בן לזקנים
שרומו על-ידם. והאמת לאמיתה היא שהורי הילדה היו אנשי מסחר. מה
לעשות. הדודות לא ידעו מה נכון מה לא, גוננו על המצחיקונת,
סיפרו לה מעשייה אחרת (מי מסוגל לזכור כל כך הרבה שקרים, הייתי
נופלת עוד במעשייה הקדם-מעשייתית), הגזלן-השקרן-הסחטן טרח לפזר
רמזים, השיג לו משתפי פעולה תמימים שדיווחו לו על תנועותיהן של
שתי המלאכיות קצוצות הכנפיים ומרבות הרגליים, אבל הפעם נפל בפח
של עצמו, סוף-טוב, הכול-טוב. זאת אומרת. תרגום. זאת אומרת שמי
שדיווח לו דיווח גם לדודות. וגם למשטרה. היה סמוי קראנו בנות
השלישייה הלא-קדושה. ואנחנו מה מותר לנו לדעת ומה אסור לנו
לדעת. מה שתרצו. הייתי ממליצה שלא תביכו את חברתכם לכיתה. תנו
לה לעכל שהכול בסדר. אז רצוי שלא נספר. אהאהא.
למחרת בבוקר המתינו לבואנו שני עלמי החמד בלוויית שתי חברותיי
לכיתה - אכזבה: מרגלית באה מוקדם יותר, רק נתניה ואני באופק.
באין כיצד לסגת באלגנטיות, שיתפו אותנו בידוע להם, עם תוספות
שלא היו תוספתאות של ממש. מילא. מה לא עושים כדי לשאול
בביישנות אם אצלנו הכול בסדר. זה אצלם עוד לא הלך. מילא.
גם ההארץ באה עם סיפור, תוצרת ההארץ שלה, ונתנו לה לספר, הלא
מכבר למדנו שכדאי מאוד לתת לה להסתבך. לא ידעה בדיוק על מי
הסיפור. הבנו שאז, בפעם ההיא, כשהידיעות-  תחבלה והפילה אותה
ארצה,  סיפרה למצחיקונת סיפור דומה. והפעם פנתה אלינו כדי
להתרברב, תדעו לכם שאני יודעת כל מיני דברים ממקור ראשון. אבל
זה לא יופיע בעמוד הראשון של העיתון של אבא שלי, זה לא מכובד,
סתם לכלוך. זה יופיע בעמוד הראשון של העיתון של אבא שלך. את
רוצה לומר שזה יופיע ככותרת ראשית תקנה לה הידיעות-אחרונות.
כן. אחרי פרפורים רבים, אחרי צפרדעים רבות, אחרי שכל מיני בעלי
חיים חסרי חוליות ובעלי חוליות השתתפו במרדף אחר הפושע הנפשע,
אחרי ככלות הכול הצליחה ההארץ לספר סיפור שהתברר כסיפור על
שוטרים וגנבים. לא פצינו פה. התאפקנו בגבורה עילאית, בעיקר
הידיעות-אחרונות. ידענו כי שתי הבודי-לושין והשתיים שלא הוצגו
לא הבינו דבר, לא ידעו דבר, לא ילמדו דבר מכל ההסברים של
ההארץ, אין סכנה אורבת למצחיקונת. יפה, יפה סיפרת מלמלנו
בהכנעה. הארבע שלא ידעו לא ידעו את נפשן - ממתי הידיעות- שותקת
לההארץ. אבא שלך גדול אמרתי. ההארץ בדקה את ציפורניה וחייכה
בצניעות, אני יודעת. והלכה. מה קרה לך, בלעת את הלשון התנפלו
על הידיעות-. מה לעשות, הפעם תפסה אותי לא-מוכנה התנצלה
השתקנית החד-פעמית, אם כי אני חייבת להודות שלא הבנתי מילה, או
אני סתומה או. או. לא נורא, נעקוב בעיתונים. נייט. Nothing.
אין. ההארץ הגישה לנו את העמוד האחרון של העיתון שלה. תראו
תראו. מה נראה. איזה זקן בלה כיכב בצילום מלוטש, תיבת תכשיטים
פתוחה הצטלמה אף היא, עוד פריטים מספר, הכול מאוד פוטוגניים,
גם השוטרים. נספר בסוף שנת הלימודים נאנקה הידיעות-אחרונות
ונאבקה קשות ביצר התחרותיות שבה. אבל מי זכר. בסוף שנת
הלימודים.
             
לראשי היו כבר עניינים אחרים לעסוק בו, גם לבטני, ארך זמן עד
שהבנתי כי הסיוטים שהחלו פוקדים אותי בשנתי מקורם בביקורים שלי
אצל המצחיקונת, אבל לא אצלה בביתה אלא אצל השכנות שלה לכניסה,
דיירות קומת הקרקע אף הן. לא הלכתי לבדי אליה, בדרך כלל הייתי
בחברת הידיעות-  ושל האחראית למצבנו, והבחנתי כי גם זו האחרונה
הסתכלה בחרדות גלויות לעבר שכנותיהן של המצחיקונת ודודותיה.
כולם נשים כאן הערתי בהזדמנות, בדרך חזרה מאצלן ואחרי שהתרחקנו
דיינו כדי שלא ישמעו את מילותיי. כן נכון, אימא שלי אומרת שזה
בית ברנרדה אלבה, אבל שכחתי מה סיפרה לי אמרה האחראית. על איזה
בית אתם מדברות שאלה הידיעות-, על שתי הדירות בקומת הקרקע ענתה
האחראית, אני התכוונתי בעיקר על דירת השכנות אמרתי, ראיתי ששם
יש כמה דורות של נשים בלבד. הגברים שלהם עובדים כנראה העירו
האחראית והידיעות-. ייתכן. האחראית למצבה נראתה מעוניינת מאוד
להחליף נושא. לא נורא. אשאל את אימא. או את השכנה. בית ברנרדה
אלבה זה מחזה של גרסיה לורקה השכילה אותי השכנה, האבא מת,
המשיכה, וברנרדה אלבה, היא האלמנה, מכריזה על אבל כבד לשבע
שנים, זאת אומרת, זאת אומרת ילבשו שחורים ולא יצאו את פתח הבית
ובלי חברים ובלי גברים. וזה באמת דומה לבית השכנות שלה קראתי,
הנשים כולם בשחורים והילדות נראות תמיד בצבעים נורא כהים,
כאילו עכשיו אבל ממש-ממש הם בשבעה, אבל הם לא, הם תמיד ככה.
עמליה מה את זוממת. אני רוצה לראות אם יש שם גברים. אין. אין
בכלל. בכלל. ממתי. אין לי מושג. אבל לא ראיתי גברים. נו טוב,
גם אצלנו אין גברים כיום - עמליה מספיק. בסדר.
אבל לא.
הלכתי להציץ.
מאחורי הדירה.
הסתתרתי בין קפלי המצעים שתלו מחבלי הכביסה וראיתי שתי נשים
זקנות מאוד, חמורות סבר, יושבות אצל השולחן, עוד אישה קשישה
ישבה על כיסא גלגלים, שתי נשים בגילים שונים טרחו אצל השיש,
שתי ילדות ישבו מול שתי הזקנות, כנראה משחקות דמקה, או קלפים,
נערה השגיחה על משהו, או סיר נמוך או מחבת, על הכיריים, כולן
נשים, כולן בשחור, כולל הנערה, הילדות בחום כהה, תחושה שלא
הכרתי עברה בי, כאילו נשאבתי והייתי ביניהן, כאילו ינקו עד תום
את כוחותיהן של הצעירות יותר והתכוננו לרוקן אותי מכוחותיי,
כאילו אני ואשר לי נקים מכיסא הגלגלים את הקשישה התשושה,
אלוהים אדירים הענשת אותי והבנתי ועכשיו תציל אותי מציפורניהן
מטירופן עזור לי לזחול מכאן, החוצה, הביתה, אני לא רוצה שימצצו
אותי, שיטרפו אותי, למה אני מה אני נאבקתי וראיתי שלא אותי הן
טורפות הזקנות טורפות את שלוש הצעירות איפה הנזל וגרטל ואיפה
הן הרי זה נורא נורא ממש ממש נורא אלוהים עמליה קומי, יש לך
סיוטים ותו לא, וקמתי. מי היה מאמין לי. לא סיפרתי לאיש. והן
נראות באבל כבד. אולי טרפו את הגברים שלהן. אבל לא אבדוק סוגיה
זאת. לעת עתה דייני עם מה שראיתי.
בחזרה לענייני דיומא.          
שקר וכזב. הייתי אצל המצחיקונת עם האחראית והידיעות- ולא עמדתי
בפיתוי, עלובת נפש שכמותי, ובטרם יכולתי לשלוט במעשיי הפלתי את
הקלמר של הידיעות-, הרמתיו, תראו תראו קראתי לשלוש הבנות
האחרות, הוצאתי ראש דרך החלון, הוצאתי יד עם קלמר בעקבות הראש,
הקלמר נשמט כאילו מידי ונפל בגינה האחורית, מצטערת, מקווה שלא
נשבר לך שום עיפרון, אני יוצאת להביא לך אותו, אני באה איתך
הפתיעה אותי האחראית למצבנו, מה את מקווה למצוא שאלתי אותה
לפני שהספיקה לחקור אותי, יש לי הרגשה קשה, כאילו אצל השכנות
יש איזה סוד שקברו אותו מתחת לחלון של המטבח שלהם אמרה המצבנו,
גם אני מריחה משהו לא-כשר גמגמתי, אבל לא נוכל לחפור כאן, יראו
אותנו ועוד יטרפו גם אותנו אמרה המצבנו והבנתי שאולי היינו
שותפות לסיוטים, בכל אופן לא רואים שום דבר, שום בור טרי הערתי
מאוכזבת כשהרמתי את הקלמר, בואי עמליה נלך, אני מפחדת נורא.
כדאי לעזוב את העניין. בהחלט. נאנחנו. הנה הקלמר שלך, יצא בלי
פגע מהסרבולים שלי.

זה נהנה וזה לא חסר.
דברי ההארץ.
שהוציאו את האחראית למצבנו ואותי עצמי ממערבולת
הברנרדה-אלבות.
שנאמרו בהתנשאות, בחלופה - מלאת התפעלות עצמית מפאר התכשיטנות
שתלה עליה - על פני ילדים מספר, מדלת העם, כדבריה בהזדמנויות
קודמות.
לא ידענו אם הבינה את דבריה-היא או לא. כן ידענו שסוף שנת
הלימודים מתקרב בפעמי משיח, לא נורא אם הוא אינו בן-דויד,
נסתדר, שיגאל אותנו לפחות אם לא את כל בית ישראל. נמשיך
במלאכתו, מבטיחות,
איזה מזל יש לך עמליה, את קופצת כיתה,
אני קופצת כיתה כן, לא רואה סיבה לקפוץ חוג חברתי,
הלוואי,
מה הסקפטיות הזאת בנות טענתי בלי תרגום ותרגמתי מיד, מה
הספקנות הזאת,
יש לנו ספקות הסבירו האחראית והידיעות-  כאילו לי ולא לשתי
הבודי-לושין ולשתי אלה שלא הוצגו, וכך נשמע בלי להעליבן, כי
אנחנו למודות ניסיון, זה הכול,
גם אני למודת ניסיון אמרתי, שתי אחיותיי קפצו כיתה ועד היום הם
מיודדות עם החברות הטובות של הכיתות הראשונות, בכל אופן המלאכה
המיידית שעומדת על הפרק היא לברר מה רוצה הסנובית שלנו עם הזה
נהנה וזה לא חסר.
משימה קלה לעניות דעתי.
'ני לא חושבת שהיא מבינה שהם תמיד יוצאים בשן ועין מכל המצבים
האלה העירה האחראית.
כשידם על התחתונה הוסיפה אחת מהשתיים.
הא. איזה גיל נפלא. נהנינו לקשט את דברינו במילים ניבים
וביטויים שדגנו משיחות, ספרים, תוכניות רדיו למיניהן וכל מה
שנקלט, החל מ-מה זה סרנאדה / סיר לילה מלא רגס, דרך גבירה נעלה
נעלה נעלה / נעלה את הדלת לפני בעלה, וכלה במי זוכר עכשיו, חבל
אבל לא אני. הכנה לטיפוח הנפיחות העצמית אצל אלה שנטיותיהם
להתנפחות, הכנה לחשיבה אצל אלה שנטיותיהם להגות  -  אלו ואלו
יעידו על נטיות הגותיות, זה בטוח.
היכולת שלה לזמום משהו קטלני בטלה בשישים קבעה אחת
הבודי-לושין,
אבל הטיפשות שלה שישים מתוך שישים התמרמרה הבודי-לושין השנייה.

בנות עלינו להעלות את הדיון על הפסים הנכונים, ככה נישאר רק
בענייני הלשון העברית. חלק אמרה הידיעות-, חלק אמרתי אני, לא
משנה.
טוב יופי אבל איך נברר.
אפשר לשאול אותה הציעה האחראית.
רעיון. אז צריך לחכות עד שהיא תגיד עוד פעם. מסקנה של אחת
מהשתיים.
אפשר לשאול בלי לחכות, אין שום רע בזה שנגיד לה ששמענו אותה
אומרת זה נהנה וכולי ושאנחנו סקרניות, למה היא מתכוונת.
כשאת אומרת לא למה את מתכוונת / למה את מתכוונת וגו',
התחזקנו, התאוששנו, מחר בבוקר. מקובל על כולנו. ומה אם היא לא
תבוא אלינו שאלה אחת הבודי-לושין, יקירתי זה יהיה סימן שיום
הדין הגיע עניתי לה. בסדר. עיני הימנית צדה את אחיה הבכור של
האחראית, עיני השמאלית את האמצעי של הידיעות-. עוד פזילה כזאת
ואהיה פסולת חיתון.
כשאת אומרת זה נהנה וזה לא חסר למה את מתכוונת שאלנו את ההארץ
המעודדת מקבלת הפנים שערכנו לה, טיפשה ומסכנה לחשה אחת
מהשתיים, לא חושדת בכוונות שלנו, מה זאת אומרת למה אני
מתכוונת, חיוך המיליון-דולר של ההארץ נצץ לה מאוסף פריטי הזהב
שפוזר עליה, אלוהים זה יהיה קשה מאוד גמגמתי אחרי שנכשלנו
כישלון חרוץ על אף חריצותנו הכמעט בלתי נדלית, אפשרות אחת נפלה
אמרו השתיים שלא הצגתי, גם אנחנו נפלנו, אני זה בטוח אמרה
האחראית למצבנו, בסוף יוצא שאנחנו לא מבינות שום דבר אמרו
וצחקו שתי הבודי-לושין, הצטרפנו, אספנו את קליפות הפירות,
לתיקי האוכל, בחזרה לכיתה, נחשוב על משהו אחר. אין ברירה. היא
מאמללת אותי העידה לקראת סוף היום השנייה מהשתיים (אם כי לא
תמיד אני מדייקת בדיפרנציאציה ביניהן), חוזרת על השאלה שלנו,
נו מה את לא מבינה היא שואלת אותי בלי הפסקה, אבל נדמה לי שהיא
באמת לא מבינה העירה אחת הבודי-לושין (וגם על אודותיהן לא תמיד
אני מדייקת), היא תשאל את ההורים ומחר נראה מה יקרה. על כל צרה
שלא תבוא, אנחנו צריכות להיות מוכנות.
Once there was a wizard. He lived in Africa. He went to
China to get a lamp                      
- נאנחה אימא, הפנתה אותי למילון, אם חלילה היה משהו שלא
הבנתי, אויייש נו באמת, עם הבדיחה על הסיסמה המנדטורית הזאת,
וחוץ מזה, זאת אנגלית בסיסית, אימא, הבנתי, אבל מה אנחנו
עושות, הרי לא נשב עכשיו לקרוא את אלף לילה ולילה ולא ניסע
לסין, ואם ניסע, נניח, נניח-נניח שניסע לסין, מי מבטיח שיהיה
לנו מזל ונמצא תשובה, זיק שובב-שובבון בעיני אימא, זיק
שובב-שובבון בעיניי,
               יורקא-מצאתי בנות, לאימא שלי היה רעיון של אלף
לילה ולילה,
               איזה רעיון,
                             זה בדיוק מה שנשאל אותה, כמובן,
אם אין לכם רעיונות אחרים, הרי גם אתם חשבתם.
                                                 והיו.
רעיונות אחרים.
כל אחת טרחה במטבחה ובישלה/לשה/אפתה/קישטה והביאה איתה. אחד
מכל אלה חייב להצליח. חייב.
                                             [ובינתיים
אלוהים מה-קורה-פה, קורה שכנראה שתי חברות לכיתה של מרגלית
מנסות להעיר אותה משנת מאה-השנים שלה, מרגלית נותנת לעיניה
ללכת בעקבות האצבע של אחת מהן, גם עיניי בעקבותיה, שני הראשים
המוכרים נראים בלתי נראים, מרגלית נראית עגבנייה בשלה מאוד.]
נצליח בנות, אל ייאוש. [אמרתי. אבל פי לא היה שווה עם לבי. לא
יפה עמליה. תעזבי. עדיין פי ולבי לא היו שווים. מילא.]  
ובכל זאת נוע תנוע הודיעו שתי הזקיפות מתוך השבע שהיינו
בתפקיד, היא באה.
כדרכה בקודש. מה נשמע בנות. שינינו סיסמה. איזו סיסמה. זאת
שהייתה לנו עד אתמול. ההארץ לא רצתה להיתפס כלא-אחת-משלנו. גם
לא רצתה להיות לא-אחת-משלנו. קשה. מסכנה. פתחנו בסיסמה
המנדטורית, אין תגובה, המשכנו באחד הרעיונות שהיה קשור
למקורות, אין תגובה, הגענו לזה נהנה וזה לא חסר, ניהלנו בינינו
דיון לוהט בלי לחכות לתגובה, אמרה אני יכולה לברר, בבית יש לנו
קונ-קו-ננ-ציה גדולה, סאתה של הידיעות-אחרונות הוגדשה זה זמן
רב, לא יכלה להתאפק, תיקנה לה קונ-קור-דנ-ציה, מיהרה להוסיף לא
חשוב, אבל הרי את חייבת לדעת, את זאת שהכנסת את הסיסמה. נקודה.
פסקה חדשה. אולי פרק חדש. בגלל זה שאלתם אותי למה אני מתכוונת.

נכון.
היא הכינה שיעורי בית, כפי שניחשנו, סיבכה אותנו בלי בעיות
מצדה, כפי שניחשנו, עד שהגיעה לדוגמאות. כפי שניחשנו.
אז בקיצור את אומרת שאם רואים את התכשיטים שלך, למשל, אלה
שרואים אותך נהנים ואת לא חסרה שאלה ידיעותינו,
                                                           
      לא מה איתך, היא אומרת ההיפך הגמור מזה, אחת
הבודי-לושין תיקנה לידיעות- את ליקויי הבנתה התינוקית,
                                             אחת משתי
הלא-מוצגות הצטרפה, סבלנית, היא אומרת שהיא נהנית מהתכשיטים
שלה והאחרים לא חסרים הנאה כי רואים את התכשיטים שלה עליה,
הבודי-לושין השנייה תיקנה לכולנו, אבל לא מה פתאום, היא
נהנית, האחרים נהנים והתכשיטים לא חסרים דבר,
                                                       
אבל לתכשיטים שלי לאוכפת שום כלום קראה ההארץ [נו מה נגיד, שלא
מבינות], נו טוב בסדר, אז תבררי לנו את המקור. לפחות.

[מרגלית נראתה מוטרדת ושקטה מאוד, ארזה כמעט את נתניה ואותי
ומיהרה להסתלק מצומת העיניים המביכות, מרגלית אויייש, את גוררת
אותי התלוננה נתניה, אני ממהרת, סליחה, יש לי המון שיעורי בית
ויש לי גם כאב ראש נורא, האימא של הכאבי ראש, זה כאב לב אמרתי
כאילו משתתפת בכאביה, מבט מלוכסן, אין תמימה כמוני עלי אדמות,
יהיה לך קשה להתרכז, מרגלית בלעה את שהגשתי לה, בלמה באחת,
האמצעי של הידיעות-אחרונות עמד בכניסה שלנו, מה שלומך עמליה,
אחותי רוצה לראות אותך, מה שלומך נתניה, מה שלומך מרגלית,
עמליה צריכה לאכול קודם, תגיד לאחותך שנראה אחר כך, תלוי
בשיעורי הבית שיש לה, מרגלית נראתה אפרסק עדין כמו יונה,
אלוהים מה שאתה מזמן לנו, רחמנות, אני מנסה להתרכז בההארץ.]  


אז זה ככה, קודם כול, זה ממש מסובך, זה מה שהסביר לי אבא שלי
באה ההארץ אלינו למחרת, הסיסמה על שפתיה ונייר בידיה, הנה כאן
אבא רשם לי מאיפה זה, פנתה אל הידיעות-  ואמרה, הוא אומר שזה
כל כך מסובך שהוא לא בטוח במאה-אחוז אבל הוא בטוח בתשעים-ותשעה
אחוזים שהמשמעות זה מה שאת שאלת אותי אתמול.
היה ברור שהיא עצמה כבר שכחה מה זה היה בדיוק.
לפתע מנורת אלדין הייתה בידי [לעזאזל עם המנורה הזאת באמת,
איפה הייתה כשרציתי לגלות מה טמון בגינת הברנרדה-אלבות, איפה
היה הקוסם, נו מילא, לפחות עכשיו היא אצלי], שפשוף קל שבקלים,
חזרתי לעניינים ואמרתי להארץ
                                                           
 זאת אומרת שאלה שרואים אותך עם התכשיטים שלך נהנים ואת לא
חסרה.
אני לא באה עם תכשיטים לבית הספר אמרה הידיעות-, כאילו לא
הבינה שלא התכוונתי אליה.
לא, היא באה הצביעו כמה מאתנו על חלון הראווה שלפנינו, אבל לזה
התכוונת. [דעתי הוסחה - הפעם זה הבכור לבית האחראית. רחמנות.
מנורה תעשי משהו.] [ועשתה. חזרתי.]
הידיעות- הבינה שעקיצה נוספת תחזיר את מאמצינו לנקודת המוצא
וויתרה. כן, לזה התכוונתי.
גם אני התכוונתי לזה אמרה ההארץ. [עת להעביר את הטיפול בנושא
למשרד החינוך.]
אבל זה לא יפה.
מה לא יפה. [לא יפה שאני מטיילת בגינות של משפחות חברותיי,
הבכור למצבנו מחייך אליי, אלדין מהר, למזלי הן עדיין באותו
העניין.]
להראות לכולם שיש לך כל כך הרבה תכשיטים.
למה, מה לא יפה בזה, לי לא היה אכפת בכלל, מה יש, נניח שעוד
מישהי הייתה באה עם הרבה תכשיטים, אני הייתי נהנית לראות ולא
היה מפריע לי. בכלל. דברי ההארץ.
ובכל זאת. לא נראה לי. [אני חשה במרגלית מאחוריי, אסור לנטוש
את שדה הקרב האמיתי, חברותיי פצועות.] אני חושבת שאפילו את
היית מקנאה, למשל, אם מישהי הייתה באה עם תכשיטים הרבה יותר
יפים ויקרים משלך. (זהו פי שמפיק מרגליות.)
אבל זה לא יכול לקרות קראה ההארץ. אני יודעת שזה לא יכול
לקרות הדגישה בשביעות רצון.
ואם בכל זאת יקרה מה תרגישי תגידי. (נצמדתי לשש חברותי כדי
שהניידות שלי תיפסק, הרי עוד מעט קט וייפלט ממני משהו שיסגיר
כי הייתי לנוטרה בכרמים לא-לי.) נו יקירתי מה אז תרגישי את
בעצמך תגידי דרשתי בקול כדי לעמעם את האור בשביל האחר, והצלחתי
כי שמעתיה בבירור,
                               'ני אבוא למחרת עם תכשיטים
עוד יותר יקרים, הרבה-הרבה יותר יקרים, שהיא תתפוצץ מקנאה, מה
יש.
נו באמת, ועכשיו שהשטח פנוי אז גם הנוף פנוי. ממתולה עד אילת.
עד כאן, אני מרימה ידיים הצלנו משפט דומה מפיותינו אחרי שהלכה,
ולא יספנו. ולמזלי שנתמזל שוב, כן / לא מנורת אלדין: משפט כשר
למהדרין.

אבל בפעולת חיבור פשוטה יתברר כי שטח פנוי ועוד נוף פנוי שווה
מצחיקונת והסט הצמוד לה של הברנרדה-אלבות.

אנחנו, בנות השביעייה, סיכמנו בזמנו שלא ננצל את הדודות
לשיעורים פרטיים בלי תשלום, ואפילו בתשלום מלא לא נפנה לעזרתן,
הלא ייתכן שיבקשו פחות מן המגיע להן כדי לשמור על הידידות עם
אחייניתן. יפה. אצילי. האמת היא שלא היינו מיודדות איתה
מי-יודע-כמה. המצחיקונת בעצמה לא התאמצה לקרב אותנו, או לא
מצאנו חן בעיניה, או חששה שלא תיקלט בינינו, שמא אנחנו חברה
סגורה עם טקסי קבלה סודיים של מגיה שחורה, חתום בדם, חתול שחור
ועכבר אפור בירח חדש וחושך מלא על אדמת טרשים, לכל הפחות, דברי
שתי הבודי-לושין לסירוגין אבל ברצף, וחוץ מזה היא כבר לא כל כך
חדשה, דברי האחראית למצבנו לפני שהשמעתי בעצמי טיעון זה, כן
ילדות נחמדות, אבל יש כמה וכמה טפילים וטפילות שמנצלים את
הדודות, דברי הידיעות-אחרונות שעסקה בליקוק המקל שנותר לה
מהסוכרייה, בעיקר התכשיטייה של הכיתה, דברי אחת מהשתיים, אבל
לא מתאים להם, קריאה רמה של השנייה משתיהן, מי יודע, סחר
חליפין אפשרי, דברי המצבנו בניסיון להרחיק מצחיקונת דודות
וברנרדה-אלבות מפינת החצר שלנו, 'ני לא רואה אותה מוסרת אפילו
טבעת קטנטנה בתמורה, דברי אחת הבודי-לושין תוך קיפול מפית
אוכל, איך את יודעת שההורים שלה לא משלמים, שאלת השאלות מפי
כמה מכרסמות קצביות, תראו בעצמכם, תשובת התשובות בחצי פה פנוי,
של האחת מהשתיים, וביד מכוונת את מבטינו, של הידיעות-אחרונות,

                                                           
    ויכולנו לראות את המצחיקונת משדרת סימני מצוקה לכל מכשיר
קליטה מכוון ואת ההארץ מעבירה עליה מערבל בטון בפעולה, הילדה
נראתה שתולה ומעוצבת עד סוף כל הדורות, ההארץ נראתה בוטחת
מתנשאת וחסרת דאגות, הבחינה בנו, מה נשמע בנות, אז קבענו, אהיה
אצלך לפני ארבע זרקה אל הפסל הסביבתי החדש, את חברה שלה שאלה
אותה השנייה משתיהן, אפשר להגיד, יש לה שתי דודות מנוסות מאוד,
ככה אומרת אימא שלי, גם אבא שלי אומר ששתי הדודות שלה יש להם
ניסיון עשיר מאוד, אז אני מכינה שיעורים אצלם, אימא שלי הציעה
שהיא תכין שיעורים בזמן שאני קובעת להיות איתה, זה נראה לה
רעיון טוב, ככה אנחנו גם מתיידדות, וככה אמרתי לה, והיא
הסכימה, כנראה היא רוצה להיות חברה שלי, מסכנה, חדשה, ועוד עם
כל הסיפורים הזוועתיים שהיו לה, אז הדודות עוזרות לה ועוזרות
לי, זה נהנה וזה לא חסר פצחנו במקהלה לא-עליזה, מלבד קולה של
ההארץ, שהוסיפה הרי כדאי להם שאנחנו נתיידד, לאבא שלי יש המון
קשרים ולנו יש הרבה כסף, הדודות רוצות לקנות דירה, ואבא שלי
אומר שעם הניסיון שיש להם הם מבינות לבד שזה כדאי להם מאוד,
אבא שלי יכול לעזור ולארגן איזה הלוואה.
המצחיקונת עמדה מקובעת בהקפאה עמוקה. השמש יקדה לשווא,
המצחיקונת לא הפשירה. האחראית למצבנו ואני התבוננו בה, המצבנו
ואני במלחמה משותפת מול החרדות המשותפות, לא נוכל לדבר עליהן
עם האחרות, ולא נהיה פחדניות עלובות, נצא להצלתה באש ובמים, עד
דם ואש ותימרות עשן,
                                              עד
שש-וחצי-שבע-שבע-וחצי בערב שמעתיה מדגישה בסיפוק,
ומתי את מגיעה אליה שאלה המצבנו,
לפני ארבע,
כמה לפני ארבע,
תלוי, אבל תמיד יוצא לפני ארבע,
עטפנו את המצחיקונת שלא תחטוף חלילה איזה עיקום צוואר,
הבעיה היא שהיא מגיעה לפני ארבע לאטה, מבוהלת,
זאת אומרת,
אאא-אנייי-
נו תגידי, מכירים אותם מהגן, לא תוכלי להפתיע אותנו הבטיחו לה
כמה בנות, הרכינה ראש שפוף ומכוסה קדרות, נחפזתי לעזור לה, כמה
זמן לפני ארבע, זאת כל השאלה, האחראית המשיכה במקומי, היא
יכולה להגיע בשתיים-וחצי.
שתיקה מעיקה.
אני מבינה שהיא מגיעה לפני ארבע זאת אומרת כמעט מיד אחרי שהיא
אוכלת ארוחת צהריים קבעה הידיעות-.  
לא תמיד אבל כן, קורה שהיא מגיעה נורא מוקדם-
ואז הדודות שלך לא יכולות לעבוד קבענו השבע במקומה, הלא בלט
לעין שהרגישה מאוימת.
אז מה נעשה שאלנו שעה קלה לאחר מכן ושברנו את ראשינו שעדיין
היו על כתפינו. צריך לדבר עם הנצלנים האלה קבעו שתי
הבודי-לושין והשתיים ההן. יפה-יפה, אבל מי תולה את הפעמון על
צווארו של החתול שאלנו שתי עכבריות בלי להתבייש. נוכל לערב את
ההורים, ההורים שלי למשל הציעה הידיעות-. לא נראה לי שיסכימו
אמרה המצבנו, זה ניצול מרושע, הרי שתי הדודות האלה עוד לא
הספיקו להתאושש מהסיפור הוסיפה. יש לי רעיון קפצה אחת מהשתיים
שלא הוצגו, נלך כולנו אליה ונקלקל לה. אבל לא נוכל ללכת
יום-יום, הרי יצא שאנחנו לא נאפשר להם להתפרנס אמרה השנייה
בעצב. גם זה נכון, הסכמנו. צריך להיות פתרון פשוט הבעתי משאלת
לב. כמו.- כמו שנציע לה שהדודות יקבעו יום ושעה בלי שיעורי בית
אצלם, הצעתי. יפה-יפה, ומי יתלה את הפעמון הזה על צווארם של
שתי החתולות הזקנות, שאלו אותי שש עכבריות מנומסות. נא לשמור
על כבוד הזולת, אנחנו נציע לה, היא תציע לדודות שלה, הצעתי
מציאה של סוף עונת האפשרויות, אבל מיהרתי להוסיף, שטויות,
רעיון כזה בטח עלה מזמן על דעתם ולא הצליחו. צעדנו חפויות ראש.

צץ לי רעיון פתחתי- וסתמתי: ראשו של השני לידיעות-אחרונותינו
צץ מולי ממש, הרים משהו שרק האל הטוב והמיטיב ידע עליו
היה-או-לא-היה, מה נשמע בנות, על מה האבל הכבד, ספרו-ספרו,
אחיו הבכור אף הוא צץ מולנו, התיישבנו, סיפרנו, נוכחתי כי
עדיין מנורת אלדין בידי, אבל לא שיתפתי אותם בעניין, זה לא
נורא מסובך פתח הבכור לבית ידיעות-, הם צריכות אינפורמציה,
בנקים, ריביות, הלוואות, 'תה חושב שאבא יוכל להשיג שאלה
הידיעות-  בלהיטות, כן בטח, אפילו אני אמר בגאווה גלויה והבזיק
חיוך לעבר שפחתכם החרופה אחותה של יונה כמובן, אני נראה בן
שמונה-עשרה או יותר הדגיש, אז תעשה אמרתי בעוז שמקורו ביונה
וקסמיה וכישופיה עליו, אין בעיות, היום הבנקים עובדים אחר
הצהריים, ומשלחת מגוונת התייצבה בחמש-וחצי אצל המצחיקונת
ודודותיה, במשלחת שתי עכבריות רוטטות ומשלבות עד כורכות זה בזה
את זנבן המגשש אחר ההתרחשויות מעבר לדלת ממול, מה אם יופיעו
שתי החתולות הברנרדה-אלבות, האחראית למצבנו תפסה בזרועי וידי
תפסה בזרועה, יש כאן חתולים שרוצים להרשים מאוד, הם ידאגו
לשלומנו חשבתי, שתינו אמרנו יהיה בסדר, הרי כאן הכול בסדר,
לראיה נא להתייחס, המצחיקונת הופתעה עד הגג לפי הקפיצה לגובה
שביצעה תוך סיכון לגרד את הטיח אבל נרגעה מהר מאוד, ההארץ
הופתעה עד עפר, זה בסדר, שתסבול, אתם מפריעים לנו ניסתה לבלום
את הפלישה, שתי הדודות נראו כנועות לגורלן, ערב טוב אמרו שני
בחורי החמד בחגיגיות, באנו להיוועץ בכם והבנות ביקשו להצטרף
הוסיפו בהשלמות זה לזה, זה עניין דחוף הבהיר הבכור בכובד ראש
של יודע דבר, אבל אנחנו לא סיימנו דרשה הארץ להחזיק במונופול,
מכאן בבקשה אמרה אחת מהדודות, הארבעה נבלעו מאחורי מסך הברזל,
נניח, אנחנו הצענו בואו נשחק, ייקח להם קצת זמן, אתם מפריעים
לנו בהכנת הבחינה למחר עמדה ההארץ על תלה, גם הבחינה עמדה על
תלה, המצחיקונת הבינה ותרמה לדעתי גם את מוכנה, עבדנו המון,
נעשה הפסקה, לא נורא, ההארץ לא נראתה מאושרת, לא, כמה זמן זה
ייקח להם תבעה לדעת כאילו הדודות שייכות לה ולה בלבד, לא ראיתי
מלאכיות בעלות הבעה מלאכית משלנו, מאיפה נדע, בואי לשחק חבל על
הזמן.
לא-לא-לללא מאחורי הבית כמעת התחננו המצבנו ואני במצבי, על
המדרכה.
הרבה-הרבה יותר מעניין מאחורי הבית דווקא העירו שתי
הבודי-לושין, יש יותר מקום.
אבל-אבל אדמת טרשים שם אמרה האחראית.
אדליק את המנורה של החצר האחורית ונראה ברור אמרה המצחיקונת.
ועשתה.
האבן השואבת ריתקה שתי נשמות עכבריות לחלון המטבח ולמעקה מרפסת
השירות אצל שבע ברנרדה-אלבות שצפו בנו, אמדו אותנו, בחרו
בינינו מי במצב הקרוב ביותר לארוחת הערב המתקרבת, רק הקשישה על
כיסא הגלגלים לא נראתה, אבל כלום לא קרה, לא נטרפנו,
                    ובשעה שמונה-עשרה וארבעים דקות, זאת
אומרת עשרים דקות לפני שבע בערב, יצאו שני צעירינו לבית
הידיעות האחרונות מאוד ושתי הדודות הישנות עד זקנות למדיי,
אפופי עשן כאילו גם הפעם ישבו עד שיצא (העשן) מהארובה, או
מהחלון, אמרו שוב תודה רבה לכם, אמרו בואו בנות כבר מאוחר,
אמרו לההארץ ומה איתך, באים לקחת אותך או שאת חוזרת לבד הביתה,
ההארץ אמרה אני עוד צריכה לעשות חזרה בשביל מחר, הדודות אמרו
אנחנו עייפות, לילה טוב, ההארץ אמרה עוד לא לילה מה פתאום,
ההארץ קראה גנבתם לי המון זמן ללימודים, הדודות אמרו תגידי
להורים שיורידו מהחשבון, ההארץ אמרה אבל אבא שלי יבוא לקחת
אותי, הדודות אמרו מה לעשות, תחכי עד שיגיע.
נפרדנו מהמצחיקונת, הבנו שהדודות יסתדרו בלעדינו, ראינו את מר
ההארץ מתקרב, תדהמה בדרך לפעולה מהירה, אמר איזה-שהו ערב טוב
שנשמע משועשע, ואנחנו עוד לא ידענו מה הבדיחה, בואו, בואו אמרו
הבנים.
אז מה קורה.
אנחה קורעת לב.
לא כל כך פשוט אמר הבכור לאותו הבית הנ"ל. הדודות לא הבינו
והסתבכו איתם אמר האמצעי.
זאת אומ-.
זאת אומרת הם ישלמו להם, אם ישלמו להם, כחלק מההלוואה.
אמרנו אז מה כאן לא-בסדר.
אמרו זה מסובך, היא צריכה ללמוד אצלם רק שעה ליום אבל היא
נשארת,
          ואז,
                   ואז ההורים שלה הציעו שיהיה חשבון
גלובלי.
לפי מי/ומי יגיש/מי יקבע/מי יספור/-
זה הסיבוך, כי מי יודע כמה זה יהיה, ומי יודע מתי זה יהיה.
אמרנו אז בינתיים אין להם גרוש ב-ב-על הנשמה, הכול על החשבון,
אמרו כן, זה קשה, הדודות לא חשדו בהם, הרי הם מתרברבים עם הכסף
שנשפך להם מהכיסים ומהנעליים, נו טוב אבל, אז בכל זאת, הבכור
נראה מעשי מאוד, ברור שזה לא הכול וברור שלא נוח להם לדבר
איתנו [הא, אילו יונה אחותי הבררנית ראתה את החיוך הביישני על
פניו, מילא, אמצא דרך להעביר לה ולו ברמז על אודות מעלותיו],
-ות, אנחנו צעירים שמעתי את סוף ההתנצלות המקסימה, ככה שביקשנו
שידברו עם ההורים שלנו.
הרי זה עושק גלוי, כן, אמרה השכנה, הידיעות- והמצבנו היו
בחברתי וישבנו אצלה, האנשים האלגנטיים האלה מנצלים את הדודות,
אז מה עושים שאלנו, והמסכנות חוששות מפניהם הוסיפה השכנה,
זזזאתתת אומממרת מלמלנו, זאת אומרת שיש איזה סוד קטן, מה,
סחטנות עוד פעם קראנו, ומיד הוספנו נכון הרי המיליונרית שלנו
הדגישה פעמיים שהם נורא-נורא מנוסות
ומרגלית ויונה שיתפו פעולה בעניינינו, שזה ייראה כמו מפגש
משפחתי, לפחות שלא ייראה משהו רשמי, גם הילדה המסכנה תבוא,
בבקשה-בבקשה בואו, 'ני לא אגלה שום דבר לאף אחד, ושתיהן היו
סמוקות ומקסימות, מרוחקות ומתקרבות, הידיעות- לא ראתה דבר,
בעלי בית הידיעות- לא הבחינו אפילו בהתעניינויות הצדדיות שלי,
יונה ומרגלית בטחו בי, ניגשנו אל בית הידעות-אחרונות כששכנתנו
אומרת אני עולה ראשונה, אתם מתחילות כשאני כבר ליד הדלת.
(נתניה לא באה, ידעתי שאני אהיה הפעם חיית המחמד אבל הכול
למען המטרה, הלא אמרנו באש ובמים עד דם ואש ותימרות עשן,
שהופיעו בהתגלות שונה אבל את מי זה מעניין.)
הדודות והמצחיקונת הגיעו כעשרים דקות אחרינו, יונה קירבה אליה
את הילדה המהססת, מרגלית אמרה לי בואי ניתן לגברות לשבת
בכורסה, נעבור לשם, לא בשום פנים ואופן לא שני הבנים רבו
ביניהם [סומק עדין על פלומת הלחיים של האמצעי וגוון דומה כל
מצחו של הבכור, יונה ומרגלית ראו, יונה ומרגלית התרשמו, נגיעה
מרפרפת, יונה ומרגלית התרגשו, אלדין תעזור, שלא יבחינו האחרים,
אלדין עזר, או אלוהים עזר, סליחה והירתעות נערית, אצל שני
הצעירים, לא, לא רואים, מבטים גנובים מאצל שתי הנערות, הא
אלוהים אלוהים, מבט מחמיר על מצחי, מאצל השכנה התקיפה, עמליה
שלא תעיזי, יהי כדברייך, ובכל זאת הא אלוהים אלוהים],
כולנו מסובים, כולנו ישובים, וכולנו זאת אומרת הנוכחים בלבד
מעלים את עשן מקטרת הסודיות, מחר יהיה קשה אבל נגיע למחרתיים
התנחמנו בת הידיעות- ואנוכי,
יום המחרת הצטיין בעברו על כל כוחותינו ללא אירועים, איפוק
נאה,
ביום שלאחריו ועל-הבוקר ההארץ לא הבינה מה אתם עושות עם העיתון
המתועב הזה, זה העיתון המאוס ביותר, איכסה,
את לא חייבת לבוא ולראות זרקו לה שתי הבודי-לושין והשתיים שלא
הוצגו עד עתה,
וראינו (על כל ההארץ שלנו, אלא מה).
מאבק נפילים התחולל בין סקרנותה וטיפשותה והועבר בחשיפה
מוחלטת, טוטלית, על כל גופה, אבל ההארץ שלנו לא נכנעה, לך תדע
לאיזה משני הכוחות האלה לא נכנעה, מכל מקום שמרה על כבודה ולא
הציצה, המצחיקונת נהגה כלפיה כרגיל, אין חדשות מעבר לחדשות
השערורייתיות שבעיתוננו, נניח, איש מאתנו לא השמיע ציוץ, בסוף
היום יצאה ההארצנו בראש זקוף,
למחרת לא באה עד השעה השנייה. התביישה. כנראה.
אז על זה היה כל הרעש,
                             כדלקמן,
                                         שתי הדודות היו
קלפניות בסוף מלחמת העולם השנייה, תצלום דהוי של שתי צעירות
יפיפיות נתונות במעצר, לצדו תצלום עכשווי של שתיהן עם אחייניתן
המאומצת, שרק לאחרונה נודעה לה האמת על קורות חייה, מתחתם
סיפור מרגש על ימי הקלפנות ועל פעילותן ועל השימוש בכספים ועל
לימודיהן ועל כל מה שתרצה לדעת ולא העיזו לספר כדי לגונן על
הילדה הקטנה, והנה סוף טוב ומשמח לסיפור העצוב, אלמוני שאינו
חפץ בפומביות עלה על עקבותיהן, שתי הנשים הנפלאות האלה עזרו לו
בזמנו והוא ביקש להודות להן והציע שייחשפו על מנת שירגישו
חופשיות לעתידן . וכך גם לבי  התוכניות לעתיד אחייניתן היתומה
המאומצת.
יותר סנסציוני - אין.
יותר מתאים לירושלים הקרתנית - אין.
מישהו אכל להם את התרנגולת עם ביצי הזהב, שמענו את המורים
מדברים ביניהם. משמע - שמעו, ידעו, לא עשו דבר, ושמחו לאידם של
ההארצים, כאילו אחד מהמורים היה בעל המעשה. מילא, ניחמנו את
הידיעות-אחרונות, זה דרכו של עולם.
                                                   
[מרגלית חמקה לה בלי שראיתי מאיין.]
                     כאן אין תצלומים נאנחתי,
                                                           
איפה שאלה הידיעות-,
        נכון איפה אין שאלו אחריה האחרות,
                                                       כאן
בחצר, צריך מצלמה ולצלם את המורים האלה, באמת, איך הם לא
מתביישים מיהרתי להסביר את דברי. [עמליה באמת-באמת בזהירות. יד
לפה. רוכסן.]

אשר למצחיקונת, באותו אחר-צהריים, כשסיפרו לה את הסודות
הנוראים, היא הופתעה אבל לא במיוחד, ראיתי תמונות באלבום שיש
לכם בתחתית ארון הבגדים מתחת למעילים אמרה והתנצלה בלי לנשום,
בשבילי אתם הדודות שלי, מ'כפת לי. הדמעות כיבו את האש בבית
הידיעות-אחרונות, רק מסך עשן נותר, נעזרנו בו יום שלם, זה נהנה
וזה לא חסר. מה זה אומר הפעם  לא אני אעסוק בכך.  

גם אז. לא עסקתי בכך.

עסקתי ביונה ומרגלית, עסקתי באלוהים אלוהים מה מצפה לי כעיסוק
ראשי בעתיד הקרוב מאוד, הקרוב מדיי, עסקתי בסיפורים ששמעתי
קראתי זיהיתי על חתולות שטורפות את גוריהן עם היוולדם, עסקתי
באנשי ספרטה שמשליכים את תינוקיהם הפגומים מעל הצוקים, במדיאה
שזוללת את ילדיה, בבית של הברנרדה-אלבות, באבן השואבת שמשכה
אותי אל הסביבה, באימא שטיפלה בנו והאכילה אותנו ונראתה רחוקה
מאוד ממראיהן המבחיל של הברנרדה-אלבות, או של המכשפה המצוירת
בעמי ותמי, או הנזל וגרטל, עסקתי בשכנה שאף היא נראתה בסדר, מה
בסדר, בסדר גמור, אבל אלוהים אדירים הלא כל החיות הטורפות האלה
נראות בסדר גמור, עמליה אל תפריזי בדמיונותייך, אימא שלך
האנאלפביתית עם כל הדיפלומות לא יודעת דבר עליהן, לא למדה
עליהן, לא שמעה, לא סיפרו לה, תרדי ממנה, נו טוב אבל מה עם
השכנה תגיד לי אתה אלוהים מה עם השכנה, עסקתי ב - חלום בלהות
רדף סיוט שרדף בעתה שרדפה אותי עד נפול גופי המסכן מהמיטה יותר
מפעם אחת, עמליה מה קורה איתך שאלו בתורנות אחיותיי ואימא, 'ני
לא יודעת, סיוטים כנראה, את שוחה במים עמוקים, את כולך זיעה.
האחראית למצבנו מצאה אצלי אוזן קשבת לסיוטיה. וניצחה. אותי.
ואני לתומי חשדתי שאני מלכת הגוזמאות. מה פתאום. איפה רעמסס.
זאת תביא עליי סיוטים קשים מהסוג המטריף הבדוק ביותר בשוק.
ייתכן שלא הרגעתי אותה אבל הרגעתי את עצמי. לאחראית היו בבית
ספרים שונים ומגוונים (כאלה שהיו גם אצל השכנה שלנו, למען
האמת), היסטוריה, מיתולוגיה ועוד, עם רפרודוקציות מרחיבות את
הדעת ומעמיקות את החרדות, החגיגה הייתה בעיצומה, המעיים חגגו,
הקרביים שלי ושל החתולים ושל העכברים חגגו, הייתי מסוחררת,
קראתי לה ולי לסדר,
                                         אבל תראי יקירתי,
אנחנו לא מבינות מה כתוב כאן, אנחנו אפילו לא יודעות באיזה
שפות הם כתובים, אנחנו לא-,  
                   יש כאן בגרמנית ובעוד כמה שפות, אני לא
זוכרת בדיוק אם זה הונגרית וזה צ'כית ו-,
                                              טוב בסדר, אבל
גם אילו ידעת וזכרת לא היה עוזר לנו, הרי את לא מבינה מה כתוב,

ומה כבר יכול להיות כתוב נאנחה ונשמה את האירוניה המחרידה
שנשפה מפיה, וכל הברנרדה-אלבות שם הוסיפה, מי יודע, אני חושבת
שהם באיזה גלגול נשמות, נראות כל כך רזות ורעבות, אני חוש-,
      והמשיכה, אני חושבת שהם לא-סתם לובשות שחורים.
רגע-רגע התערבתי אצלה, הם לא רזות, הבגדים השחורים מרזים, הרי
השמנות לובשות בגדים כהים מאוד כדי להסתיר את משמניהם, את
יודעת. וחוץ מזה, יש המון מנהגים לאנשים באבל, כל עדה עושה
משהו אחר.
האחראית פלטה אתתת חושששבת ככה באמתתת.
אני באמת חושבת ככה, יקירתי, הרי לא מזמן שמענו על הבדואים ועל
אחרים דווקא באזורים כמו שלנו שלובשים שחורים בקיץ כי הצבע
השחור דוחה שמש, לדעתם, ועל אלה שלובשים לבן באבל,
   נו באמת, אז מה כל אלה תבעה לדעת, הספרים פתוחים,
הרפרודוקציות ברורות, אני לא יכולה להגיד לך בדיוק, ואת יודעת
שאני לא, הרי שתינו לומדות באותה הכיתה, בואי נקרא שוב
באבן-שושן מה כתוב בערך מיתולוגיה.
קראנו.
אז מה עם לוקרצ'יה בורג'יה, עם כל משפחת בורג'יה. כמעט כולם
מתו מורעלים, אלה הרעילו את אלה.
והם מתו מזמן. ולוקרצ'יה בורג'יה לא אכלה אותם. ולמזלנו אנחנו
סתם שתי עכבריות בעיר קרתנית, אף אחד לא ירצה להרעיל אותנו.
אבל מה יהיה אם- אם-,
                           מה מה יהיה,
מה עם הברנרדה-אלבות
                             Deus ex machina, עוברות דירה.
בשורה טובה מזאת לא שמעתי ולא קיבלתי מזמן. הזדמנות פז לרפות
את הקשר ההיסטורי-מיתולוגי עם המצבנו, הלא הייתי קרובה מדיי
למצבה. לא להכניס ראש בריא למיטה חולה. להבריא את מיטתי.
להחליף את המצעים, את הפיג'מות,
                                                       
אימא, אני רוצה כותונת לילה, יותר נוח לי,
ותסתובבי בכותונת לילה במטבח כמו איזו נשמה תועה שעוד לא מצאה
את שביל הזהב,
לא אימא, לא.
אימא ידעה.
כמו אז, עם הנחשים. זהירות. וליהנות מן ההתפתלויות של יונה
ומרגלית. מה יש. עוד יגיע יומי והן ייהנו משלי. מותר.

אסור.
אבל למה אימא תגידי למממה.
נתניה.
כי אלה פתקים שלא נכתבו בשבילך.
שתיקה.
אבל אימא איך את יודעת הרי את אנאלפביתית.
נו את ממש מלומדת, יודעת לומר אנאלפביתית בלי טעויות שמיעה.
טוב, סליחה, אבל איך את יודעת.
אני רואה את הפנים המתוקים שלך שופעים מתח ורגשות אשם ואני
מנחשת שהם לא בשבילך.
אבל איך אדע על-באמת שהם לא בשבילי אם עוד לא פתחתי אותם.
לפי הרגשות שלך.
מה זאת אומרת.
מה הרגשות שלך אומרים לך.
שתיקה.
אני לא שומעת אותם.
ובכל זאת את נראית חטטנית קטנה בדרך לחיטוט גדול חדש.
לא אני לא רוצה לחטט. אני חושבת שאולי זה כן בשבילי.
נתניה את רוצה שננהל דיון בנושא.
לא. אני רוצה לראות בשביל מי הפתקים.
תניחי להם, יגיעו יונה ומרגלית, יוכלו לספר לך בלי לפתוח.
איך.
הם יזהו, אל תדאגי להם.
אבל אני במתח ואני רוצה לדעת עכשיו.
עמליה מה את עושה כאן.
אני שומעת.
את מצותתת.
לא אימא הדלת פתוחה.
נו טוב נעזוב. נתניה לא לפתוח, בואו שתיכם, חיכיתי שתגיעי
עמליה, אני רוצה שנראה כמה חולצות בבן-יהודה.

למחרת היום ראיתי את נתניה מארגנת את הבובות שלנו, קיבלתי רשות
מיונה אמרה לי והלבישה חליפה לבוב הגדול שאחותנו הגדולה קיבלה
כשחלתה באבעבועות רוח, גם ממרגלית אמרה וראיתי את הבוב שקיבלה
מרגלית בהזדמנות האבעבועית שלה, ואני מתארת לי שלא תתנגדי
וראיתי את הבוב שלי ישוב לצד בובה צילי ואת הבוב של נתניה ישוב
לצד בובה זהבה, אני מארגנת חתונה הודיעה והמשיכה לסדר, אנחנו
הכלות הודיעה והגישה לי הינומה, אני לא, אמרתי לנתניה, אני עוד
לא רוצה להתחתן, נרתעתי, אבל למה עמליה, זה יכול להיות מקסים,
שני הבובים נראים חתנים יפים, 'ני לא יודעת למה לא אבל לא בפעם
הזאת, אולי בפעם אחרת, 'ני חושבת שחתונה אחת יהיה יותר מתאים,
נתניה ראתה מתחת לעורי, שוב נרתעתי, כן, אני בטוחה בזה, בגלל
זה אני לא רוצה עכשיו, זה יקלקל את השמחה שלך, נתניה נראתה
מאוכזבת, שוב האינפנטה של ולסקס שאינה מותרת לתצוגה, מי יעמוד
לרועץ בדרכה, לא אני, יש לי רעיון נתניה, את יודעת מה, אני
אביא אותך לחופה, נתלבש יפה, מאיפה השגת את ההינומות, מהארגז,
יופי, וכל השנתיים הגדולות שהייתי גדולה ממנה לא עזרו לי,
התרגשתי, כעסתי על עצמי עמליה תסתכלי על נתניה זאת החתונה שלה,
נראתה קורנת אורה ורוך, שברירית,
                                         בדיוק כמו שתיראה
בחופתה,
                                                    כך
נראתה בחופתה,
איפה האינפנטה של ולסקס ואיפה נתניה, האינפנטה יש לה מזל
שוולסקס לא ראה את אחותי, כי כל השנתיים הקטנות שהייתה קטנה
ממני נראו לי דור שלם, כאילו היא  עדיין בגן העדן בעוד אני כבר
מתייסרת בין בני תמותה גדולים, רגילים, מכשפות, מדיאות,
חתולות, חתולים, עניינים. חרדות. מי עכשיו האחראית למצבנו.
למצבי. ששש  ששש  ששש  יד לפה. עוד אשתפך ויהיה מתקתק
ומלודרמטי אם כי אין לי מושג מה עושה כאן הדרמה. ניחא.
כל זאת עוד לפני שקפצתי כיתה.
 
-ני שתקפצי כיתה.
אלוהים תנהג כלפיי קצת במידת הרחמים. אל תניח לי לשוט על נהרות
בבל שם ישבתי גם בכיתי בחולמי על-  על-  על-  איך אני יכולה
לזכור על מה, הידיעות- דורשת התייחסות. בזוכרנו את ציון. אם זה
השם   איזה שם   אני שוב מסתבכת  
'ני חושבת שיהיה הרבה יותר יפה אם לא נפריע להם, לא יסרבו זה
בטוח,
אבל היא באה הבוקר והזמינה את כולנו בשם שתי הדודות המשוחררות
שלה, מה איתך,
'ני בכל זאת לא נראה לי, אני אשאל את ההורים שלי, שיהיה אצלנו
בחצר,
המצבנו (שהייתה גם אחראית על מצבי, לפחות במידת מה) נראתה
לחוצה כמו חרסינה שרוצים להדביק בכוח והקיר לא מתאים לה,
גושים-גושים שולפים ציפורניים, מפריעים ושורטים, אלוהים, אלה
לא גושים, אלה שמונה ברנרדה-אלבות,
היא צודקת, לא אצלם, לא נאה (הצטרפותי באה באיחור, גם אל חצרה
של המצבנו לא רציתי להגיע),
אבל הם הזמינו, ייעלבו,
'ני מציעה שנעשה חגיגת פרידה לעמליה וחגיגת קבלה לחדשה ואז לא
ייעלבו חזרה האחראית על הצעתה,
זה יכול להיות אצלנו, יש לנו חצר משותפת הציעו השתיים שלא
הוצגו, ויהיה הרבה-הרבה יותר קל, פחות עבודה להורים,
'נחנו מנדבים את ההורים שלנו כאילו זה כל מה שחסר להם, עם כל
מה שיש להם על הראש נאנחה הידיעות-אחרונות,
כן נכון, אבל גם נכון מאוד שהכי טוב שנחגוג לעמליה ולחדשה בבית
של מישהו אחר, מספיק ניצלו אותם, שיקבלו פעם,
מה יש,
מה, את כבר מתכננת שיבואו ההורים עם כל המשפוחע חקרה האחראית,
כי אם זה ככה אז אני לא בטוחה שההורים שלי יסכימו, זה כבר
פסטיבל הזמר, גדול נורא, כמעט חתונה, לא מה באמת, זה מוגזם,
אני אשאל את ההורים אם אפשר בגינת הגג שלנו,
'תם יודעות מה, נשאל את ההורים ומחר נהיה הרבה יותר חכמות.
נו אלוהים תודה, קצת ממידת הרחמים אתה נוהג בי, אילו יונה
הייתה כלת השמחה היינו שומעים מזמן את מזמוריה ותהלליה
וקינותיה על עונינו המרוד והייתי שטה בנהרות המטבח ומפליגה
לעבר הרי החושך, העיקר לא לשמוע שוב את הפזמון,
איך נעשה מסיבה אצלנו,
לא יונה יקירתי, אין צריך אצלנו, חוגגים לי ולא אצלי.  

וחגגנו בחצרן המשותפת של השתיים הנ"ל.

מזמן אין לי אשליות אמרה אחת משתי המארחות שלנו (לא ידעתי לגבי
מה כי הייתי בשיט מקסים לעבר גדות האופק, מה לעשות, עוד לא
נבנו רבי הקומות שמצמצמים אותו, ואני קצת נוסטלגית, מזדקנים),
אלמד ואהיה פרופסור, אולי יתאים לי, אני עולה במשקל בקצב
רצחני, כל שעה מביאה לי כמה גרמים במתנה חינם-אין-כסף (אלה
המשך דבריה של האחת משתיהן),
רק נדמה לך, השנייה ניחמה אותה,
אבל זאת לא סיבה לוותר השמיעה אחת הבודי-לושין,
נכון, יש המון גברים שאוהבים ש-ש-שיש קצת בשר, ואימא שלך רזה
הוסיפה הידיעות-,
כן אבל אבא שלי שמן,
לא שמן, הוא בעל-גוף, והוא רחב, מ'ת'רוצה ממנו העירה השנייה,
'ני רוצה אחד כמו פול ניומן הודיעה האחראית, מותר לנו לחלום,
מה יש, פול ניומן תפוס מזמן,
'ני לא רוצה אחד כמוהו, יותר מדי יפה, אמות מקנאה כל הזמן,
אחיה בפחד, אחד נורמאלי אבל נאה יהיה בסדר גמור בשבילי הודיעה
השנייה בין הבודי-לושין,
עוד מעט יהיו לנו חצ'קונים ולא נחלום אפילו על אחד נאה, האחת
בין הבודי-לושין נאנחה מיואשת,
כולם עוברים את זה, גם אצל הבנים, האחראית למצבנו הצטחקה בקול
עליז שמזמן לא שמעתי מפיה,
תתארו לכם בנות, נשיקות בין חצ'קונים, המצחיקונת/החדשה הצטרפה
(תודה לך אלוהים, סוף סוף היא צוחקת מכל הלב, יש לה צחוק
מקסים, ואפילו מתכוננת לדבר), לא הייתי אומרת שזו תמונה מלבבת
אבל זה טוב מכלום (כל אחת צחקה ממה שדמיינה), ואת לא שמנה, מה
פתאום זרקה בחן לעבר המארחת האחת שלנו, ואת אפילו לא עולה
במשקל, מאז שאני כאן את נראית בדיוק אותו הדבר,
אבל אני צריכה להרחיב את החגורות התלוננה האחת מהשתיים,
תראו מסתכלים עלינו, הנה-הנה, ממול,
חבורת פושעים צעירים,
לשבת יפה,
לכסות ת'ברכיים,
מאיפה הם צצו תגידו, חוצפנים,
מי היה אומר, כן חצ'קונים לא חצ'קונים, שתי האמהות באו עם כדי
מיץ רעננים, אימא תגידי איך עושים כדי שלא יהיו חצ'קונים,
מעט שמן, בלי מרגרינה, בלי שוקולדים, בלי פיצוחים,
אז נמות כולנו,
בלי גלידות,
אז מה כן,
ירקות ופירות ובשר רזה,
אפשר עוגת פירות,
אפשר, כן, אבל בלי שמנת,
נו ככה כולנו נהיה טוויגיות. אז מה הטעם.
אמרתי לכם, אני מצדי ויתרתי מזמן-מזמן על כל האשליות. יותר קל.

'ני לא רואה איך אני יכולה לוותר על כל כך הרבה דברים טובים.
צחקוקים.
תראו-תראו, הפושעים הקטנים האלה חושבים שנזמין אותם.
תעזבו ולא יסתכלו עלינו, ישעמם להם אם לא נתייחס.
בואו נשנה נושא. תגידי עמליה מה יהיה כשתקפצי כיתה.
'ני לא יודעת.
יהיה לך קשה, נדמה לי, אבל מה את חושבת שאלה האחראית - והתפללה
לשמוע מפי שיהיה לי קשה עד כדי כך שאבקש לחזור לכיתה המשותפת,

'ני לא יודעת, האחיות שלי הסתדרו עניתי לה - והתפללתי שהקפיצה
המפורסמת תרווח בשתי שורות את הפסקאות בינינו, ידידות כן,
חרדות משותפות לא עוד,
מ'ם חושבים להם הפושעים האלה, אני הולכת לקרוא לאבא שלי.
כן בסדר, תקראי לאבא שלך, אבל     אבל מה      גם אני הולכת
לקרוא לאבא שלי     אבל      על מ'ת'מסתכלת תגידי      'ני'בקש
מהדודות שלי שנחליף שכונה שלא'קנו כאן      אם אני שומעת אותה
אומרת מה נשמע בנות אני מתאבדת      מאיפה היא יודעת שאנחנו
כאן      אבא תרשה לנו להיכנס הביתה      חרא בלבן זה מאוחר  
לא, הם לא באות אלינו,
ההארץ טיילה בחברת מזרון בית הספר בעתיד הקרוב מאוד, הם באות
לפושעים האלה קראה השנייה משתיהן,
לללא אל תגזימי תסתכלי, הם סתם מטיילות,
נו בנות אתם רוצות להיכנס הביתה, כן או לא, תחליטו,
לעזאזל עכשיו גילו אותנו,
שני האבות נאנחו, בואו תיכנסו הביתה וסוף לסיפור, מה איתך אבא,
אם ניכנס נצטרך להזמין את שתיהן, עדיף כאן, הפושעים הצעירים
לפי הגדרתנו הלכו להם לרעות בשדות תקווה אחרים, או לא, סתם
הלכו, המה נשמע בנות התקרבה, המזרון העתידי בחברתה, אלדין עזב
אותי לאנחות, 'ני לא רוצה שום קשר איתה מלמלה המצחיקונת/החדשה,
בואו בנות הביתה מהר קראו שתי האמהות, האבות אספו כאילו או
על-באמת מה שיכלו, בצרו אותנו כאילו ענבים אלף-אלף ליקב, שני
ענבים לאשכול, ארבע זמורות לעינב, המה נשמע בנ-  נתקל בנפנוף
מלוא שערותינו שעל ראשינו, אף אלה נעלמו מאחורי דלת המטבח
שהייתה פתוחה, נטרקה, ננעלה, המוזה שרתה על ההורים שהשמיעו נו
בנות לרחוץ יפה את הידיים, קדימה, והוציאו ראש מופתע החוצה
מהחלון הקדמי מה הרעש, כלום כנראה, ומחלון המטבח מתחיל להיות
קריר, נסגור את החלונות. היא לא תוותר, אימא, תאמיני לי אמרה
האחת משתיהן, אז גם אני לא אוותר, הנה את שומעת, היא לא תוותר,
אתם תלכו לשטוף ידיים, לא יזיק אם לא יועיל, נכון, שלא יראו
אותנו, ובהיותנו בגיל הגמישות התארכו צווארינו עד שהצלחנו
ידיים לכיור בחדר שירותים עיניים ואוזניים לחלון המטבח, כן
ילדה תגידי את צריכה משהו, תעית בדרך, אביא לכם שתי כוסות מים,
הדלת נסגרה, ההארץ והמזרון נותרו עומדות במרפסת האחורית, שתי
כוסות מים אחת לכל אחת, לא ההארץ שלנו תיכנע זה בטוח, בפנים
אצלכם ראינו את כל החברות שלי, משפט כושל לכל הדעות כי מאפשר
תגובה לטובת כוחותינו בעורף, מה את אומרת, אז יש לך עיני
רנטגן, נו, מעניין, תשתו את המים, אנחנו עסוקים, אבל באמת
ראיתי את החברות שלי, היו כאן, ישבו כאן, הא, קודם ראית אותם,
לזה את מתכוונת, כן, נכון, שלחנו אותם לשטוף קצת את עצמם והלכו
הביתה, כבר מאוחר את יודעת, עדיין יש לימודים, אבל לא ראינו
שהלכו הביתה, לא, אם אין לך עיני רנטגן לא יכולת לראות, יצאו
מהכניסה הראשית, אז איפה הבת שלך, הבת שלי בדרך למקלחת,
סיימתם, טוב, תנו לי את הכוסות, ערב טוב לכם, רצוי שתלכו מסביב
ועל המדרכה, מסוכן פה, אפשר ליפול, מתחיל להחשיך, איזה בית זה
שמענו את המזרון העתידי מזלזלת בשטנה, אין אפילו מנורה קטנה
בחצר, בואי, לא בשבילנו, אבל אני אומרת לך שהם כול-  ולא נשמעו
עוד. נו, מה שמצפה לנו מחר אמרה האחת הכאילו שמנה, מה מצפה
לנו, מה אמרה הידיעות-, נסתדר, מה יש, נסתדר יופי אמרתי, איך,
יש לה כרטיסים לפרמיירות שרק היא הולכת, כן נכון, אז זה השכפ"צ
שלנו כנגד המרגמות,  ומה עם הראש שאלו במקהלה קומפקטית
וסינטטית, אז הנה הקסדה, יש לנו מסיבונת קטנה שלא חשבנו
שתעניין אותה, הרי זאת לא מסיבה של החברה הגבוה, סתם מפגש קטן,
ואת נורא השתעממת בפיקניק, את זוכרת, בטח, אז זהו זה, כולנו
כאילו תקועות כו-ל-נו בחצר בית ספרנו אבל רק ההארץ עם מצאי לא
רלוונטי של תחמושת כבדה, אנחנו אחרי אל-פחד-אל-מגור, ההארץ
תקועה אפילו עם משפטה הפותח, מה-נשמע-בנות פתאום נשמעה רישא
קטלנית מדיי, איך אז זהו, אנחנו לא עושות מסיבות כאלה כמו שאת
אוהבת אמרתי בשלוות נפש, ההארץ הסתכלה עלינו בתדהמה, אבל מאיפה
יש לכם רעיון כזה שאני משתעממת איתכם, תראי הסבירה לה אחת
הבודי-לושין, את תמיד מספרת על המסיבות שלך, ואין מה להשוות,
אבל אני ל-, זה בסדר, יש לך מסיבות טובות ויפות ביטלה הידיעות-
כל אבל- שבדרך, אבל-, אבל מה, תני לה להתבטא הציעה השנייה
מהשתיים, אבל אני לא כזאת סנובית, לא שמעתי שמישהו אמר שאת
סנובית אמרה האחראית, לא, לא אמרנו, וזה גם לא שייך לעניין,
ההארץ הייתה במלכוד, לא יכלה לבקש שנזמין אותה לפגישה הבאה, לא
יכלה לעשות שום דבר עם מה שאמרנו, לא יכלה להביט עלינו מלמעלה
למטה, לא יכלה. חבל שהיא מתאוששת מהר, אני מתערבת על כל מלאי
המסטיקים שלי שמחר נשמע עוד פעם את המה נשמע בנות, דברי
הידיעות-אחרונות. אנחנו עוברות לבית הכרם.
דברי המצחיקונת/החדשה.
חבל, את דווקא נורא נחמדה, 'ני מקווה שלא נפגעת-אולי
אמרנו-תגידי-  זה לא אתם, טוב לי בחברתכם, באמת, זה לא, אז מה,
לא מצאתם דירה באזור, שתיקה ריקה, באמת חבל, גם בשבילינו וגם
בשבילך חבל, את צריכה להתחיל מחדש, חבל נורא. דברי כל אחת
באשכול שבעת הענבים. כן נכון, אבל בלעדיהם. מה, הם עדיין
מציקים לכם, מה יש עוד סודות, אוי לא, רק זה חסר, אין עוד
סודות אבל. אבל. 'ני לא יודעת בדיוק. טוב, נעזוב, עכשיו אנחנו
מציקות לך. יש להם כל מיני אני לא יודעת איך לקרוא לזה אבל הם
רוצים משהו וגם הדודות שלי לא מבינות עכשיו הם הציעו כרטיסים
למשל ולפני כמה ימים הם הציעו לדודות שלי ללכת לאיזה אירוע
ואני לא מבינה אבל זה מטריד הרי כבר אין להם מה לעשות נגדנו
ובכל זאת והם שולחים את-את-את- את הילדים שלהם שיעשו
בייבי-סיטינג כדי שלא אהיה לבד ו- ונמאס. נו טוב, האח הגדול
מעוניין בך. כנראה.
כי יש לה קצת ציצים, כמו שאתם אומרים. אבל לא רואים, בכלל לא,
והיא בכלל קטנה כזאת, זאת אומרת, ממוצעת, והיא הולכת עם הראש
למטה. הא כן נכון. וככה היא מסתירה את החזה. אבל לא יכול
להיות, אז למה זאת שהיא באמת קצת שמנמנה הולכת ישר, והתכוונתי
לאותה האחת מבין השתיים, כי היא סתם קצת מלאה ואין שום דבר
בולט, גם לא תחילת חזה. נו טוב. גם אני הלכתי עם הראש למטה
אמרה יונה, זאת הייתה תקופה איומה. מרגלית אל תתביישי. אני כן.
אבל אין מה לעשות, ניסיתי עם חזייה וזה נורא, זה נראה כאילו
אני מיניקה לפחות, וזה גם נראה טיפשי, יש כמה בנות אצלי בכיתה
ששמות מילוי, אבל הם גדולות ממך בשנה מרגלית קראתי בפליאה, לא
תמיד הולך לפי גיל, זה הכול, השכנה קילפה ירקות למרק, זהירות
נתניה מתקרבת אמרה יונה, אז הם עוברות לבית הכרם בגלל
הנודניקים האלה תרמתי נושא מותר לאוזני נתניה הצעירות
והתמימות. אבל אני לא מבינה, כי- נו-נו-נו-מה-זאת-אידיאה-פיקס,
המשכתי, אם זאת הסיבה, אז הם עושות שטות, הרי גם שם יהיה מי
שיציק. מרגלית יונה והשכנה אמרו מה שלומך נתניה, טוב תודה,
סיימתי את החלק שלי בסידור הבלגן, עמליה מחר התור שלך ואסדר לך
בלגן לפחות כמו- מה קרה, מה אמרתי, על מה דיברתם, לא התאפקתי
אבל התאפקתי, מה אגיד לך נתניה,עולם מסובך. ואני על ספו. או
הבאה בתור. ואני צריכה להבין משהו. לא במיוחד. ומה הלא-במיוחד
הזה. שיש מזיקים, שתמיד יש מישהו שיודע להציק, כל מיני כאלה,
את יודעת. נתניה השוותה את האדום על לחיי עם האדום של עפרונה.
את שקרנית גרועה מאוד עמליה. עוד פעם משהו בעניין בנים-בנות.
תסלחו לי, איכנס לסדר עוד איזה דבר, לאוכפת לי מה, הנושא הזה
כבר יוצא לי מהאף. וגם אתם הייתם כמוה חייכה השכנה. אבל זה היה
מזמן, לפני המבול, כשהייתי קטנה-קטנה כזאת חייכה יונה בטוב לב
אל מרגלית ואליי, שתי שחייניות במערבולות ובזרמי מים חזקים
חמים וקרים לפי רצונם ו/או כיווניהם. מרגלית שתקה. למען האמת
מרגלית, זאת תקופה קשה. תרדי ממנה יונה, אפילו את היית נזירה
שתקנית בתקופה הזאת שלך, וזה היה לא כל כך מזמן, את זוכרת,
יונה נאנחה, אני זוכרת, בתקופה שלמדתי לעזוב את התפקיד של
נציבת תלונות הציבור, חלקית בלבד יונה, חלקית בלבד, מי היה
אומר, עמליה, ממתי את בתפקיד מבקר המדינה, אני לא, אני פשוט
מבינה שכל הנושא מביך את מרגלית, תמונתה של נתניה צועדת לקראת
חופתה עלתה, העברתיה הלאה, ראיתי את מרגלית בתמונה דומה,
אלוהים ואיך אני איראה, ויונה איך יונה תיראה, הלא היא תהיה
הראשונה, ואם לא ילך לה מה יהיה, נישאר כולנו רווקות, כמו שתי
הדודות של המצחיקונת, נורא, ועוד יותר נורא אם ניראה כמו
הברנרדה-אלבות, השכנה קטעה את התדר הסמוי ואמרה עוד שתיקה
לאומית כזאת והיהודים לא יינצלו תוך כדי שחייה. בנות תקראו
לנתניה. אני פה. ומה את עושה. נתניה עמדה כשידיה מונחות על
מותניה, רצינית, אני שוקלת אם לספר או לא, מה, מה את רוצה
לספר, אני לא בטוחה שאני רוצה לספר, אז מתי תהיי בטוחה, 'ני לא
יודעת, זה בעניין בנים-בנות, ו-, זה סתם משהו שאולי זה לא נכון
בכלל, נו ספרי כבר, אני מפחדת שתצחקו לי, למה, כי אני צחקתי
כששמעתי, ככה נגיע למחרתיים ונבשל מרק חדש נתניה, תחליטי, מתי
תגיע אימא, אימא תגיע עוד מעט, ואז סוף לסיפורים, למה, כי
לדעתי זה משהו גס, כדאי לי להתאפק, נו באמת נתניה, אני נותנת
לזמן לעשות את שלו, יופי לך, אבל אני לא רוצה להתאפק, אז שמעתי
שהבנים לוקחים סרגל לחדר השירותים ומודדים למי יש יותר ארוך,
מ'ת'מסתכלות עליי, כולנו אפילו אני כולנו אבל כ-ו-ל-נ-ו יודעים
מה הם מודדים, מה את אומרת שאלנו את השכנה, נכון או לא, מה אני
יודעת, אף פעם לא הייתי בן, כנ"ל צחקנו, ונבוכונו - לא היה לנו
מושג מה לא ידענו.
ואז אימא הגיעה.
יונה הייתה נתונה במה שכינינו הימים הנוראים של יונה והרגעים
היפים והנדירים שהיו בהם הסתיימו תדיר בפתאומיות. לא תמיד
הופעתה של אימא הייתה הסיבה. אבל אימא תמיד הייתה על המשמר.
ראתה, העריכה את המצב, מרגלית נראתה פגיעה מאוד, נתניה ואני
נראינו בסדר, שפיר, יונה נראתה קרבית, השכנה נראתה מאותתת/לא
מאותתת, אימא אמרה ערב טוב, טוב לראות את כולכם, אתקלח ואערוך
את השולחן אצלנו, הנחתי לכם כמה דברים שביקשתם על המיטה של כל
אחת, גם לך השגתי, הגישה חבילה קטנה לשכנה, להתראות בארוחת
הערב. אני רוצה לראות עכשיו קראה נתניה וקפצה מעלה ויצאה
בתנופה של רקדנית ריקודי עם, שיבולת בשדה כורעה ברוח / מעומס
גרעינים כי רב, עוד לא אצל נתניה אבל הנה כך תיראה, זאת החזרה
הראשונה למחולה, וחוללה ולקחה עמה את השמש, כתם מזהב, מרגלית
נאנחה, מתוחה, יונה התרפתה, השכנה העסיקה את שלושתנו בהעברת
כלים ותירוצים כגון אלה, המתח אצל מרגלית פג חלקית, נכנסנו
הביתה, אני רוצה לראות לפני שנשב אל השולחן אמרתי, הנחתי את
שהבאתי ונסתי לפני שרוח הקרב של יונה תשרה עליי, כשנתניה ואני
התיישבנו המצב היה טוב, שמעתי את אימא אומרת וזה טוב, המתח פג
סופית, לא רציתי שישוב, התנדבתי למלא את מקומה של יונה בעזרה
לאימא, רק לא מתח, רק לא קרבות, מרגלית היססה, רצתה להצטרף,
בואי מרגלית ציוותה יונה, היא תבוא עוד מעט, יונה, אני רוצה
לשאול אותה משהו על המורה להתעמלות, ידעתי שאם לא אפרט עד הפרט
האחרון דיני מוות בעינויים, אבל למרבה הפלא ההסבר הכללי תפס,
נתניה אמרה יונה אני רוצה לשאול אותך משהו, חיזוק לכוונותיי,
מרגלית תגידי לי, איך את מסתדרת עם הבנות שכבר יש להם, מרגלית
היססה, אימא הקשיבה, אבל כאילו לא, המשכתי, כי אני מתארת לי
שזה מתחיל לקרות אצלנו, אבל אני הרי קופצת כיתה, ופתאום אהיה
בין הקטנות עם קרש במקום חזה, ואני מתה מפחד, מרגלית הייתה
עכשיו בתפקיד המנחמת והמחזקת, זה לא כל כך נורא נדמה לי, אצלי
היה לי מזל שהבנות היו כמוני חוץ מאחת, שהתביישה כי רק לה היה
קשה בהתעמלות, הנה ההתעמלות שביקשתי לברר, סוף מעשה במחשבה
תחילה, אבל מה קורה עכשיו, מרגלית, בהתעמלות בעיקר, אז עכשיו
אני הכי קטנה בגיל, אבל יש עוד כמה בנות קטנות כמוני ואז זה לא
נורא, רק ה-ה-ה- אני נורא פוחדת שאשאר כמעט קרש, גם הבנות
האלה, אימא כאילו אינה מקשיבה, אימא מה את חושבת שאלתי כאילו
בלי מחשבה תחילה, מרגלית - אהאהא, מרגלית הייתה רעבה מאוד
למילותיה של אימא אלא שחל איסור חמור להראות רעב זה, ואימא
אמרה, לא בקול עורב ולא בקול של תגרנית בשוק כי אם בקול של
פמינה, הנסיכה בחליל הקסם, אימא אמרה כל גוף והקצב שלו
והפרופורציות שלו, מרגלית, לא יהיה לך יותר מדיי ולא יהיה לך
פחות מדיי, הקושי הוא שלא רואים כעת איך ניראה מחר, והמחר לא
יגיע מחר בבוקר, אבל הוא יגיע, אלה ימים קשים בשבילך אני
מבינה, אבל המחר הזה יגיע. ליטוף עדין, אוורירי, אימא שתקה,
מרגלית יישרה את גווה, הנה איזה גוף יפה יש לך מרגלית אמרתי
בהתפעלות, גוף מרומז ועדין אמרה אימא (עדיין מתוך גרונה הכמור
של פמינה, עדיין חבויה בחליל הקסם), מרגלית הסמיקה, אז נסתדר
בהתעמלות, השבתי על כנו את סדר היום שקיבל אישור, נסתדר,
והמורה בסדר, כן עמליה, המורה בסדר. אז אין לי הרבה מה לחשוש,
אם יהיה בסדר שם, שזה הכי גלוי שיש, כבר יהיה בסדר בכיתה
ובהפסקות. אבל את כבר לא תהיי איתי בבית הספר, פתאום אני אהיה
הגדולה שם, זה די מפחיד, את יודעת. מקווה שאדע לעזור לנתניה
כמו שאת עזרת לי תמיד. אימא אמרה אתם אחיות טובות. סיימנו, הלא
סיימנו מזמן, אבל סיימנו והשמעתי קריאה, יונה ונתניה, אני די
עייפה, אל תתעכבו יותר מדיי, חופש-חופש אבל עוד לא.          
 







החופש הגדול הגיע, המצחיקונת ודודותיה עברו לבית הכרם, מצד אחד
חבל באמת כי היא נורא נחמדה אבל מצד שני, שיתפה אותי במצבה
האחראית למצבנו, לא צריך לראות יותר את הברנרדה-אלבות ולקבל
סיוטים בסיטונות בלילות, להתנער ממנה או סתם לשתוק, ביכרתי
לשתוק ושתקתי, מרגלית עדיין נראתה מהורהרת ומוטרדת חצי-חצי,
תלוי, מבהיר עד מעונן חלקית, ממעונן חלקית עד טפטוף קל, השיחה
שיזמתי במטבח השפיעה לטובתה רק במשך ימים ספורים, לא להפריז
עמליה, רק לילה ויום ולילה, גם אימא הבחינה בכך אבל התערבה על
ידי ליטופים בלתי נראים שמרגלית הרגישה בהם היטב, והשפעתם אף
זו הייתה קצרת מועד בלבד, הוא מציק לך שאלתי אותה בהזדמנות
כשהיינו לבדנו במטבח, מי, מרגלית נראתה מדוכדכת, טוב עזבי,
תתעלמי, לא שאלתי כלום, אם כי ידעתי שכן, שהאמצעי
לידיעות-אחרונות עשה רונדלים סביב הבניין שלנו, שהוא
מופיע/צץ/מבצבץ/צץ בלי שעון, ומרגלית סיגלה את ההליכה בראש
מורכן, די מרגלית אמרתי לה איזה בוקר, אל תלכי שפופה, לא רואים
לך שום דבר שאת צריכה להתבייש בו, נראה אותך כשיגיע תורך, אז
כשיגיע תורי יהיה תורך להגיד לי די עמליה, את בסדר גמור, תזקפי
ת'ראש, חיוך משותף, מרגלית אם את רוצה אני מדברת עם אחותו
הקטנה, כמו שעושים בדרך כלל, נו כן, הרי נתניה עזרה להם,
מסכנה, לא ידעה שגם היא משחקת בבנים-בנות, שתינו צחקנו, לא
עמליה, זה לא יהיה לנצח, חיוך אפולוגטי, אנחנו לא נהיה ולא
נחיה לנצח, חיוך פרובוקטיבי, אני צריכה להתרגל, 'ני לא זוכרת
שליונה היה כל כך קשה, גם אני לא זוכרת, אבל כשאני אהיה בגיל
שלך- נו באמת עמליה, זה נשמע נורא-נורא, אבל מה שנורא בשבילי,
מרגלית נשמה נשימה עד הבטן, זה נורא שאני כבר לא אהיה כמו
שחשבתי, מילא, תמשיכי, מה את חשבת להיות, 'ני לא יודעת, חשבתי
שלא יהיה לי קשה, לא יודעת, פתאום קשה לי ויש לי-  סליחה, הרי
את עוד קטנה. מרגלית. באמת. רצית להגיד שיש לך מצבי רוח. שתיקה
מהודקת שפתיים. מרגלית אנחנו דרות באותו הבית, אני רואה, אבל
זה בסדר, זאת הפרטיות שלך. וחוץ מזה - 'ני לא חושבת שגם אצלך
יהיו הימים הנוראים של יונה, אפילו לא במהדורה של מרגלית.
היו.
בשקט.
כמו בפעם ההיא, כאשר נותרה יושבת ואינה מגיבה. כאילו שרעפיה
הליטו איזו הרגשה קשה מנשוא אפילו מעיני עצמה.
לא פעם תהיתי על כך שיונה ואני היינו הגדולות בחדרי השינה,
יונה חזקה ממרגלית, בעצם מכל אחת ואחת מאיתנו ומכולנו יחד,
בנפרד, בכל צירוף שיעלה על הדעת, אבל לעצם העניין: יונה החזקה
והגדולה בחדרן המשותף, ואני החזקה והגדולה בחדר המשותף לנתניה
ולי. כך בעיני נתניה, לפחות. ולפחות תמיד. אני הרגשתי הגדולה
מבין השתיים שבחדרנו, כן, כי נולדתי שנתיים לפניה. באשר להיותי
החזקה - מילא אם בעיניה, אם כי היה לי ברור שרצוי לה לנתניה
להיות חזקה ממני בהרבה, או סתם חזקה, הלא הרגשתי עלה נידף
ברוח. חלומות, סיוטים, נפילות מהמיטה, הברנרדה-אלבות תרמו
תרומה ניכרת לגלריה לאמנויות האימה שמצאה משכן אצלי. מה יהיה.
אסור לי לאכזב את נתניה. ואני בגיל מאכזב.
ואני היומן הבא.
כמעט יום-יום כתבה מרגלית ביומנה, יונה כתבה פחות והתבטאה
יותר, חברות, חיזורים, סומק, עניינים, לא ביקשתי ממרגלית לשמוע
על מה כתבה בחריצות ובכאב, ידעתי שאילו קראה ממנו לא הייתי
יכולה ללעוג למילים ולתיאורים מתקתקים כמו שלעגתי ליונה,
להיפך, לפתע יידמו לי עדינים, רגישים, נוגעים ללב, ללבי,
והייתי פורצת בבכי לשמעם, כמו בסיוטים שלי, בושה וכלימה, ולך
תמציא תירוץ שיסבר את האוזן, בקיצור, הייתי דומה להחריד
למרגלית של אז,  שהוקסמה לפני עידן ועידנים, מה זאת אומרת,
לפחות לפני שנתיים, או כמעט, ועידן ועידנים לפניי, מה זאת
אומרת, נצח נצחים יעבור באיטיות עד שאקבל מפלט סודי, פרטי,
מכובד, היומן המיוחל.
אז מה עושים בינתיים.
לא אני השואלת, חברה קרובה של יונה היא השואלת.
מחכים. עד יעבור זעם.
לא יונה העונה, החברה הקרובה של יונה היא העונה.
חברה שלא מצאה חן בעיניי. אבל מי אני ומה אני, הלא אני בהמתנה
ליומן הבא, באיזו זכות אמתח ביקורת על בחירותיה של יונה, באיזו
זכות באמת, בזכות שיונה נתנה לי ושלא אהבתי את משמעותה בשבילי,
נו עמליה מה את עומדת כאן ובוהה בי כאילו נפלתי מהירח, לא,
רגע, כאילו את נפלת מהירח ולא נראה לך מה שיש בסביבה, יונה
סגרה את הדלת, לפי הפרצוף שלך רע ומר להימנות עם יושבי כדור
הארץ, מה קרה, 'ני לא יודעת, מה את חמוצה, 'ני לא חמוצה, תרדי
ממני, נו עמליה, פרצוף כזה יש לך רק כשמשהו
מאוד-מאוד-לא-מוצא-חן בעינייך, תגידי כבר, הנה דרך להעביר עידן
ועידנים ונצח נצחים, אני עומדת עם פרצוף חמוץ ויונה עומדת עם
פרצוף זהירות-מוקש-לפניך. עמליה לא כל כך אוהבת את החברה הזאת
שלך ירתה נתניה, האחת והיחידה שיכלה להרוג לי שתי ציפורים
בירייה אחת, ציפור העידן והעידנים ונצח הנצחים וציפור נפשי
לפני יונה חמורת הסבר. הבה נשמע מפיך. מ'ני יודעת. את יודעת
מספיק כדי שגם נתניה תדע. יונה אל תקלקלי לי, אויייש עמליה,
סליחה, יצא לי נורא עקום, רציתי להגיד שאני לא אוהבת אותה, כי
אני באמת לא אוהבת אותה, בסדר, נתניה, אל תסתבכי, קורה, פליטות
פה, אז למה את לא אוהבת אותה, כי היא נורא מגונדרת כזאת, כאילו
כבר התחתנה, הופכת את הטבעת שלה כדי שיחשבו שהיא נשואה או
מאורסת לפחות, כל מיני, יפה, שמעתי, גם אני שמתי לב לזה, ומה
איתך, עמליה, על הטבעת כבר שמעתי, גם על שהיא מגונדרת, מה יש
לך להוסיף, ברכי פקו, יונה אני לא מרגלת ואני לא פושעת מלחמה,
ואני גם לא בשירותי האינטליגנציה, ובכלל, היא לא מוצאת חן
בעיניי, נקודה. אהא. אהא. הרגשה כזאת. הרגשה כזאת- יונה די, את
מפחידה אותי, היא מפחידה אותי, אני באמת לא יודעת אבל היא לא
נראית לי. מעניין. מה. שהיא הפסיקה להיראות לי בסדר. שינוי
תהומי. תודה לך עמליה, גם לך נתניה, אמצא איך להיפטר ממנה.
עמליה תודה-תודה-תודה, נפטרתי ממנה, עלוקה לא קטנה, ולא רואים
עליה, בכלל, עם פני המלאך שהיא עושה רוב הזמן, והעיניים שהיא
עושה לכולם, בנים, בנות, מורים, מורות, תודה לך, ואיך עשית,
הפסקתי להקשיב לסיפורים שלה ואמרתי לה שאין צורך שתלווה אותי
הביתה, הרי שתינו בנות, אבל איך, איך בדיוק, פשוט מאוד, הפסקתי
אותה בכל פעם שהתחילה לספר לי נסים ונפלאות, ועל הלבטים שיש
לה, אפשר לחשוב, היא מתחבטת קשות, תתארי לך, והיא לא שומעת את
עצמה, כבר סנילית, המסכנה, חוזרת כמו תוכי ולא שמה לב שהשני
משתעמם, ויש לה פרטנציות, נו טוב, דווקא לי היו לבטים, מה אני
עושה בחברתה, היא דבק, אבל את יודעת, לא הייתי בטוחה
במאה-אחוז, אני נורא בררנית וזה לא תמיד לטובה, השתכנעתי
כששמעתי את דעתך, באמת תודה רבה לך. אלוהים, אלוהים, אייך. לא
רוצה אחריות על יונה. קשה לי דיי עם היותי הגדולה בחדר עם
נתניה.
והמשענת הסמויה של מרגלית.
דברי אימא שכמו ראתה כליות-ולב. שלי. דרכי. אחרי שיונה הלכה
והותירה אותי במצוקה. יונה אינה בנמצא, מותר לי להישען על
אימא. ונשענתי. מה יש, אני עוד קטנה. אילו יכולתי כך להעביר
עידן ועידנים, נצח נצחים ומה לא, ומה כן, ואלו ואלו שחלפו-עברו
בעודי שעונה על אימא, דרך אגב, ואיני רואה את העתיד לבוא, שבא
אף הוא, ויונה גדלה ויפה וחזקה ומחוזרת הרבה ובאים והולכים
ויוצאים ויונה בוחרת ויוצאת ובועטת ונכנסת ובודקת ויוצאת
ובועטת ומרגלית מהססת ומשתוחחת ויפה ומחזרים רבים לה ומתחזקת
ומזדקפת ובוחרת ויוצאת והנה אני מתעוררת ונבהלת וכמו מרגלית
אבל לא ממש ומסתתרת ונרדמת ומתעוררת ובוחרת ויוצאת והנה נתניה
מתביישת ונחרדת ונשענת ומתנחמת ומתחזקת ומחזרים ואינה נענית
ומחזרים ובוחרת ומיישרת קו ויוצאת ותרא אימא, דרך אגב, את
בנותיה ותרא כי טוב, ותרא את הבאות ותאמר כי טוב.    
         

                                                           
     
 
   
 







הילדה הראשונה ובתה היחידה של יונה נולדה מתה בניתוח קיסרי.
בטרם חזרה להכרה מלאה דרשה את אימא, אימא ישבה לידה, המהמה לה
שיר ערש, יונה נרדמה במלמולי אני סחוטה כמו פרה חולבת, זה טוב
מה שאת שרה לי, אתם תלכו כולכם.
ימים מספר לפני הלידה חמותה סיפרה לה על חלום הבלהות שחלמה, זה
נורא יונה, מומש נורא, אל תאוכלי דבש, שום דבר מתוק, לא חשוב
מה מתחשק לך, זה אות מבשר רעות החלום שלי, אני תמיד יודעת
קודם, פרמוניציות את מבינה-ה-ה, יש לי פרמוניציות, את
מבינה-ה-ה, כבר היו דברים בעולם, לא דבש ולא מתוק, את
שומע-ע-עת, היו שששמה זאת אומרת בחלום שלי היו הרבה המון
יתושים ונמלים ועוד כל מיני כאלה מגעילים שאוהבים מתוק את
שומע-ע-עת, וזה נורא מומש את מבינה-ה-ה ועם ציריה הראשונים
יונה הבינה-ה-ה ושמעה-ה-ה ושוב הבינה. אבל אני אומרתי לה אל
תאוכלי דבש יונה. ומילותיה הראשונות של יונה לכשהתעוררה היו
נכון אני יודעת אוכלתי דבש. אלא שזה נאמר לפני שדרשה את אימא.
שלנו.
איפה היא, תבעה יונה מרוני המבוהל, לא, לא לילדה אני מתכוונת,
אני יודעת שהילדה נולדה מתה, איפה היא אני מתכוונת לבהמה הגסה,
רוני נראה מבולבל, הלא אימא שלו באה עם חלומה הנבואי, יונה
ניחשה, איפה האימא הבהמה שלי, רוני, רוני, איפה היא, היא בחדר
ההמתנה, תסלקו אותה, אתה שומע, תסלקו אותה מיד, לא רוצה לראות
אותה עכשיו, לך כבר נו, רוני יצא, חיפש, לא ידע כיצד לספר לנו,
חיפש עוד, כלום, נרתמנו לעזרתו, אימא כלום, לא הייתה, נעלמה,
ידעה, ידעתי.
הרופאים המבינים והנשמות הטובות ואמו של רוני ואביו של רוני
כולם חברו יחדיו וייעצו ליונה להרות מיד, מהר, ככה תתגברו על
הכאב, לא שמעתי מה רוני אמר, לא שכחתי שגם הוא באבל כבד, יונה
הייתה חיוורת ומיאנה לאכול, רוני התמסר לה, אימא אמרה לנו תנו
לה מנוחה, תנו לה זמן, עכשיו אין לה ראש לזה, תניחו לה לנפשה,
בביתם אמרה יונה לכולם תנו לי מנוחה, תנו לנו מנוחה, תנו לנו
זמן, עכשיו אין לנו ראש לזה, לא לי ולא לרוני. אף לא מילה על
אימא. אף לא מילה על מה שהיה. אצלנו כאצלם. השכנה שתקה. שתקה
מדי.
בביקורים החטופים שעשינו יונה נראתה חולמנית ורחוקה כמו בתחילת
ימי ההתבגרות - בלי ההתלהבות שאז נלוותה למבעיה. כבתה. לא
שאלנו אותה מה שלומך, לא מה נשמע, או איך את מרגישה היום -
פחדנו. הרכבנו סביבה משמרות יעילות שהיו משמרות בטיחות - שלא
ניתקל בחמותה הכוהנת הגדולה. זו הייתה מבלה אצלם את שעות הבוקר
בארוחה עתירת נבואות ודאגה, הייתה טורחת סביבה עם ארוחת
הצהריים, תפריט דומה, יוצאת לענייניה ובעיקר לשנת היופי שלה,
שבה לכמה דקות לבדוק מה שלום רוני בנה המסכן כשרוני המסכן היה
חוזר מן העבודה, וידעה שהיא עכשיו יכולה ללכת בשקט, הילדות
באות מבית הספר, אל תדאגי אימא יונה לא תישאר לבד, גם אני
בבית, והיינו באות לקראת רוני עגום מאוד, מותש מכמה דקות אצל
המזבח ולהבותיו ארוכות הלשונות שכיבינו היטב עם בואנו, מה
שלומך רוני אתה נראה הרוג, לך תתקלח, תתרענן, רק תספר לנו קודם
מה שלום יונה, ככה-ככה. בעצם כולנו דאגנו בעיקר ליונה, רוני
נראה סביר יחסית, ובהשוואה לחייו ומעלליו ותלאותיו תחת כנפיה
של אימא שאומרה לו אתה שומע-ע-ע וסיפרה לו סיוטי ניבוי
פרמוניציוניים עם אחוזי דיוק מוטלים ומעט סטיות תקן - הרי שחיי
רוני עתה עם יונה היו קייטנה נעימה, תקלה פעוטה מותה של
התינוקת, יונה תהיה בסדר, רוני כבר בסדר. בנקוף הימים אימא
נהייתה שקטה מדיי, היא והשכנה היו יושבות ומתהלכות זו לזו או
זו אצל זו ושתיהן היו אצלנו כאשר יונה צלצלה ואמרה לה אימא
בואי, תצילי אותי מבעלת הפרמוניציות, את תוציאי אותי מזה.
מרגלית הייתה עסוקה עם החבר המועמד - אותו החבר שכבר היה לה
בעת חתונתה של יונה - והיו לימודיה בתיכון, שנה אחרונה, הרבה
בחינות בגרות, הרבה שעות-אפס, משבע בבוקר בבית הספר, ובכל זאת
רצתה לתרום את חלקה, אני אספיק, אתם שתיכם אל תדאגו, יותר חשוב
שיונה תתאושש, לא יהיה לי ראש לשום כלום אם היא תמשיך ככה,
השכנה קבעה בבטחה בגיל הזה כל הנסים והנפלאות ניתנים למימוש,
אם מרגלית רוצה את יכולה לעמוד לרשותה של יונה, נתניה אמרה אני
כבר לא קטנה, באמת, את יכולה ללמוד מרגלית, ועמליה ואני נסתדר,
יהיה לך זמן גם לחבר שלך, הכי חשובה עכשיו יונה העירה מרגלית
בחומרה, הכי חשוב שאתם תהיו בסדר כדי שאימא שלכם תהיה אצל יונה
עם ראש שקט, היא ארגנה לה סידור עבודה רצחני, אם לא תנוח לא
תתפקד כמו שצריך בשום מקום, אימא שמעה ולא התערבה, אני
התערבתי, נתארגן טוב זה בטוח, כאן אין מקום לכאבי ראש, אימא,
אנחנו שלוש בנות ואין לנו ידיים שמאליות, אנחנו יודעות בעל פה
מה צריך לבית, נספיק גם לבשל, נתניה ואני נשחק בעקרות בית, רק
שיצא לטובה ובלי פרמוניציות קודרות, ומרגלית נכנסה לדבריי,
ונתניה נכנסה לדברי מרגלית, זאת יוצאת לי נו טוב, זאת החמות של
יונה, קצת כבוד, אני שותקת, תלכי ותמסרי לה ד"ש, גם אנחנו נגיע
אליה ויהיה בסדר, השכנה פסקה ברברנו מספיק, עד כאן, הכול בסדר.
אימא הלכה ובידיה צידנית מלאה בכל טוב הארץ, הבית, השכנה,
הדאגה והאהבה. אין מקום-כניסה לפרמוניציות או לניבויי רימה,
ואלה הלוואי ויתקיימו בה ועליה לבדה, מה יש למה לא
ועדיין נראתה יונה כאילו ימי הקיץ העליזים תמו ולא ישובו עוד.
קשה, קשה היה לסלק את המור-ולבונה תוצרת בעלת האוב שמדי לילה
ומדי מנוחת יופי אירחה בהזיותיה את הכוהנים הגדולים ולא הותירה
ספק באמיתות דבריהם ולא הותירה סדק ולא הותירה פינה או מסתור
או חלקיק בלי חור שחור כמו שואב-אבק, מגנט קטלני שבלע כל מה
שלא הסכים לדבריה וקביעותיה. אף רוני החל מראה סימנים קודרים.

ובאה התפנית.
מאצל אמו של רוני.
או אני או היא, איימה, אתם שומעי-י-ים, האישה הזאותתתי לא
מבינה גדולה, אתם מביני-י-ים, אני אומרת לכם שהיא עושה ליונל'ה
שלנננו לא טוב, ואימא שלנו, רגישה וחכמה, הציעה מה שנקרא הצעה
שאין מסרבים לה, גם אימא שלך נפגעה, רוני, תציע לה שתנוח קצת,
היא טיפלה ביונה הרבה יותר מכל אחד מאיתנו, בית הבראה או טיול
לעשרה ימים, אפילו שבועיים לפחות, והיא חוזרת כמו חדשה. כל
הכבוד לה באמת, כל הכבוד למי למי יש יותר כבוד. יונה ניצלה.
בזכותו של טיול מאורגן, מפתה, מחיר מציאה, ארבעה שבועות
לאירופה כולללה, או חמישה שבועות קצתתת אירופה וקצתתת אורצות
הוברית, נהיה באומריקה, אימא הזדרזה להעביר לידיה רשימת שמות
ומספרי טלפון של כל אחיה, הם כבר, סליחה, הם כבור יידעו מה
לעשות, אחת חלקי עשרים לא נורא. את שומע-ע-עת יונל'ה, נבקר אצל
כוללל הגדולים. המזבח פורק, הדירה אווררה, החלקיקים
האלמנטאריים שפיזרה נשאבו לפיו של החור השחור שנמוג אף הוא.
תגידו תודה לשכנה על שמצאה את הטיולים האלה והשיגה להם את
המחירים, באמת הצלת נפשות ממש. יודע צדיק נפש בהמתו, דברי
רוני. כאשר יונה גילתה התעניינות מסבירת פנים בענייני מרגלית,
חברה, כיתה י"ב וכגון אלה האטנו את קצב פעימותינו, כאשר מרגלית
רגזה על יונה פטרונותה ועצותיה חייכנו, כאשר רוני הראה
התעניינות בלימודיי ופעילותי בתיכון החזה התרווח בין הצלעות,
עד אשר נתניה התיישבה אצל יונה והודיעה בבהירותה הנדירה
ולראשונה בחיינו: בלי חידושי מילון לשון ורעיונות (נו באמת,
הרביעית לביתנו, מה רוצים ממנה, מה תחדש המסכנה המתוקה) כי
נמאס לה מהבנים, מה כל הסיפור, לא בא לי הם מגעילים איכסה מהם
מה מסתכלים לנו וכו' וכו' וכו' - עד בואם של האור והבוהק בעיני
יונה ולחייה, ידענו שאימא הוציאה אותה מזה. יונה שבה לסנוט
באימא, יונה שוב קנטרנית, העניינים כרגיל. אט אט אימא התאוששה
מהתאוששותה המוצלחת של יונה, עייפותה לבשה חולין ותו לא, באמת
העניינים כרגיל. הכוהנת הגדולה תחזור, אל דאגה, אבל יונה כבר
תהיה חזקה.
הדודים שלנו מאמריקה רחבת הידיים טרחו להסביר לנו בפרוטרוט שאו
אמריקה התכווצה, או קימצה את ידיה הרחבות, או אנחנו שוכחנו
מה-זה-טיפוס כזה, אבל אתם אל תדאגו, אנחנו כבר נסתדר איתה,
שיונל'ה שלללה תבריא. ואתם בעצם המסכנים האמיתיים, היא חוזרת,
אנחנו נצא לבית-החלמה-ממנה, יש כאן קליניקות פרטיות מצוינות,
חבל רק עליכם, ותוך כדי ימיה המאורגנים ביניהם שאלו אותה למה
לא תפתחי משרד לאורקלים, פה אצלנו יש מקום נכבד מאוד לאנשים
כמוך, הם ידועים, הפוליטיקאים נעזרים בהם, גם הסטארים של
הקולנוע, בודקתי את ההצעה שלהם, אתם מביני-י-ים, ואבא לללא
מתנגד, כמובן, אנחנו מחפשים משרד מתאים, מוצאנו משרד מתאים,
מומש יפה בשביל האורוקלים שלי, יש כבר אנשים שנרשמו, מה אתם
אומרים על זה, נו, אימא שיהיה לך בהצלחה, נתגעגע אבל נהיה בקשר
טלפוני, ומה את אומרת יונל'ה שלללי, בהצלחה באמת, מגיע לך, את
הרי גדולה באמת, אתם שומעי-י-ים אותי, אז תשבו לכם טוב-טוב שלא
תיפלו חלללילללה, זה מצוין אתם מביני-י-ים, בינתיים כדאי מאוד
שנתחזק,  שנבריא כולנו מהר-מהר, המשרד שלה לא יחזיק מעמד הרבה
זמן, מי רוצה אורוקלים שחורים משחור אתם מביני-י-ים, מרגלית את
אל תזניחי את הבגרויות, זה הכי חשוב, בואי עמליה את תברישי לי
כמו אימא, אז מה נשמע, נשמע מעולה, מצוין, כל עוד לא נשמע
תאריך חזרה פה אצלנו מצוין, לא לדאוג, ובעיקר לא להגיד לה
שאנחנו כאן פורחים כולנו, אפילו רוני, בוודאי אימא, בוודאי
השכנה, בוודאי שאתם מתגעגעים אני יודעת את מבינה-ה-ה, אז אני
חושבת שהגיע הזמן לחזור, בכל זאת ההצלחה היא לא המשפחה שלי,
אתם שומעי-י-ים, כל כך הרבה היו כבור אצלי, אני כבור אספר לכם,
אל תדאגו, אתם שומעי-י-ים, אבא אומר שכדאי לעשות הפסקה
ולללחזור למשרד בעוד שנה אתם מביני-י-ים, פה האנשים יוצאים
לחופשה, לאירופה, אז אנחנו ננוח ונחזור הביתה ואני אטפל
ביונל'ה. מזה חששתי. מזה חששנו. לא אסון, שבנו לאיתננו. מומש.
זאת הייתה מנוחת הלוחם-ם-ם אמרה אימא. מיד הוסיפה לא, זאת
הייתה אשליית הכסילים. ספינת השוטים. הסרט הגיע ארצה.  
לא לבדו. אם כי פניותיה המפורטות של אימא לאחיה, קחו אותה
להוליווד, תנו לה הרבה חומר דליק עד שהיא עצמה תעלה עם הקטורת
השמימה, מה, כבר גומרה את הוליווד, גומרה אותם, גומרו אותה,
ורעיונותיה הנוספים שתהיה אצל מורק טוואין, תעשו לה משהו, ועוד
כהנה וכהנה, מילאו זמן רזרבי יקר לקראת סיפוריה ופרמוניציותיה
שכולללם שומעו יפה אנחנו שומעי-י-ים, אנחנו מביני-י-ים. ספינת
השוטים תרד מהאקרנים ותוריד אותה אצלנו ותסתלק. הספינה.
הלקח שלמדתי זה שאני צריכה לבדוק מי זאת אימא שלו, שיתפה אותי
מרגלית, איתו אני אסתדר, והתכוונה לחבר שלה, עם חמות כזאת לא,
אין לי סיכוי. מה זה בחינות בגרות, עוברות מהר, האלה נשארות
לתמיד, את אל תדאגי לי לבחינות עמליה, אני אומרת לך, אם לא
איווכח שאימא שלו בסדר אני אשתגע. מוטב עכשיו מאשר מאוחר כי
מאוחר יהיה מאוחר מומש, נמאס לי ממנה, באמת. ראש בריא לא למיטה
חולה.
פלאי פלאים. מצאתי את יונה מסתודדת עם אימא בלי הרמת קול, אל
תספרי מילה, אפילו רוני עוד לא יודע, אני מסיימת את החודש
השני, עד שכלת-הפרס-העולמי-לבדיחות-שחורות תחזור אני כבר אהיה
מחוץ לכל סכנת השפעה. שמעתי את יונה ולא סיפרתי לאיש. עמליה
תקשיבי, אני מספרת לך, אני לא רוצה שרוני ידע מילה, אי אפשר
לדרוש ממנו שיסתיר איסוף נתונים מן המקדש של האימא הגדולה שלו
וסגל כוהניה, לא בא לי להעמיד אותו למבחן, אני מסיימת את החודש
השני ואני חושבת שבעצם מחר כבר אהיה בחודש השלישי, אני מקווה
לטוב, האמת היא שאני מרגישה שזה היריון שונה, מה את בוהה, אני
לא מאמינה לה למילה אחת, לא חושבת שזה הדבש שאוכלתי, לא רוצה
לדעת מה רוני חושב, מילא. תגידי לי את מה עם האימא שלו,
והתכוונה לאימא של החבר של מרגלית, תספרי לי אם היא בודקת יפה,
גם את האבא, ומה עם הבחינות שלה, ואת שלא תסתבכי, יש לך זמן.
סיפרתי ליונה שמרגלית בודקת בציציות, שהיא דואגת לשווא, אז ככה
זה, שתבדוק, אצלנו התברר שהחתן יפה מדיי. צריך לדבר עם השכנה.
נכון, אני אוהבת את רוני, ואם שרד את האימא הדגולה שלו הוא
ישרוד כל קטסטרופה. מה, לא סיפרתי לכם. את רוני הכרתי אצל בחיר
לבה של השכנה, לא הראשון הקמצן ההוא, גם אותו אני רציתי
וביקשתי ממנה, היא הכירה את ההורים, לא זה, אני הכרתי את רוני
אצל השני שהיא הציעה לי, הוא דווקא היה בסדר גמור  -  אבל
התאהבתי ברוני. השכנה ניסתה להזהיר אותי ולא הבנתי על מה היא
מקשקשת, הרי גם המשפחה שלו היא משפחה טובה, מה יש לך, אמרתי
לה, מה קרה לך, אמרתי לה, אמרתי לה עוד כל מיני, נורא כעסתי.
ממש. באמת, נורא כעסתי. בכל זאת השכנה הצליחה לרמוז לי שיש לו
אימא קצת קשה אבל לא השארתי לה אפילו סדק שתעביר לי קצת
סיפורים על המוזרויות שלה, חשבתי שהיא לא מסתדרת איתה, תתארי
לך. ושזאת כבר הפרזה. הגנת יתר מוגזמת. משהו שמעתי בכל זאת ממה
שהיא אמרה לי, וגם ראיתי משהו, אבל את יודעת הייתי כל כך
מאוהבת ברוני. וכל כך דאגתי לו בששת הימים. וכל כך התגעגעתי.
דווקא שמחתי על הפרמוניציות של זאותי, היו טובות, נדמה לי, או
ששומעתי רק מה שרוציתי, ושומתי פס על כל היתר. כן, שומעים אצלי
שהיא כבר בדרך חזרה. יש לו אבא חמוד לרוני את יודעת, אם את
שואלת אותי יש לו אבא גיבור, קדוש, אני לא מצליחה להבין את
הקשר הזה, נו, לא הבעיה שלי הקשר שלהם, הבעיה שלי חוזרת ארצה
עוד מעט. בטיסה. נורא. וזאת בעיה בת אלמוות. אז בקשר למרגלית,
אל תשכחי לדבר עם השכנה. אני מתביישת. אני יודעת שהיא לא שומרת
טינה אבל בכל זאת. היא צדקה, מתחתנים עם המשפחה, וכמו שאימא
אמרה, אסונות כאלה רק על ראשם של הנשים המסכנות, הגברים בודקים
את החותנת לעתיד בשבע עיניים, אני אומרת לך. אני בטוחה שהשכנה
תבדוק בלי שנדחק בה אבל אחת כזאת מספיקה לבכייה לדורות. רבים.
מונולוג ארוך, מה. די. תלכי הביתה. ההיריון נפלא, בריא, אבל
מעייף ואני כבר עייפה, דיברתי נון-סטופ. אני זוכרת שחייכתי
והזכרתי ליונה אל תדאגי יונל'ה, עוד מעט לא תספיקי לפצות פה,
הזווותי חוזרת עם סיפורים של אלף לילה ועוד לילה על כל לילה,
הנינים שלך יקשיבו וסוף-סוף את תוכלי לנוח.  
מה שריחף באוויר, מה שהתיישב, התהלך על בהונותיו - אימא לא
אישרה בזמנו את בחירתה של יונה, הבינה היטב מה תהיה הזכייה
הגדולה של בתה בהגרלה הבין-לאומית. והכלל-עולמית.
והכוהנת הגדולה נחתה אצלנו. נחיתת אונס, זה היה ברור. ולא לזה
הנס פיללנו, גם זה היה ברור. נראתה חדשה-חדשה, כאילו מודל 69'
שאך עתה יצא מפס הייצור. נורא. שבה ארצה בלי חמדה, היה לה טוב
באורצות הוברית, משהו התקלקל לה, כנראה בעלה בעצמו נמאס לו שם
ודחק בה עם כל האחרים, כך שלא יכלה להאשים את אחיה של אימא -
בעיקר לאור העובדה המצערת שהיו עשירים ממנה לאין שיעור, בעיקר
לאור העבדה המצערת שהיו מיודדים עם יותר מדיי בעלי שם ולא
התאפשרה כל השוואה עם קשריה-שלה, בעיקר לאור העבדה המצערת
שהקופה הרושמת לא רשמה הכנסות בחודשים האחרונים, מה גם שהוצאות
רשמה וזקפה לחובתה בלי הנד עפעף. או צליל. הייתי מתקפלת כמו
מגבת ומניחה את עצמי בארון באמבטיה, אמרה יונה, לא, לא
באמבטיה, בארון הבגדים, זאותתתי תוציא אותי לשימוש רב-פעמי
חת-שתיים, אין לי כוח. ורוני עוד לא יודע. לא מנחש. עדיין אין
לי בטן. אז מה תעשי, הזמן יספר, תהיה לי בטן. יראו.  
ומלכת האורוקלים ידעה, והפתיעה את יונה, את עוד לא יודעת
יונל'ה, יהיה לללכם בן, חולמתי והסבירו לי איך הוא יהיה בדיוק,
ויונל'ה שומחה מכל הלב, הלא חולומותיה הפעם הצילו אותה, אנחנו
רצינו בת, אימא, אולי את טעית, אנחנו רצינו בת, רוני התייפח
כמו תינוק בגמילה מהשד, גם אני רוציתי בת, רוניל'ה, אבל זה
יהיה בן, בטח שאני רוציתי בת, תמיד רוציתי עוד ילד אחריך
ורוציתי בת, אבל זה ישמח את האימא של יונל'ה, היא עוד לא יודעת
מה זה, להחזזזיק בן אתה מבי-י-ין, אתה מבי-י-ין, משהו התהפך לה
באורצות הוברית, ודווקא היא לא ידעה על כך, רק לאופן דיבורה
פלש, אותו משהו, אם כי התיקון בא במהרה, ושמענו אותו עוד באותה
השיחה, בהמשך, כשסיפרה על נפלאותיה ועל התודות הרבות שקוצרה.
כאשר שוחחנו עם הדודים מאמריקה שאלנו אם קרה לה משהו, אם חלתה
או מה, הא, זה כלום, היא ניסתה מתיחת פנים ולא הצליח לה. מה לא
הצליח לה, ושמענו מסכת ויכוחים, הסברים, הדגמות, בדיקות, לא
רוצו, לא רוצים מה שאני רוצה, אני יודעת בדיוקקק מה טוב לללי,
מביני-י-ים, וכן הלאה, ומוצאה לה מישהו שהסכים אם היא כתמורה
תיתן אורוקלים לכמה מהמתחרים שלו, וזה מה שיוצא.
אימא לא השתכנעה. יונה כן, רוני גם, ואימא אמרה דיה לצרה
בשעתה, בעיקר עכשיו שיונה בהיריון, למה לנו לקלקל. הסכמנו.
סיכמנו. יונה ורוני לא ראו דבר, אביו של רוני אף הוא היה סבור
שמראה היה התשלום עצמו ותו לא, אימא והשכנה לא רצו לשתף אותנו
במה שראו על פניה, כך נהגנו מרגלית נתניה ואנוכי - סוד נוסף
שהיה למכשול אילו נעצנו בה עיניים, סוד נוסף שיצא ממחבואו
אצלנו בעזרת נתניה, אתם השתיים אל תדאגו, לא נאמר דבר, אפילו
בינינו אנחנו לא מדברות על זה, אבל הכוהנת הגדולה בצרות, רק
שיהיה אחרי הלידה, ואם אפשר - אחרי החתונה של מרגלית. כי
למרגלית כבר היה תאריך ברבנות, עם החבר שנבדק הוא ואחיו והוריו
וכל מי שהיה קשור בהם ולא דקדקנו בדרגות הקשר - שום מוזרויות,
שום הפתעות, שום בושות לא רצינו.
ולא טעינו - לא על אודות משפחתו של בעלה לעתיד של מרגלית, לא
על אודות מצבה של הכוהנת הגדולה. הבעיה שעומדה על הפרק -
הפרמוניציות. מה עושים אם היא מפרשת אותן כסימנים לאסון אצל
יונה ורוני בדבר תינוקם השני, כי זה יהיה אסון שיפקוד את כל
המשפחה. עדיף שיונה תדע שקורה משהו אחר, ושיידעו גם רוני
ואביו, אמרה אימא, השכנה הסכימה, כולנו הסכמנו, עכשיו יש לדאוג
לשליח ציבור. אני, התנדבה השכנה. תבדקי קודם אצל הגינקולוג אם
יונה יצאה מכלל סכנה, ביקשה אימא. כן. יתנו לה ויטמינים להבטיח
כי שלום לשניהם, אבל אין כל סכנה אורבת לה ו/או לתינוקה.
היריון אייזן-בטון, ויונה הפעם אייזן-בטון.      
רוני ואביו שומעו אותי וקובעו שאני יש לי אורוקלים גרועים
משלה, דיווחה לנו השכנה, אבל יונה הבינה ושתקה, כנראה הבחינה
כבר בסימנים מדאיגים והעדיפה לא להטריד אותם, אולי למען עצמה,
הלוואי, כי מצפה לה תקופה קשה ממש. בכל אופן, שתדעו לכם
יפה-יפה, לא אומרתי מילה עליכם, מבחינתם אלה שיגיונות ותעתועי
שווא תוצרת עצמית, ואפילו הציעו שלא אספר לכם דבר וחצי דבר על
הפרמוניציות שלי. כמובן, יונה לא טיפשה, אבל הצטרפה. אני מאחלת
לה מכל הלב, באמת, שתזכה לראות נכד, או נכדה, אמרה אימא בנימה
עגומה. היא מוזרה, היא אגואיסטית, היא אגוצנטרית, נכון, היא
מונופוליסטית ועוד, אבל בשם האלוהים, שתזכה. ולא חשוב מה יהיו
הפרמוניציות שתפזר.
ופיזרה. ולא יכולנו להאמין למשמע אוזנינו. ליונל'ה שלללה היו
כבר ספקות לגבי שפיותה, לרוניל'ה שלללה התעוררו מכרסמים
שנשיכתם פיצלה את לבו, לאביו היה גדוד שלם שקם מרבצו ואיים
לכתר את מעוזו, לפלוש פנימה ולהעבירו, אותו עם דעתו הצלולה,
למחוזות זרים. ואילו היא, הכוהנת הגדולה בכבודה ובעצמה, החלה
מבינה אותות ומופתים מוזרים שונים ומשונים באופנים חמקמקים,
סמליים מדיי, מטריפים אפילו אותה, מנשנשים את לשדה, מרפרפים
ומנערים את תאיה כולם, מושחים גוני אפרפר וירקרק בתוך ורידיה
ועורקיה, מטפטפים כתמי צהבהב על עור ידיה, מושכים את קמטי
עיניה מעלה והצדה - אתם רואי-י-ים, המנתח צודק, זה עניין של
זמן, הצלחת הניתוח הייתה מובטחת כמו שהוא אומר, אני אכתוב לו
מכתב יפה-יפה ואשלח לללו מתנה יפה-יפה, והויה יכול להיות הכול
טוב ויפה, באמת, אלא שאז הכוהנים שלללי אומרו לי משהו קשששה,
אתם שומעי-י-ים, ואני אומרתי להם שאני צריכה לחשוב. בעלה נראה
מוטרד בעליל - או שהבין שהיא חלתה, או שהבין שדעתה התערערה, או
שגם וגם, והגרוע מכול - הבין שלא יוכל להשתיקה, ובוודאי שמע מה
היא רצתה לספר. וטוב שעליה לחשוב, כפי שהבטיחה. לעת-עתה. אנחנו
ישבנו איתם יחד . יונה הבזיקה מבט מהיר לעברנו. אין חדש תחת
השמש. רוני הבזיק זרמי תחינה אלינו. נייט, עדיין שום חדש תחת
השמש. אביו הבזיק אותות מצוקה  מהססים ונבוכים לעבר אימא, ממנה
לעברנו. כלום. כאן לא יהיה חדש תחת השמש, גם בחזית הזאת אין
שום חדש, למי צלצלו הפעמונים לא שמענו, כאז כן עתה ועד עולם.
וחוץ מזה - אין שום חדש. ההיא דיברה ודיברה סחור-סחור, אנחנו
נשמנו סחור-סחור, רצוי שתיהנה מקשבנו הרב.  
אבל אומרתי להם שאני עדיין צריכה זמן לחשוב, הכריזה כעבור
יומיים-שלושה. היא רואתה את כס הכוהנת הגדולה, היא רואתה את
ההכנות, היא רואתה. פוסקתי, אמרה. בעלה נראה אומלל. רוני נראה
מטושטש. יונה נראתה בהיכון. ציפייה מתוחה. עיניה זהרו, האיפור
לא כיסה את צבעיה, הלבוש לא השפיע לטובת הגוף המנומר מעט,
מתי-שהוא צריך לקחת אותה לבדיקות, הציעה אימא כשחלפה לידו
כאילו להגיש לו פירות. הנהן. הפוסקתי תלה וטייל לו על חבל מתוח
- לא ידענו אם פסקה פסיקה כלשהי, אם פסקה להשתתף בהכנות, אם
פסקה לספר, אם פסקה להבין. רוני טרף את השתיקה. אז מה פסקת,
אימא, וקולו של תינוק מתפנק, פוסקתי, פוסקתי, אומרתי שאני עוד
לא מרגישה טהורה במידה שהסטונדורטים דורשים, אתה מבי-י-ין
רוניל'ה זה כובוד גגגודוללל, זה מחייב היטהרות מוחלטת, מומש.
ועכשיו אני רוצה זמן ליונל'ה שלללי,
                  אבל היטהרות מוחלטת זה רעיון אדיר, הסיקה
אימא וסיכמה בשביל בעלה את תוכניתה, תחת התפאורה המתאימה היא
לא תדע שעושים לה בדיקות, קח אותה לרופאים טבעונים, אולי ד"ר
נצח עדיין חי, זה אי-שם בין רמלה לתל אביב, אבל ד"ר נצח כבר לא
חי, או הפסיק לעבוד, והוא היה אמור להיות הפתרון האידיאלי, הלא
חי והיה קיים כשלושים-ארבעים שנה אחרי הסרטן, ובראש ובראשונה -
היה דוקטור לרפואה ולא שרלטן או פנאטי. עדיין שמו הכריז עליו
מעל גג הרעפים של ביתו. איש לא ענה, בכל זאת, כך שחיפשנו
תפאורה במקומות אחרים, וזו נמצאה. היא בלעה את הפיתיון. ואת
הכדורים. את מחטי ההיטהרות נעצה במו ידיה מבלי להבחין
בצינוריות שהעבירו את החומרים שנדרשו לקביעת מחלתה, אחר כך
לקביעת הטיפול, חלקית, אחר כך שמחה לקראת ההקרנות שסימלו
בעיניה קרניים מופלאות, קושה, קושה, ההיטהרות מחלישה אותי ואני
רוצה לטפל ביונל'ה שלללי, רחמנות עליה, באמת, תעשו איזו-שהיא
הפסקה, שתוכל להגיע ללידה, הטיפולים הופסקו לתקופת מה, נראה
קודם מה התוצאות, אבל איש לא דיווח לה והיא קיבלה טיפולים
מדומים, אין דרך אחרת לחדש אותם אחר כך בלי שהיא תבין, הסבירו
הרופאים,הרבה פחות קושה לי עכשיו, ההיטהרות מומש טובה לי, אני
רואה על העור שלללי, כי עורה היה כעת שקוף, מתוח, וטוב
שרוזיתי, כך אני מתאימה יותר לתפקיד, רק עור ועצמות הייתה ולא
הבינה, והנחנו לה לנפשה ולחלומותיה.  
הפוגת הטיפולים אוששה אותה, הפוגת הסבל שימחה אותה, הבדיקות
הראו מצב חמור ומחמיר, היא הוסיפה להשתתף בטיפולי דמה, וכאשר
פתחה בזוועות חלומותיה ראינו זיק תובנה שבישר רעות. אולם
מנגנוני הגנה כשלה טרם שוכפלו, או שובטו. מצאנוה מתפתלת לפני
יונה ורוני, מחפשת כיצד תבשר להם את בשורת הכוהנים הגדולים,
איש מאיתנו לא לעג עוד, בירכנו על כישרונותיה, חששנו מפני
נבואותיה, אבל אנחנו בריאים, באמת, שתספר מה שבא לה. בלי
צנזורות. כמה עוד נשאר לה לחיות, למען השם, נתגבר על הכול. לא
יכולנו להעלות על הדעת את ממדי תפארתה, את עושר חלומותיה, את
מגוון אמצעיה, את מוחשיותן של הפרמוניציות שחזתה בהן וחשה
בעורה הסדיק כעת, את הממשות של הטקסים שהתנפלו עליה, על בעלה,
על יונה ורוני - על כולנו, רשת בלתי נפרמת שצמצמה עצמה באחזה
בנו, חופני חול שזרזפה עלינו וכל גרגר מכה-פלישה-תקיעה-חדירה,
זרמי מים קדושים עכורים שלא שאלו אותנו על רצונותינו, נחילי
דבורים וצרעות שהחליאו את דמנו, ופרטי פרטים למכביר, בלי מנוס
מדימוייה, כולנו עד האחרון שבינינו אקטיביים במצב סביל אבל
בלתי נסבל, עומדים בגבורה עילאית-צה"לית ונופלים לרגליה כמו
זבובים מופתעים, שותקים ושותקים הלאה כי היא מבינה דבר אחר,
הסבירה השכנה לכולנו בהזדמנות כשהיא ובעלה לא היו, ואלה רק
ההכנות, לא לשכוח. עוד מעט יתחדשו הטיפולים, אם כי מי יודע, אם
מצבה אנוש לשם מה לייסר אותה, שבועת היפוקראטס, נכון, טוב
ויפה, אבל. האבל היה הפעם התלוי התורן.
בוקר אחד ראיתי את פני אימא ונבהלתי. היא שבה ממשמרת ונראתה
אחר בכי ממושך. פני השכנה אף הם נראו משונים. מרגלית ונתניה
הבחינו בעב שהותיר דוק ודמעות בעיניי. משהו קרה, שיתפתי אותן,
אולי היא והשכנה יודעות משהו שאנחנו לא יודעות. אני בהכנות
לחתונה, העירה מרגלית, ועוד לא נחתי מהבחינות, בואו נשאל את
השכנה, שאימא תנוח, ממילא היא לא תספר. והשכנה לא אמרה הרבה,
יש עוד דרך ארוכה וקשה, ומי יודע, אולי גם לאימא שלכם יש
פרמוניציות. לא ליהגה, לא פירשה, הגם שהבטיחה לנו שאין שום קשר
בין בריאותם של התינוק, יונה, רוני, חתונתה של מרגלית וכל
אירוע משמח באשר הוא העומד להתרגש עלינו - ובין פניהן. פקפקנו
בדבריה, אמינותה לא הייתה אמינה כלל ועיקר. יציבתה אמרה עד
כאן, להתפזר איש איש לענייניו. תרגיליה להסחת דעתנו הועילו.
ואימא ומה שהיה לה, או לשתיהן, נשכחו מלב.
עד אשר היפוך היוצרות השיג אותנו.
עורה של הכוהנת הגדולה כבר היה פריך, גם עצמותיה זעו חופשיות
לעיני כול, נתקפנו כעס מהול בבהלה וחרדה לעצם קיומנו על
אטימותה ובורותה, ידענו כי בזמנו הבחירה הייתה בידנו אבל לא
עתה, ושתקנו הלאה, הלאה, רגזנו ומלמלנו שטויות, זה יעבור,
נאכלנו לתיאבונה בקידושיה והצגותיה, איזה בוקר אומלל מצאנוה
בבגדים שקופים, כמו תינוקת, גלימה זוהרת, שרביט זוהר ומפזר
ניחוח מחניק וכבד, מונף לקראת כל מי שאך זה נכנס וטרם התכונן
נפשית, כריות וכסתות הונחו בערמות סביב קערה, או אגרטל רחב כרס
וצוואר שטוח, זרועה ענדה מיני צמידים ופעמונים, נעלה מעין
גרביים, בירכה ופטפטה וליהגה ללא הרף לך תדע באיזו שפה, או
דיאלקט, פיזזה ורקעה ברגליה פעם בפעם, המטירה עלינו עלי כותרת
של פרחים שאף להם ניחוח יבש, נבול, בלוי, והושיבה את כולנו
אחרי שנעלה את דלת הכניסה וניתקה את הטלפון. מה עשינו שם
כולנו. ועוד בבוקרו של יום חול רגיל, שגרתי. באמת. מהבעת פניה
נבעה ידיעה בהירה, היא ידעה - ידעה:  באותיות קידוש לבנה -
שכולנו נתאסף. אפילו השכנה פקדה אותם באותן השעות, והיא ואימא
ישבו. ישבו כי ישבנו. עיניהן היו מרוקנות מכל הבעה. אביו של
רוני נראה מוטרד, ולא בשל מערומי אשתו. רימה בצבצה בינות המראה
הגרוטסקי. ואנחנו הזענו, כולנו, כאילו נמצאנו בסאונה ונתונים
בסד. הכוהנת שינתה תנוחה. ומה עכשיו.  
הכוהנים קובעו תאריך. סופית. ומה עכשיו.
יונל'ה שלללי את תלדי הרבה-הרבה לפני החתונה של אחותך.
אימא והשכנה הוסיפו במבען.
יונל'ה שלללי תלדי לפני התאריך שאלה נותנו לך. תינוק בריא
ויפפפה מאווודדד. אתם כבר תהיו שלושה בחתונה של מרגלית, אתם
מביני-י-ים.
אימא והשכנה עדיין בשלהן.
אביו של רוני הפך ראשו. עיניו מצאו מנוחה במבע כשל אימא
והשכנה.
ועכשיו החלק הקושששה קושששה.
נאטמנו כולנו. שמענו  - קולה הטריח את ענני הקטורת וננעץ מתחת
לציפורנינו - את דברי הכוהנים, פסיקתם, הליכיהם, תביעותיהם.
ראינו את השילוש הקדוש, לא זה הנוצרי, שלושה נחשים טובי מבט  
   שלושה נחשים       שום קשרי-דם   לא   דם  קר  לא  דם  חם
שום  קשר  משפחתי  עם  הנחשים  של  ילדותי  המוקדמת  אין  שם
איש  רע        אימל'ה  מה קורה        שלושה נחשים ישבו
באוויר והביעו בכובד ראש את הסכמתם לדרישת הדחיפות של הכוהנים,
את אלה דמינו לשמנים שלווים המפרים נדר כלשהו בפנותם אלינו,
הלא שמענו         זזזווומממ  שמענו את משק כנפי הפרפר      
מסין ועד כאן, טעות, מכאן ועד סין, שמענו       את קולם, של
הכוהנים, את לחשיהם         בבבזזזזז        את לחשיהם בעת
ההתייעצות עם אדוני השילוש הקדוש, ראינו         הבבבזזזים
והזזזווומממים מטריפים אותי    
לא רואה זבוב  לא רואה יתוש   לא רואה דדדבורה   לא  אבל      
ראינו כיצד נראה אולם הכתרתה, מכאן, הכניסה       מכאן,
והכוהנים והשילוש הקדוש נראו סלחנים כלפי ההשתאות הגלויה שעל
פנינו, מכאן, ואנו       נמצאנו מרקדים, אפילו רוני, אביו
התשוש ויונה מרקדים באלם, והם מובילים אותנו        בכוח
עליון, אנחנו בסרט-בתוך-סרט ואלה יידעונים והיא        
הכוהנים הגדולים אינם זזים ממקומם, ובכל זאת אנחנו חשים
בדחיפה, אולי        אולי הנחשים       אבל לא הנחשים      
גשו הנה, התקרבו-נא, הנה החלונות, אבל אין       אין זכוכיות  
    ראינו        אין משקוף      החלונות        גשו הנה,
התקרבו-נא לחלונות
  אין רואים דבר מעברם האין-סופי, ככה        ככה נראה
האין-סוף, בלתי נראה, בלתי        בלתי קיים, בלתי מאיים,
והופנינו        עורפי כמו נתפס כאילו חישוק מקיף את ראשי    
  ועכשיו עליי להביט מעלה, כולנו מביטים מעלה אבל זה ניחוש
שלי, הנה הנברשות, איפה, כאן, כאן מולנו      ושם מולנו,
בינינו, כן, אין נברשות כפי שהכרנו, אלה הם כרובים, כאן משכן
הכרובים, כאן        קדמת עדן, לא, זה שם של ספר, ג'ון סטיינבק
אני זוכרת  הסרט עם ג'יימס דין האלמותי שמת אני זוכרת       אז
מה עם זה, איך כתוב        איפה        ההשכלה שלנו מקרטעת,
אבל אלה כרובים, אין לי ספק        ניסיתי להפנות מבט אל אימא
והשכנה אבל לא יכולתי להזיז את הראש העייף, החישוק נעלם, נדמה
לי, אבל        וסוף-סוף משהו מוכר, הווילאות, כאלה שמופיעות
בתיאורים הספרותיים של כל כך הרבה רומנים דביקים כמו האוויר
בחדר, סנטימנטאליים, היסטוריים, כך        מהם אני יודעת הכול
על-אודות המחצלות, מה עם        מה עם בעלת הפרמוניציות      
אוויר        אוויר  אני רוצה, צלול        איפה נתניה      
נתניה מה היא עושה        נרדמה      הופנטה  אימל'ה  מה עם
נתניה       שלושה נחשים טובי לב בונים משולש     אין סכנה
אין נשקפת סכנה       כולנו כמו מחייכים  בלי שרצינו אבל זה
ניחוש        אני לא מצליחה לשנות תנוחה       כן, שיניתי,
שינינו      ושקענו עוד יותר בתוך המרקם הדקדנטי של בעלת האוב,
הרגשתי או ניחשתי שכולנו הרגשנו נופלים, כמו בחלום, לפני
שמתעוררים מעמידה בעברי פי-פחת, או מיד לפני שנופלים מהמיטה,
והנה נמצאנו        יושבים ומסובים ורואים         איפה כל
נטלה על השולחנות, מבינים מעצמנו מתי נוטלים ידיים, מה כתוב  
   ברקמה של כל מפה, מפית, ריפוד, אילו חוטי זהב         וכסף
מעטרים מה, ואנחנו         מטושטשים אבל אין דבר, יש דברים,
הרבה, הנה עלינו להבחין ולזהות אילו עלי כותרת נתונים בגביעים,
מה יוגש, מתי        מתי יין רימונים, מתי         אני רוצה
לדמיין סרט של וולט דיסני, דמויות של סרטיו, איך ייראה השד מן
הבקבוק        מזלף שמן זית זך. מבטלת את הדמות, אני רואה את
פופאיי ושמן-זית         משיבים את דמיוני הדחוי    מסרסים    
     
אל תירא   אל תיראי    אל תיראנה        כולם סריסים, כולם
קדושים, כולם משמיעים קול שמימי של קונטרה-טנור, הכוהנות
מזמרות בסופרן, והכינור. והנבל. איפה וולט דיסני ואיפה הם.
והחתולים הגדולים הרובצים שבעים. ואין רואים את טופריהם. אין
צריכים        אולי טעינו והם קודמים לשילוש הקדוש. מה עוד לא
ראינו באולם. קשתות גבוהות. מרבדים רכים. אבני אזמרגד ורובין
ויהלום בלבד. משכר, מסחרר. ובין לבין - שמענו         עוד.  על
בעלת האוב. הלא כל אלה נועדו לכבודה ולמענה ולרגל היפוך
היוצרות. היא - שם. משם תשגיח על שלום התינוק. על שלום כולם.
עליה להיטהר מדי יום ביומו. נותרו לה ימים ספורים, היא תישאר
עד לאחר ברית המילה, הזמן קצר, המלאכה מרובה, עליה לטבול
יום-יום במי ורדים וחלב עזים. ולהמשיך בדרכי ההיטהרות        
שפסקו זמן ממושך מדיי, לטענותיהם של הכוהנים        הגדולים.
[אנחנו נענו באי-נחת. בושנו. מי מזייף, מי משטה במי, של מי
המהתלה הזאת, שמא התפאורה נועדה לנו בלבד.] את החתונה של
מרגלית כבר תראה משם, ישובה בכס הרם, הכוהנים         הכוהנים
לא שעו להפצרותיה. הכס ממתין אך לה ולהתמהמה עוד  -  בשום פנים
ואופן לא. יש לפקוח עין אמונה על סדרי העולם הסוערים
והקפריזיים.  
אבל זה לא הכול.
בעלה ניסה להניאה מכוונותיה. מבט חטוף לעבר אימא והשכנה פגש
במבטן. והניא אותו מכוונותיו.
האוויר הדחוס היתוסף לשקט הסמיך. הכוהנת הגדולה ריחפה מעט
במנעליה ושיסתה ברצועות עלומות. כרעה על ברכיה. השעינה מצח
ואמות ידיים על כרית מוגבהת. ומה כעת.
בין תפילותיה - סיפרה. אימא והשכנה היו שוב באי-שם, פנימה,
כאילו ידעו מילה במילה כל פסקה בטקסט. כל שורה. משהו מעיב על
האושר. הפעם שמענו בסקרנות ועל אף מאמצי בעלה שנאטום אוזניים,
או שלא נתייחס. קורבנה בא גם בתמורה לחיי הגורם הכהה, כתם חזק
ממנה כאן עלי אדמות, פה ממלכת הגורם הכהה, שם כוחותיו אפסיים
והיא החזקה. שם. הגורם הכהה לא ייעלם בלי עוד חפים מפשע תלויים
בין טלפיו, אין היא חשובה עד כדי כך, כאן, עלי אדמות, והלא
כולנו יודעים כי היא הזהירה בזמנו את יונל'ה, לא לאכול דבש,
והלא זה הפיתוי המסורתי, הקלאסי, והנה ראינו כי הפיתוי גבר
והילדה המתוקה-מתוקה-מתוקה נולדה מתה. הייתה מתוקה מדיי.
והגורם הכהה - כהה כמו דבש, זאת אומרת, לא רואים כהה, רואים
דבש וטועמים דבש.
ארך זמן עד שמזימתה מומשה. חוץ מאימא, השכנה ואני עצמי, איש לא
הבין, אף לא בעלה. מה החנינה המגיעה לי - אין. ואין לתלות את
הקולר על צווארי אותה אומללה. כל שאוכל לומר להגנתי הוא כי
כנראה נרדמתי משוכרת לשנים ארוכות מדיי, כי רק בעת האחרונה
התובנה השיגה אותי, כי היו דובים והיה יער, והייתה כוורת, והיה
דבש.
הטקס עוד לא תם.
לא ידענו כיצד לחלץ את עצמותינו שנהיו פריכות וכמו הריעו
לתנועותיה. מתחת לכסת כבדה נשלף תוף-מרים, מאצל האגרטל, או
הקערה, נשלף סרט לח, דביק. הכוהנת הגדולה פתחה במעין מחול,
פמפמה, המהמה, רקעה, הסתחררה, עכוזה הורם אל על, ארכובות רגליה
הבליטו את ברכיה, בעלה טמן ראש וידיים בין שוקיו, היא פישקה את
שוקיה-היא, מרפקיה כמו נפרמו, מבושיה נחשפו, רוני נמצא פתאום
רוכן, ראשו מוטה בין כפות רגליה, ידיה השיבוהו אל כסתותיו,
ראינו את הסרט דבוק אל מצחו, סחרור נוסף, פעמונים מצלצלים,
תוף-מרים מלוום, סחרור נוסף, נפלה, מפושקת איברים, על בטנה
וברכיה, על כל-כולה המלמלה הייתה לחופה, ושקט.
קבס אחז בכולנו. בעוצמה. בלי רחמים. טיפות בוהקות זלפו מן הסרט
שהודבק למצחו של רוני, זלגו על גבותיו, השיגו את ריסי עיניו,
טפטפו בכבדות, רוני נראה מתוח, מתוח מדיי, עיניו נותרו פקוחות,
הבנו שריסיו דבקו בעפעפיו וכי עורפו חרוש אף הוא, ואחר רגעים
שבהם היא טרחה בשתיקה מעיקה, הסירה את הסרט בעזרת מטפחת, מחתה
את עיניו וגבותיו, במטפחת שנייה קינחה את שארית הטיפות, גם
מעורפו, רוני נשם, היא ביצעה תנועות מספר מעל ראשו, שמענו
במעורפל שזאת לידתו השביעית במספר והמוצלחת והמבטיחה ביותר,
כעת נכונים לו חיים ארוכים וטובים, יונה היא בדיוק האישה שעמדה
ברקע והורשתה להיות נוכחת בלידתו כי היא האחת והיחידה, הנה באה
העת לבשר בשורות, הנה רגלי המבשר קלילות, בן שני יהיה להם,
חיים ארוכים ושלום לכול, בל יעכיר הכתם הכהה את חייהם ואת
אושרם, הנה ניתנו האותות והמופתים. יסיר איש דאגה מלבו, היא
ניתנה, היא התמסרה, תהילת הגיבורים לכוהנים, מעתה ועד עולם.
התישה אותנו. באנו לידי רמת אטימות שלא ידענו, אדישים לגוף
שמרד בישיבה הרפויה, אדישים לריחות, לענני הקטורת, לעצמנו. היה
חשוך. אפל. לא ברור לי איך ומתי קמנו, אם התהלכנו כדי לשוב
לשיווי המשקל, אם שתינו דבר מה, ובכלל - מה היו המעשים שהסכנו
לעשות והצלחנו בהם על אף מצבנו הקשה, המסורבל. הרי היינו
המומים, מטומטמים מכל הצרמוניה, ואם לא היה בה די, לא ידענו מי
מרמה את מי, מי הזייפן למופת - אולי עדיין בארצות הברית ידעה
היא על מצבה. השארנו אותה אצל יונה ורוני, מיהרנו הביתה עם
השכנה, אימא עסקה ברקמה עדינה ואמרה לנו נו, היא לא כל כך
אגואיסטית, ככלות הכול, ויודעת להיפרד בכבוד. ומעוררת כבוד.
הקשה עוד לפניה. ולפנינו. השכנה לא רצתה שנמשיך באבל, בואו
נכין ארוחה טובה, קלה, שמן זית זך כן, כי זה טעים, אבל שום
בישולים מעיקים, ובלי ניחוחות במידת האפשר, בואו אליי, יהיה
יותר קל, כבר יש לי ירקות ופירות על השיש. מטבחה הצר והארוך,
שנותר כפי שהיה במקור, היה בכל זאת  נוח דיו לכולנו, ידענו
להסתדר בו מלידה, נכון לומר. לפני שישבנו לאכול שמענו את צלצול
הטלפון אצלנו, פסק והתחדש מיד אצל השכנה. רוני. ההורים הלכו.
אנחנו שנינו גוססים. בואו אלינו. פתחנו את כל החלונות
והתריסים. אני יוצא להביא אוכל מוכן, הזמנתי אצל המסעדה כאן
על-יד. מזל שאוהבים את יונה והסכימו. אני יוצא וחוזר, יהיה חם
וטרי אם תזדרזו. תבטל. בואו אתם שניכם אליי. או אל תבטל, יהיה
לכם לפעם אחרת. אבל תדעו שהארוחה תהיה בסגנון קל. תודה לאל.
בסדר, תודה, בשמחה. מיצים מותר להביא, אני מקווה, כי אביא גם
אם לא תסכימו. ואולי פירות. יש לנו בשפע. נו טוב, מה שתגיד.
בואו, עמדנו לשבת ולהתחיל. השכנה פנתה אלינו מיד אחרי שניתקה,
אף לא מילה על כל הטררם. אף לא מילה. תודה לאל, ניתן לכלות את
כוחותינו, את זעמנו, בשיחה על אודות מרגלית וחתונתה. מה שלא
יהיה, מה שכן יהיה - קישתא, החוצה.
והכוהנת הגדולה ניבאה אל נכון, יונה ילדה תינוק בריא, ורדרד,
שישה שבועות לפני חתונת מרגלית וארבעה וחצי שבועות לפני המועד
שקבעו לה, בדיוק בתחילת החודש התשיעי, ברית המילה נחגגה ברוב
הדר ופאר, היה ברור שהאישה המביכה הזאת גייסה כוחות מעולמות
לא-לנו לטובת הכלל והפרט, הייתה שקופה כולה, ורידיה וגידיה
נראו צמודים לעורה ועצמותיה, חייכה, בעלה היה הסנדק, הרך הנולד
נמסר לידיה כמה וכמה פעמים, ישבה רוב הזמן, בירכה במאור פנים
כל אחד ואחד, יונה לא משה מאצלה, ואחרי הברית, כשהתינוק בכה,
היא בעצמה אמרה לה יונל'ה, עכשיו התינוק רוצה את אימא, רוצה
לינוק, נכון חמוד, חלב טוב יש לאימא שלך. מחזה הורד במו ידיה
מעל הבימה.
שלושה ימים לאחר הברית, כאשר כמעט הגליד החתך, הוחשה לבית
החולים. ונרדמה. בעלה נשלח הביתה, לנוח, להתכונן ללילה ארוך
ומייגע. כך גם נאמר לרוני. עוד יש זמן. אולי זה לא הסוף. האישה
הזאת עקשנית מפרד, אם החליטה שתקום - תקום. אצלנו אימא התהלכה
מהורהרת. טמבלים. לא מבינים. היא יודעת בדיוק מתי חייבים
להסתיים השלושים כדי שכולם יהיו בחתונה של מרגלית. עוד לא למדו
להעריך אותה. טמבלים. היא תסיים על פי לוח-הזמנים שלה.
וכך היה.
היא מתה לבדה, אולי בשנתה. אם כי לא ידעו פרטים בוודאות -
פשוטו כמשמעו: כאשר עובדי הצוות חזרו אליה כבר לא הייתה בחיים.
בלי צינוריות ו/או ניסיונות להחיותה. בלי השפלות. בלי קהל.
החברה-קדישא קבעו: גווייה קטנה ושקטה.  












                            אני בכיסא.
החדר ריק.  
אין דלת.
אני

אני.

מישהי - מורה להנחלת הלשון - הראתה לי את השורות האלה שכתב
תלמיד, כתרגיל. היא דיברה והסבירה או תיארה והוסיפה ואילו אני
ראיתי את אימא יושבת שם                              
  אמי בכיסא.
החדר ריק.
אין דלת.
אמי

אמי.            וראיתי עוד, אבל לא רציתי לשתף אותה
במראותיי ולכן הגשתי לה פני מאזינה קשובה וקלטתי מפעם לפעם את
פסק דינה, הוא משורר, אין לי ספק, אני כולי צמרמורת כמו שאמרה
אמילי דיקינסון, את יודעת, והרי אני כבר הייתי לברווזון סמור
מדובלל ומרוט בעקבות הסחף השטף הרחש והלבה הוולקנית ומה שנתגלה
ונתכסה ונתגלה          
            אני בכיסא.
            החדר ריק.
            אין דלת.
             אני

  אמי.                     והנה הזהויות אסירות עולם    
                            אני בכיסא.
החדר ריק.
אין דלת.
אמי

אני. כאילו לא די

אני בכיסא. אני בכיסא. אני בכיסא.
החדר ריק. החדר ריק. החדר ריק.
אין דלת. אין דלת. אין דלת.
בתי אמי בתי

בתי בתי. אמי.

ניסיתי להבין, לפענח את התאריכים שלה, את הקצב שלה, את
ההתנהגות העקבית. היום, כאן, יש לי יותר נתונים ואני מסוגלת
לשרטט לי מהלך חיים, או להעלות השערות סבירות לכאורה: עד גיל
ארבע בלבד הייתה אימא ילדה בעצמה, מה שמסביר את היותה אימא
טובה רק לבנות קטנות, כדבריה. מגיל ארבע כבר טיפלה באמה, וגם
באביה לאחר זמן-מה; מכאן יכולתה וכישוריה לטיפול. שיחות נפש לא
היו באותם הימים, עימותים לא ידעה, לא חוותה, ובוודאי לא ראתה
זוג אוהב אלא זוג דואג. זה לזו. אמה הייתה בת שבעים-ושלוש
כשנפטרה - אימא הייתה בת שבעים-ושלוש כשנעלמה. שבע שנים חלפו
מאז עד הזימון אצל עו"ד קמברוצקי - שבע שנים הייתה נשואה ושבע
שנים עברו מאז התחתנה של יונה עד שזו גירשה את אימא. ועוד:
אביה היה מבוגר מאמה בשבע שנים, היה בן שמונים במותו, אימא
הייתה - או עודנה - בת שמונים כיום. ועוד: שלוש-עשרה שנים
הפרידו בין אחיה הצעיר ביותר ליום היוולדה, כפי שהיו שלוש-עשרה
שנים בין היום שסיימתי את הקשר איתה עד להודעה על היעלמה.
ועוד: ארבע שנים היו לה - זאת אומרת, הייתה בת ארבע - כשאמה
חלתה, וארבע בנות היו לה עצמה - אחת לכל שנת ילדות. ולא לשכוח:
יונה הייתה כמעט בת שלושים כשאני הסתלקתי מאצל אימא ואימא
הייתה כמעט בת שלושים כאשר נישאה, ובמשך שלושים שנה היו לה
בנות, אני לפחות. ושוב המספר שלושים: שלושים יום בלבד היו בין
מות אמה למות אביה. והנה המספר חמישים: חמישים שנה מיום
נישואיה עד היום, ליתר דיוק עד הזימון אצל עו"ד קמברוצקי, והיא
נישאה ב-1950, מחצית המאה העשרים, וסוף המחצית הראשונה של כל
מאה-שהיא. חתונתה של יונה הייתה ב-1967, אני סיימתי את הקשר
ב-1980, שלוש-עשרה שנים הן גם המספר שלוש-עשרה, 6 ועוד 7 משנת
67', אולי זה היה התקתוק לקראת גיל 73 שלה בנוסף על התקתוקים
האחרים. אפשר לאבד את השפיות בין כל החישובים האלה והתאמתם
לאירועים. כאילו היו נביעה ישירה מהצלבתם. ויש התאמה. כאילו
הכול עבד כמו שעון שוויצרי, הלידות, תאריכי ימי ההולדת, כאילו
אימא ידעה, ישובה באותו הכיסא, וידעה שזהו-זה, וקולה לא יישמע,
וזה המצב, וזה טוב. המצב טוב. במה טוב - יש לה ארבע בנות
מוצלחות. צעקותיה של יונה, הביזוי, הביקורת - זה סיפור שלא
הכירה לפני כן. והיותה בכיסא מגיל ארבע, בחדר ריק ובלי דלת,
היה לה מוכר ויצאה ממנו בגיל 73 - אין לדעת כיצד, ולעולם לא
אדע כיצד עשתה זאת, מלבד ההשערה בדבר הגיל של אמה במותה. ופרס
יינתן למי שימצא מה לא הסתדר בניסיונות אלו שלי לפענח את השעון
הפנימי שתקתק אצלה ובישר לה הנה היי מוכנה, עכשיו.




[אף השכנה נעלמה. אולי נפטרה, אולי היא בבית אבות.
לא שאלנו על אודות דבר כלשהו כשהייתה על ידינו, נאמנה, נגישה -
לא פלא שהמסתורין סביבה נותר יציב וגלוי, עומד בעינו. כמו חידת
המונה-ליזה סביב אימא.]




ככל שיונה בזזה והעלימה את אימא בבית, ככל שיונה תפסה את מקומה
בשמחה ובששון בקולניות ובוטות, ככל שיונה שלטה בכיפה, כן אימא
התעצמה ונוכחה בדרכה שלה בבית, כן אימא נותרה תעלומה בשקט
ובדממה באלם ובאצילות, כן אימא התמידה בקיומה העקבי.
ככל שיונה פשטה וכבדה על אימא, כן אימא גבהה.
הא-הא. הא. כמה שנאתי אותה על כך.



על פי כעסה והשקפתה של יונה, יש קודקס מעשי עלום וידוע - ואימא
עברה על כל דיבר שצוין בו:
 אני אמריקה של האמריקות, לא תעשה לך אמריקה בישראל.
 לא תשא צלב שאינו שלך.
 כבד את אביך ואת אמך, אפשר לכבדם ממרחקים.
 לא תעשה עבודות שחורות, הבא גאווה לביתך.
 לא תודה ברבים שיש אנאלפבית בביתך, לא תתחפש לכזה.
 לא תישאר תקוע.
 לא תהיה עני בין עשירים.
 לא תינשא לגורם מביך.
 לא תשא קול עורב.
 כבד את ילדיך, לא תעשה להם בושות. (עיין לעיל.)
יש עוד, הרבה. הדיברות השתנו עם הזמן, הלא הותאמו לצרכיה של
יונה.




אין לי שמץ מושג מה היה הקשר האמיץ בין אימא והשכנה. מאז
זיכרוני עמי, השכנה הייתה כנתון עובדתי. הופיעה כל אימת שהיה
נחוץ, אולי: כל אימת שהורגש בחסרונו של אב, אף זה כנתון
עובדתי, והופיעה והייתה. למען האמת - הייתה יותר משהופיעה.
כמעט בכל נושא שנראה חשוב בעינינו שאלנו את אימא לדעתה של
השכנה, ואני הרגשתי כמו משתפת פעולה מרצון - כאילו אימא עומדת
בראש מנהיגי פעולות האיבה נגד מדינת ישראל.
ולעומת זאת - ולעומת זאת - הא - אילו - אילו - אילו! - אילו
אבא נפל במבצע קדש כי אז היה לנו אבא גיבור והיו מתייחסים
אלינו בכבוד (ראה משפט תנאי זה כמטח-תואנות פותח מאצל יונה),
אבל את כנראה גרועה מכל ערבי והוא רק ברח ממך, מה לעשות,
תסתכלי על אלה שהתאלמנו או התייתמו, אצלם זה סיפור אחר, מי
יבדוק להם בציציות, בודקים רק אצלנו, את שמותיהם מנציחים,
תתביישי לך. יונה התפתתה להמציא לנו גיבור: אילו  אבא היה
מרגל. לפחות. האהאה. לפחות אילו אבא היה מרגל - אבל חששה שאבא
יופיע בסביבה, מי יודע למה, מה גם שאפילו מרגלים היה להם איזה
כיסוי בעזרת חיי משפחה. ואפילו נניח שעכשיו אבא מרגל - המשך
מטח יונה-נץ -, כבר מאוחר בשבילנו, כבר גירש אותך וגירש לנו את
הכבוד.    
ואף על פי כן, ולמרות הכול:
יונה נתקבלה בשמחה בזרועות פתוחות ובגאווה גלויה אצל משפחתו של
חתנה-בעלה עוד בימי חברותם, והייתה רצויה ומבוקשת כבר בגיל
ארבע-עשרה. כאילו מצאו שלל רב שעליו ניתן פרס גדול. היו לי
חשדות, לגבי היוזמה. בת עשר הייתי, נכון, ונראה לי שהיה מתאים
מאוד לאימא לקבוע לעצמה מי יהיה זה שישא כל אחת מבנותיה, איזו
משפחה תעריך אותן נכונה ותעניק הגנה ואהבה, מי יהלום את האופי,
את המזג של כל אחת ואחת, ובכלל, ובפרט - מי יבטיח הצלחה, חיי
זוגיות, חיי משפחה, התפתחות אישית ומנגינות אחרות שונות
וחשובות לכל אחת מאתנו. אמנם לא ראיתי את אימא יושבת עם השכנה
ומתכננת, אבל היה תהליך סינון פעיל. לא באוזני יונה. אף לא
באוזני מישהי מאיתנו. כמו מעין עריכת תצפיות, איסוף נתונים,
בדיקה, עיבוד נתונים. מהיר. שלא יהיו טעויות מצערות, שלא
יוותרו משקעים. ניתוח הנתונים היה מהיר עוד יותר, ניתוח
התוצאות - במהירות האור. כשהגיע תורי, ולאחר שראיתי ונוכחתי
באושרן של יונה ומרגלית, התמסרתי כולי לבחירתה האילמת של אימא,
וחייתי בשלום עם מוסד השדכנות עתיק היומין, הלא כך או כך אנחנו
לכודים מראש. מה זה משנה אם הצדדים קוראים את המפה במלואה
ומבינים מה קורה בעצם. וכך, מיני מפרטים מביכים, מתמיהים
ורגישים הועברו ונוסו דרך מיני מפתחות מביכים, מתמיהים ורגישים
עוד יותר - ממפתח שוודי עד מפתח סול, לפחות. לפחות.




אני זוכרת את אימא בחדר השירותים מושחת על ידיה קרמים פשוטים
ומעסה בעיון רב את אצבעותיה, כל פרק בנפרד, כל אצבע, את כף היד
במלואה, עולה לפרק היד, נוטלת כמות נוספת בשביל זרועותיה
וממשיכה עד המרפקים, ועוד, עד הכתפיים. סיימה, והגיע תורן של
כפות הרגליים, עיסוי יסודי, העקב הכמעט-מבוקע, ועד הברך. וגם
הברך. היא ידעה שאני מסתכלת, לומדת. ייתכן שעיסתה גם את
השוקיים כשלא הייתי שם, שעונה על המשקוף. לפעמים ראיתיה מעסה
את פניה, את הפימה, את הלחיים. הרגשתי שאלה טכסים אינטימיים
ואני עדה להם ופולשת לפרטיות המועטת שהייתה לה בביתה-שלה,
הרגשתי שהיא מסכימה לנוכחותי כי ככה, משהו כמו העברת נשיות,
שיעורי חניכות, ככה משמרת אישה עובדת את היותה אישה, את הרגשתה
של אישה בנשיותה. אם גם אחיותיי ראוה באלה - אם אחיותיי אף הן
למדו ממנה - אם אחיותיי נחברו כמוני  - אם כמוני יודעות
אחיותיי על אודות הסוד המשחרר




אני פותחת את הדלת ואני נבהלת, נחרדת כמעט, הצירים האלה
חלודים, חורקים, איפה המזלף, אשמנם, הנה מצאתי, תודה לאל אימא
לא הבחינה בניסיוני, אנסה שנית, ככה, אני פותחת את הדלת, נזקפת
על בהונות רגליי, סלח לי אלוהים, אני מציצנית בזויה אבל אני
חייבת לדעת מה אימא רואה כשהיא רואה אותנו,




פתחתי את הדלת וראיתי את אימא עומדת גבוהה, נאה, יפה, זקופה,
שתי ידיה באי-עשייה, בכסיות מרצועות רקמה ארוכות, ראיתי את
אימא רואה, ראיתי מה אימא רואה




מה אימא ראתה כשראתה אותנו, כשראתה את יונה, את יונה מסלקת
אותה,




מה אימא רואה עכשיו




מה אימא ראתה ומה אימא רואה



מה אימא ראתה אז ומה אימא רואה עכשיו, האם אימא זוכרת את
בנותיה, את המגע בנו, את המגע שלנו




האם אימא זוכרת אותנו, האם היא זוכרת את הנכדים שהיו לה, האם
היא רואה אותנו עמם, אותם עמה




אני רוצה לראות את אימא בוכה וזוכרת, בוכה ולא זוכרת, רואה או
לא רואה




אולי אימא נעלמה כי לא יכלה להישאר ולהמשיך ככה, מוקפת נעדרים
בין מתים בין חיים




הרגשתי שאימא מכסה אותי בשמיכה נוספת, משתהה, מתקינה את הכרית
שנטתה ליפול, מכסה את ידי שהייתה מונחת על בובתי, מתנועעת
באלם, ניחשתי שעברה למיטה של נתניה, רציתי שתשוב אליי בלי שתדע
שאני ערה, מלמלתי משהו כבתוך שינה, אימא כאילו נענתה וכאילו
העמידה פנים ובקול נמוך מאוד אמרה שינה מתוקה-מתוקה לך עמליה
המתוקה, שינה טובה, הכול באיטיות, בלי חיפזון, כל שנייה טעימה
בדבש, כל נשימה הטבעת נשיקה, כל רפרוף כיסוי וגילוי, אימא
מלכה, אנחנו נסיכות, אימא פייה אנחנו מכושפות אימא מנענעת אותי
עמליה והשמש נאסר עליה לפלוש עתה לממלכתנו ונעצרה




אימא מתבוננת במשקוף שממסגר אותה, זה הכול, ככה תיראה התמונה
שאקח עמי, זה הכול, אימא מישירה מבט ואני רואה את ריסיה
הצפופים ואת ריסיי הצפופים, אני רואה את אימא מרחיבה את
תנועותיה ואת גופה ואת יונה מתבוננת במשקוף שממסגר אותה ואת
מרגלית מתיישבת ומכילה את נתניה ואת אימא מפנה לי מקום וחמש
ילדות קטנות פורמות את בגדיה ארבע ילדות מגיחות גבוהות דורכות
צונחות קמות ואימא מלבישה אותן ועוברת לימיני ואומרת זה טוב,
עמליה, ושותקת. ואני אומרת אל תשמיעי קול.




רציתי לכתוב על אימא שהייתה לי ועל אימא שאף היא הייתה לי ועל
אימא שלא הייתה לי כשהייתי בת שלא הייתה לה וכשהייתי בת שהייתה
לה ועליי כעל אימא שלא אהיה ואימא שהנני, אימא שהייתי ולא
הייתי, רציתי לכתוב על אימא שהייתי כשהייתי בתה ואימא שהייתי
כשהייתי בת ללא אם כשהנני בתה כשאני רואה בה את אמי        אני
רוצה למצוא את אימא שהייתה לי כשהייתי בת שלא הייתה לה      

שהייתה לי אימא          אני רוצה למצוא את אימא שתמיד
הייתה.




אני אמי אני בכיסא       אני חדלה להיחרד מפני הקיום הכפול    
  אימא יודעת
   אני יודעת שאימא יודעת כי אימא מתנענעת ומתמתחת בתוכי    
 לקראתי  כי אני מתפהקת ניעורה ומגיחה לקראתה        בתוכה.
קרומיי שנתנו  כילה ריסינו עריסה. אימא שלי חזקה אני        
אומרת עמליה בתי חזקה אימא אומרת. בחיק אמי אני מתפנקת      
על עקביה אמי יושבת




אני חוזרת לכאן בקומפולסיביות. אני רואה את האורלוגין על הקיר,
אני רואה את אימא יושבת בכיסא, אני רואה כל פרט ופרט      
אותנו, את השכנה        אני לא זקוקה לדירה הזאת        לבית
הזה   אני        לא זקוקה לדבר כלשהו  אני רואה את הכול מזה
שנים      בזכות המפתח אני נוגעת ונושמת         מקור. ותו לא.
       
לכו תדעו מה מסמן האורלוגין על הקיר. קוצב-לב-וכליות.





אני זוכרת את יונה יושבת ובודקת פריטים לבית הספר, ואת אימא
ניגשת אליה, ובטרם הגיעה, קמה יונה באחת, הדפה אותה ואמרה לה
אימא די, אף אחד לא מעוניין לדעת מה הבעיות שלך. אימא ייצבה את
עמידתה מיד אחרי ההדיפה, יונה יצאה מחדרה כאילו הסיגה בהצלחה
עדר פילים, באה אלינו, אל נתניה ואליי, שאלה אם הכנתי שיעורי
בית - אימא לא נראתה עוד. אינני זוכרת שאי-פעם נתנה יונה לאימא
פתחון פה, כך שעד היום אין לי ולו רמז דל על אודות מה רצתה
אימא לומר, או לשאול, או מה בכלל רצתה בפנייתה אל יונה. ואינני
זוכרת את אימא מדברת על בעיותיה. אם כי מי יודע, ייתכן שהמצב
בבית נתפש בעיני יונה כבעיותיה של אימא. שעל אימא לפתור כל
בעיה, בשביל זה יש אימא. ושלא תפתחי עליי עיניים של פרה, או פה
של פרה, תשתקי ותעזבי אותי. זה מה שאני זוכרת.
וזה נורא. הרי שבתי היום במיוחד לדירה הזאת. במיוחד. ורק אלה
הזיכרונות שאני נתפשת להם. או גרוע יותר. אימא לא אומרת מילה
ויונה צועקת, מגדפת, ואילו אני רואה בבירור כיצד אימא ננעלת,
כאילו המציאה אז, ב-57', את הרב-בריח ואת הפלדלת. אימא ננעלה
במתכוון וברצון באיזה בנק גדול, גדול ומרוחק, דימיתי בפלצות,
אלא שהפעם אני הייתי זו שדחקה אותה לפינה. מה את רוצה ממני,
תגידי. היא לא אמרה. כעבור שנים, בתחילת שנות ה-70', צפיתי
בסרט "תינוקה של רוזמרי" וזיהיתי את אימא בתנועה של מיאה פארו
כשהיא ניגשת אל העריסה בידיעה מבלבלת ששם נמצא בנו של השטן, כי
בנה הוא בנו של השטן, והוא בנה, ועליה להיניקו ולגדלו. מיאה
פארו נראתה כנועה. אימא לא נראתה כנועה מעודה. ייתכן כי
בהווייתה זו נדמתה לי כמו אימא-דרך-אגב. ספק סביר. הרגשה קשה,
לא נוחה. כשראיתיה בפעם האחרונה אימא אוששה את ספקותיי ואת
ההרגשה הזו.
כאילו לא נגע בה דבר. כאילו סיימה שלושים שנות אמהות, קצת יותר
מעשר שנים של סבתאות, שישים שנים של בת ל- ואחות ל-  ויצאה
לדרכה. על תקופת נישואיה - לכו תדעו. והיעלמותה דמתה לקבלת
תואר בהשכלה גבוהה, גבוהה מאוד, כאילו הייתה מסוגלת להיות ראש
חוג לענייני אמהות ובנות. תכנונה המוקפד היה מקפיא כל רגש חם
או אוהד, היה מבזה, היה מפליא. והלם אותה.
לדיראון עולם ייזכר הרגע שבו שבה יונה הביתה מצעקת כי חרב עליה
עולמה כי אמרו לי שאני דומה לך, שאת ואני כמו שתי טיפות מים,
עלבון כזה לא ספגתי אף פעם, פרה מטומטמת, ואכן דמינו לה ארבע
בנותיה. ראיתם את אימא - ראיתם את ארבעתנו. ראיתם אחת מאתנו -
ראיתם את אימא. וסירבנו לראות אותה, כפי שהייתה ממש, ממשית,
וחששנו מפני מראה עצמנו, שלא יקרה חלילה מי יודע איזה כישוף,
מי יודע איזו מארה קמאית, כמו להימסך עמה בגורלה, או במזלה,
השד יודע מה. מה יחשבו עלינו אם ייוודע שאת אימא שלנו. אף על
פי כן, האמת היא שלא הייתה אמת לא ברגשות שייחסנו לה, לא
בכינויים שהלזנו עליה, את רוצה, אז תהיי לך מרטירית, מ'כפת לי
ממך, את מטומטמת, תראי איך את נראית. אלא מה - אימא לא נתנה
סימנים שהעידו על השתייכותה לכת המרטירים, או לחלופין - לעדת
המטומטמים: בלי שהפגינה ידע, בזכותה קפצנו כיתה ובזכותה
הצטיינו בלימודים. והלא מאז ומעולם, מלפני חתונתה של יונה,
הייתה אימא אישה נאה ומרשימה ולימדה אותנו הליכה, ישיבה,
יציבה, כל תנועה ותנועה, כאלה שנראינו בהן כאילו נולדנו בבית
הספר הגבוה להלכות ונימוסין שליד בית המלוכה הבריטי.




אני ניצבת כאן ורואה אותה, את אימא, ואותה, את יונה, עומדת
נוקשה ובוטה ומפנה אותנו את אימא לצד הזה ואותנו לצדו האחר של
החדר, ויונה חוצצת וכמו מגוננת עלינו. כאילו. כך בדיוק זכרתי
וראיתי אותנו כשצפיתי בסרט ישן, מתי-שהוא, בסינמטק, לאנה טארנר
הייתה הכוכבת, שם הסרט "חיקוי לחיים" או דומה לו. מלודרמה,
כמובן. לאנה טארנר מגלמת אשת קריירה מתחילה או משהו מעין זה,
היא אם במשפחה חד-הורית - לא: בימים ההם טרם נולד הביטוי
משפחות חד-הוריות, כך שהיא גרושה, או אם רווקה שיוצאת למלחמה
ברעים למען פרנסתה ופרנסת בתה -, והיא זקוקה לעוזרת בית שתהיה
גם מטפלת לבתה. באה אליה אישה כושית עם ילדה לבנה זועפת
פוגענית ומבזה וכולי וכולי וכולי וכן הלאה וכן הלאה - בתה של
הכושית, אלא מי, אלא מה. מלודרמה, אמרנו: האם הכושית מקבלת את
יחסה העוין והמתקלס של בתה, לאנה טארנר מקבלת את המצב בניגוד
לרצונה, הילדות מתיידדות, בתה של הכושית תובענית ומתכחשת לאמה
ברבים, והנה גדלות הילדות, והנה בא היום שבו נוטשת הבת הלבנה
את האימא הכושית, והנה האימא הכושית חולה בסרטן, עלובת נפש
שכמותה, ולאנה טארנר בערך מטפלת בה בערך ולא-בדיוק  - ומעבר
לדמעות שזלגו ומתחת לכיסאות שחרקו ומעל למטפחות שנאנחו,
זיכרונותיי מתמצים בהרגשה שהייתה לי: כמוה כמו הכושית, ככה
אימא שלי מרגישה. גם הכושית הזאת וגם אימא שלי יודעות מה
רוחשות הבנות שלהן, גם אימא שלי וגם הכושית הזאת יודעות שאנו
הבנות נקום עליהן וננטשן - וההבדל ביניהן רק למראית עין: האימא
הכושית מתרפסת, ואילו אימא שלי לא. האימא הכושית חיה מלודרמה -
אימא שלי לא. אימא שלנו לא. אני זוכרת שבמשך הסרט ישבתי מנותקת
ונבוכה, כי עד לסיפור הקולנועי ההוא הסתרתי מפניי, מעיניי, מה
הייתה הרגשתה של אימא, כי ידעתי מה אני מרגישה, מה אחיותיי
מרגישות, מה אנחנו עושות, ולא היה לי מושג, אף לא שחוק, או
סטריאוטיפי, בנוגע להרגשותיה של אימא, מעבר לתהודה שידעתי אז,
בפעם ההיא, כאשר אני עצמי דרשתי במפגיע מה את רוצה ממני,
תגידי, והיא לא אמרה.




פעם אחת מדדנו בגדים שנשלחו בחבילות מהדודים מאמריקה והצעתי
בואו נשאל את אימא מה דעתה, ויונה מדדה אותי ורשפה אם את רוצה,
את מטומטמת כמוה, מה היא מבינה, תגידי. לא ניגשתי, לא שאלתי,
ראיתי את אימא טורחת במטבח, שומעת או לא שומעת, וראיתי מה אימא
רואה, וראיתי מה היא עושה, שום דבר, או שמעה או לא שמעה, נמנעה
מלהיכנס אלינו, כאילו היא עושה את שלה, או כבר עשתה את שלה,
ותו לא, והיא מיטיבה לעשות את שלה, אין ספק, אלא שאף לא אחת
מאיתנו תביע התקשרות רגשית במעשיה - וזה טוב. למה זה טוב - מי
יודע. אולי כי כך לא הרגשתי מה אימא הרגישה. לא רציתי. ולא
משום שחרדתי להרגשתה. אלא כי לא רציתי. קשה מספיק היה לי עם מה
שראיתי דרך עיניה ודרך ידיה. וקשה שבעתיים הייתה לי ההרגשה
שאולי היא רואה בנו פרויקט חשוב שעליה לסיימו בהצלחה. ייתכן
שכך ראתה את הוריה, כפרויקט, כאשר אחיה כולם עזבו את הארץ עד
האחרון שבהם, עוד בימי המנדט. ואולי כך ראתה את נישואיה. וכך
הרגישה כאשר לחתונתה לא בא אף לא אחד מעשרת אחיה, היינו כאן
בלוויה ובשבעה, דמיינתי לי שאמרו לה בטלפון, אם כי אין לי על
מה להסתמך כי אימא לא דיברה ולא סיפרה דבר, הלא כדברי יונה, אף
אחד לא מעוניין לדעת מה הבעיות שלך. וכל זאת כי בין מלודרמות
לפרויקטים העדיפה את האחרונים. הנביעה המתבקשת: אם
אני-סתם-עוד-פרויקט-שלה, מותר לי להצטרף אל אחיותיי. זה טוב.
זה נוח. ממש-ממש נוח. אנחנו - היא תסיים, היא יודעת שיגיע הסוף
לטרטורים לעלבונות ולמעשי הנבלה שלנו כלפיה, הלא ברור לה שנברח
מהבית מהר ככל האפשר, נדלג על שירות צבאי בצעדי חתן-כלה, ובעצם
היא כבר ויתרה עלינו רגשית תוך כדי התעלמות חזקה מהתנכרותנו
ומהתעמרותנו בה. ילדה אותנו, מגדלת אותנו, נקודה. ייתכן שאך
בדרך זו יכלה להתמודד עם המוטל עליה.




אני זוכרת את יונה כאשר קיבלה את הווסת הראשונה. אמנם אימא
אמרה לה שכך נראים התחתונים בתחילת הווסת, וזאת הווסת הראשונה,
אבל יונה שינתה תנוחה ובישרה לה אז בסדר, עד כאן, אני אישה,
תלכי תקני לי תחבושות טובות. בינתיים אקח משלך. אני לא הבנתי
בדיוק על מה הרעש, ויונה נראתה מופתעת לשבריר שנייה כשאימא
הגישה לה סט שלם שקנתה לה בעוד מועד, עטוף יפה, ואמרה לה
תתחדשי, יצאה מחדר השירותים, סגרה את הדלת אחריה, ליטפה את
מחלפותיי והעירה כדאי לקלוע מחדש, בואי, שבי, אולי הפעם תרצי
קוקיות, והסכמתי והרשיתי לעצמי - ממש-ממש כך: אני זוכרת שאמרתי
לעצמי עמליה, אם את רוצה ליהנות, תרשי לעצמך - ליהנות מסירוקה
העדין, והרשיתי לעצמי להרגיש שהיא אוהבת אותי, מסרקת אותי
באהבת אם. והרגשתי. עוד איך הרגשתי. הרגשה עילאית.    
כל אותו היום ריחפתי לי עם הקוקיות, הייתה לי אימא. לקראת
השינה ידעתי שעליי להמציא תירוץ, אמתלה, מחלה לפחות, כי אם לא
אמציא משהו מוצלח ומשכנע, יהא עלי לוותר על אימא, עכשיו, כבר,
תיכף ומיד. ויש לי אימא רק עד כאן, ולא עוד, הלא יונה תמצא מיד
מה לעשות על מנת לגרשה משני חדרי השינה גם יחד ולשלחה לישון
במסדרון, כיאה למרטירית הייתה יונה אומרת לה, לאימא, וככה
ערב-ערב, בלי לדלג על ערב אחד מכל הערבים ההם. המצאתי מיחושים
איומים וצורך עז להקיא, כך שיונה ציוותה על אימא תלכי תטפלי
בה, זה המקצוע שלך, ואם כי לא הקאתי, הרווחתי אימא לשלושים
דקות על השעון עד ציוויה המתחדש של יונה, וכלעשר דקות נוספות
כשצעקתי אליה אבל אני מרגישה מאוד-מאוד לא-טוב, אולי גם אני
קיבלתי וסת, מה את יודעת. יונה צחקה מכל הלב, בלי בוז, ואמרה
מה פתאום, בטח אכלת משהו לא טרי, רק תקיאי כבר ותלכי לישון.
נרדמתי בהרגשה נפלאה: היום הייתה לי אימא. סודית. משלי.
כן. הייתי זקוקה לאימא. מאוד. לא לאימא שיונה בילתה והנמיכה
לעינינו, לא לאימא שהייתה תחת ריסוס מתמיד ומתיש, אלא
לאימא-אימא. איני יודעת מה הרגישו אחיותיי, הלא יראתי מפניהן
ויראתי פן תיוודע להן חולשתי - או אצטרף אליהן, או אוותר
בודדה, ומי יכול להבטיח לי שיש לי אימא של ממש. פעמים אין ספור
ניסיתי לחצות את הכביש שהפריד ביני לרגשותיה. יכולתי רק להציץ
ולראות דרך עיניה. לשמוע דרך אוזניה. אבל נותרתי עומדת לשפת
הכביש. כאילו חרדתי לגורלי, לאפשרות שאימא לא תבוא להצילני אם
אהיה בסכנה, לא תזוז ממקומה הבטוח שם מעברו השני. אילו היו
הסכנות שארבו לי - ידעתי: אחיותיי יחרימו אותי, ינדו אותי,
ואולי בכל זאת אני זקוקה להן יותר מאשר לה.
והייתי זקוקה לאימא שתעשה ביונה, שתעשה בנו, כל מה שאני
השתוקקתי לעשות ביונה, לעשות בנו, בכולנו, בי עצמי. לאימא
שתפליק ליונה שתי סטירות לחי מצלצלות חזק-חזק, שתניף את יונה
מעל ראשה, תושיב אותה אחר כך על ברכיה ותפליא בה מכות הגונות
ומיטיבות לעכוזה המתנשא, אימא שתראה לנו את הדרך אליה, שתכעס,
תצווח, אימא כמו כל האימהות המתחסדות שמכות את ילדיהן ומספרות
שמכות לילדים, אני, מה פתאום, השתגעתם, אני אף פעם לא. לו רק
פעם אחת יצאה מגדרה - היה בה מספיק. והייתי זקוקה נואשות לאימא
שלא הייתה לי, שתלבה את רגשותיי השליליים ותצדיק במעשיה את
חרדותיי וחששותיי, שתוכיח שהיא לא שווה, מה היא שווה, שום
כלום. והייתי זקוקה לאימא שהייתה לי, אימא סודית משלי, אוהבת,
רכה, ולוקסוס כזה - מה פתאום. היא פרה מטומטמת קהת חושים וקהת
רגשות      עזבי     יונה אמרה     אני הרגשתי      או גם וגם.
ובעיקר - ובעיקר - אלוהים בבקשה בבקשה ממך שמחר אימא תקום על
צד ימין ותראה לנו מי כאן מי, מי הוא מי, מי היא.
לפני חתונתה של יונה, אני זוכרת היטב, ובאמצע קילוח ארסי ומוכר
שזו התיזה על אימא, נכנסה השכנה והעירה את גרועה מאדיפוס המלך,
הוא רצח את אביו אבל לא זיהה אותו, את סתם בא לך יום-יום להרוג
את אימא שלך. חה-חה-חה, נו באמת, עינייך הרואות, היא חיה
יום-יום ושום דבר לא מזיז לה. דברי יונה. ואני - רציתי אימא
שתהיה ראויה לקלון ולגינוי, אימא שתינשא אל-רום, ואילו אימא
אמרה עת לחיות ועת למות, עת לאהוב ועת לשנוא, דברי קהלת, דברי
אימא שלי.  







כל הקסם וכל הכישוף מסביב לתאריכים של אימא ושלנו פסו מן העולם
חלקית בלבד. אצל נתניה התחילו לתת אותות המשך והיא ביכרה לסיים
אחר הבת השלישית - כל בת  בהפרש של שנתיים זו מזו. למרגלית
נולדו בן, בת, היו לה שלוש שנות הפסקה, בן, בת. יונה הסתפקה
בשני הבנים שבאו אחר לידת התינוקת המתה. אצלי נולדו בן, בת,
בן, בהפרש של קצת יותר משנה ביניהם, ותאומים שהיו בדרך, בנים
שניהם, מתו בלידה מוקדמת מאוד, מוקדמת מדיי, ארבעה ימים אחר
לידתה האחרונה של מרגלית, שהייתה לידה קשה וגררה זיהומים. שלוש
אחיותיי ומשפחותיהן כבר התגוררו באזור תל אביב, רק אנחנו היינו
עדיין בירושלים. התכוננו לעבור לחיפה אחרי שהתאומים ייוולדו.
הפיזור הגיאוגרפי אפשר לאימא לעמוד לצדי בלי סיבוכים בלוח
השעות, מה גם שיונה ונתניה היו סביב מרגלית ובעצמן מטופלות
בילדיהן, ידעו שאני עדיין בקשר עם אימא, והיה ברור שארצה
בנוכחותה.
   לא דיברנו על אימא. ועם אימא לא דיברנו על אחיותיי. ולא
שאלה. ולא דיברנו על ההסכם שבשתיקה שלא נדבר. אם כי זה לא
מדויק. אחרי שמרגלית ונתניה סיימו את היחסים איתה, אימא אמרה
לי משהו כמו את צריכה לשמור על קשר ויחסים עם אחיותייך, עמליה,
ואת לא צריכה לשמש בתור דואר בלי בול. אחיותיי כמו התייאשו
ממני, לגבי הניתוק שלי ממנה, והערותיהן היו קצרות בלבד, בעיקר
עד מתי, או מתי זה יהיה. גם אלה פסקו. זמן מה אחרי שניתקתי
בעצמי את היחסים שעדיין היו בינינו מסרתי להן מעין הודעה קצרה
ותמציתית, אמרתי שלום ולא להתראות - לא פירטתי דבר -, הייתה
שתיקה רגעית, והמשכנו כאילו כלום - לשם כך יש ילדים קטנים, הם
ה-Deus ex machina במצבי מבוכה.
ייתכן שעד היום, ביניהן ובלעדיי, יונה מרגלית ונתניה משוחחות
על אימא בחופשיות. אני יודעת שהייתי מקשה עליהן, והן יודעות מה
יהיו תגובותיי. על מה כן כאילו דיברנו, אם כי לא ממש - על כך
שיש עוד כמונו, עמליה, תנוח דעתך, מנהג חדש בא למדינה - קבוצות
הורים עם מנחי קישורים, תוכנית טלוויזיה וקונצנזוס חוצה
מעמדות.  תשתתפו בקבוצת הורים, ממה ששמענו על הטיפול  בקבוצות
הגברים בורחים בדרך כלל, נשים מתמידות יותר, וגם קורה שיש להן
תירוץ, זכות רשמית להשאיר את הגברים תקועים עם הקטנים בבית, כך
שעם הנושא המשפחתי זכותן מקבלת גושפנקא עוד יותר רשמית, הרי
זאת קבוצת הורים, לומדים איך לטפל באוצרות האלה, חומר נפץ, את
יודעת. תנסו. יש לכל הגילים. תמצאו באזור. בחיפה. בגן, בבית
הספר, או במתנ"ס אם אין לך ברירה, תראי. ראיתי.
לקבוצות ההורים הייתה עדנה, לכל אחת מארבעתנו הייתה עדנה. או
אות קלון על המצח. לא רק על שלנו. אולם על המצח שלנו  היה יותר
מאות קלון אחד. הראשון נחרט אחרי ששת הימים, בתקופת האופוריה
של כל הכבוד לצה"ל, מה פתאום בלי לשרת בצבא, אילו היית דתייה
מילא, אבל חילונית. סיבה מספקת לדחיית התגייסותנו האזרחית
ללימודים אקדמיים. הסיסמה היוקרתית שבפינו סיימתי את התיכון
והבגרויות בגיל שבע-עשרה, פרטים בתיקים האישיים - אין סדקים
בקנה, יש ילדים בצריח, אין שואלים. אחר טבילת האש הראשונה מה
כבר יכול לקרות בקבוצת הורים.
בקבוצת הורים יכול לקרות, למשל, שגם אני אנטוש את אימא.
מתנ"סים בשכונות המבוססות לא היו, בגן ובפעוטונים של הילדים
ההרשמה הסתיימה חיש-מהר ונסגרה מהר מחיש-חוש, היינו כאילו
בהמתנה, ונפתחה קבוצה נוספת בעקבות לחץ אדיר שהפעילו ארבע
קוטריות בתוספת בעליהן, כבר בתחילת הפגישה הרביעית קמו בעליהן
חוש-חיש לאות מחאה, אנחנו לא ידענו מה לעשות, המנחה הודיעה
הקבוצה תיסגר, אין תקציב לקבוצות קטנות, ארבעה בעלים מאושרים
הציצו ופגעו בשלי ושל השישית, בואו נעשה לנו ערב חופשי, הרי
ממילא יש שמרטפית, בעלי ענה אשתי לא מקטרת, השישי שאל אותו מה
לדעתך יקרה כשנהיה תמיד רק שני גברים עם שש נשים, המנחה חזרה
על דבריה והאישה השישית התערבה, סליחה, משום מה נדמה לי שאנחנו
כאן כדי ללמוד על יחסי הורים-ילדים, אז מה זה נשמעה רביעייה
מודרכת על ידי מנצח בלתי נראה, השישית לא נבהלה, זה
פרה-היסטוריה, או זה יחסי תרנגול-תרנגולת, שום קשר לאפרוחים,
המנחה העירה הערה מוחצת, זה יחסי תרנגול-תרנגולת לפני
האפרוחים, אלה נקראים דפוסי התנהגות נרכשים, וזה מה שהילדים
שלכם לומדים בבית, וזה מה שהילדים שלכם ידעו, וזה מה שאתם
מלמדים אותם, וזאת ההדרכה שתנחה אותם התנהגותית עם ילדיהם ועם
בני זוגם, וכן הלאה וכן הלאה עד סוף כל הדורות, כן, זאת קבוצת
הורים. המבוכה הכליבה את כולנו על אותה פיסת בד. בלי צורך
בסיכות לחיזוק התפר, המנחה המשיכה בנחת, בוודאי הנושא היה עולה
בשלב מתקדם יותר, פנתה לעבר ארבע הקוטריות, הקדמתם מדיי, זה
הכול, פנתה לבעלים שהפגינו, הליקוי בהנחיה שלי, הייתי צריכה
להביא תוכנית מפורטת כבר במפגש השני, כולנו היינו יודעים מתי
יתקיים הדיון במתחים האלה וביחסים עם הוריכם, הסבא-סבתא, ועוד,
הרי איך שלא יהיה, אנחנו כאן לא עוקבים אחר התוכנית
בטלוויזיה.
 בין ארבע הקוטריות הייתה המצחיקונת עם העגילים שהזכירה לי את
העולות החדשות הן ביסודי הן בתיכון, הייתה הג'ינג'ית הנצחית
שהזכירה לי כל ג'ינג'ית בכל כיתה, הייתה הממושקפת שהזכירה לי
את הידיעות-אחרונות מהיסודי, והרביעית הייתה כמו ההארץ, אף היא
מהיסודי. עם הזמן התברר לי כי הג'ינג'ית באה מבית דומה לזה של
חברה ללימודים שהייתה לי בכיתה ז', אחרי שקפצתי כיתה, אשר חלמה
להיות ספרית והייתה גאה מאוד במשפחתה. ברם, הג'ינג'ית לא
התגאתה במוצאה כלל וכלל. אדרבא: התביישה בו. עד כדי כך שלפי
דבריה ניתקה כל קשר עם הוריה. עם הזמן התברר כי שלוש האחרות אף
הן ולפי דבריהן ניתקו קשר, בעיקר עם אמן. הגם שעם הזמן התברר
כי היה זה בחינת זאב-זאב, מצב נזיל, משתנה, פתלתול, מתכלה
ומתחייה. עד בלי די. מעייף, מתיש. עד בלי די. באשר לי - מה טוב
ומה נעים שבת אחים גם יחד. תיקון: אחים-אחיות-לצרה בלבד.
ממש-ממש. כל אחת בנפרד וכולן יחד ביקשו את האוזניים שלי. לא
ידעו שאלו נתונות להן ברצון. מרצוני החופשי מאוד.
 כל התקופה ההיא הייתה קשה מאוד בשבילי. אחרי שמתו התאומים
שלי חלק ממני נשף בעורפי - הם נטשו אותי, לא רצו להמשיך
ולהיוולד לי, לא חפצו באהבתי, בחברתי, במגעי. לא הייתי מספיק
טובה בשבילם בעודם עוברים - לא אהיה טובה להם לאחר היוולדם. מה
הרגישה יונה כאשר מתה התינוקת שלה בתוכה, או במהלך הניתוח
הקיסרי, או כתוצאה ממצוקה כלשהי - לא ידעתי, לא שאלתי אותה אז
על רגשותיה, וכאשר הקדים המוות את לידתי, ריפדתי בצמר גפן רווי
מים כבדים את חלקי הפגיע, לא רציתי לשמוע מילה מיונה, ביכרתי
להרגיש לא ראויה ולא טובה לתאומים אלה, עדיף כך אולי, מה אולי
- בוודאי עדיף כך. ואוכל לחיות עם ההרגשה הזאת. אבל בפנים
השתחררה הרגשה חריפה שלא התנסחה במילים אלא קרמה פנים וגוף שלא
אוויתי להכירם ולקרבם, וחרף התנגדותי ראיתי בלרינה סולנית,
מתרקדת ומתפעמת לה בחופשיות, מבצעת לה שפגאט בלב חדר המגורים
של חיי. פנים נוספים להרגשה הזאת (החלק ממני שנשף בעורפי
ועדיין מתנשם לו מדי פעם) הופגנו ביכולתה של הפרימה-בלרינה
להופיע לה כזמרת המשמיעה קטעי רקוויאם, או מיסה, או שירי מות
ילדים, או לידרס  -  רפרטואר ענוג ונוגה. ואני חיה ואני כל
הקהל כולו להופעותיה, ואך אני הקהל שהיא חפצה בו. אולי אימא
מכירה את ההרגשה הזאת בשינויים המתאימים למצבה - בנותיה בחיים
תודה לאל, זה בטוח, רק אימהותה נדחתה, ורק לאחר שהיינו חסונות
מספיק כדי להשאירה מאחור.  
עם כל המטען הרגשי המעיק הגעתי לקבוצת ההורים הראשונה, בלי
ציפיות, אולם בתקווה שירווח לי מעט, כי יש כמוני, יש כמונו
הבטיחוני יונה מרגלית ונתניה, בעלי הבין ללבי, היה
מאה-אחוז-בסדר, והוקל לו כששמע את ארבע הקוטריות, ולשנינו הוקל
ממש כששמענו את המנחה מפרטת בהדגשה את תכניה של כל קבוצת הורים
באשר היא, מה שהושיב את הבעלים המורדים והעליזים לצד נשותיהם,
למורת רוחה של המשתתפת השישית בלבד. מי יודע, אולי אצל השישית
הזאת המצב קשה יותר מאשר אצלנו, העיר לי בעלי בקול נמוך.
הודיתי לו בלחיצת יד ובאותו רגע הרגשתי בקרבתו יותר מתמיד.
כאילו נכנסנו כולנו לחנות נעליים קטנה, מסכנה המוכרת, חייבת
לטפל בכל קליינט, כל אחד והדרישות שלו, והיא היחידה - כך נראתה
הפגישה החמישית מתחילתה. אם ברביעית היה לי ספק בדבר אות קלון
או כתובת קעקע אצל אלה באוכלוסייה הרחבה שהסתכסכו עד כלות עם
אמותיהן, הרי שבפגישה החמישית התנגנה החמישית של בטהובן
ברקותיי ובקרביי, על כל כליה וסממניה המובהקים, משום מה נדמה
לי שכל הארבע האלה יטלפנו אלינו, עמליה, ויבקשו משהו, או יציעו
משהו, הקדים בעלי-יקירי את שהגיע כעבור יומיים, מה שלומך עמליה
מה דעתך שניפגש עם הקטנים הציעה המצחיקונת עם העגילים, עמליה
תשמעי אפיתי יותר מדיי ואצלי יהיו תלונות זה ישעמם אותם אולי
תרצי לטעום מה את אומרת אני אביא לך מחר לגן הציעה הממושקפת את
מרכולתה, תשמעי עמליה אני ממש משתגעת ויש לי כרטיסים למחר אחר
הצהריים שני מבוגרים ושישה ילדים אם נלך נברח מיום שיגעון
ונבלה יפה, זאת אומרת אם גם את תבואי עם הילדודים יהיה נהדר
זאת אומרת יהיה נהדר זאת אומרת איך זה נראה לך, שתיים על שישה
זה יותר קל מאחת על שלושה, זאת אומרת אני מקווה שאת לא נעלבת
מזה, מה לעשות, אני אינטרסנטית כמו שאומרים שפכה הג'ינג'ית את
המים ואת התינוק והצילה את הגיגית בלבד, אתם חדשים בחיפה כך
הבנתי וראיתי שאת אוהבת דברי עור מחר צריכים למסור לי קטלוג
שהזמנתי ועלה בדעתי שזה עשוי לעניין אותך אהיה עם הילדים
בפבזנר ואביא את הקטלוג איתי ואם את מעוניינת תוכלי לדפדף בזמן
שהילדים בוחרים ספר - הפסקה ואני נשמתי - ואם את מעוניינת
נזמין אצל הנציגים של החברה ויהיו לנו דגמים חדשים שיגעון
לחורף שייכה אותי הרביעית מן הרביעייה הקמרית לחוג מעונייניה,
מה שאת צריכה זה יומן חדש בנוסף ליומן הלימודים שלך, שיהיה לך
בבית, חייך בעלי, מה שאני צריכה זה לגדל פוני עד קו העפעפיים,
קוראים את הכתובת כאילו תליתי שלט על הצוואר ורשמתי מספר טלפון
על המצח, חייכתי עייפה ולא-מאושרת, ופתאום אני מנחה קבוצה קטנה
שהיא תת-קבוצה בקבוצת הורים והתארגנה סביבי, הוספתי לדיווחי
באוזניו ימים ספורים לאחר המפגשים. תאחל לי הצלחה, ביקשתי.
בהצלחה, עמליה. הייתי זקוקה לברכתו, אם כי למען האמת, ידעתי
שאצליח - הלא כבר הייתי בסרט הזה, ביסודי ובתיכון, בימים ההם
היה בענייני מין ומיניות ופרו ורבו, בזמן הזה יהיה אחרי שפרו
ורבו.    
הפגישה הראשונה דרשה ממני תיאום, כך שהלכתי בעקבות הצעת בעלי
למרות החשק הזדוני שהתערב בזמן סידור העבודה והתעקש על פגישה
משותפת עם השלוש שרצו להתנחל אצלי באוזן ובלב באותו
אחר-צהריים, ואם כי לא קניתי לי יומן, רשמתי את הפגישות על לוח
השנה הענק שיועד לחיסונים, בדיקות וכדומה בשביל הילדים, ובכך
הוספתי לו יעוד לא כל כך רחוק מזה שהיה לו. את הצגת התיאטרון
לא יכולתי לדחות, היה לה תאריך, אבל יכולתי לקבוע פגישה עם
העגילים לקראת סוף השבוע, והקטלוגית הסכימה להמתין יומיים, גם
ההזמנה תמתין. העוגות של הממושקפת היו מעשה ידי האלים. ולא
התנגשו עם הג'ינג'ית.
הפגישה השישית במספר לקבוצת ההורים התנהלה על מי מנוחות. אמנם
טרם הוסרו הטרשים מעל האדמה שעליה ניסינו להתיישב בלי נפגעים,
אבל ארבע הקוטריות היו נינוחות למדיי. עם כל אחת מהן כבר קבעתי
לפעם נוספת, וידעתי שמתי-שהוא כולנו ניפגש בספרייה, כאילו
באקראי. כנראה, מעט מן השסתום שהורם שחרר לחץ רציני - גם ידענו
מתי יתקיים הדיון ביחסים בין-ותוך-לוליים ובין-ותוך-תרנגוליים,
לפי הכותרת שהציעה השישית לפגישה המסוימת מאוד, גם ידעו הארבע
שהאוזן שלי תאזין, תקשיב, תקלוט - באריכות ובייחודיות. רק
הג'ינג'ית, בזמן הצגת התיאטרון ובין ביס לביס, פלטה
חצי-משפט-חצי-מניה-וביה, תתארי לך, נו, יש לי אחות קטנה בשמונה
חודשים מהבת האמצעית שלי, והפליגה משם עם כל הילדים שהיו על
הבמה. בספינת מעפילים, נדמה לי.
הג'ינג'ית הייתה הראשונה שדיברה על הוריה בגלוי - אמה השתתפה
בקבוצת הורים שנפגשה בבית ספר אחר, אמנם, אבל השישית שלנו
השתתפה אף היא באותה הקבוצה, פרט שהיה ידוע לג'ינג'ית, ומצאה
לנכון לשלוח ד"ש לאימא שלי, האחות הקטנה שלי לומדת עם הבן שלך
באותה כיתה ואימא שלי משתתפת בשביל אחותי בקבוצת ההורים שלכם,
שם, בטח תראי אותה מחר בערב, היא מלכת האמהות כולם אוהבים
אותה. השישית פערה פה לווייתני, לעטה דגיגים, רוק וצמחייה,
הג'ינג'ית פנתה ממנה לנושא הדיון, השישית נדמתה אבודה,
הממושקפת הצילה את כבודה, אולי נהגת בשכל כשלא רצית שכל הילדים
יהיו באותו בית ספר, המורים מעבירים אינפורמציה, רכילויות, מה
לא. כל הכבוד שאת הולכת גם לקבוצת ההורים שם, הוסיפה העגילית.
הקטלוגית כמנהגה של ההארץ, בטח קשה לך במעבר משכונה לשכונה.
בניתוח פוסט-מורטם מיידי שערכנו על גופתה המתקפצת של השישית לא
נמצאו חבורות רציניות, למעט כמה וכמה סימני לחץ. בעלי הנשים
אותה, כאילו, משראה שבעלה נהנה מכל רגע. זה הסיפור עם חיפה,
אמר, כל הזמן רוצים יותר גבוה על הכרמל, והילדים עוברים בית
ספר כאילו מדובר בשפעת ואודם בגרון, קשה, קשה. המנחה לא הייתה
טיפשה אבל הראתה מידה נכבדה של אוזלת יד כשניסתה את מזלה
וביקשה להדגיש כי מאז מלחמת יום-כיפור נהוג לפתוח בסדרה שנייה
של ילדים אחרי שהגדולים כבר יצאו מהבית, זה מאוד-מאוד באופנה.
אדמת הטרשים נתגלתה כשדה-מוקשים ובטרם נעלה השמימה הצעתי אולי
כדאי להקדיש זמן לנושא הזה, אם יהיה ערב פנוי, או יהיה איזשהו
דיון קצר יותר משחשבנו. באותם הרגעים ראיתי בעיני המנחה את
האזהרה שידעתי מעיני יונה, אסור לגנוב שטח מחלקת האלוהים שלי,
רק אני מתפרשת על כל אלה. שיהיה. את תדעי מה רצוי לנו, אמרה
הקטלוגית בפנותה אל המנחה. יופי. שחררה אותי. בלבד. דווקא אז
התעשתה השישית. יש לי הצעה משלי על נושא חשוב לי, חשוב לנו,
תיקנה מיד את עצמה ונגעה ביד בעלה, נושא שמציק לנו נורא.
הג'ינג'ית נצבעה לבן. עד איזה גיל מותר לילדים לישון במיטת
ההורים, אם מותר להם בכלל, מחלות, תירוצים, את יודעת, חייכה
השישית למנחה כממתיקה סוד. הקטלוגית הגישה תבואה מבית דגנה
הפרטי, כן, אומרים שמי שישן עם תינוקות יקום רטוב. המנחה השיבה
עטרה למצחה. בסדר, אם נראה לכם מעניין. אשוחח עם המנחה לקבוצת
ההורים השנייה שלך, על מה כדאי שתדון כל אחת מאיתנו, ונימנע
מכפילויות. ממש מכה מתחת לחגורה. של השישית. באשר לי - הרגשתי
על-תנאי בכל החזיתות.    
מהר מאוד - מהר מדיי - תרמה לי כל אחת מהן מכעסיה, מנסיבותיה,
מהר מאוד השכלתי והסכמתי עם יונה, מרגלית ונתניה, יש עוד
כמונו, ומהר מאוד הבנתי שהארבע העתיקו את קיטוריהן מקבוצת
ההורים אליי. מצאתי תירוץ להפגיש את כולנו קצת לפני אספת
הורים, עזרתי להן להשתדך ביניהן בלא ידיעתן, אני יד-הגורל
בלבד, הגורל משתמש בי, מה לעשות - הייתי מוכנה לעשות כמעט הכול
ובלבד שהמשקל הסגולי והעודף שהונח על סף ביתי ישוב לפתח משכנו
הטבעי. כמעט הכול, אמרתי לבעלי נחרצות. כמעט, הדגיש אף הוא. לא
נוכל להלשין, אתה יודע. כי זה יהיה להלשין, אם אנחנו משמיעים
משהו. ואני לא מצליחה לאסוף את כולם בבת אחת. ואז קרה המקרה.
אצל הג'ינג'ית. בזכות השישית. או בגנותה. כי זה לא סובל דיחוי,
התחננה כמעט השישית לפני המנחה, שתיהן ישובות כאילו הפגישה
התחילה, בעלה של השישית מקשיב ומהנהן, בואו, בואו, תיכנסו, זה
בסדר, חייכה המנחה בפתיחות ובתקווה גלויה מדיי שנציל אותה, אני
אומרת שזה לא סובל דיחוי, מה שקורה עם הבן שלי בבית הספר האחר,
יש שם ילדה שמלמדת את כולם איך להתגנב למיטה של ההורים ולעשות
שם - שם - שם נו טוב, את הצרכים, והמורה מתעלמת והמנחה שם
מתעלמת ואנחנו עייפים, כל הלילה הודפים את הילד ומחזירים אותו
למיטה שלו והוא עייף בבוקר, הילד, מסכן, ולא רוצה לקום, ואנחנו
גמורים, מתים, מתפקדים בקושי, ובכל זאת נו צריך לתפקד, אז אם
זה בסדר בשבילכם, אנחנו מבקשים לייחד את הפגישה הערב לצרות
האלה, אף אחד לא רוצה לשמוע אותנו. בבקשה-בבקשה. לא היה ספק:
השישית בנתה על העזרה שקיבלה מחברותינו לקבוצה, הממושקפת,
העגילית והקטלוגית.
טעות. כבמטה-קסמים נרתמו השלוש לעגלה השוקעת של הג'ינג'ית
וחילצו אותה בקלות ובחן מן הביצה הטובענית - בין אפרוחיות-לצרה
הנכונות בלתי-אמצעית. כבר ידעו על המכנה המשותף בזכות עזרתי
האדיבה. אמנם לא נאמר מפורשות הבת של אימא שלך, ג'ינג'ית
חמודה, אבל מי צריך יותר ממה שאמרה השישית, מה גם שכולנו שמענו
את סיפורה על ילדים במיטות הוריהם, מחלות, תירוצים, את יודעת.
כן.
אני זוכרת מחדד יוצא-דופן, שאימא קנתה לי, פאר-היצירה, ארוז
בנרתיק עור, עם סכינים להחלפה ושני ברגים רזרביים. הנרתיק
והברגים עדיין אצלי, רק המחדד התחלף, מזמן סיימו הסכינים
המקוריים את חייהם וכיום אין מייצרים חלקי חילוף. עליהם חשבתי
בהמשך המהומה שיצרה השישית - על המחדד רב הלהבים ועל מלאכתו
המצוינת: לחדד לה לשישית את הראש עד שיהיה לקונוס, לקודקוד
מחודד - ויישבר. לא השתתפתי באופן פעיל. כאשר נשאלתי איך היה
אצלנו עניתי שאני לא זוכרת שזזנו מהמיטות שלנו, תמיד נרדמנו עד
הבוקר, אולי קמנו לשירותים, מי יודע. בעלי נידב תשובה קצרה
ובכיוון של זו שלי. איך נופלים גיבורים ואיך קמה לה קבוצה קטנה
בלי להעיק עליי. נפלא. לא ויתרו עליי, הווה אומר, לא ויתרו על
האוזניים שלי. מה פתאום. אבל הקלו על חיי. כאילו. נשארתי נושאת
את המטען שלי במלואו.
(על מה אנחנו מלינות. אמה של הג'ינג'ית הייתה אנאלפביתית,
השיאו אותה לאביה בגיל שלוש-עשרה, גם אביה היה אנאלפבית אם כי
ידע כאילו לקרוא בספרי הקודש, עבד כסניטר בבית חולים, אמה
הייתה עובדת ניקיון במשרד כלשהו, לעבודה מחוץ לבית יצאה כשרוב
הילדים כבר היו בתיכון, שניים בלבד עוד היו ביסודי,
האחות-הקטנה-במתנה באה עקב כשל טכנולוגי, קרי: פנצ'ר. ופנצ'ר
אינו אלגנטי. ואין זה אלגנטי לשאת סלים כבדים מהשוק. ואין זה
אלגנטי לדבר עברית קלוקלת. או לצאת מהבית לקניות בבגדי בית
מהוהים ודהויים ומוכתמים, בנעלי בית, במטפחת מגולגלת סביב
השער, בעגילים וטבעות וצמידים ומיני שרשראות ומחרוזות, להופיע
אצל הילדים הנשואים כשסירי מאכלים על ידיה ואורחים בביתם,
להיכנס למטבח ועוד כהנה וכהנה מעשים טובים - מי שלא מתבייש
באלה, שיקום. וההתערבות הבלתי-פוסקת בחיי הילדים, מתן דמי כיס
לנכדים, ממתקים, בכלל ובגדול, תבינו אותי, אימא שלי באה כשבא
לה, אבא שלי נכנס כשהוא בסביבה, ואני לא רוצה חיי חמולה. אני
יודעת שאם אני מביאה לה את הילדים היא תשמח, גם אבא, ואוכל
ללמוד בקלות ולחיות יותר בקלות, אני יודעת שעם החברים שלהם
סופרים את הנכדים בגאווה, כאילו תחרות ביניהם והפרס הראשון
שמור לכל המרבה בנכדים, אבל אני רוצה להתרחק מתקופת בן גוריון
ועידוד הילודה, יצאנו מהמעברות, מה באמת היא רוצה, איך הם לא
מתעייפים, יש להם מספיק משלהם, אבל לא, הם רוצים לחיות את
החיים שלנו ורוצים שאנחנו נמשיך לחיות את החיים שלהם. נמאס.
נאום הג'ינג'ית פליטת המעברות. כשבועיים אחר אותה פגישת הורים
קבוצתית. בחברת המשתתפות בתת-קבוצה.  
נביאים לא היינו, כך שבאותה עת הרגשנו כי הפגישה ההיא הייתה
היסטורית בשביל הקבוצה הקטנה - מפגש המייסדות והאספה המכוננת.)

המנחה הבינה את המתרחש ולא היה לה מה ואיך למנוע את התהוות
הגרעין העוברי ברחם קבוצת האם, קרי: קבוצתה. למרות זאת הצליחה
לנווט את הספינה, כך שלא התרסקנו מול צוקי הכרמל - המצפן:
המחקרים האחרונים בנושא פערי דורות, מנהגים, קיבוץ גלויות;
המפה: עם ארצות המוצא בלי יוצאת מן הכלל, וישראל כלולה אף היא
ביניהן; הבלבול: יש לחפשו בסערות רבות-עוצמה וכוכבים
לא-מוכרים, בשמים זרים. אילו הייתה השישית נבונה יותר, כך
סברנו, לא הייתה מייסדת במו פיה ומעשיה את אחוות החמישייה.
בעלה של הממושקפת התייחס לכך באומרו תשמעי, אולי את מרגישה שאת
מקוממת את האחרים, לא, זה לא מה שאני מרגישה נכנסה השישית
לדבריו, מצווחת ושורקת ומסננת כל הברה והיגוי בגאון, אני
מרגישה שאני לבד, בודדה במערכה גם כאן, אני רוצה לשנות הרגלים,
בשביל זה יש קבוצת הורים, מה זאת אומרת לשנות הרגלים שאלה
הממושקפת, שאלה שבאים מבתים שאצלם כולם ישנים באותה המיטה
ילמדו שאצלנו ישנים כל אחד במיטה שלו, מה יש, מה כל כך קשה, מה
זה מפריע לך בבית שלך שאל בעלי - אבל השישית הייתה כבר אחרי
השאלה, זאת מחלה מדבקת, תבינו, לילדים קל ללמוד דברים כאלה, הם
רוצים לישון במיטת ההורים, להישאר בחדר ההורים, תבינו. העגילית
חייכה בחמלה. ובהתנשאות. לא, לא נראה לי. השישית המשיכה בשלה
ומתי-שהוא הבינה שכולנו מקשיבים לעגילית. מה שאת מספרת לנו
שייך לבית שלך, אני מבינה שהילדים שלך רוצים לישון אצלכם ואת
מעדיפה לתלות את הקולר על צווארה של האימא המבוגרת בקבוצה
השנייה, ושל הג'ינג'ית אצלנו, כי היא הבת של המבוגרת, ואת
מניחה שגם אצל הג'ינג'ית ובעלה קורה אותו הדבר. בכלל לא,
הדגישה הג'ינג'ית, מה פתאום. גם אנחנו לא ישנו אצל ההורים.
אחותי זה סיפור אחר. ולא שייך אלינו הוסיף בעלה. ומכאן ועד סוף
הערב אחזה המנחה בהגה ספינתה. או בקרנות המזבח. נראתה כמו פר
שלא ייתן שיסרסוהו. ואוי ואבוי למי שינופף בסמרטוט אדום.
עמידתה על זכויותיה וחובותיה העיקה מכדי שנגיב לה.  
העגילית והממושקפת דרו בבניינים סמוכים, כבר הכירו מטיפת חלב
והתיידדו ביניהן מאז נפתחה קבוצת ההורים. גם ילדיהן. היה נעים,
ערכו תוכניות וצירפו את הקטלוגית, הג'ינג'ית ואותי לפעילויות
ביערות הכרמל לסופי שבוע ולמשך ימי החנוכה - אין מתחשבים
באמהות עובדות ו/או לומדות -, אני מבשלת בכמויות אדירות, גם
אופה, תביאו אתם משחקים הציעה הממושקפת, אני טובה בחידונים,
ככה למדתי עברית, תשאירו לי את החלק מסביב לארוחות אמרה
העגילית, אני, עמליה, הבאתי סיפורים לילדים בגילים קרובים לאלה
שלנו, הג'ינג'ית והקטלוגית תרמו תוספות משמעותיות בכלים
ובמחנאות. כל אחת מהן סיפרה משהו על טרדותיה. להפתעתי
ולתימהוני - לא ציפו ממני לפתיחות כלשהי או לחשיפה משלי אלא
לפתחים באוזניי להקשבה בלבד. לפחות לא הכבידו עליי, שיתפתי את
בעלי בהתנסותי, אבל גם אני רוצה לפרוק. נמאס לי. קבוצת ההורים
לא  קיימה פגישות בשבועיים האלה ואני עצמי הרגשתי בחסרונה.
נסעתי עם הילדים אל אחיותיי, נפגשנו אצל יונה, נסעתי גם אל
אימא, נשארנו ללון, רציתי לראות גם את השכנה אבל הפעם לא
הייתה, הספקות כרסמו בי כל חלקה נכונה.
את הפיקניק האחרון של החמש וילדינו בחופשת חנוכה ערכנו בחלק
היערות שנמצא קרוב לים. זה אין אצלנו הערתי תוך כדי תנועת יד
רחבה שהקיפה את הכול, זה ייראה כמו טלאי המשכתי מלאת געגועים
לילדותי, לאחיותיי, לאימא, לשכנה, כשיש לחות והביל אצלנו רואים
כמו עיר ובתים נישאים בענן מתאבך, אני עדיין מתגעגעת למרחבים,
לשפע נהרות ומים, הביעה העגילית את שלה - והבנתי שלא אוכל
להוסיף משלי -, שם הירוק ירוק ממש, כל השנה, המשיכה, הכול כל
כך שונה, החיים, ההרגלים, חיי המשפחה, קשה-קשה עם ההורים
והזקנים, נו טוב. הג'ינג'ית עודדה אותה להמשיך. אתן לכם דוגמה
קטנה, העגילים שלי. אתם יכולות לשער כמה בדיחות היו על חשבוני
בזכות העגילים. רציתי להסיר אותם, הסתרתי אותם, אבל מה, זה לא
עזר לי עם הילדים, וזה נורא פגע בהורים ובסבא וסבתא, שוב ענדתי
אותם, הילדים לעגו לי עוד יותר, אתם יודעות, מה, שוב העגילים,
את רוצה שנדע שיש לך זהבים בבית, את נראית כמו שאת נשמעת,
העברית שלך איומה, העגילים שלך לא יעזרו לך ללמוד עברית ולשמוע
יותר טוב, בקיצר, כל מה שעשיתי היה נלעג בעיניהם וגזל תרבותי
בעיני הוריי, והם צדקו, הם אמרו שאין הבדל בין עגילים עם
לחצניות, קליפסים כאלה, בלי נקב בתנוך האוזן, לאלה הקבועים
בעזרת הנקב, העגילית ניערה את ראשה כאילו ניערה את עגיליה, אל
תדאגי, אופנת הנקבים בדרך, עודדה אותה הממושקפת, ועוד איך
הוסיפה הקטלוגית, כן, אני רואה אבל זה לא הכול. גם לא החלק
הקשה לעומת מה שקורה לי היום. באשר לי עצמי, עמליה, התפתיתי
להעיר שהסיפורים האישיים שלנו היו לדיון ושיחת אמהות בינינו,
ובכך אנו מרוקנות מתכנים את הפגישות בקבוצת ההורים, אבל שתקתי
פן ייעלבו או יפרשו שסתמו לי את הפה ולכן באה ההערה הזאת ממני.
מה נשתנה, הרהרתי ביני וביני. עם אחיותיי אני שותקת, עם אלה
אני שותקת - מה נשתנה. מאומה. פניתי לראות ולבדוק מה עם
הילדים. כולם ילדים טובים. רבו קצת, התפייסו קצת, הזכירו לי את
הפעמים שיצאנו אנחנו הארבע עם אימא, לפעמים גם עם השכנה,
התגעגעתי כל כך. היו שם מעל לעשרה ילדים, חמישה-עשר במספר עם
התינוקות. שלושה ילדים לכל בית-אב, ממוצע סטטיסטי לא רע.
הגדולים עזרו לקטנים כמו שיונה הייתה מגננת אותנו, תנו יד,
זהירות, מהמורות, נתניה תני יד, בואי עמליה גם את תני יד
למרגלית, איפה את, עמליה, בואי, הילדים מסתדרים, בואי, מה את
רוצה מהחיים שלנו, אימא, אנחנו נסתדר בינינו, תסתלקי מכאן. לא,
לא דברי יונה, אבל זהים לדבריה - הבן הגדול של הג'ינג'ית. אני
באמת לא יודעת איך להתנהג איתם התוודתה הג'ינג'ית, אני צריכה
ללמוד הרבה-הרבה מאוד, לא רק את, חזרה במבטה אל העגילית. אני
מבינה אותך, אצלנו התפקידים שונים מראש באופן מהותי, אין לך
מושג בכלל הדגישה העגילית. מה זאת אומרת מראש השחלתי שאלה כדי
שירגישו בשובי אליהן. זאת אומרת שבמזרח אירופה הילדים גדלים
אצל הסבתא, לפעמים גם הסבא פורש מוקדם מהעבודה, כאילו לפנסיה
מוקדמת, כי אצלנו ענייני הפרנסה מוטלים על הדור הצעיר וענייני
גידול הילדים בידי הדור המבוגר יותר. דרך אגב, זה לא שונה
בהרבה ממה שקורה אצל אלה שחיים בחמולות, הוסיפה העגילית בעצמה,
אולי לא, אבל מי יודע, פקפקה הג'ינג'ית בתקפות ההנחה וחייכה
במרירות. אצלכם כולם אקדמאים הוסיפה, וסיפרה את שלה.          
   
נותרנו מהורהרות. ידעתי שלא אוכל לספר את שלי וידעתי שמישהי
אחרת תצטרף לשתיהן עם סיפור חייה. הייתה זאת הממושקפת. כן,
הקושי בזה שההורים מרגישים שידיהם ריקות. וזה מה שיקרה גם לנו,
אם לא נשנה הרגלים, כמו שאמרה הזאותי. ההורים שלי שניהם
אקדמאים השמיעה הקטלוגית, רופאים שניהם הדגישה, וידעתי כי לא
טעיתי כאשר ראיתי בה מהדורה חיפאית לההארץ, והרגשתי טוב מאוד
שאני לא מתאימה לה כמו שאמרה לי ההארץ בזמנו, אבל נמנעתי מהביט
בג'ינג'ית ולא רציתי לשמוע דבר מדברי הקטלוגית, עד אשר שמעתי
את צחוקן, הילדים הסבו פנים ובאו אלינו, אימא תספרי את הבדיחה,
התינוקות צחקו, אני מבינה אותך, ועוד איך אני מבינה אותך צחקו
איתה, בואו ילדים אחזתי בידי הקטנים יותר, איפה הייתם,
במשחקים, בואי עמליה, זה טוב אני נשבעת לך, הם יסתדרו, בואי אל
תפסידי אותה, הקטלוגית אלתרה סטטוסקופ, מדחום, מד-לחץ
ודודניהם, ערכה בדיקה יסודית אצל הממושקפת, נו מה שיש לך
באוזניים מיידעלע, דלקת לפחות, לא, לבטח דלקת לכל הפחות, אימא
לא נשמעו קולותיהם המבוהלים של ילדיה, לא אל תדאגו, זה בצחוק,
גם אנחנו אוהבים לשחק, אנקת הגבהים הייתה לקולות שמחה
והקטלוגית המשיכה במערכה איתנו, ואחרי זה אימא שלי הרופאה
בודקת מה יש במקרר, מה יש במזווה, ותאמינו לי ידיה תמיד מלאות.
תמיד. הם מנהלים לנו את החשבונות, את גידול הילדים שלנו, הכול
בחינם, תגידי לי מה את כועסת, איפה יש עוד אימא מסורה כמו שלך,
ואחרי שעות עבודה קשות, זה אבא שלי, ואת יודעת שאתם תמיד
מקבלים את הטיפול הטוב ביותר ומהר יותר אפילו מראש הממשלה.
לבטח ולכל הפחות. ואת לא רצית ללמוד באוניברסיטה, התעניינה
הממושקפת. לא, לא רציתי, לא רוצה, אולי ארצה כשהילדים יגדלו.
אולי. אנחנו גדלנו אצל מטפלות, ההורים נאנחו כמה חבל שאין סבא
וסבתא, ואין איך לצאת מזה. אז אני רוצה לגדל את הילדים, לגדול
איתם, אני שומעת הרבה מבוגרים אצל ההורים שלי, ידידים שלהם,
שעכשיו מתחילים בקריירה שנייה, או מתכוננים ללמוד כשיהיו
בפנסיה, לא אהיה הראשונה, גם לא אהיה הכי זקנה, אבל כבר הבנתי
שאצל כולם זה ככה. הקטלוגית נראתה בעיניי כאחת שלא התקבלה
ללימודים גבוהים אבל שתקתי. פוגענית פחות ונעימה יותר מההארץ,
לשם מה לבדוק אצלה בסטטוסקופ. מלבדי, רק הממושקפת טרם סיפרה על
עצמה. בידיעה ברורה שלא יתנו לי לספר את שלי, מצאתי בה מחסה
לרגשותיי והעברתי אליה את תור הדוברות, גם אצלך ידי ההורים שלך
מלאות בעניינים שלך, כנראה. אלא מה. אלא מה. היא חייכה כאילו
מתוך בדיחה פרטית. זה עוזר, בטוח שזה עוזר, אבל לא נותנים לנו
לחיות, ממש, אצלנו ההורים של בעלי גרים בסביבה, ואני יודעת
יופי על מה את מדברת ציינה ואצבעה על הג'ינג'ית, אימא שלי
התאלמנה כשהייתי בת שנתיים, אני לא זוכרת את אבא שלי, ואני בת
יחידה, תתארו לכם, סיפור שלם, אני שני המאורות הגדולים, אני
משוש חייה והילדים האלה כל חייה, החרדות שלה לא יודעות גבול.
היא רואת חשבון, הקדימה את היציאה לגמלאות, כמו שאת מספרת אמרה
בהביטה בקטלוגית שהנהנה בראשה, עכשיו היא לומדת באוניברסיטה
והיא פוגשת אותי גם שם, תודה לאל אנחנו לא לומדות באותו החוג
אבל עם כל הכבוד לה ועם כל התודות המגיעות לה על המאמצים ועל
כך שהיא מביאה לי הביתה מה שהזמנתי בספרייה, אני נשבעת לכם,
אני נחנקת ממנה, יותר ממה שנדמה לכם. לא יהיה סוף טוב לסיפור
הזה. אני מעדיפה את חמותי עם השטויות שלה, אני יודעת, היא
בשלנית, גם אני הזכירה לנו בקריצה שובבה, אנחנו מחליפות
מתכונים, מנות, עוגות, איך-שהוא זה מסתיים במטבח. וזה הגבול.
ואני לא צריכה לדאוג להם, יש להם עוד ארבעה ילדים, הילדים שלי
מרגישים טוב אצלם, ויש עוד נכדים, כמה מהם נולדו לפני שנולדו
הילדים שלנו, וזה לא אותו הדבר, אני רואה, אצל אימא שלי הם
באמת הכי-הכי יקרים וחשובים, זה נכון, והילדים מרגישים נהדר
איתה, אבל אצל הורי בעלי אין מועקה, אין הכבדה, אין מונופול.
אגיד לכם את האמת, פחדתי שאימא שלי תאמץ ילד ותתחרה בי. עד כדי
כך שאלנו כולנו. עד כדי כך היא רוצה לחיות בדיוק כמוני את
החיים שאני חיה כיום. נורא.
השעה הייתה קרובה לארבע אחר הצהריים. בואו נתחיל לארוז את
הילדודים הציעה הג'ינג'ית. אף לא אחת מהן שאלה אותי דבר וחצי
דבר על חיי. ארזתי את מחשיבותיי ואת העגמומיות ששרתה עליי
בחבילה נפרדת מילדיי הצוהלים. הן מסתדרות ביניהן. יוותרו עליי.
לא עזרתי ממש, קצת בלבד, ומדי פעם בפעם ולעתים רחוקות הערתי או
שאלתי דבר מה כדי להפגין נוכחות ותו לא. אולי עדיף כך. יש לי
מספיק משלי, קציר, אסיף, בציר, בסיר, בסיר.
אחרי ששכבו הילדים שמע בעלי וחייך. יש אולי תמימות ממך אבל אין
תמימות כמוך. מה שמטריד אותי נוגע לתכנים שאתם העליתם, רק
הטיפוסה הזאותי שומרת לה בבטן, ואת, אבל זה נכון מה שהערת, לי,
חבל שלא להם. לא זאת הבעיה היחידה, אתה מבין, היא תרגיש שאנחנו
התארגנו נגדה, ורק הנשים, הרי אתם הגברים בחוץ, היא תראה את
היחסים בינינו ותסיק שהקמנו בלעדיה איגוד מקצועי לנשים נבחרות,
מה אני יודע, מה אתה יודע, אתה יודע מה שאני יודעת, המנחה לא
טיפשה, עמליה, היא תתמודד, ובכן, היא תתמודד, לא בא לי לחזות
בקרב היאבקות נשים. אטלפן לממושקפת, נדמה לי שהיא עברה טיפול,
אולי קבוצתי. תזמיני לכאן, עמליה, זאת הטריטוריה שלך, כאן
תוכלי לדבר.
כך היה שקיימנו פגישת בזק ביתית, אצלי, לפני שחזרנו לקבוצה
הרשמית. שבת בבוקר. בעלינו עמסו את ילדינו וצידניותינו לשעות
מספר, גם לנו זאת שבת, אל תשכחו בנות, האכלנו אותם, בישלנו
לצהריים, כל אחת בביתה, מספיק כדי להאביס את הרעבים, סוף סוף
התיישבנו בפינת האוכל חמש נשים חבושות בסבלנות עילאית והתחלנו,
או פתחתי
                   ושתי דקות או שלוש נדרשו כדי שאשמע משפטים
מפתיעים, או כדי שהתרנגולות בלול המאולתר יטילו ביצים שהיו
פצצות זמן, על פי שעון המטבח נדרשו ממני עשר דקות וארבעים
שניות נוספות כדי שאתאפס ואתארגן, עוד ארבע דקות ועשרים שניות
על פי אותו שעון ויכולתי להציע מה דעתכם שנדבר כל אחת בתורה,
שתיקה, ציפייה, עצבנות, המתנה, ואמרתי מה שאני מבינה מצטייר
אצלי כהרבה בלבול, הרבה ניסיונות וכישלונות, והרבה תכנים שאולי
נעלה בקבוצה ואולי לא, הארבע השתתקו, או התעייפו ושתקו,
הממושקפת שאלה אותי מה את מציעה, אני מציעה שנברר קודם בינינו
מה נביא לפגישות בקבוצה, בעיקר לפגישה הקרובה, ואיך נביא, איזו
הרגשה ניתן לאלה שלא היו מעורים בהתפתחויות שלנו, הרי גם
הבעלים שלנו שם, לא רק הזוג שבידל את עצמו, או למען האמת
שבידלנו אותו מאיתנו, והמנחה עצמה. כן, אנחנו הפכנו לגיס
חמישי, צידדה העגילית בהצעתי, ובקבוצה יש מנחה מקצועית שכולנו
זקוקים לה, הוסיפה הממושקפת, זה ברור, אחרת היינו פורשות מזמן,
כשהתיידדנו בינינו, דברי הג'ינג'ית, אז נהיה נחמדות וכאילו
מכירות רק מהסביבה, הצעתה של הקטלוגית, זה לא יעבוד, טענתי,
הזוג השישי ירגיש, המנחה תרגיש, אבל זאת מדינה חופשית, העירה
העגילית, מותר לנו להתיידד, להתקרב לפי הטעם של כל אחד, מה יש,
יש שייצא חורג, חורק וצולע, הממושקפת הרהרה בקול, נו טוב, מי
יודע איך לתקון את המעוות. פנתה אליי. מה את מציעה, הרי בלי
זימונך היינו חוזרות כמו-כלום. ההצעה שלי קטנה אמרתי, לא לזייף
ולא להכביר מבטים ומשפטי הבנה וחיבה. נפגשנו. נכון. וכמו שאת
אומרת, זאת מדינה חופשית, דמוקרטית, אדרבא, עוד יתברר שההיא נו
הזאתי יכולה להיות על-הכיפק, מי יודע, הציעה הג'ינג'ית, אפשר
לתת לה צ'אנס, אם את מציעה אז למה לא, ימים יגידו, והשאר חרוט
בדברי הימים של הגיס החמישי, של קבוצת ההורים, של שאר המשתתפות
- באשר לי, לא הצלחתי לעקוב אחר מבול הפרטים בדבר נסיבות
וניסיונות לניתוק מוחלט מהוריהן, מאמותיהן, וביכרתי לשבת
ולהאזין לדונם פה, דונם שם - ככה לא בונים מדינה. מילא.  
עדיף מה שעשו יונה מרגלית ונתניה, תאמין לי, זה נשמע לי נורא,
איך עומדים ההורים במתחים האלה, האמהות, אל תסתכל עליי, הם
יכולות, הנה, גם מצאו לעצמם קבוצת חיזוק, אבל ההורים, מה
יסבירו ההורים לידידים, למשפחה, בכלל, מה הם מספרים, וההעלבות
וההשפלות בנוכחות הילדים, אחיותיי לא השפילו את אימא לעיני
הנכדים, היו במתח איתה בלי לערב את הילדים, ואחר כך ניתקו
וזהו, לא איזה מסטיק כזה לעוס ומזוהם. נאומי-שלי, עמליה, בשעת
מנוחת הצהריים של אותה שבת. אולי תגידי לי סוף סוף מה באמת
אוכל אותך. הידיים הקטנטנות של התאומים פלטתי בלי שהתכוננתי,
לא ציפיתי לבואן והנה באו וראיתין, פיצי-פיצי-קטנטנות הייתה
נתניה אומרת נזכרתי, הם לא רצו אותי, אני לא רוצה את אימא, הם
רצו אותי, אני לא הצלתי את חייהם, אני לא אצליח להציל את אימא,
כל כך הרבה כאב, ולא אגיע, לא אצליח, לא יודעת, אני רוצה לבכות
ולא מצליחה. ואצל הארבע האלה הכול ברור כמו אצל אחיותיי.
הילדים נכנסו למיטה שלנו להעיר אותי לקראת ארוחת הערב.
חיבוקים, לטיפות, נשיקות. כמו בימי ילדותי הנה בימי ילדותם. הם
כבר אחרי המקלחת, עמליה, תצטרפי לארוחה אם יש לך כוח, הילדים
יודעים שאת עייפה, לא חולה, סתם עייפה. הכול מוכן למחר בבוקר,
האוכל בשבילם ארוז במקרר. תנו לי שש דקות למקלחת ואני כמו
חדשה.
איפה. בחיפה. בבית המשטרה. אני על-תנאי. ימים קשים כל כך.
הממושקפת טלפנה בתשע-ועשרים בערב, באותם מוצ"ש. בעלי הרים את
השפופרת, שקל מה לומר, הבנתי או ניחשתי, הושטתי יד, סחרחורת
הושיבה אותי תחתיי והכתיבה מילים מדודות בלבד. סליחה שהפרעתי
כנראה, שמעתיה מתנצלת מקצהו הדרומי של כדור הארץ, הרהרתי ביני
וביני אם כבר אז כבר ומיהרתי לכחכח בגרוני, הסופגניות המתוקות
וזה הכול, אפשר לבקש מזוג הרופאים בדיקה יסודית, זה בסדר, אני
מקשיבה, בקיצור בלבד, עמליה, אנחנו,  בעלי ואני,  חשבנו על מה
שאמרת והסברת, אנו מסכימים איתך ומציעים שלפחות ארבעתנו, אתם
ואנחנו, ניזהר ונתנהג לפי הקווים שהעלית, משהו כמו לעבוד לפי
הספר, אין לי מושג מה יעשו האחרות, כל אחת והצרכים שלה, אבל אם
אנחנו לא נשבור את הכלים יהיה פחות מורגש ששוחחנו בינינו.
שהתגבשנו כקבוצה, הדגשתי מאי-שם בקצה הקוטב הצפוני, פאוזה, כן,
נכון, בעצם התגבשנו כקבוצה, עמליה. אני מודה לך אישית, את
שומרת על הגבולות שלי שמעתיה מתקרבת רכובה על פגאסוס מרהיב.
ובכן, היא ממש נשמעת כאחת שעברה תהליך טיפולי. אבל - לא לחטט.
זה הכול, הוסיפה, להתראות מחר בבוקר בגן. סוף למטס, סוף למחול,
סוף למעוף, לילה.
ומה יוצא לך מכל השישו-ושמחו, תגידי, שאל בעלי בבוקר, יוצא לי,
אני מרגישה שאני מרוויחה משהו, שנינו מרוויחים, כן, זה נכון,
לא רק בנושא הקשה, הקשה מאוד, כל אחת פתרה, כל אחת ביטלה, אני
זקוקה לזמן, ושנינו זקוקים להדרכה הזאת, עמליה, חרדות יש בשפע
לכל אחד מאיתנו תודה לאל, אבל אני מדבר על השתיקה שלך בחברתם.
את שומרת אצלך חומר נפץ מכל העולם, ממש מאגר גרעיני נפיץ,
ותהיי הראשונה והיחידה שתתפוצץ, החברות הנכבדות מעבירות אלייך
כל רימון, כל כדור, כל קיסם, אני יודע מה, ואת שותקת. ואת
שותקת גם בחברתי. שנינו עדיין אבלים, עמליה, אני לא בטוח שאת
זקוקה גם למעמסה משל האחרים. גם אתה שותק. נכון. גם אני שותק.
אבל לא תמיד. והאמת, שנינו ידענו, האמת הייתה איפה-שהוא באמצע.
באמצע מה - זאת לא ידענו.
הלימודים שמרו על שפיותי. מבין החמש רק הקטלוגית לא המשיכה
ללמוד להשכלה גבוהה, אפילו הוראה, סמינר למורים, מה באמת, אני
עצמי לא למדתי שום כלום כמן שצריך, לא בבית הספר זה בטוח, רק
זה חסר לי, לעמוד כמו המורות המטומטמות שהיו לי, שמישהו ילעג
לי, לשלוח אל המנהלת המנופחת, אספות הורים, לא תודה, דברי
הקטלוגית הקטגורית. על השישית לא ידעתי. אמנם נערך סבב היכרות
בפגישת הקבוצה הראשונה, אבל לא סיפרה על כך. אף לא אחד מאיתנו
סיפר על לימודים ומקצוע, למען האמת, המנחה פתחה את הסבב ובכך
קבעה מה ייאמר. היינו ממושמעים. דרך נוחה לדלג על מכשולים
ראשונים בינינו, כגון פערי השכלה. ייתכן שחלק נכבד מאיתנו
ומעצמנו הושקע בלימודים רק כפתח מילוט, כחובות שאין לדחות כי
יש תאריכים, כמנוסה משוריינת היטב - המסגרת. גם מפני טובענותן
של חברותיי החדשות. קל יותר היה לי בתצפיותיי עליהן ופרפוריהן,
ייסוריהן, השכיחו ממני פיסת כאב שעליה התנדנדתי, התאומים גדלו
בי וחייתי אותם בזמנים קבועים, היה לי קשה מנשוא.
ואכן היה שינוי במפגש המחודש. הקוטריות כבר לא קיטרו כלפי
השישית.
מה פתאום. לא יכלו.
כי היא ובעלה הפגינו התקדמות ביחסיהם עם ילדיהם ובין הילדים
עצמם, ונרשמנו לטיפול משפחתי הודיע השישי, עד שנתחיל נשתתף
בקבוצות, נמשיך אם לא תהיה התנגשות, בכל אופן נתחיל את הטיפול
לקראת סוף שנת הלימודים.
היה קשה מאוד להימנע ממבטים גנובים בינינו. היה קשה עוד יותר
להביע הערכה כנה להחלטתם. הייתי הראשונה במתן התייחסות חיובית,
המנחה הצטרפה מיד, הממושקפת אחריה, בעלי אמר אולי זה הצעד
הנבון ביותר, כאן יש דיונים, מצוינים אמנם אבל הם לא טיפול,
אני לא חושבת שתהיה התנגשות או סתירה, בקבוצה מתייחסים למעשים
ולמתחים היומיומיים, בטיפול בוודאי עוסקים לעומקם של תכנים,
דברי הממושקפת - נו, הייתה או לא הייתה -, כן, גם לי זה נראה
ככה, אבל מתי תחיו, הרי תהיו בטיפול כל הזמן התבטא בעל
הג'ינג'ית בספקנות, מה את חושבת חקרה הקטלוגית את המנחה, וקולה
הרם והפתאומיות בפנייתה קטעו את המגמה הספקולטיבית. המנחה שמעה
את הנימה המתגרה בשאלת הקטלוגית, כאילו זו הושיבה אותה ודרשה
ממנה דין וחשבון מקצועי על אחריותה בהנחיית הקבוצה. ציפייה.
ארוכה. כל אחד והצרכים שלו, אמרה המנחה ולא יספה.      
את זה הבנתי.
את זה שמעתי.
את זה ראיתי.
אימא הייתה במקום המנחה, יונה הייתה במקום הקטלוגית, סילקה את
אימא והביאה את השכנה, לא ממש הציבה את עצמה במקומה שמא מישהי
מאיתנו תסלק אותה, העדיפה להיות השופטת, המלכה, אשת האלוהים
ובת-ברית לשטן, ממנה, מדיחה, כורתת ידיים ומכתירה ראשים שתערוף
בבוא העת, מרגלית ונתניה היו במקום העגילית והממושקפת, יונה
הייתה גם הג'ינג'ית, או הג'ינג'ית בעיקר ובדרך כלל, ואילו אני
התנודדתי בין השישית והממושקפת, בלי האומץ של השישית, לא טוב
לה אצלה, לא טוב לה אצלנו, מחפשת ומוצאת איפה יהיה טוב לה
ולמשפחתה, וכמו הממושקפת הייתי לבת היחידה, משרכת רגליים מחפשת
אחיזה לא מועדת לא יציבה אלוהים אדירים מה אני עושה כאן,
ובעיניי עדיין אימא הטובה מכולן ולעיניי קל לקום מקבוצה, קשה
לקום מעריסה.
שתיקה פעורת שוליים. ועיצוב. והלחנה. ופיסול. מצד זה של קו
האופק.
תסבירי דרשו כולם ממני למעט המנחה ובעלי.
זאת הרגשה בלבד. אלוהים מה עוד אמרתי בקול - רק הם יודעים.
שרפתי את הגשר.
בואו ונראה מה הבנתם, הציעה המנחה, מה הרגשתם, כי הגבתם מיד.
אני הרגשתי כמו ילד שסרח, ועמליה חשפה את עוונותיי, כאילו
אנחנו מתנצחים כאן על-חשבון משהו אחר, לא יודע, ולא באתי בשביל
זה, דברי מר ממושקפת. כנ"ל העירו מר ג'ינג'ית ומר קטלוגית. אני
מרגיש דומה למה שהרגשתי בהתחלה, התוודה מר עגילית, גוררים אותי
למקום שאני לא רוצה. נו עמליה, הגברים משמיעים קול ברור, דברי
הממושקפת, כנראה אמרת משהו נורא, או הטלת ביצת נשר לפחות,
העירה העגילית, או תיארת שכאן אנו גיבורים גדולים, כאן יש
מנחה, באים וחוזרים הביתה ובאים בשבוע הבא, הסתכן מר קטלוג
וזכה בהערה ההארצית טיפוסית, אלא שהקול קול קטלוגית והידיים אף
הן, איפה אתה, בשביל זה באים, ככה נדמה לי, ופתאום התגעגעתי
לההארץ, המקורית, העלובה, אם כי הנה התגלמותה זו בקבוצתנו
מבקשת תמיכה ואישור: אלא אם רק אני טועה פה מיהרה להוסיף,
כאילו טעתה במספר העמוד בקטלוג לארנקים. הפעם התערבתי בהכרה
מלאה: כמו ששמענו מהמנחה, ואני מצטטת, כל אחד והצרכים שלו. גם
אני לא יספתי.
אני חושבת שמה שעמליה אומרת זה נכון, נשמעה השישית. בהתחלה לא
רציתי לראות את זה אפילו, בקושי הסכמתי לזה שהיחסים
הורים-ילדים עם ההורים שלנו יהיו נושא לדיון, אבל עכשיו זה
שונה. אני יודעת שאני יכולה להיות מאוד-מאוד אנטיפתית, זה לא
חדש לי, ומשם הפליגה השישית למחוזות לא-נודעים, חששנו להפסיקה,
הרגשנו שהיא זקוקה לבמה, הבנו כי או לא ידענו אנחנו על איזה
משפט כאילו שלי היא מדברת, או היא עצמה לא ידעה, והיה לנו ברור
שאנחנו התנהגנו באנטיפתיות כלפיה בעקביות, ומה בסך-הכול אמרו
שניהם היא ובעלה, בסך-הכול אמרו בלול הזה אנחנו לא מקבלים
מספיק יחס, נקום ונלך ממנו כשיהיה לנו לול חליפי, אתם זניחים,
תמיד יהיו אפרוחים ולולים, תמיד יהיו חלקי חילוף. זה בדיוק,
ציינה השישית, ולא ידעתי אם שוב אמרתי בקול את מחשבותיי, אם
היה זה סוף למאמריה. המתנתי. אני עדיין רוצה לשמוע מה את
חושבת, התעקשה הקטלוגית, הרחיקה את גופה ממר קטלוג בעלה, מר
קטלוג נטל סיגריה מחפיסה שהייתה מונחת על שולחן לידו, העסיק את
עצמו באיטיות, המנחה נראתה רצינית למרות החיוך
הכמעט-מתנשא-כמעט-מבויש של שפתיה ועיניה, למה כל כך חשוב לך מה
היא חושבת, דרשה הממושקפת, התבוננות תצפיתית ותו-לא מצד המנחה,
גוף מתוח, כל שריר מתוח בפניה של הקטלוגית, מה את רוצה ממנה
שאל מר קטלוג את הממושקפת, לדעת מה היא רוצה מהמנחה ענתה לו
העגילית תחת הממושקפת, הנה לזה אני מתכוון הקדים מר עגיל את
הקטלוגית, גוררים אותי למקום שאני לא רוצה, על זה תדברו בבית,
תדברו בטלפון, שויין, לא כאו - מה לא כאן - אנחנו יושבים כאן
ואנחנו כאן, התערבותו של מר ג'ינג'י הפתיעה, לא כאן ולא שם
תוספתא של מר שישי, מי מנחה עכשיו את הפגישה תגידו, אין שום
כיוון לשום מקום ציין מר עגיל. ומר עגיל נשמע כועס, כועס מאוד.
בעלי אחז בידיי שעסקו בהזזת טבעות והעברתן מאחת לשנייה וחוזר
חלילה. חלילה. בעלי לכד את ידיי. חלילה. וחס. האם יחוס  - מה
כבר יכול לקרות. המנחה המתינה - בעיניי נראתה מנחה מוכה. לא.
מנחה מכה.
היססתי כששאלתי את הקטלוגית ומה את חושבת. שאלתיה בנימה רכה,
לא הייתה לי סיבה לתקוף אותה, היא הייתה במצוקה של ממש. מר
קטלוג התנפל עליי. את שומעת שהיא חושבת שהמנחה צריכה להגיד מה
היא חושבת. יורקא. אני, עמליה, גם מר קטלוג. ואני גם עמליה. מה
יש. לא. זהירות. יורקא - הפעם זה שונה. ככה עובדת קבוצה
טיפולית, כנראה, לזה מתייחס מר עגיל, גוררים אותו לזה, ואנחנו
רק קבוצת דיון, וזאת מנחה מכה. ומנחה מוכה. ואולי אני טועה
וזאת ממש קבוצת דיון וככה עובדת קבוצת דיון. הפעם לחצתי אני את
ידיו של בעלי ושתקתי - יונה תערוף את ראשי, המנחה תערוף את
ראשי, וראשי יפה ולטעמי. ואני זקוקה לו.
והפלגתי לבדי לים הפתוח וספינה וערסל בה. אז ככה אנחנו
מתנהגים בבית, כשהיינו ילדים רצינו את התערבותה של אימא ודחינו
את התערבותה של אימא, עכשיו שאנחנו הורים אנחנו מתערבים במשחקי
הילדים ובחייהם והם רוצים בפסק הדין שלנו ודוחים את פסק הדין
שלנו, לא טוב אם ההורים פוסקים לנו אשמים, ולא טוב אם ההורים
פוסקים לנו לא-אשמים, ולא טוב אם ההורים לא בבית, ואם כן בבית
גם לא טוב, ואין לזה סוף, לדורותינו לדורותם, וראשי יפה לי,
אשמור עליו מחובר חזק לצווארי, שהם יסתדרו ביניהם. או לא. אני
בחוץ. אני בתצפית. אני מתצפתת. חשתי את השדרים הישירים של כמעט
כולם, הקטלוגים היו היחידים שהתעקשו על ראשה של המנחה. מה
פתאום. גם השישית והשישי, באמת. ומלבד זאת, הרי יש מנחה מן
המוכן. שנראית כמו אימא מן המוכן. ומעולם לא היו לי גחמות של
מנהיגה או של מלכת הכיתה.
דיברתי-לא-דיברתי-מה-דיברתי-מתי-דיברתי אותיות האש על מצחי
צרבו עד הקודקוד ועד החוליה הראשונה שבעמוד השדרה, אילו דיברתי
יותר היו מעוניינים פחות. מילא זמרת חד פעמית בקול ישראל. לא
עוד. ישחקו הילדים לפניי. רגע-רגע. עכשיו אני יונה והמנחה
השכנה, או אני השכנה והמנחה אימא, אף לא אחת משתינו מתרצה,
והאפרוחים בשלבי התפתחות שונים. שתניף הממושקפת את הכרבולת. יש
לה.
ותנף הממושקפת את כרבולתה:
ככה לא בונים מדינה.
באותו רגע נראתה המנחה אבודה - ציפתה למשהו אחר. נזכרתי
במרגלית כשיונה אכזבה אותה והמציאה סיפור לסבר את אוזנינו. ככה
נראתה מרגלית. ממש-ממש. אלא שמרגלית לא הייתה מלכת האחיות,
בקושי הסגנית של יונה. אם בכלל. אז ככה: המנחה יודעת משהו, אני
יודעת משהו, הממושקפת יודעת משהו, יש סיכוי סביר שבעלי
והממושקף אף הם יודעים משהו, ומה שבטוח - לא על גבנו תיבנה
המדינה. יניף השישי את כרבולתו.
וינף השישי את כרבולתו: אנחנו חייבים לחזור הביתה ולשחרר את
השמרטפית.
אל תשאלי אותי למה ביקשו את ראשך או את התערבותך או אותך כמו
גלגל הצלה, אין לי מושג, אל תשאל אותי שום דבר, בוא לא נדבר,
זה היה מתיש. כילו אותך, כילו אותי, די. שני שקי שינה נפלו
למשכב על תכולתם הכבדה.
בקושי רב סילקתי קורי שינה למחרת בבוקר, בקושי רב עוד יותר
הגעתי לגן, הממושקפת עוד לא הגיעה, הזדרזתי לעזוב, כאילו
יכולתי להזדרז, בקושי עמום אבל כבד סיימתי יום-לימודים וכמה
שעות-ספרייה, הרגשתי עצמי מעבדת חומר למים שאין להם סוף,
הילדים היו עייפים בשעת ערב מוקדמת, בעלי הביא פיצה חמה-חמה
וקוקה-קולה, מקלחות-סיפורים-שירים וכולנו למיטה, אני מנתק את
הטלפון ליתר ביטחון.
אבל במשך אותו שבוע הטלפון עבד שעות נוספות. עם אחיותיי. עם
השכנה. עם אימא. עם אימא והשכנה מפאת נקיפות המצפון, לפדות את
נפשי, עם אחיותיי מפאת השתתפותן בקבוצות הורים. עריכת השוואות,
חילופי מידע, חליפת מכות והתרשמויות. לא. על מצב כזה - גם זוג
שמודיע על פנייתו לטיפול משפחתי, גם ים של רגשות, גם משתתפת
תובענית, גם פקפוקים, והתנגדות, למה, למה לא - לא ידעו. לא
שמעו.
הזכרתי לנתניה את הברקתה מלפני שנים רבות, ככה נראים ילדים
תקועים, אלא שאצלנו אף המנחה תקועה, או לא רוצה לפתח את המצב
ולהביאו למשבר קשה עוד יותר, או מי יודע מה, לא נעים לראות
מנחה תקועה. יכול להיות, שיתפה אותי נתניה ברחיפתה על הרהוריה,
הרי מה כבר יכול לקרות, הגרוע ביותר יהיה אם אף אחד לא יופיע
לפגישה הבאה, ועכשיו חורף, ויורד גשם, קבוצה אחת נסגרה אצלנו
והשרידה היחידה ביקשה להצטרף אלינו, כל האחרים אמרו שלא בא להם
לצאת מהבית, רואים את התוכנית בטלוויזיה, מדברים בטלפון
ביניהם, זה מספיק להם, להתראות אחרי פסח, אם יחדשו את הקבוצה,
או בשנה הבאה, מה יש.
בשיחה עם נתניה התברר כי המשותף לארבעתנו נזקף בלי שרצינו -
אפילו יונה לא רצתה להנהיג, או להיות הסגנית למנחה, ואף על פי
כן, בכל אחת מהקבוצות שהשתתפנו בהן ציפו מאיתנו שניטול את
המושכות או נתווה את הדרך, או נסחב את העגלה, נוציאה מן הבוץ
ונזניקה מעלה-מעלה במעלה ההר, הערתי בחרדה, ואין לי כוח. ואם
את שואלת אותי מה קרה שגם המנחה נתקעה, לדעתי לא נעם לאף אחד
מאיתנו שנוטשים אותנו, גם המנחה הרגישה נורא עם הנטישה, הרי כל
יתר התחושות אפשר לשאת, אפשר לסבול, אפשר לתאר, אפשר לדבר
ודיברנו איך-שהוא, אם כי לא אמרנו במילים בוטות ומפורשות שכל
אחד מאיתנו הרגיש שהזוג הזה נמאס לו, נמאס לו מהזוגות האחרים,
נמאס לו גם מהמנחה הזאת וגם מהמנחה השנייה, וכנראה שני בני
הזוג הרגישו יפה מאוד שאנו הנשים מקיימות מפגשים נוספים
בינינו, והמנחה לא עשתה שום כלום בעניין, אולי לא הרגישה, או
ידעה שאנחנו נסתדר, או השד יודע מה. בקיצר, למה להם לסבול.
וממש-ממש בקיצר - הם עושים אצלנו מה שכל האחרים רוצים לעשות
אצלם. שתיקה אלחוטית. שאני עצמי סיימתיה. נתניה, אם זה בסדר
מצדך, אטלפן אחר כך. זה בסדר. הבנתי.    
נתניה הבינה, בטוח. ידעתי מה חשבה, על מה ולמה. הלא כרגע אמרתי
באוזניה, וברור יותר מאשר בפגישה - קל לקום מקבוצה, קשה לקום
מעריסה. קל לקום ולחפש אימא אחרת. קשה לקום ולנטוש
אימא-על-באמת. ואין לה תחליף-על-באמת. כי תחליף יש רק למנחה.
או לאימא חלופית. ועל אימא נתניה ואני לא נדבר. מאוחר יותר
טלפנתי לאחותי הקטנה, כפי שנדברנו, ומיד שאלתיה מה היא הייתה
עושה. חשבתי על זה. עמליה, אני הייתי נעדרת מן הפגישה הקרובה.
ואל תגידי לי שככה לא בונים מדינה ולא מתמודדים. אני יודעת. אז
מה. שיתמודדו הם ולא ידרשו שאת תתמודדי במקומם. בקיצר: קורה
אצלנו שאחד מבני הזוג לא מופיע, השני מתרץ את היעדרו, או לא,
ועד היום לא אירעו רעידות אדמה בעקבות היעדרות. הרהרתי. לא,
נתניה, לא נראה לי הוגן לשלוח נציג שידווח לי אחר כך מה היה,
וימנע בנוכחותו הערות כלשהן מיתר חברי הקבוצה, לא במקרה זה
שלי, בכל אופן. אילו היה לי מבחן, או חליתי, או אחד הילדים
חלילה - מילא, סביר. ושוב - יורקא. יש לי רעיון, נתניה, נודיע
למנחה שלא נגיע לפגישה. נוכל להשאיר הודעה במזכירות. שמעתי את
ההפתעה-לטובה אצל נתניה כשאמרה ובכן, יש שינויים אצלך עמליה
יקירתי, זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאת מתחמקת מעימות, פחדתי
להציע לך. נתניה אחותי הפיצי-פיצי-פצפונת-קטנטנה ויקרה, זאת
הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מרגישה עומס-יתר, ולאו דווקא ממה
שצמח לו אצלי בשדותיי שלי, לא בא לי לבער עשבי פרא בעירים
דליקים מסוכנים משדותיהם שלהם. נודיע להם, יידעו שאל להם
להמתין לנו, יתחילו, יבערו, יידלקו, יירגעו - בלעדינו.
נהדר.
הקול הרשמי שנשמע מעברו השני של חוט הטלפון הודיע כי לרגל
שיפוצים בבית הספר, המבנה יהיה סגור למשך כל ערבי השבוע הקרוב
ולא יתקיימו פעילויות אחרי שעות הלימודים עצמם.
ובכן, יונה יקירתי, ממושקפת יקירתי, ככה כן בונים מדינה.
שתיקתי הרועמת לא הייתה זו של תומאס מור, לא בעוצמתה ולא
בחשיבותה, אבל גם לי הייתה אוטופיה, ושונה מזו של חברותיי
לקבוצה. אולי זו הייתה הסיבה לניסיונותיהן לדובבני. כל שאמרתי
נאמר באין לי מה להוסיף. כל שבעלי אמר נאמר בעמליה בעניינים
שלה, מדי פעם בתוספת תבלין לריכוך, כמו היא עסוקה, לימודים,
עניינים, חיסונים. אני מבין שאת לא רוצה להשתתף בפגישה הקרובה,
עמליה. אתה מבין נכון. ואת מעדיפה שגם אני איעדר. כן, נכון.
ומאותה הסיבה. נכון. אגיד לך את האמת, אני מסכים. אבל יש מכשול
אחד. אהא תגיד, תספר. הרביעייה הבריטונית הזמינה אותי למחר
בערב, אצל הג'ינג'י, יש משחק כדורסל, או כדורגל, ויש לו
טלוויזיה גדולה, את צריכה לראות מה זה מסך ענק, כמעט כמו
קולנוע שכונתי. אהא, נו. אהא. נו. אתה הולך. שום דיווח. C`est
tout . ולהישמר מפנדלים, עוד יבעטו לך בראש. יהיה בסדר. בעוד
חודש ט"ו בשבט. אז מה. לך תדע מה יצמח עד אז. יער-בר סמוך
ליערות הכרמל. או רוחות עזות שינשבו נגדנו ולא נורשה להשתתף
בהמשך.  
הכול עבר בשלום. הצפייה בטלוויזיה של הג'ינג'ים. ההודעה של
הרגע האחרון שלא נוכל להגיע. הערב הגורלי עצמו. הרי איש לא ידע
שזו הייתה תוכניתנו. הגורל התערב לטובתנו: נתן הארכה של שבוע
נוסף למשחקנו על המגרש הקבוצתי. ידענו שנקבל אינדיקציה על הלכי
הרוחות כשהממושקפת ואני ניפגש בגן, למחרת בבוקר, עם הילדים, אם
ניפגש בגן למחרת בבוקר, אם כי שנינו שיערנו שהממושקף יבוא
במקומה - רק לא שיערנו שאושפזה לפנות בוקר. כבר אתמול הרגישה
לא-טוב, היא קודחת. בארבע אשפזתי אותה ברמב"ם. אימא שלה אצלנו.
וזה מחריף את מצבה. נכון, עמליה. זה מעלה את חומה. שאלתיו אם
יזיק לה שאגש, במקרה שיהיה לי זמן פנוי. לא, מה פתאום, היא
תשמח לראות אותך, עמליה. רק שאני עצמי עוד לא יודע אם מה שיש
לה דורש אשפוז - הם עוד לא יודעים. אז אברר לפני שאסע. אני
מוסרת שתי עבודות ואולי באמת אצליח להגיע אליה.
זיהום וכנראה תחילת היריון מחוץ לרחם, וזה נורא להיות במצב הזה
בגינקולוגית. הגעת בדיוק. בעוד כארבעים דקות מטפלים בי. תודה
רבה-רבה שהגעת. נעבור לרכילות, ספרי לי איך היה אתמול. לא
יודעת, לא הייתי, סיימתי שתי עבודות ללימודים, ויש תרגילים
חדשים. שתינו נהיה כבר בפגישה הבאה. כן, בטח אצא מכאן עוד
השבוע. הממושקפת נראתה מהורהרת. אגיד לך את האמת, עמליה, אני
חושבת שהחום שלי לא בא מהזיהום, לא מההיריון מחוץ לרחם, בא
מאימא שלי. מילא. לא היא תפתור את הבעיות שלי. היא לא תקום
מעצמה. או לא תתערב. לא נותנת לי מרחב. ואגיד לך עוד משהו, אני
מסתכלת מסביב וכולם פה באותו טררם. לא מנחם אותי, זה בטוח. אבל
זה אומר משהו. עכשיו אני מבינה למה באמת הגברים אומרים ברוך
שלא עשני אישה. נו טוב. אז שתינו לא יודעות שום דבר. מעניין מי
כן היה אתמול. סבלנות, יקירתי, נדע בקרוב מאוד. בהצלחה בניתוח.
 
אבל ההרגשה הגרעינית שלי הייתה רחוקה מנימת דיבורי. הפכנו את
קבוצת ההורים לתוכנית בידור, כמו בימי פול טמפל ברדיו, משהו
קבוע להישאר במתח חיוני עד התוכנית הבאה, אדרנלין, ולא מסוכן.
גם כשזה מותח מדיי. כאילו מאזינים בלבד ולא אנו המשתתפים עצמם.
הנה מה עושים המבוגרים כשכבר לא מתאים להם לשחק ברופא וחולה.
לא האשמתי אותה בשום דבר אבל ביקשתי ממנה שתתרחק לכמה חודשים
עד פסח לפחות ונראתה כאילו מי יודע מה אבל הייתי יבשה כמו צנון
וחותכת כמו גיליוטינה ולאוכפת לי מה היא מרגישה גם אני קיימת
והיא תאמיני או לא התקפלה וצנחה לה על הארונית ולחצה בלי כוונה
נדמה לי על כפתור האחות והאזעקה ובאו חת-שתיים וגררו אותה
ול'כפת לי מכלום מצדי שתתאשפז כאן נמאס לי זה עונש שאני כל
המשפחה זב"שה שתאמץ ילד ותקדיש לו את חייה שתשיג לה איזה פושע
קטן או לא חשוב מה ותיישר איתו את החשבונות רואת חשבון שלא
רואה שאצלי אין מאזן חיובי
נאום מטריף של הממושקפת. לא, לא עד סופו.
ראיתי את יונה בלידתה הראשונה, היא עושה ממש כמו יונה, מנצלת
מצב של חולשה עם קבלות כדי לסלק אותה, חשבתי ויצאתי מאצל
הממושקפת כשצלצולים תכופים טורדים את השטח שבין אחורי ארובות
עיניי לתופי אוזניי.
משום מה, היה לי ברור כי  אכן, המעשה הבא של אמה יהיה מילוי
המקום הריק, אם כי אולי מסיבותיה-שלה. זיהיתיה בקמפוס. בתחילת
השבוע שלאחר מכן. הלכה לכיוון הספרייה בלוויית איזו צעירונת.
לא הכירה אותי, מה שהקל על מעקב צמוד וקצר. הושיבה אותה, את
הצעירונת, ניגשה לדלפק, נטלה כמה ספרים, שתיהן התרחקו מטווח
ראייתי. מה שנראה לי הכי נבון לעשות לטובת הממושקפת דמה
להתחמקות, ובכל זאת איפה כתוב שמישהו צריך להקדים ולספר לה.
ובעיקר - מי אמר שאני זו שחייבת לעדכן אותה.
ואת בטוחה.
במאת האחוזים. כנראה אימא שלה רוצה להתנקם, או לגמול לבת שלה
הביע בעלי את הרהוריו. לא יקירי, אימא שלה מבינה את העניין
בדרך שלה, ואולי הרבה יותר טוב מהבת שלה. אז אנחנו לא יודעים
כלום. אז אנחנו לא יודעים כלום. ואת חושבת שזה מה שתעשה אימא
שלך. לא יקירי, לא אימא שלי. לא יודעת מה היא תעשה אבל לא
תכבול את עצמה פעם נוספת. אז מחר אנחנו משתתפים. אלא אם יש לך
התנגדות. לא. ובלי שנתעניין במה שהיה. לא יקירי, שנינו עסוקים
מעל הראש. את אומרת יקירי ואני נמס.
מכל החתנים, אימא העריכה את בעלי יותר משהוא הרגיש, אם כי היה
ער להעדפתה. עוד מבראשית. הוא משהו, עמליה, הוא משהו. השכנה
הייתה שותפה פעילה להרגשתה. הוא משהו, עמליה. אפשר לחשוב שלא
טרחת בשביל יונה ומרגלית. טרחתי, טרחתי. אבל זה - הוא משהו. לא
חושבת שיש עוד כזה. הוא ישמור עלייך - את הכי פגיעה בין הארבע.
מה זאת אומרת. שאת פגיעה, זה הכול. את חושבת שאני שברירית.
שבירה. מרגרינה. חמאה. לא, עמליה, מה פתאום. את מתעכבת יותר,
ואז בום, הירייה משיגה אותך. את אומרת שאני מפגרת. בחייך
עמליה. את לא צריכה לסחוט ממני קומפלימנטים. בחייך. היה משהו
בדבריה, כנראה, ומה שבטוח היה, היה שבעלי שמר עליי בקנאות
רליגיוזית מאחורי שבעה מנעולים. ובריחים. שיהיה.
לפגישת הקבוצה הגענו כמו תמיד, על הדקה, בעלי עזר לי להתיישב
כאילו אני זו שעברה ניתוח, הממושקף הגיע לבדו, סיפר בקצרה מה
קרה, הוא בא כי הילדים הגיבו קשה מאוד ושאל אם נוכל לסטות
מרשימת הנושאים ולהתייחס למצבם, כולנו הסכמנו,
                                                         
ועד יום אנחנו מצליחים להתחמק מהנושא, עמליה, עכשיו ט"ו בשבט,
אחר כך פורים, יגיע פסח, הרי לא יפסח עלינו כמו שכולנו מבינים,
וההם יעשו מה שנראה להם הכי טוב והמנחה עוד לא אמרה מה דעתה
וזה מציק לי, דברי הקטלוגית. והוסיפה בפסקנות, דרך אגב, המנחה
מלמדת אותנו איך ומתי להתחמק. נתנהג כולנו כמו פסיכולוגים
בגרוש והכול יהיה בסדר. או כמו רופאים, מה זה משנה. לא רציתי
ולא יכולתי לעזור לה במצוקתה. ידעתי שהג'ינג'ית והיא מיודדות.
שהג'ינג'ית תעזור לה. שיצאו לפיקניק, למחנה. שישבו מסביב
למדורה. ועל המדוכה. לי מספיק עם שלי.
                                                    כן,
עמליה, אבל יש משהו במה שהיא אומרת. המנחה איבדה גובה בעינינו.
נו באמת. נו באמת. נניח. אבל היא שומרת על שלמות הקבוצה. אין
מתים. אין פצועים או נפגעים בכוחותינו. אין עריקים. אין
נושרים. אפילו האלה עדיין משתתפים. ותזכור שזאת קבוצת דיון.
הקטלוגית מושכת לכיוון בית משפט. רוצה שהמנחה תשחק בתפקיד
ההורים שלה הרופאים, תאבחן את הפתולוגיה ותכריז על גזר דין
והכול במכה אחת. כן, זה נכון, וזה גלוי מדיי לעין, ואף אחד לא
אומר לה דבר. לא יגידו לה. מי רוצה להוציא את הערמונים מן האש.
ותמיד מביאים מצוקה חדשה. איפה אנחנו ואיפה רשימת הנושאים של
המנחה. שכנעת אותי עמליה, כי זה נכון. אז בוא ונפיק מה שאפשר.
עם מצוקותיי ומצוותיך אתה ואני נתמודד יחדיו. ובלי המטען החורג
שרוצים לרתום למנוע שלנו.
וכך עשינו.



לתקופת מה פסקה הפעילות החוץ-קו-קוריקולרית שהתנהלה בינינו גם
אחרי חנוכה. קצת טלפונים היו, אבל לא יותר מזה. לממושקפת נודע
על המעשה של אמה מפגישה מקרית בקמפוס, הנידה את הראש בלבד, לא
התנפלה עליי, לא שאלה שום דבר, הלכה עם איזו ילדה, והוקל לי
מאוד. ממש. זה מה שרצית. כן. זה מה שביקשתי ומה שרציתי. הניחה
לי לנפשי. ואת יודעת מה, זה יושב אצלי מצוין. שום רגש אשמה.
עוד מעט פסח. אם היא לא תטלפן. שתיקה. ארוכה. הילדים דווקא לא
שואלים שום דבר. או שהם פוגשים אותה איפה-שהוא, או שהם עסוקים
בשלהם. או שהבינו שהסבתא הלכה לה בזמן שהייתי מאושפזת. יצא
לטובה, כל העניין. פקפקתי בכנותה אבל נהגתי בנאמנות לעצמי -
זב"שה. הראיתי התעניינות אמפתית.
יופי, עמליה, אחרת תהיי שוב הכותל המערבי של כולם. ובכן, אתה
יודע מה - נדמה לי שהשישית ובעלה יעלו את הנושאים הדחויים על
שולחן הדיונים, הרי הם יהיו בטיפול משפחתי, אין להם מה לסכן.
עמליה. מה את באמת חושבת. באמת-באמת. הרי את לא חושבת בדיוק על
מה שקורה בקבוצה. אתה צודק. האמת, אני חושבת שהאחיות שלי לא
שואלות על אימא כי קשה להם לחשוב עליה מסתדרת בלעדיהם. זה באמת
מה שמטריד אותי. זה ומה אנחנו שנינו עושים לילדים שלנו. אבל
אני לא יכולה להמשיך בנושא. מודה ומתוודה - גם לי יהיה קשה. אם
אנטוש אותה. אם אתה תנטוש אותי. ובכל זאת זה לא אותו הדבר. אתה
מבין. יש הבדל. ההורים רוצים שילדיהם יסתדרו בלעדיהם. גם
אחריהם, אחרי מותם. זה טבעי. די. כבר דיברתי יותר מדי. וקשה
לי. נחיה ונראה מה יהיה אצלנו.
מה שהיה אצלנו הפתיע את כולנו. בלי יוצא מן הכלל. קודם כול,
החדר כבר היה מסודר לפגישה. באנו אל המוכן. מלבד זאת, מישהו
חילק דפי מידע על כל כיסא. אם לא די בהם, על מסגרת הלוח הוצמדו
בנעצים דפים נוספים נוחים לתלישה ועל המשטח עצמו היו רשומות
כתובות, לצדן מספרי טלפון, וכשהמנחה ניגשה לסגור את הדלת זוג
נעים והיפראקטיבי נדחף פנימה, כל אחד מהם חילק לנו הזמנות, זה
לפורים, מסיבה לכל המשפחה, מתנות והגרלות לכל הגילים, תיהנו,
בואו בהמוניכם, כל ההכנסות קודש לילדים במצוקה, השניים יצאו,
מישהי נכנסה ערב טוב, רק כמה שניות מזמנכם, אחרי פורים תהיה
פעילות אצלנו בפבזנר, פותחים קורסים גרפולוגיה וכירולוגיה
ואסטרולוגיה, יש לנו מרצים שבאים מחוץ לארץ לכמה שבועות בלבד
בואו זה יהיה נהדר, לא הרגשנו אפילו שהוסיפה לידינו דפים
נוספים, הניחה ערמת כרטיסי ביקור על שולחן המורה, המנחה אמרה
לא תודה אתם מפריעים לנו לשני האנשים המבוגרים שהתפלחו לחדר,
מסרו לידיה משרוקיות ומסכות, סגרה אחריהם, הדלת נפתחה בתנופה,
מה קורה כאן הערב אני דורשת הסבר אי אפשר לעבוד ככה, אין לי
מושג, תעמולה כנראה, אז בואו אולי נשכנע את השוער לנעול את
דלתות הכניסה, בואו, נבוא, הלכנו בהמונינו, מה פתאום, סליחה,
אבל זה בניין ציבורי, אסור לי לסרב למי שמבקש להיכנס, אלה לא
בריונים, אלה ההוראות שאני מקבל, אני לא מכיר אותכם, אתם לא
רוצים שייכנסו, אתם תזרקו אותם, זה בסדר, לאוכפת לי, רק שאותי
לא יאשימו, מה הם עושים, רק מחלקים ניירות. תנעלו את החדרים.
אותי תעזבו. מה באמת. עוד יזרקו אותי מהעבודה.
ככה לא בונים מדינה. הממושקפת הייתה עצבנית. הקטלוגית הייתה
עצבנית. מר עגיל ישב לו. המנחה הסתתרה מאחורי מסכה מקצועית.
העגילית לא הייתה בחדר. מר קטלוג קם ויצא מהחדר. אז מה אנחנו
עושים עכשיו מחכים שאלה יחזרו עוד יבואו מפרסמים אחרים לא די
נגמר. הקטלוגית הייתה עצבנית מאוד. העגילית נכנסה, התיישבה, מר
קטלוג נכנס, התיישב. נו עכשיו כולנו כאן. השישית הישירה מבט
לדלת, יישרה יציבה ופצחה ברינה. האמת היא שאני חשבתי (בעלי לחץ
את רגלי ברגלו כאומר צדקת) שרק אנחנו שנינו לא מסתדרים פה
(בעלי הסתדר מצוין עם דברי השישית) ועכשיו אני רואה שאף אחד לא
מסתדר פה (לחיצת ידיים והקלה פיצי-פיצי-פצפונת-קטנטנה בין
שנינו, כעס והלם אצל האחרים), תראו איך אתם נראים (מבטים
חטופים לביקורת טיב המוצר), לא יותר טוב ממני. (פניית
מה-פתאום-לא רבתי.) באמת. (אחד-עשר זוגות עיניים על המנחה
והמנחה על השישית.) (עיני השישית על הדלת.) (עיני המנחה על
השישית ועשרה זוגות עיניים על הקטלוגית.) (מר קטלוג בעמדת
היכון. המנחה עדיין בשישית.) אולי הגיע הזמן שאת כמנחה תגידי
לנו על מה היא מדברת - הקטלוגית מצביעה ביד ימין אל המנחה,
הקטלוגית מצביעה ביד שמאל על השישית - ומה את חושבת על כל זה -
הקטלוגית מצביעה על כולנו.
הקטלוגית לא הייתה בודדה באפלה.
בוודאי - לא בודדה במערכה.
ראשונה בבנות הייתה העגילית. אני חושבת שכאן קורים שני דברים.
אחד מהם שאת צודקת, חייכה אל השישית בעוגמה ובהסכמה מלאה, איך
גם אנחנו נראים. דבר אחר שקורה - שתפסת אותנו לא מוכנים, אותי
לפחות, כאן למדנו לא לדבר בשם האחרים. עוד משהו שקורה כאן
לדעתי, ואני מדגישה שלדעתי, העגילית עברה בחטף על כולנו למעט
המנחה, זה שאולי יש לנו יותר מדיי ציפיות מקבוצת הורים, טוב,
אולי רק לי, אבל אני עצמי לא עושה שום דבר עם זה, מצפה ומקווה
שמישהו אחר יעשה.
שתיקה. שנייה הייתה הממושקפת. אני רוצה להתייחס לבקשות שלך
מהמנחה, פנתה לקטלוגית בלבד, ואני מדברת כרגע רק בשם עצמי. אני
לא מבקשת ממנה שתגיד לי מה דעתה המקצועית, גם לא שתכוון כל
הזמן את הפגישות, אבל אני מרגישה משהו דומה, והממושקפת הוסיפה
תנועה שתיארה את דבריה והתמידה בפנייתה רק לקטלוגית,
משהו-כמו-מה שאלו אותה כמה במקהלה, מבטה של הממושקפת לא נע ולא
זע מעיני הקטלוגית, כאילו משהו לא-אמיתי קורה כאן, ואין לי
מושג מה זה.
ראשון הגברים היה מר ממושקף. סליחה, אני מבקש סליחה מראש, אבל
נראה לי שהיה לנו הרבה יותר קל אילו נצמדנו לתוכנית בטלוויזיה.
אף הוא התמקד בקטלוגית.
תור מר עגיל. האמת היא שאנחנו מפיקים תועלת מהפגישות בעניינים
המעשיים, גם עיניו דיברו אל הקטלוגית, והאמת היא שאנחנו
תקועים, טוב, סליחה, שכחתי את הכללים, אני יכול לדבר רק בשם
עצמי, נו טוב, האמת היא שאני מרגיש שכולנו תקועים, שאנחנו
מסתבכים ונתקעים כשמנסים משהו קשה יותר, עדיין עיניו אל
הקטלוגית, כמו שהוא אמר, ידו לכיוון הממושקף, כנראה מה שמתאים
לנו כקבוצה זה להיות צמודים לתוכנית בטלוויזיה, או רק לדון
בענייני דיומא.
אבל מה התפקיד שלה, היא המנחה, אני לא מרגישה שום הכוונה מצדה,
היא אפילו לא מתייחסת לשאלות שלי, ותבינו שאני לא שואלת כדי
לקבל תשומת לב, באמת, מה, רק אני שואלת דוגרי, באמת.
תור השישית, כנראה. כי זה נראה כאילו דיברו לפי רשימת נואמים.
את יודעת מה, דווקא אני בהתחלה רציתי משהו דומה למה שאת רוצה
ממנה, פזלתי, אני, עמליה, לכיוון המנחה הנטושה שעטתה בגאון את
אטימותה המקצועית, השבתי, אני, עמליה, את עיניי אל פני
הקטלוגית שלא נראתה טווסית כמו ההארץ בנסיבות כאלה, רחוק מזה,
נראתה דרוכה וקשובה, עיני כולנו נעוצות בה, השישית נשמה אוויר
והמשיכה, אחר כך שנינו הרגשנו שאולי אנחנו לא מתאימים, זאת
אומרת בעלי ואני, לא מתאימים לכם, או שאני לא מסתדרת, לא חשוב,
אבל עכשיו, כרגע, השישית הדגישה את שתי המילים עכשיו-כרגע, אני
חושבת שמשהו מפריע לכל אחד מאיתנו, ואני מדברת בשם עצמי, זה
הרושם שלי, משהו מציק או מפריע לכל אחד כאן, אולי לכל אחד משהו
שונה, אבל זה מה שאני מרגישה.
תור מר ששת. ושושנת הרוחות עדיין מצביעה על אותו מקום. אני
זוכר שבהתחלה לא הבנתי בכלל מה אני עושה כאן. וכשקמו ארבעת
הגברים, אז, רציתי שאשתי ואני נקום ונפסיק. ועכשיו מה אני אגיד
לך, חבל שלא שכנעתי אותה. אני אישית חוזר מכאן עם כאבי ראש
ואורך לי זמן עד שאני בורר את המוץ מהתבן. שתיקה. העיניים על
הקטלוגית והאוזניים אל מר ששת. משהו לא עובד. אני לא יודע מה
זה. אבל לא יכול להיות שאף אחד מאיתנו לא ירגיש טוב, סליחה, יש
כמה חברים שעוד לא דיברו, הגם שזה נכון, כולנו נראים נדכאים
וחלכאים. מגיעים לפגישה כאילו בציפייה לשינוי, כמו שהיא אמרה,
שמישהו אחר יעשה משהו, ויוצאים כמו שאנחנו נראים עכשיו. אני
מדבר בשם עצמי, כמובן.
וקול התור נשמע בארצנו. ועת הזמיר הגיעה. הג'ינג'ית. אם כי
ממערב אין שום חדש ומי לא יודע כעת למי צלצלו הפעמונים. מבטה,
כמובן, אל הקטלוגית. והקטלוגית כמו עמוד התווך של מוסד הקבוצה.
תיפול - ניפול. אבל לא. לא תיפול. והנה דברי הג'ינג'ית: אין לי
מה לחדש לך. אני לא מרגישה משהו שונה ממה שנאמר ולא מתרשמת
באופן שונה ממה שקורה כאן. אולי אין תשובה לשאלה שאת שואלת.
אבל כמו שהוא אמר כרגע, גם לפי הרגשתי משהו לא עובד. וגם אני
חוזרת הביתה עם כאבי ראש. ואני יודעת שאני זקוקה לעזרה והכוונה
בחיי היומיום עם הילדים שלי. אני מציעה שכאן נתמקד רק  בזה.
הקטלוגית עדיין מוקד ההתייחסות. המנחה על המוקד. סליחה, שיניתי
כיוון, אני רוצה להיות מעשית, אני צריכה עזרה מעשית. מר
ג'ינג'י הצטרף אליה בהרמת יד של הצבעת בעד. בעלי ואני עשינו
כמוהו - שלא נהיה אנו המוקד. או עליו.
אני מותשת. כיליתי את כוחותיי הערב. הפרסומות. הפרסומאים.
השוער. אני רוצה ללכת אמרה הקטלוגית מיד אחרי שנפרשה שתיקה
נוספת.
הפיכת חצר, העירה הג'ינג'ית כאשר נמצאנו כולנו מחוץ לבניין.
כולנו יצאנו יחד ולא אמרנו לה כלום. אף לא ערב טוב ולהתראות,
הוסיפה העגילית. אל תדאגו לה, היא תסתדר כמו שאנחנו הסתדרנו עד
עכשיו, העיר מר ששת והוסיף, מה דעתכם שנשתה קפה אצלנו, קנינו
מכונת אספרסו מעולה. מה את נרתעת, עמליה, ניחש מר ששת את מבעי,
אף אחד לא ישאל אותך למה שתקת. כי גם הראש שלי כואב, עניתי
מיד. אני מסכימה. הודענו טלפונית לשמרטפיות שנאחר וכולנו
בילינו בנעימים. עד שהממושקפת אמרה, אני הערב לא חוזרת הביתה
עם כאבי ראש, אני לא מציעה דיון, אין לי כוח, אבל אני מודיעה
קבל עם ועדה שאני פורשת. ושבנו לבלות בנעימים. והתברר שלא היה
אף אחד מבינינו שרצה להמשיך. ומר ששת היה מצוין כשהעיר, היא
תדע על החלטתנו כשאף אחד לא יופיע. מה דעתכם שנתכנן משהו משותף
לחג הפורים. בלי מלכת אסתר. נתחרה בינינו, מה יש. לא חשבתי
שארגיש הקלה כזאת. בואו נפסיק לפני שנצחק בקול ונעיר את
הילדים. קודם מספרי הטלפון. מה אני יגיד לכם. חבר'ה אחד-אחד.
מי היה אומר. להת'.
ועכשיו תיפגשו ביניכם, כמו שסיפרתי לך. כן. צדקת, עמליה, קל
לקום מקבוצה, קשה לקום מעריסה. תודה נתניה פיצי-פיצי-פצפונת
אחותי, ויש להוסיף אמרת כנף חכמה יותר, קל לצאת מהלול בחברת כל
האפרוחים כולם, ועמליה יקירתי עד כאן, נסתבך. ונקרקר בדואט.
ואני בהיריון. נתניה זה נפלא. עמליה אצלי הפעם העיתוי שונה מזה
עם שתי הקטנות שלי, וגם שונה מהעיתוי של אימא עם כל אחת מאיתנו
אבל נעזוב את זה, את הראשונה שיודעת, מותר לך להיות מופתעת
כשניפגש ואספר לכולם בסוף השבוע, אתם באים. אנחנו לפקודה תמיד
אנחנו תמיד. רגע עמליה אל תנתקי נו טוב מה נתניה אני מקשיבה
תגידי אז זה ככה, אני מודה לך על המון דברים אבל קשה לי כרגע
להסביר. אבל גם אני לפקודה תמיד אני ועכשיו ננתק כי שתינו
לא-יודעות להמשיך מכאן. נשיקות לקטנים ולגדול ששומר עלייך. היא
רוצה שנהיה קרובות, אני רוצה שנהיה קרובות, וההישג האופטימאלי
שלנו נמצא על הבמה כששתינו נקראות לקבל מחיאות כפיים סוערות מן
הקהל, אחרי שכל אחת שיחקה את תפקידה המונולוגי. אל תיקחי את זה
כל כך קשה, הקרבה קיימת עמליה, ברגשות החזקים, רק ההופעה נראית
כך. מה אני הייתי עושה בלעדיך. מסרב להרהר על סיכוייך. את יפה
ורגישה ועוד כל מיני. לא להביך.
מן הנמנע לדבר על אימא ועליי, לא מן הנמנעות לדבר על עם המנחים
בע"מ ועל עדרי הצאן, לולים, עדרי עזים, משלי חיות מכל טוב החי,
רווחיות בענפים, מה יהיה עם שירי ארץ ישראל, סוגרים את ענף
הצאן בקיבוצים רבים, מי ישיר החליל, איך ייראה חג העומר, אני
מציע שניסע לאחד הקיבוצים למחרת הסדר. נראה איך אנחנו מרגישים.
את מספרת לנו משהו, שיה קטנה. אהאהא. אחד-אחד, לא להתנפל, זה
חדש, זה פגיע. לא, לא, הוא בסדר, אני מקיאה בנסיעות. בטח יסתדר
עד אז. השיחה התנהלה בנעימות פוסט-ט"ו בשבט וטרום-פורימיות
ונסבה על הרפתקאותיהם של ילדינו, לימודים, עבודה, הווה אומר
נוכחותה של אימא רטטה בכל רמ"ח איברינו אבל מי מרגיש, חלה
תפנית לכיוון קבוצות הורים והפעם בלי עדרי הצאן והחליל, כן, זה
קורה הרבה, לא בדיוק הרבה אבל מדי פעם, אולי הקימו יותר מדי
קבוצות ומיהרו למנות מנחים, מיהרו לקבל פניות, אולי לא הייתה
הכנה בשטח אבל זו זב"שם, יש להם למנחים האלה מין פוזה מזויפת,
כשהם במצוקה נראים כמו הסגנים של האלוהים, נכון, מבט אטום כזה,
כאילו לא מרגישים שום דבר, אצלנו סיכמנו שלא נודיע על היעדרות,
אם המנחה שלכם הריחה משהו היא תודיע על היעדרות, יכול להיות,
קרה ששנינו החלטנו להיעדר ואז הודיעו שהמבנה יהיה סגור לרגל
שיפוצים, אז היא תודיע משהו, לא נראה לי, קמנו ויצאנו כאיש אחד
בלי לומר שלום-לילה-טוב. ואם היה לה מבט אטום בפגישה האחרונה,
ברור שהיא קלטה את המסר, מי יודע, היא יכולה לחשוב שההפיכה
הקטנה סיפקה אותנו, ואימא רטטה וידיה מרחו פרוסות לחם וידינו
רטטו ולא דיברנו עליה, אני מרגישה נורא תסלחו לי, תנוחי נתניה.
אימא נעלמה. או לא רצינו להרגיש בהיעדרה כאשר החשנו את נתניה
לבית חולים. התברר כי הייתה לה הפלה טבעית. זה רק בתחילת
ההיריון, נתניה. אני יודעת. נצטרף לחג העומר, עכשיו זה בטוח.
תמשיכו בנסיעה שלכם, עד שתגיעו לחיפה יהיה לילה. עמליה, זה
משפיע עלייך נורא. על שניכם. גם על יונה ורוני. נכון אבל לא עד
כדי כך. תיסעו.
עם הקבוצה החדשה-ישנה נפגשנו כל שבועיים וקבענו סבב אירוח. מה
עלה בגורלה של המנחה לא שמענו ולא התעניינו - אלא אם כן מישהו
שמע והתעניין אבל לא שיתף אותנו -, מה עלה בגורלנו ראינו
והתעניינו. והתעניינו. בנו. ועוד איך התעניינו. בנו. היינו
הראשונים ברשימה. אני הייתי הראשונה, למה לכחש, ולשאלה על
אודות היעדרותנו התייחסתי בשוויון נפש, לא זוכרת, לא שמתי לב,
לא זוכרת, כנראה שנינו עסוקים, ובחקירת השתי-וערב שהתנהלה עקב
הסתמיות עמדתי כסלע שאין עליו מחלוקת, ולבסוף שמתי קץ לחקירתם
באומרי אין לי מה להוסיף, מצטערת, לא יודעת למה אתם שואלים כל
כך הרבה שאלות, אני לא יודעת כלום, עד שטלפנתם לא ידעתי שגם
האחרים לא הולכים. תודה שטלפנתם, תודה על התעניינותכם ולהת'.
אין לי שום כוונות להיות ספקית אינפורמציה או לחנך אותם או
לעזור להם בחינוך ובהכנת מנחים, זב"שם. ההם בטח התפוצצו ממך,
עמליה, את טיפוס מסוכן. לא חושבת. הרי יש לה תירוץ מן המוכן,
עזרה לנו לעשות מעשה שלא העזנו לעשות עם ההורים שלנו, הרי היא
הבמקומית-לאימא-האמיתית ואנחנו ילדים קשים, ורבים בינינו,
ובכלל, איזה מזל יש לה, הצליחה בגדול. היא תסתדר. ועכשיו אתה
תהיה נחמד ותברר מה שלום נתניה בלי להקים גלים.
זה מה שאת אמרת, עמליה כל הכבוד, נעביר לכולם, שישברו להם את
הראש עם הסקרים שלהם, אנחנו חוגגים עליה הערתי לעגילית
ולממושקפת כשנפגשנו בפבזנר עם הילדים, והיא לא הייתה גרועה
בהתחלה, העירה הממושקפת עניינית, כן, זה נכון, אבל בזמן האחרון
היא שחגגה עלינו. והיא שעמדה לאבותינו ולנו. קמים עלינו
לכלותנו. קצת אחרי פורים עכשיו. נעזוב את זה. התקדמנו. ברחנו,
עמליה, זאת האמת, והאמת - מזמן רצינו לברוח. אבל ניסינו
להתמודד ולראות מה קורה לנו ולמה אנחנו בשלים, הרי לא ייתכן
שלקבוצות הורים יגיעו אך ורק אנשים בשלים, מלבדנו.
מן ההתחלה הבנו שאנחנו במיעוט, אשתי דיברה על כך בפגישה
החגיגית, בהמשך הבנו שאתם מסתדרים ביניכם, נו טוב, אנחנו הרי
בקבוצה נוספת, גם שם לא קל, השישית ומר ששת דיברו בלי תרעומת
או ביקורת עלינו, סתם עובדות, אבל בקבוצה השנייה המנחה לא
משחקת, השישית פנתה לקטלוגית, היא לא מביעה את דעתה, לא עד
עכשיו לפחות, אבל היא מנחה אותנו כשאנחנו מסתבכים, הקטלוגית
שאלה למשל, למשל היא מציעה בואו נראה איך אפשר להגיע בדרך
אחרת, ותמיד יש מישהו שנרגע ומתנסח באופן אחר, דווקא אצלה
ההתחלה הייתה קשה יותר ועד היום מתעופפים גיצים וניצוצות
באוויר, אבל זה מסתדר. אתם נשמעים כבעלי ניסיון העירה
הממושקפת, אני למשל לא יכולה להיות בטוחה שהמנחה משחקת, אבל
עושה רושם שזה מאוד אופנתי להיות בטיפול, ככה ראינו בכמה
סרטים, בקולנוע, לומדים משהו מכל מה שרואים, אז אתם אומרים
שכדאי לראות סרטים וגם להשתתף בקבוצה נוספת ציינה הקטלוגית.
(לי, עמליה, התברר מה המקורות של הממושקפת.) עמליה, את מבינה
משהו אחר. דברי מר עגיל.
הנהנתי ופניתי אל מר ששת, כן, כנראה, אבל אתה מבין טוב מאוד
משהו שרק אתה מבין. לא, יש לי הרושם שאת מבינה בדיוק מה שאני
הבנתי ומבין, עדיף שאת תדברי קודם. את זאת שאמרה קל לקום
מקבוצה, קשה לקום מעריסה. כן, כך אמרתי, אבל אחרי שהמנחה העירה
כל אחד והצרכים שלו. בשבילי זה היה המפתח. תנועות ידיים,
אהאהא, אויה, יורקא. עכשיו הבנתי. העגילית. ואחריה שתיקת יורקא
נוספת. אלוהים תעשה שגם הקטלוגית תבין. אז מסתבר שבכל זאת
הצרכים שלנו דומים מאוד. מר ממושקף, בחיוך רחב. מאוד. אלוהים
בבקשה רק הקטלוגית שומעת סינית.
יציל האביר את גבירתו.
ויצל האביר את גבירתו.
בקיצור, תרגלנו את הצרכים שלנו על המנחה-אימא-תרנגולת אצלה
בלול שלה. וזה היה קל, כמו שאת אמרת עמליה, הרי זה לא הלול
האמיתי שלנו. או שהבין את מצוקת גבירתו, או שהיה עסוק בנושא,
וכך יצא. אז זה היה משהו אחר. טוב ויפה. ומה בקבוצה השנייה אתם
תסבירו. כולי אוזן.
תודה אלוהים תודה רבה-רבה, הקטלוגית מבינה.
הא מה שם, הרבה יותר פשוט. כמו שסיפרתי, קודם כול המנחה מתערבת
בזמן ובלי פוזות, ואז מישהו תמיד אומר שקשה לו ככה, ומישהו
תמיד מעיר הערה לכיוון, ואנחנו מסתדרים עם מה שכולנו יכולים.
על פי תנועותיה הזעירות, הג'ינג'ית חששה שהוריה יובאו, יועלו,
יוזכרו, חששותיה היו כתובים בניקוד מלא, ספר לילדי כיתה אלף,
השישית אמרה זאת קבוצה נינוחה יותר ובאמת שם כל אחד והצרכים
שלו, והקשיים שלו, הכול נשאר בחדר, חוזרים הביתה, לפעמים יש
כאבי ראש, לפעמים מועקה, מר ששת המשיך את דבריה, אם פגענו
במישהו, או נדמה לנו שפגענו, מתנצלים במקום או בטלפון, סוף
הסיפור.
תור הג'ינג'ית. תראו, אני חייבת התנצלות לשניכם. מזמן. זאת
ההזדמנות הנאותה. מקווה שסלחתם.
השישית התייחסה אליה בהבנה. את במצב לא נעים, זה בטוח, אבל טוב
עשית שסיפרת, את יכולה להיות בטוחה שלא מסרנו ד"ש ולא אמרנו
דבר. וזה לא שינה את המצב כהוא-זה. הרי נדרשנו לסודיות. ואם
מדברים על זה, אני הייתי לא-בסדר, אני חייבת להתנצל, אם כי לא
הפרתי סודיות, סיפרתי רק מה שהיה נוגע לי. היית במצוקה כמוני
הפטירה הג'ינג'ית. ואת מקבלת אישור מלא בנידון, אני זו שהעלתה
את הסברה על אודות האימא שלה והבת הקטנה, Mea Culpa , העירה
העגילית מניה וביה. אולי לא רק המנחה שלכם נוחה יותר, גם
הקבוצה שלכם, אמרת ששם נינוחים יותר, הערה של הקטלוגית שנראתה
מוטרדת מאוד, כמעט מבועתת. את שואלת אם הקבוצה השנייה טובה
יותר, נדמה לי. נו טוב שיהיה, גם אני מעוניין לדעת הצטרף בעלי.

שששששתיקה.
אוי באמת זה נראה לי לא-לעניין קבעה העגילית, לתת ציונים, כמו
שהיו נותנים לי הילדים עם העברית שלי, מה יש, אנחנו לא
מצטיינים בכל המקצועות, סליחה, אני מבינה מה שאת אומרת, אבל
אני עצמי הרגשתי רע מאוד עם הציונים שקיבלתי מהילדים, והרגשתי
רע מאוד עם המדיניות של המנחה, כאילו היא בוחנת אותנו והיא
תיתן ציונים לפי ההישגים שלנו, ועוד איך, הצטרפות של קולות
מספר לדבריה, מי נשבר, מי לא, מי מתמודד, מי בורח, אלא מה,
וכמה שזה נכון, גם אני הרגשתי שבסוף השנה יהיה מבחן עם המתמיד
של ביאליק לפחות, הרי בגלל זה קמנו והתעלמנו ממנה, מי רוצה
להיות תלמיד ילד קטן כל הזמן, הפסקה בבקשה, עת להשתולל, אז
יצאנו מעבדות לחירות, לפני שהגיע הפסח. מה יש.
הקטלוגית עדיין נראתה במצוקה. את פנית לאדם הלא-נכון כנראה,
התערבתי והלכתי לקראתה, כי הנה בזכותך אנחנו כולנו יושבים כאן
בלעדיה, והדגשתי את מילותיי במטרה להרגיעה, החרפת את המצב
והבלטת מה קורה בינה ובינינו, ושוב מקהלה עליזה משמיעה קולות
והתזמורת הקמרית מקשיבה ומצטרפת מדי פעם בפעם, העדפנו כולנו
לצאת, והגברת לא זזה, אחדים הצטרפו בפנטומימה וחיקו את ישיבתה
המקצועית, ללא רבב, ובפרץ של כנות הממושקפת הוסיפה עת
להתוודות, לא הכרתי אותכם, הסתודדתי עם אחרים, והג'ינג'ית נשמה
בהרווחה, ומר ג'ינג'י הוסיף מה יש, אם כבר אז כבר, נפגשנו כמה
פעמים בלעדיכם, והרגשתם שהיה עוד משהו, כרגע אמרתם בעצמכם, אבל
מה, הדגיש מר עגיל, עליכם לא דיברנו יותר ממה שאמרנו בקבוצה,
בעצם לא דיברנו עליכם בכלל קבעה הג'ינג'ית, אפילו אני לא. אמת
אמרת ציין מר קטלוג. די בזה שלא הזמנו אותכם קבע בעלי.
הקטלוגית חשבה וחשבה וסימני השאלה הפיסוק והקריאה שריצדו  על
פניה סיפרו את מחשבותיה.
הקיצר אני עשיתי את המהפכה.
הקיצר את שאלת בשביל מה יש דגל אם לא מופיע ראשון. פניה שינו
גוון והביעו פלא מפני הבריאה. עמליה את משהו. רב תודות וחן-חן.
הפסקת בוטנים. הכול טוב ויפה ויופי-טופי אבל להבא לא נוכל
להשתתף כולנו באותה קבוצת הורים וזה נראה לי חבל קבעה
הקטלוגית. לא בדיוק ואפילו לא בערך, נוכל ונוכל, אבל מי ירצה
להיות המנחה שלנו פסקה ושאלה העגילית. יהיה, יהיה, אנשים
מתיידדים בקבוצות ואנחנו לא קבוצה עם ציון לא-עובר קבע מר
קטלוג, ואנחנו לא יודעים אם נשתתף בקבוצת הורים אחרי שנתחיל
יעוץ משפחתי הרהר מר ששת בקול. דיה לצרה בשעתה.
הקטלוגית טרם נרגעה.
אני חושבת שאני מבינה מה קורה לי אבל כנראה אני זקוקה לזמן
נוסף, אם אשאל עוד משהו לא יהיה לי יותר קל. ואני לא רוצה
שתלכו הביתה עם כאבי ראש באשמתי, מה יש, נעים לי עם מה שאמרה
עמליה, ונעים לי עם ההרגשה שיצא לטובה, זאת אומרת, זה
שהתעקשתי. גבירותיי ורבותי שימו לב, עכשיו על הדגל חרוטה חופשת
פסח, קצת מאמץ ונקבע לנו כמה טיולים לימים שלא יהיו לימודים,
לא אוניברסיטה, לא משפוחה, לא בטיח. הרי בפורים בילינו נפלא.
היא איטית, זה הכול, והיא קצת סנובית, אבל לא נורא. בעלי הסכים
עם דעתי. והיא מאוד משתדלת לא להיות סנובית.
מה לא-בסדר איתי, אני יודעת, אני אגיד לך מה לא-בסדר איתי. רק
אני. לא אל תתחיל ואל תנסה לנחם אותי. הבית בסדר איתי.
הלימודים בסדר איתי. אתה בסדר איתי. הילדים בסדר איתי. כולם
בסדר איתי. מי היה אומר, אנחנו חיפאים טריים וכבר הגענו למצב
שאנחנו הבררנים בענייני חברה ובילוי. אני מקווה מאוד שאני בסדר
איתך, ומקווה מאוד-מאוד שאני בסדר עם הילדים. לא אל תנסה. אתה
עושה המון, עובד המון, עוזר, שותף מלא. לא אני לא חושבת שרק
בגלל התאומים. זה נורא, תמיד יהיה נורא, אני לומדת לחיות איתך
ושנינו יודעים שלא נשכח, הם יופיעו, הם גדלים, ככה זה. ולא
נראה לי מוזר, נראה לי טבעי, ורק כואב כי אי אפשר לגעת בהם
ולראות אותם כאן ממש. לא התכוונתי לפגוע בך, אני אטומה אלוהים
אדירים וסתומה ומרגישה שזאת השנה הארוכה ביותר שחייתי אי-פעם.
ואנחנו שנתיים אחרי - שוב. ולא. זה לא הנושא. הנושא הוא - אני
לא-בסדר איתי. אני אוהבת, מתפקדת, מטפלת, ואני חושבת על אימא,
ורק הבוקר הבנתי שאני משתמשת בחברי הקבוצה שימוש נוח מאוד, אני
צופה בהם, מה הם עושים, איך הם פותרים את הבעיות, בעיקר הנשים,
מה קורה לאמהות שלהם, לילדים שלהם, לעולמם, כאילו יתנו לי
מודלים לחיקוי, כאילו לא חייתי וראיתי מקרוב, מקרוב מאוד, ואני
הרי רואה כל הזמן, אבל לא רואה כלום, ואימא לא אומרת מילה,
ואימא יודעת, אני מרגישה, ולא קרה כלום, ולא קורה כלום. ואני
לא יודעת למה. למה אני צריכה להיפרד מאימא, למה אני לא צריכה.
והספקתי הרבה בחיים הקצרים שלי. כאילו זה עניין של הספק. הנה
עוד סיבה לבלבול. בגיל שלי אימא טיפלה בהורים שלה, שניהם היו
חולים וזקנים, ואיש לא עזר לה, לא תמך בה, האחים בחו"ל, ואני
לא מצליחה להעלות תמונה כלשהי מהתקופה ההיא שלה, לתאר לי אותה
איך נראתה צעירה, מה לבשה, מה חשבו גברים עליה כשראו אותה,
כלום. ועכשיו אתה יודע מה לא-בסדר איתי. אני שומעת ורואה בלי
סוף, מגיעה אל שלי - ותמיד-תמיד אני מגיעה אל שלי בסוף הסרט
ולא ראיתי כלום. ההורים של האחרים, האמהות, האימא של הממושקפת,
או של הג'ינג'ית, בכלל - חיים שונים כל כך. נו טוב, די. לא
יהיה יותר בסדר. גם אם אשווה ואבדוק סטטיסטיקות. סיימתי.
בדקתי. וסיימתי את המאמר על המתודה. שלי.              
גם כי אלך בגיא צלמוות. עמליה, את מתייסרת. כן. ואצא מזה.
החורף רובץ בפתח ומסרב לפנות מקום לאביב. רוצה כניסה חוזרת
חופשית. אבל החורף בדרך החוצה. המלקוש יטאטא אותו. ואני מדברת
בין פיוטים למציאות. כי עכשיו אני חושבת על נתניה ועל ההפלה
שהייתה לה. לא רציתי בהתנסות כזאת בשביל נתניה.
לא. לא רציתי בהתנסות כזאת בשביל נתניה ולא רציתי להתייחס
להתנסות בייסורים חדים כל כך. פיללתי שמרגלית לא תכיר את
ההרגשה, שארבעת ילדיה לא יידעו אימא מיוסרת. שני בניה של יונה
לא ידעו דבר על התינוקת הבכירה. אולי יידעו, ביום מן הימים.
כאשר יהיו גדולים. ואם ישאלו. או מי יודע.
עם נתניה התבטאתי באופן דומה אם כי בנימה מבודחת. ועם נתניה
חייתי רגע של חסד כשהניחה את ראשה לצד שלי ואמרה כמו כשהייתי
בת שש ועברתי למיטה שלך לא מה פתאום את היית בת שש ואני הייתי
בת ארבע עם בובה זהבה ואת עם בובה צילי ושאלתי אותך אני כבר לא
זוכרת מה אבל נרדמתי אחרי התשובה שלך נו טוב הרבה פעמים עברתי
למיטה שלך ועכשיו תגידי לי את מה אני מסבירה לילדות כי אני
בהיריון ואני מתה מפחד. אל תגידי מילה, נתניה, הילדות קטנטנות
פיצי-פיצי-פצפוניות. אבל אני לא יכולה לזוז, רק בקושי, ומרגישה
צמרמורת, ותאמיני או לא, אני מצפה שהמלקוש יגרש את החורף ויביא
את האביב. גם לי בלב. עמליה אל תשתפי את האחרים. עד שאהיה
ברביעי. ואת בטוחה שאת בהיריון. אני בטוחה. ותבואי לעומר.
תיסעי. עכשיו. כן. ניזהר. זה הכול. יהיה חשוב. מאוד. ואם לא
אסע יהיה חשוד. מאוד. ניסע ונדגיש שאני עדיין צריכה להיזהר.
נזכרתי. שאלתי אותך מה אני אומרת לילדים בגן כדי שיפסיקו להציק
לי עם איפה אבא שלי.
שתיקה.
ראשה לא זע ממקומו, לצד ראשי-שלי. אבל ידעתי שהיא לא תשאל
אותי מה היא תאמר לילדות שלה כאשר יגדלו וישאלו אותה על אימא
שלה, לאו דווקא מפני שאף לא אחת מהן הכירה את הסבתא המסוימת
הזאת.  
נו בנות אתם מוכנות כי כדאי מאוד. הבעלים שלנו העמיסו ילדים
תינוקות צידניות חבילות חיתולים ושאר ירקות והקימו אותנו
מרבצנו. כן יקים האביב את תקוותינו מרבצן. זהירות עם הילדות
הקטנות שלי כולם זימר בעלה של נתניה.
אלוהים תעשה שיקצרו גם את שיבולי הדאגה העמוסים שבשדותיי.
לא. כי מיד אחרי העומר נקצר הריונה החדש של נתניה.
אמרו לנו להמתין. והם צודקים, נתניה. הרי התינוקת שלך עוד לא
בת שנה. ואת נחלשת. בסדר. שנינו יודעים. טוב שלא אמרנו דבר
לאחרים וחבל שאת יודעת. אני זה שום דבר, נתניה, אנחנו לומדים
לחיות עם זה, הרי לא ייתכן אחרת. וזה בסדר גמור שאת משתפת
אותי. אדרבא, תבטיחי לי שגם בפעם הבאה ובכל פעם שתבוא תשתפי
אותי ראשונה. מבטיחה. ומקיימת, עמליה, זוכרת, אני בהיריון
שיתפה אותי נתניה ראשונה בין כולנו. והפעם ילך. ויהיה.
והייתה. נתניה הרתה שוב לקראת סוף הקיץ, תקופת תחילת הריונותיה
הראשונים, וילדה שנה וכמה ימים אחרי ההפלה השנייה. תינוקת
מתוקה. בדיוק ביום הולדתן של שתי בנותיה הראשונות. עד כאן,
אחרת אמות מפחד, עמליה. והיא שעמדה. לאמותינו ולנו.



התצפיות שערכתי תרמו לבדיקת רגשותיי. חברותיי לקבוצת ההורים אף
הן נהגו כמוני, הגם שלא ידעתי לשתפן בשלי - הגם שהרבו לשתפני
בשלהן. פסח והמלקוש חלפו-עברו והממושקפת לא טלפנה לאמה. ואמה
לא טלפנה לבתה הממושקפת. מר ממושקף נראה נווה שאנן וכרמל
עליון. לפני ישו כוכב עליון. נדמה לי. לא כן הממושקפת. אני לא
יכולה לשתף את כולם, עמליה, ואני יודעת שזה טיפשי, הרי קודם
היינו חמישה זוגות, או חמש נשים, אבל ככה זה, כנראה ייקח זמן.
ואת מוטרדת. ועוד איך. הטלפון מצלצל - אני קופצת. אולי זאת
היא. בעלי הציע לי שהוא יטלפן וישאל לשלומה אבל לא הסכמתי, זאת
נבזות. הוא סבור שהיא הבינה שזהו-זה, אני סבורה שהיא קופצת
כמוני כשהטלפון מצלצל. ככל שיעבור הזמן יהיה יותר קל, נדמה לי,
אבל אני עלולה לטעות. ואין מפגשים אקראיים בקמפוס. לא. גם אני
לא רואה אותה. מי יודע, אולי החליפה מערכת שעות, אולי ויתרה,
אין לי מושג. הרי הסתובבה בחברת איזו צעירונת. נכון. בכל אופן,
זה המצב. אני רוצה לדבר על זה בפגישה הקרובה, נראה. הממושקפת
נראתה כאילו אחרית הימים הגיעה בלי אותות לחזון הנבואי, או לכל
חזון אוטופי באשר הוא, והיא שזימנה אותו, והיא שהופתעה מעצמה.

היינו אצלם, בגינה למטה, הבעלים משוחחים ביניהם, ענייני ספורט
אמרו, הזוגות האחרים אמורים להגיע בכל רגע, לא לפגישה הזאת
התכוונתי, לא יהיה הוגן לנצל את האירוח לצרכים שלי, הבנתי, את
מתכוונת לפגישה אצלנו, בעוד שבועיים, כן, אם אין לך התנגדות.
לא, אין לי, זה בסדר, הרגעתי אותה, והוספתי אבל נראה מה יהיה
היום, מי יודע, אולי דווקא אחרים ירצו לדון בעניין. הלוואי.
אבן תיגול מעל לבי. הלוואי. היה משהו מעורר חמלה בנימת דיבורה.
באשר לי, פיללתי שיגיעו כולם ואבן זו תיגול מעל צווארי. בפעם
המי יודע כמה במספר חוויתי תחושה איומה של ציפייה ממני, שאהיה
בדיוק מה שמצפים שאהיה, וזאת ציפייה מיותרת וגדולה מדי
למידותיי.
הייתי הצעירה בנשות הקבוצה ולמרות זאת נקלעתי למצב שברחתי
מפניו עוד מימי יונה ואחיותיי בבית, כאשר הבנתי כי דעתי חשובה,
תגובותיי חשובות, וכי בהרכב המשפחתי אני עצמי חשובה מדיי,
וחשיבותי זו העיקה , ועוד יותר הכבידה עליי האחריות שתבעו
ממני, הלא רציתי להיות מי שהייתי באמת, הבת השלישית, בין
הקטנות, ואם חשובה, כי-אז בתור הגדולה בין הקטנות בלבד. והנה
שוב אני חשופה לתובענות, ואין אני בנסיבות של יונה בביתנו, מה
עוד שאצלנו היא נשענה חזק מאוד על אימא והשכנה וידעה - וידענו
- כי שתיהן היסודות ועמודי התווך האיתנים במשפחה, כי לא יתנו
לבית ליפול, ולמה לכחש, ראשונה הייתה אימא, השכנה הייתה השלוחה
שלה ברישיון מקומי, וידענו כי עריפת הראשים שביצעה יונה הייתה
מלאכת תעתועים בלבד, הלא כל הראשים הוסיפו להיות זקופים
ובמקומם, וידעתי כי מותר לי להמעיט בחשיבות שייחסו לי, שום
אסון לא נשקף באופק, באמת הייתי השלישית, באמת הייתה משענת,
באמת היו תומכות חסונות, והנה כאן מי ערב לכך שהקבוצה
הספונטאנית-מרדנית תוסיף להתקיים ולתפקד אם אני אמרוד, מה יהיה
אם יתברר שחרדותיי בנידון לא באות מנטייה מגלומנית תוצרת
עמליה, אם אעתיק את מקומי, מה יקרה אלוהים אדירים מה יקרה, אני
זקוקה לקבוצה הזאת אף על פי שאיני נעזרת בה, עדיין לא, אבל
איעזר בה ועוד איך, אלא שאין לי כוח להמשיך בתפקיד שקיבלתי
בחלוקה ולהרגיש בובה בחלון ראווה, הרי מזיזים אותי ומלבישים
אותי לפי צורכם.
ממה שאני זוכרת בהמשך, נדמה לי כי השתתפתי באופן כאילו פעיל
במשך הפגישה אצל הממושקפת, בוודאי השתתפתי בזו שהתקיימה אצלנו,
מעניין שאף לא אחד מהם רואה שאני בצד הרהרתי מדי פעם בלבי,
יורקא נהדר מצאתי את הפטנט שיתפתי מתי-שהוא את בעלי, חזקי
ואמצי לחש לאוזני ולחץ את ידי, החטיפים נחטפו, המשקאות אף הם,
היה כבר חם, היה גם לח מאוד, בשבילי החורף והאביב היו בסדר אבל
בקיץ הזה יהיה שונה, עוד לא הגיע ואלה כבר ימים חמים, קשה לי,
כנראה אלה הימים הראשונים שאני מרגישה וסובלת מהאקלים החיפאי
שיתפתי את העגילית, וכל אימת שנשאלתי לדעתי נמצאתי עונה בחן
ובהיסוס כי כרגע אני צריכה לעכל מה שאני שומעת, אני זקוקה
לזמן, ונמצאתי מעירה כי כל אחד מרגיש חרדות, זה בטוח, הרי לא
מדברים על זה, ואני זוכרת היטב את המסר המיוסר והחמקני שהשחלתי
בדבריי בעזרת הדגשים, כי מאותה הזדמנות ואילך נעזרתי רבות
במשפטים כגון אלה - אם אין אני לי מי לי - שביטאתי בנימה
אמפתית, בעוד הגסו את לבי וחוללו בקרבי מהפכה קטנטונת אבל
משמעותית: עד כאן. אין כניסה. מותר לי. לא אני המנחה. לא כאן.
הרגשתי שלמה מאוד עם עצמי. אמנם הרווח היה להפסד - תמימותי
ובתוליי אבדו ללא שוב -, אבל עדיין היה רווח. כך זה קרה, אין
מה לעשות, אחר כך יכאב פחות. וזה מה שעושים אנשי מקצוע, מה
שעשתה המנחה. אלוהים אני מקווה שאני לא נראית כמוה בבקשה
אלוהים. אלא שהמנחה שלנו הגזימה. כנראה. אולי היה לה קשה מדי
להאזין, אפילו להאזין לנו ותו לא. ועד שסיימתי להתחבט עם עצמי
הרגשתי כיצד גופי מתרפה ונינוח. זאת לא צביעות. מה פתאום. זאת
ההרגשה היחידה שאני מרגישה. וככה בונים מדינה. ריבונית. (על
כגון אלו שמעתי בהזדמנות את אחייניי, ילדי יונה, מספרים כי
כולם-אבל-כולם-כולם אומרים כי מאז שההורים שלנו בקבוצות הורים,
כל הילדים קיבלו בבית פסיכולוגים במקום אבא ואימא, וזה נמאס.)
   
סוף שנת הלימודים נראה כמועד קרוב, קרוב מאוד, דרך יום
העצמאות, ל"ג בעומר, שבועות והנה-זה-בא. כך גם סוף המפגשים
שלנו. הגיע הזמן, הרגשתי, והרגשתי כי שמעתי מספיק, טולטלתי
מספיק. היינו אצל אימא, השכנה הצטרפה לפרק זמן קצר, ראיתי את
שתיהן מוכנות לכל אשר יבוא, ראיתי כמה ילדיי אוהבים אותן, בעלי
אף הוא ראה, ראיתי איך אימא קשובה להם, עדיין קטנטנים, כך
הייתה גם איתנו, אולי זה מה שמתאים לה, ממש קטנים ולזמן מוגדר
הערנו בדואט בעלי ואני, אבל קינאתי. אצלה זרם הכול. אצלי אני
תקועה. הכעס, הקנאה, הרפש בעבעו מעל שפת המרק שהתבשל ברגשותיי
על להבה נמוכה, ההכרה, החיבה, ההוקרה היו עדיין מוצקות ומיאנו
לצוף, הרגשות המאוסים צנחו בחזרה לתחתית הסיר, התייסרתי שוב
כבימי ילדותי. מזל גדול שהילדים לא מספרים על הסבתא הזאת
לדודנים שלהם העיר בעלי, טוב שאני לא צריכה גם שם להתעמת עם
עצמי שיתפתיו בהתפתלויות שבהן התפתלתי. הם עדיין קטנים, עמליה,
כולם עדיין קטנים למען האמת, עוד לא ברור להם, לאף אחד מהם,
שלארבעתכם יש אימא משותפת, גם ככה יש סבא-סבתא, רק אצל יונה
ורוני יש סבא בלבד, ולא לאורך זמן, הוא מתחתן או משהו כזה, ואת
לא צריכה לדאוג. בטח לא עכשיו. לא, זה ברור, סוף שנת הלימודים,
מבחנים, עבודות, רק השישית עוד לא סיפרה לי מה מתרחש אצלה
בקרביים, כנראה לא סיפרה לאף אחד, מילא, לא חסר לך, לא, מה
פתאום, לא חסר לי בכלל, סוף-סוף מגיע הסוף,
סוף-סוף סיפרתי לילדים שלי שסבתא שלהם זאת אומרת אימא שלי לא
תבקר אצלנו ולא ניסע אליה כי ככה זה כרגע, יש כל מיני דברים
שלא שייכים להם, גם אנחנו ההורים יש לנו חיים משלנו, גם לנו יש
דברים שאנחנו לא מספרים, בדיוק כמו שהם לא תמיד מספרים על כל
מיני עניינים שלהם, ותדעי לך עמליה, אני נושמת לרווחה, ויש
עוד, תשמעי טוב-טוב, שאלו מה יקרה אם אנחנו נטלפן אליה, אמרתי
שזה עניין שלהם, אנחנו לא נתערב שם, ואז שאלו מה יקרה אם היא
מטלפנת, אם סבתא מטלפנת אלינו, סבתא-אימא שלך, ככה הדגישו,
אמרתי אני מבקשת שתגידו לה שאתם תטלפנו אליה, זה הכול, זה
הכול, וזהו-זה, ותאמיני או לא, הילדים לא שאלו עוד שאלות, הלכו
להם לשחק, ואני ממש משוחררת. אז שתדעי לך. אספר לכולם בפגישה
האחרונה של השנה. מונו-שיח ממושקף מבית היוצר של הממושקפת.
בדיוק ברגע שראיתי את הסוף. אם כן, עדיין נותרה בי תמימות.
כבר ידענו בעלי ואנוכי כי הסוף יהיה מרוח ומייגע, כך שההתפעלות
מסיפורה של הממושקפת, מן הפשטות של המעשה עצמו ומן ההערות
מסביב לא הטעו אותנו. זאת רק האוברטורה לאופרטה. הרגשתי זרה.
מה שהיה בשבילי צעד מכריע שאין להקל בו ראש ואין להגס בו לב -
חומר בראשיתי וטעון - היה כעת לבדיחה תפלה עם
וריאציות-על-אותו-נושא. מי היה אומר, ואנחנו עם כל החרדות
שלנו, מי היה אומר יקירי שלי התשמע קולי, אני לא רואה איך אוכל
להמשיך עם כל אלה בשנה הבאה, סבלנות, עמליה, תני להם זמן, אני
נותנת להם זמן, תשומת לב אני לא נותנת להם,
 וכאשר הממושקפת העירה - ובידה חופן בוטנים בדרך לפיה - דרך
אגב, תדעו שאימא שלי לא טלפנה שוב ותדעו שכנראה גם הילדים שלי
לא טלפנו אליה,
                               אני, עמליה, נשרתי לי מצמרת
העץ ומצאתי על המדרכה את המשפטים המוכנים-מראש, וסוף פסוק
מבחינתי. אמנם נוספה אינפורמציה אבל לא ריגשה אותי: מר ששת
הציע לזוגתו לסיים את הקשרים המפותלים עם כל הוריהם באשר הם,
גם הוריו וגם הוריה של השישית היו גרושים ונשואים בשנית, אחריו
השישית עשתה את הצעד שהתבקש, ובייעוץ אנחנו עם הילדים מנסים
להתיר את כל התסבוכת הרגשית כי אצלנו דווקא כולם מתעקשים ללפות
הלאה את גרונינו, גם של הילדים, ולא מרפים, תכסיסים ותחבולות
לא חסרים להם. חכו ותראו. ועוד פיסת אינפורמציה ממשפחת ששת
נקלטה איך-שהוא, אלה ואלה התגרשו והתחתנו בשנית רק אחרי
שהתחתנו ילדיהם, ככה שאנחנו הסיבה להקרבה העצמית שלהם, מסכנים,
סבלו בשקט עד שכולנו הקמנו משפחה, תתארו לכם, מגיע להם כל
הכבוד לצה"ל, מלחמות עקובות מדם, התמחו בקרבות והמשיכו
וממשיכים בעזרת הנכדים, משסים אותם אלה באלה, גועל נפש. מובן
שגם שמעתי או ניחשתי שהממושקפת אמרה תודה לאל אצלי זה לא יקרה
בעוד שהאחרים אמרו צריך לחשוב גם על החלק הזה עם ההורים של הצד
השני, או משהו בדומה לכך, ומובן מאליו - משפטיי הסתמיים התאימו
להפליא למצב ולשיחה.  
ובדיוק בנקודה הזאת נסעתי באוטובוס. לתל אביב.

אני יודעת כי הרגישות הגבוהה למתחים אם-בת חידדה את שמיעתי
באופן סלקטיבי ביותר. גם אז ידעתי. ועם כל זאת, מה ששמעתי
שמעתי בבירור. והאזנתי. נסעתי בגפי, לבקר אצל נתניה, לסתם
פגישת פטפוט נעימה, כאילו. כאילו. והנה במושב לפניי יושבות שתי
סבתות נכבדות, אחת נראתה צעירה מהשנייה, ומדברות על בנות
ונכדים. כן, תמיד הצעיר יותר הוא הכי חמוד, נפלא לראות תאוות
חיים שכזאת, על אף כל הקשיים, גזים, כאבי בטן, דלקות אוזניים,
שיניים, הכמיהה לגדול הלאה, ההתנסויות החוזרות למרות הנפילות,
הבכי לחירות וכן הלאה, ועוד שמעתי,  והתכוננתי לנמנם כאשר
שמעתי אצלי אני נוסעת מעל לחמש שעות לכל כיוון כדי לראות את
הפרינצסה מזעיפה פנים ולשמוע גידופים, אבל מה, נאנחה המבוגרת
בין שתי הסבתות, בשביל הנכדים אני מוכנה להכול, לכל השפלה, אני
מתעלמת, אני אוהבת את הנכדים ותמיד הכי צעיר לא מושפע עדיין
ולא מהסס ומתמוגג אצלי, אז חצי שעה של אזהרות ואיסורים, את
יודעת, שלא תעשי אצלי מה שעשית לי אצלך, והיא מסתלקת ליומיים
חופש, או לשלושה ימים, וזה הרווח הנקי, בשבילי. אבל את כבר בת
שבעים, את השתגעת, איך את מרשה לה, זאת חוצפה, וחוץ מזה, הרי
הנכדים יהיו נאמנים להוריהם ולא לך, ככה זה היה אצל אחותי, עוד
תראי, חבל עלייך. נו טוב, יכול להיות, אבל כרגע אני נהנית.
שורת מלמולים שלא הבנתי, ועוד שמעתי, תשמעי, היא פרינצסה, תמיד
הייתה פרינצסה, גם אצלנו וגם אצל הוריי, והחיים את יודעת הם
משהו שביר, שברירי, ואני לא רוצה לשבור את חיי במו ידיי, לא
אוכל לשאת ניתוק, אין לי לב כל כך חזק, ואם לא נגמלתי מהעישון,
איך איגמל ממנה ומהנכדים, באמת. ומי יודע, הרי בשום מקום לא
כתוב שהם לא יבואו כשיגדלו. תשמעי, הצעירה יותר נשמעה רצינית
והגיונית, הנכדים הם רק דחיית הניתוק מהילדים שלנו, וכשיגדלו,
הם לא ירצו בנו, בזקנים האלה, שיהיה לך ברור. ואני רואה את
אחותי, ערירית כמו החלוצים הראשונים, לא רצו משפחה ורצו רק
אידיאלים, או כמו ניצולי שואה להבדיל אלף ואחת הבדלות, ואחותי
ניתקה קשר גם איתי כי גאוותה מונעת ממנה להכיר בצדקתי, כאילו
אערוך לה משפט תנועתי, נו טוב, תמונה עגומה, אין מה לדבר.
ולמרות הכול גם את נוסעת אל הנכדים. אני הסבתא היחידה בחיים,
זה הכול, ואין להם לב לקחת מהם את הסבתא היחידה שיש להם, אבל
אני לא נוסעת כל שבועיים כמוך, וגם לא חמש שעות לכל כיוון, זה
טירוף גמור, ואני לא רואה אותם, את הבת ואת חתני, הם מסתלקים
לפני בואי, וכשהם חוזרים, מה אגיד לך, נו טוב, אני מרגישה
מרחוק איך הקור נושב פנימה ומתקרב, ואני מסתלקת. ועוד שמעתי,
מלמולים, ראשי כאב, איך-שהוא ראיתי גבר מעיין בעיתון וביקשתי
ממנו לקבל מה שסיים כבר, העביר לי חלק, האוטובוס נעצר, הכול
נעצר, תרדו בבקשה, יש תקלה במנוע, אעצור בשבילכם את האוטובוס
הראשון שיגיע, השבתי את חלק העיתון לבעליו, באוטובוס החלופי
הקפדתי לבחור מושב לעצמי, חיפשתי את בעל העיתון, נעלם,
התיישבתי במכוון במושב שאחרי שתי צעירות, אבל זה לא היה היום
שלי, השתיים ניהלו שיחה קולנית למדיי על אמותיהן, בדקתי איפה
התיישבו שתי הסבתות, לא ראיתין, אולי לא ממש רציתי לראותן, ולא
רציתי להאזין לשיחה-
אבל האזנתי. תשמעי, זאת משכנתא לכל החיים. ולי אין לא כוח ולא
חשק. אני מעמידה אותה במקומה בכל פעם שהיא מופיעה.
א-יידישע-מאמע שחונקת באהבה ומסווה את הביקורת. האח שלי מסכן,
כמובן שיישאר רווק אם לא יברח. אבא שלי עוד איכשהו, מבין, הוא
תמיד מנסה לקצר את הביקור. מה לעשות, שתבוא ותסבול. ויש לה
ציפיות, את יודעת, היא חושבת שאני צריכה לעזור גם עם הסבתא
שלי, שתמיד הייתה איזו כלאפטע סוג אלף'. כאילו היא שונה מהאימא
שלה, וכאילו היו ביחסים טובים, קודם הייתה איומה כלפיה, נו
באמת, עכשיו היא נזכרה, סבתא שלך כבר קשישה היא אומרת לי, קצת
כבוד, מה יש, תטלפני מדי פעם, תעזרי לה, את עוד ילדונת וזריזה,
את יכולה, מה יש, גם אני עזרתי לסבתא שלי ולאימא שלי. מסורת
כמו שאומרים.
                                     והאיום הזה שהילדים
ינהגו בנו כמו שאנחנו נוהגים בהורים שלנו הוסיפה השנייה. ההמשך
היה שגרתי להקיא, יכולתי לשמוע את כל בנות החמד של קבוצת
ההורים משמיעות תקליט דומה.
ובכן, נראה כי במצבי הנפשי אני כבר שומעת קולות. שמא עורכים
חזרות למחזה דידקטי וטרם הגיעו לתמונה האחרונה.
וכך הגעתי לתל אביב,
                           אני עצמי אוטובוס מלא עד אפס
מקום.
וכך עצרתי מונית שחלפה ולא עצרה לי ועוד מונית אחת שכמעט דרסה
אותי
                  ושתי נשים משכו אותי מן המקום ושאלו לאן
ועצרו מונית והזמינו אותי  נתחלק במחיר אנחנו באותו הרחוב
והמשיכו בשיחה שממנה ברחתי אחת מהן זקנה השנייה צעירונת  
     סבלנות מיידעלע זה הכול  אז היא תספוג עכשיו מה שאני
ספגתי כל החיים שלי ושתתפוצץ מ'כפת לי ממנה את  צודקת אבל
סבלנות היא משלמת לך שכר דירה  שתשלם היא תשלם הלאה אני אומרת
לך כל החיים שלה לא יספיקו לי עד שהיא תתפגר וגם אחר כך אני
נשבעת לך ארקוד על קברה אישה רעה ממנה לא ראיתי עם
הפרפקציוניזם שלה תמיד אצלי לא-בסדר משהו לא-בסדר חוצפה יש לה
בנוכחות הילדים היא איומה  אגיד לך את האמת אין לי ילדים כך
שאינני יכולה לשפוט אולי הייתי עושה טעויות גסות משלה  מה
פתאום אין דבר כזה  
                                 ולא היה לי פתח מילוט ולא
היו לי פקקים לאוזניים והנהג שרק בעליצות ושאל יפריע לכם אם
אדליק רדיו עוד מעט החדשות  והדליק את הרדיו והדלקה שככה.
הרגשתי הייתה גרועה מאוד, לכדו את מוחי ואת לבי וצלו אותם
על-האש מעורב ירושלמי בפיתה ולועסים הלאה ואף אותי מגרדים
בשאריות מפויחות, הייתי חיוורת אפרורית מאוד או כך שתיהן אמרו
והעירו, לא נתנו לי להשתתף בהוצאות המונית, גררו אותי עד פתח
דירתה של נתניה שנבהלה למראה פניי והכניסה אותי למקלחת, תתקלחי
לפחות, אביא לך בגדים שלי, השמלה שלך ספוגה בזיעה קרה, כולה
מים, כמו מטלית לשיש, למרות הלחות בחיפה דווקא היום מרגישים
כאן לח הרבה יותר.
                     ובכן, זאת התוכנית מדורי דורות לדורותם.
כל הכבוד ליונה מרגלית ונתניה, ניתקו וחתכו בלי זיהומים, בלי
מוגלה, בלי גרורות. וכעת - לעלוץ.
שהיה רצוי מאוד. אבל איך. לא רציתי לשתף את נתניה,
זהירות-שדה-מוקשים-גבול-לפניך, ובחצי-לב וחצי-פה המצאתי מעשייה
כלשהי שגלשה לתהום הנשייה כמעט מיד עם הצבתה. נתניה לא הייתה
טיפשה. יחד גלינו ממחוזות המלכוד לכיוון תל אביב הקטנה שהייתה
כבר עיר ללא הפסקה למרות בורותה בדבר כינוייה העתידים. יפה.
עלצתי, עלצה, עלצנו, שבנו, שבה, שבתי. אולי באתי, ראיתי,
ניצחתי. אם לדייק - סתם לא הובסתי. סתם.    


שנת הלימודים ההיא, שהסתיימה בטבעיות בשעה טובה וברוכה, התחילה
בסימן שינויים עם עלייתו של המשטר החדש, נשיא מצרים סאדאת
וביקורו בכנסת, תוכנית לענייני משפחה בטלוויזיה ופתיחת קבוצות
הורים בצמוד לה, ומי זוכר מה עוד, ובקיצור, משינוי לשינוי אין
שינוי. מה שינוי. יש שינוי. לא אחת התייחסתי להרפתקאותינו
ומעללינו בכל החזיתות כאל תרגום מגומגם, צמא וצולע לניסוי
וטעייה בהחלפת הורים אצל כל מוסד וממסד. לומדים. עובדה: חוזרים
על החומר, עורכים בדיקות וביקורת על טיב התוצר, בשלב מסוים
מגיעים לידי שינון ולו על מנת לוודא שלא שכחנו את עיקרי הדעת,

                       ונדמה לי שהטוב ביותר יהיה לגשת אל
זוג מנחים, גבר ואישה, נהיה בדיוק שישה זוגות, ונוכל להוות
קבוצה טיפולית למופת, דברי מר עגיל והצעתו אחר כל הדברים האלה
שאמרתי ו/או השמעתי, כאילו מתוך בדיחות הדעת, כאשר לחצוני אל
הקיר ולא היה מנוס מהתבטאות בנושא,
                                             ואנחנו כבר
שבועיים ימים הלומים בחודש יולי המקדיח כל קדרה וכל תבשיל
והמפריח ענני פחם שחורים לכיוון המשך יולי עצמו, לקראת אוגוסט
שינחת עלינו לטובת ספטמבר, ואז אוקטובר.
                                        אבל עדיין יולי.
                                                           
 עדיין יולי, נכון, אבל אם זה יהיה  הכיוון כדאי שנתארגן
מעכשיו.
הייתה זו פגישה שלא-מן-המניין, ביוזמתם של מר וגברת ששת,
לגיבוש תוכנית לקראת אוקטובר הנדון. תן זמן לחשוב בנאדם, נכון
שזה נשמע מתבקש ומתחייב, אבל מי יודע, אנחנו קצת מכירים ואולי
רצוי לשמור על הידידות הזאת בינינו, מי יודע מה יכול לקרות
בקבוצה טיפולית, הרי למדנו על בשרנו שיש מצבים קשים בסתם קבוצת
הורים  מה איתך התערבה הקטלוגית בדברי מר ממושקף שהגיב לדברי
מר עגיל, בכל זאת יש על מה לחשוב, אנחנו מעין רשת ביטחון
לעצמנו ואין מה לזלזל בתמיכה הזאת העיר מר קטלוג, אנחנו בטיפול
ויעוץ עם הילדים אצל זוג מטפלים תרם מר ששת, והמטפלים כבר
העירו בנידון שזה יהיה צעד חיובי, מה שלא יהיה ומי שלא יהיו,
הלא ייווצרו קשרים חדשים בכל קבוצה שנשתתף, אולי שווה לבדוק
ולראות מה קורה, תמיד נוכל לשנות עמדה בתוך התהליך עצמו השמיעה
הג'ינג'ית, הצעתה נשמעה לי מעשית נכונה ונבונה וכך אמרתי, בעלי
הצטרף וכולם אחריו, וביקשנו מזוג הששת שיתעניינו במטפלים
מתאימים אצל אלה שלהם. אין בעיה.
לא הייתה בעיה.
דווקא טוב שהשתתפנו בפגישה המאולתרת, עמליה. כן. ההפסקה תהיה
מנוחה מצוינת. נכון. די לנו, באמת, ניפגש רק בתחילת שנת
הלימודים וכן הלאה. כן. הבנתי. תנוחי. מהם וממני.
חצי ממלכה בעבור עשירית מחשבותייך שמעתי את השישית מחייכת מצדו
השני של ראי קטן שהחזקתי כדי לבדוק את מצב הגלידה שילדיי ניגבו
על לחיי. השלושה שיחקו בחול עם בעלי. השישית נראתה נינוחה
מאוד. ולבדה מאוד. הפתעתי אותך פעמיים, עמליה, גם כאן על החוף
וגם בלי הילדים. הראי עדיין הפריד בין שתינו, כלי נשק כמו כל
כלי אחר ושומר על גבולותיי. קריצת הבנה על פני גב' ששת. אל
תעני לי, עמליה, אם תרצי תמצאי אותי הערב בשמונה וחצי בבית
הקפה שלנו ברחוב הרצל. בעלי חייך חיוך מתוק מדבש. תלכי, מי
יודע, תמיד אפשר להרגיש עייפות נוראה. עד שמונה הילדים יירדמו.
יצאתי אחרי מקלחת וחפיפת ראש. עדיין רטוב, השער, מילא. ובבית
הקפה שלנו דברי הפתיחה של גב' ששת היו היא נראית לי חולה, חולה
מאוד. שנאמרו בקול נמוך. וגיליתי את אימא ממושקפת בחברת הצעירה
ומקל, לא, קב אורתופדי בין שתיהן, שעון על שולחנן. עכשיו אני
מבינה למה היא לא מטלפנת ולא תטלפן, הוסיפה השישית. לא ידעתי
שהיא תהיה כאן, עמליה, תאמיני לי, זאת הפעם הראשונה שאני רואה
אותה מאז. בקמפוס, את יודעת - ובכן, גם היא בסטודנטים. ברור לי
שלא אמרה דבר לבתה. אולי לא ראתה או לא זיהתה אותי. בואי נלך
לבית קפה אחר. אני מרגישה מציצנית.
הסתלקנו בשקט, בשקט נכנסנו לבית הקפה הסמוך, בשקט ישבנו ובשקט
הזמנו שתייה קרה. באשר לי לא ראיתי אותה הדגשתי אחרי כמה
לגימות. כנ"ל אמרה אף היא. אמו של רוני עלתה בזיכרוני והסקתי
שגם אישה זו בחרה להסתלק בדרך שלה. משהו כזה עשתה סבתי מצד אמי
שמעתי את השישית מדברת בנימה כואבת וביראת כבוד. הישירה מבט אל
עיניי. אבל לא הזמנתי אותך כדי להשמיע את שלי, גם לא כדי לפתוח
בכוח את סגור לבך, יש לי הרושם שאת באה מבית שהאימא לא דיברה
ואת יכולת לדבר מספיק, כמה שרצית, אם רצית, וכיום הצרכים שלך
לדברת בלתי פוסקת שואפים לאפס. אל תיראי כל כך מופתעת. אני
מבינה. הזמנתי אותך כדי שתדעי ששתי אוזניי עומדות לרשותך, ממש
כמו ששתי אוזנייך עמדו תמיד לרשות כולנו. כשתרצי, עמליה, לא
אאנוס אותך. רגע, עמליה, גם לא איעלב אם לא תרצי. כמו שציינת
וכמו שאמרה המנחה, כל אחד והצרכים שלו. כעת סיימתי. לא זיהיתי
בה את זו שהופיעה בתחילת המפגשים, אמדתי את כל כולה בהפתעה
נעימה מאוד, היא יודעת משהו שאף לא אחד מאיתנו יודע ולא בוער
לה לשתף אותי, את כולנו, מישהו מאיתנו. ראיתי את השכנה, מתונה,
סבלנית, ייתכן שגם אימא ממתינה, סבלנית, מתונה, אולי אבא שלי
ממתין, מצפה לבואי, לבואנו. אף לא אחד מהם התנפל עליי, עלינו,
בתביעות להתייחסות, אבא נעלם, נכון, אבל גדלנו, מי יודע,
חלומות, פנטזיות, אימא הקפידה להדגיש שהיה אבא טוב, אולי מצפה
לראות אותנו ואת נכדיו אלא שהוא עדין ומבין מה אנחנו מרגישות
כלפיו, אולי חברתו מתה, אולי מי יודע אחד מי יודע והשישית
יושבת מולי כמו אחרי סיוט ארוך שהתפענח תוך כדי הליכה, כאילו
טיול קשה אבל פורה, אחיותיי עדיין מתוחות, אין מה לדבר בקשר
אליי, כן השישית דומה כרגע לאימא ולשכנה, לא תלחץ, לא תשפוט,
השכנה שפטה אותנו בזמנו אבל פסקה, חדלה, אימא לא שפטה אותנו
מעודה, אבא אין לי מושג אם הרגיש משהו כלפינו, ייתכן שהיה אדם
הגון והבין שאין לו מה להעניק לנו, אלוהים, אני רוצה לסיים את
הפרק הזה ומתברר שדי במילים קטנות לזרות תוהו ובוהו בקרבי כי
לא התכוונתי, מה פתאום, ובאמת אני מרגישה עייפות נוראה,
תשישות, תלישות,
                                                       
השישית הגישה לי חפיסת ממחטות, לא הגבתי, הניחה אותה לידי, זה
טיפשי כל כך, משכתי אחת וניגבתי את פניי, טוב שאני לא מתאפרת,
תודה, סליחה, משכתי עוד אחת, קינחתי את אפי, ועוד אחת משכתי
ואמרתי שלוש זה מספר מאגי את יודעת, זה חייב להיפסק, זאת חייבת
להספיק. כשאצבעותיי התחילו למולל את הממחטות קמתי, ניגשתי
לשירותים, זרקתין לסל ושבתי מיד לשולחן. כן. ככה ממש יושבות
אימא והשכנה. בלי לחייב. התיישבתי והערתי את השתנית במידה
קיצונית, מנפלאות הטיפול ענתה וחייכה, אבל הזהירו אותנו שיהיו
תקופות קשות, רגשות קשים, וזה נכון, אלא שהכול מלווה במידה של
סבלנות, שינוי גדול לטובתי-שלי. אני מקווה שלא פגעתי בך.
התעשתי וחזרתי לנושא שהעלתה - בית המוצא, שלי במקרה זה, לפי
השערותיה. לא, לא פגעת בי, אבל את יודעת, יש גם אפשרויות
אחרות, אימא דברנית יכולה להשתיק לתמיד, בית שמזלזל בכישורייך
יכול להשתיק סופית,
                                            עמליה זה נכון,
אני יכולה להוסיף לך דוגמאות, בית שלא מדברים ולא מתמודדים
בכלל, או הורים עסוקים בעצמם בלבד, אבל נגעתי במשהו ואני לא
ידעתי שאכאיב לך, ועכשיו אני מבינה שחיטטתי ברגשותייך. ובחייך.
מי יודע, הרי יכול להיות שאת שתקנית כי את שתקנית מטבעך. כמו
מים שקטים חודרים עמוק. קלישאה, ולא בדקתי אם נכונה, אבל חבל
לי לחטט אצלך, את נפלאה. ואת חודרת עמוק. גם כשהיה לי רע מאוד
בקבוצת ההורים, הרגשתי נוח בנוכחותך. יש בך כאב. טוב, די.
שמעתי את יונה מצעקת את כאבה, ראיתי את נתניה מתענה עד שהצטרפה
ליונה, הבנתי את מרגלית בניסיונותיה לשמור על עצמה, נתניה
מתענה עד היום הזה אלוהים והשישית יודעת את קורות חיי את קורות
חיינו ואני מתענה לנגד עיניה. מתייסרת יחד עם שתיקותיי, כל
שתיקה במנה גדושה. של שתיקה. השישית התעמקה במשמעות הבעותיי,
אם כי בלי פלישה. כמו אימא. כמו השכנה. השישית נאנחה,
              את יודעת עמליה, אספר לך משהו. על ההורים שלי
ועל אלה של בעלי. התגרשו, כבר סיפרנו לכם, אבל יש ביניהם מתח
מיני, תשוקה, רעב כזה שאין להשביע, אנחנו סבורים שזאת הסיבה
לגירושין, נואשו, אני יודעת, זה נשמע מוזר, משונה, הבית היה
טעון במיניות, תמיד, רבו והתפייסו תוך כדי תשוקה לוהטת, זה
נשמע דווקא יפה אני יודעת אבל זה היה אכזרי, וככה זה ביניהם עד
היום, כל אחד לקח לעצמו בן זוג פרווה, את מבינה, זה מטריף, זה
מערער, ככה הגעתי לקבוצה, בעלי היה רגוע ומתון כלפי חוץ, אני
די היה בלהצית גפרור ביפן כדי שאתלקח, למה אני מספרת לך, אני
לא בטוחה, היפה והקשה בבית כזה הוא שאת יוצאת ברגשות מעורבים,
המין לגיטימי, המין קטלני. המין יפה, המין דוחה, המין מזין,
המין הרסני. מין היסטרי. נדמה לי שאני מספרת לך עלינו כי את
באה מבית אחר, ושוב, ככה נדמה לי. כן, הרבה דברים בנדמה לי.
לא, תיקון, רגע, נזכרה בדבריה-היא, כדוגמה לבית משתק נתתי את
האפשרות לצאת מידי הורים עסוקים בעצמם ולפיכך היינו אמורים
להתנהג אחרת. אבל הסברתי את עצמי. התשתי אותך.
לא, זה בסדר. אני מודה לך, בכנות, קושי שלי, לדבר או להעלות
משהו, אני מבולבלת, מאוד, ואת מזמינה פתיחות.  רק אני
הבעייתית. בכל זאת יש משהו שאני רוצה להגיד לך, אני מתפללת
שתעבור התקופה הזאת, אני יודעת שתסתיים ויבואו ימים אחרים, אבל
קשה לי ואני לא מצליחה לדבר, מקווה שאת מבינה, וסיפרתי לה,
לגב' ששת, על השיחות שקלטתי בנסיעתיי אל אחותי נתניה, את
מבינה, אני מניחה שהיו המון שיחות אחרות אבל הקשבתי דווקא
לאלה, הזדמן לי לשבת ולהימצא דווקא בין אלה, וזה נכון, הרי יש
בעיית אמהות ובנות, לא חשבתי שיהיה ככה, ופתאום זה נושא
פופולארי ויומיומי. ורחב. השישית הצטרפה, רחב מאוד. ועוד יותר
ממה שאנחנו מוכנים להודות. הנה מרדנו באימא מפא"י והמלכנו את
אימא חירות, כפי שאת תיארת בפגישה שיזמנו, עמליה. הגיע הזמן
לשינויים, הוספתי לתזכורת שהביאה, הרשי לי לצטט אותך שוב,
בווריאציה קטנה, כל אחד והצרכים והקצב שלו, ובדרך שלו. אין לך
מושג איזו הקלה אני מרגישה כרגע, הודיתי לה. טוב מאוד. בואי לא
נמרח ולא נקלקל את הערב, ולפני שנדבר שטויות, עזבי עמליה, אני
הזמנתי, אני משלמת, רק הפעם, ואם אין לך התנגדות, ולא יעיק
עלייך, נתראה בהמשך. לא, הנה, כבר אמרתי שטויות, הרי אמרת שאת
רוצה שכל זה יעבור. נשאיר את העניין ליד המקרה.              
משהו כזה פלטתי כשישבנו כל הבנות - כפי שכינו אותנו בחיבה בני
הזוג שלנו במפגשים המשפחתיים -, ואם כי המשפט היה סתמי ונאמר
בלי קשר רב לשיחה שהתנהלה בינינו, יונה העירה כן, זאת שנה
מוזרה ועוד לא הסתיימה. כאן בתל אביב פורחות אסכולות חדשות
בתחום של קבוצות הורים, זה מאוד באופנה, ייתכן שאפילו יש תחרות
ביניהם, הקיצר יש מבחר ואפשר לעבור משיטה לשיטה, מי שלא נוח לו
אצל הפסיכולוגים יכול לנסות אצל העובדים הסוציאליים או אצל
אנשי חינוך ועוד כל מיני, כן הוסיפו מרגלית ונתניה, מתקבל
הרושם שיש נשירה וניידות אצל כל שיטה, אבל ממה שאני שומעת
ורואה, העירה נתניה בהדגשה, יש קבוצות שנהנות ממש משקט
תעשייתי, בכל אופן זה מה שמספרים לכל המעוניין, ומי הם
המעוניינים האלה שאלה מרגלית, אצלנו הייתה נשירה קטנה ואלה
נעלמו, סביר להניח שהם חלק מהמעוניינים, ויש מרטונים בשביל אלה
שרוצים אינסטנט-פודינג, ונתניה מנתה סוגים ושיטות על אצבעות
ידיה, ממש כמו שמנתה את סימני ההתאהבות הראשונה של יונה
כחמש-עשרה שנה לפני כן. אני שתקתי והקשבתי ללחן הפנימי, מחפשים
את האלוהים המתאימים ואת ההורים למופת ויש שבעי רצון ויש
לא-שבעי-רצון כמו בכל דת. רוצים את האימא הגדולה ויודעים שהיא
גם טורפת. בורחים מהאימא הגדולה וכל האחרות מעניקות טעם פרווה
מאוס. מחפשים הלאה ומסתפקים במה שיש ושוב הופכים את הקערה
ופתאום שמעתי את קולה של יונה הגדולה באחיות מצטלב ומשתלב
בהגיגי לבי, אני מוכנה להמר שזה מה שיש לעמליה בראש ועל קצה
הלשון, היא תמיד מנחשת מה שאני תמיד מנחשת. מודה באשמה
גבירותיי. מה דעתכם שנשטוף את הטעם במאכלי יונה ומרגלית, נתניה
תכריזי על הפסקת פעילות גופנית ותחילת פעילות לעסנית. תודה
מקרב לב ובבקשה, נעזוב את הנושא. ומה יקרה אם יעלה, אז יעלה
ויבוא ואני ארד ואלך. ודרך אגב יונה זאת הפעם הראשונה שאני
שומעת אותך   הסתבכתי סבלנות לא ידעתי ששתינו מנחשות האחת את
השנייה תני לי לדבר יונה אין לי כוח ואין לי חשק שתנחשי אותי
ותפריעי לי במה שאני באמת רוצה להרגיש זה נורא נורא באמת  ואני
עייפה מכל הניסיונות לנחש מה אני מנחשת או מה אני חושבת או מה
אני מרגישה ובכלל ובפרט כי יש יש לי מספיק ופתאום מתברר לי שגם
כאן רוצים שאעסוק במה שאחרים עוסקים אני עסק  זעיר אבל פרטי
נא לכבד סגור לרגל הרהורים ייפתח כשיהיה מוכן לקבלת קהל נא
לפנות  נא לפנות לאחרים. תלכו תלכי יונה הגזמת. בואי עמליה.
אנחנו עדיין ילדות קטנות.
                                                    מרגלית
עטפה אותי במגבת יבשה והחלה מייבשת את שערותיי. בעדינות כי אני
מרגישה ראש כבד. בעדינות ותגידי אם מפריע לך. איך-שהוא התאומים
היו שם ונראו נינוחים כאילו אומרים לי לא אימא לא ברחנו ממך
אנחנו איתך ככה נוח יותר ולא היה כאילו וראיתים נרדמים.
כשהתעוררתי מרגלית הייתה ישובה כך שיכלה להניע את רגליה בלי
להעירני ורכנה לעברי, שערותיה מבהיקות, את רוצה לשנות תנוחה,
עמליה, לא, אני רוצה כן, אני רעבה, הרדמתי לך את הרגליים, לא
אבל הרגליים שלי הרדימו אותך, בואי ואעזור לך לקום, כמו שאני
אומרת לילדים בואו ואעזור לכם לקום ואז הם קמים לבד, הנה גם את
קמה, אל תיבהלי, עוד לא ישבנו לאכול, שתינו מיץ בלבד, הילדים
הגדולים שלנו לא עמדו בפיתוי וקנו ארטיקים וגלידות, אנחנו
בהפסקת אכילה, עוד מעט נאכל אבל בואי תשתי לפחות.
או-אז ראיתי מה זה היה, כי זה היה, זה קרה, זה התארע ונאמר
כאשר כולם המליצו ליונה ורוני היריון נוסף, ומהר, מיד אחרי
הלידה ההיא, ואז יכאב פחות, ונאמרו עוד כל מיני רעיונות, ואז
אימא בבית ידעה ואמרה בדיוק כיצד ומה מרגישה יונה בביתה-שלה -
ועתה יונה בלבלה בינה וביני - אלוהים לא, עתה יונה אמרה בדיוק
מה שאני חשבתי וניחשה את רגשותיי. אלוהים. אני מסתבכת ואקבל
סחרחורת נוספת. ומרגלית יודעת. אין לי ראש לזה.
                                                      אין
לך ראש לזה עכשיו, עמליה,זה בסדר, שתינו באמצע, האמצעיות, אבל
גם לזה אין לך ראש עכשיו.
פגעתי ביונה.
בואי שבי עמליה.
אני יושבת אבל פגעתי ביונה.
לא חושבת ולא נראה לי. היא עסוקה מאוד. ועליזה מאוד.
תלכי אליהם מרגלית, אשב לי קצת, חבל שתפסידי - עמליה די. לא
מפסידה כלום.בעיקר לאור העיניים הנוצצות שלך, או חום גבוה או
רעיון עמליהו טיפוסי. מה, זה נשמע נחמד אבל גברי במקצת,
עמליהו, ושוב הבנתי וחייכתי, טוב בסדר, אגיד לך את עתידותייך,
אם תתעקשי, לא תודה, די לי עם ההווה שלי, יופי, כי נדמה לי
שכדור הבדולח מתנגד לקריאה בלי טקסים, אבל רצית להגיד לי משהו
אחר עמליה, נכון מרגלית וכעת את קוראת בכדור הבדולח שלי
וביקשתי לכבד אותו,
                         מרגלית נכנפה ונרתעה,
                                                     לא זה
בסדר כעת, הרי התחלת משפט והפסקת מיד כי הבנת שאני מותשת
ומוטרדת. זה בעניין האחיות האמצעיות מרגלית, רק כשביטאת את השם
המפורש והיה להגוי, באמצע, באמצע, רק אז בזכותך הבנתי דבר מה
בלתי נעים ובלתי מחמיא, לבחירתך, ייאמר או לא ייאמר.
                                                       
עמליה ייאמר.
ראי הזהרתיך.
ייאמר מהר כי אלה באים עלינו להאכילנו,
                                                   שתינו
במתח שלא ייאמן, את לא שלמה עם הצטרפותך לקצוות, אני לא שלמה
עם רגשותיי, שתינו יודעות גוונים נוספים וקשה לשאת אותם.
תודה עמליה בואי נצטרף לפני שישאלו שאלות חקרניות.
מסכימה איתך והלוואי שכל זה יעבור מהר אלוהים.      
מתורגלת היטב באומנות התצפתנות רשמתי לעצמי ציון עובר-פלוס
וראיתי מה כבר יכול לקרות בקבוצת הורים - למשל, כל מה שקרה,
למשל, כל מה שהתארע לנגד עיני, למשל, התחלה חדשה וביקורתית,
למשל, תצוגה חוזרת ומטרידה של כל מלאי החומרים המוכרים, למשל,
למשל, חוג לבישול ואפייה היה מתאים יותר, טעים יותר, מתסכל
פחות, יעיל יותר, נושא פרי מהר יותר וברור מאוד. יונה לא נעלבה
מן המתקפה החריפה שלי, נהפוך הוא, קיבלה בברכה את האיתות
לגבולותיי ולגבולותיה. פחות אחריות על כתפיה. הנה הן לפניי,
יונה מרגלית ונתניה, מרגלית איתן וביניהן אבל קרועה ודואבת
כמוני. מזמן, לפני המון שנים, השתתקה מרגלית, הושתקה, שותקה,
נותרה יושבת ללא ניע, והנה הפעם אני נרדמתי - אילו נותרתי
משותקת היו נבהלים יותר מן הרצוי בשל נוכחותם של הילדים, שמא
היו מאשפזים אותי, ללא ספק משהו שמר עליי, מרגלית כנראה שמרה
עליי, ניחשה, הזדהתה, ידעה, קראה בכדור הבדולח שלי והעטתה עליו
ועליי בידיה. לא ידעתי מה אירע במציאות, לא הבנתי את פשרו, אך
הרגשתי, וראיתי את רגשותיי פרושים על כולנו, אימא והשכנה
מצונפות אף הן ולמרות זאת אימא היא זאת המכנסת את כולנו ולכל
אחת מאיתנו כס ושרביט וחריט, די עמליה עוד תעודדי אותם לחשוב
שירדת מהפסים ומה זה בכלל כל הסנטימנטאליות הזאת, זה פיקניק
ופיקניק בלבד. לא, לא דברי מרגלית, אלה דברי-אני בנאום קצר אל
לב בעלת החיזיון שהיה עמליהו טיפוסי.
תורי עם עמליה, וחוץ מזה אני עייפה נורא, אתם תארזו וכולי
וכולי, מה יש, מ'תמ'סתכל עליי מה, נעשיתי תל-אביבית חביבי, אני
אסרק את עמליה מה חשבתם לכם ועמליה תסרק אותי. מרגלית ונתניה
קרצו אליי בשובבות, שמעתם את הוראות האחות הבכירה, תנו לה
זמן-איכות עם עמליה, ונותרתי בידי יונה שניגשה למלאכה, מה
תרצי, צמות, קוקיות, פזור, אסוף, צמות, מזמן אני בלי צמות כי
אני מתעצלת לקלוע לי, יופי, צמות בדרך, איך בחיפה, בסדר גמור,
כן, מאמינה לך, עושה רושם שמתאים לך, תשמעי עמליה, קודם כול
אני מתנצלת, עדיין יש לי פה גדול ולא נראה לי שיקטן בעתיד
הקרוב, לא ראיתי שאת במתח כל כך גדול. שנית, את רחוקה מאוד
וחשבתי שככה אני מקרבת אותך אליי, אני מתגעגעת, כולנו מתגעגעות
בעצם אבל זה משהו שאת כבר הרגשת מצדנו, ולעומת זאת אני לא
בטוחה שאת מתגעגעת, תני לי לסיים, אני יודעת שאנחנו נפגשים
ומדברים ומשוחחים בטלפון וכל מה ששייך לשמירת קשר אבל אני
מרגישה שאת כועסת עליי בעיקר, כן, עמליה את כועסת בעיקר עליי,
אולי גם על מרגלית ונתניה אבל הרבה-הרבה פחות, והרי שתינו את
ואני לא מדברות בינינו על מה שגם עכשיו לא נדבר בינינו, ככה
זה, ודווקא שלוש סיכות חזקות מחברות וקושרות את חייך ואת חיי
אבל ככה זה, סכר במקום יד לפה, אני מסיימת את קליעת צמותייך
היפות אבל לא את דבריי, תני לי, גם אני רוצה צמות, עוד רגע, אז
מה שאני רוצה להגיד לך לא יוצא לי מוצלח כמו צמותייך, מילא,
האמת היא שאנחנו כל הארבע עדיין ילדות קטנות עמליה, ילדות
קטנות וכבר אמהות לילדים קטנים, ובעלות משפחה ובונות משפחה,
בכל אופן אני אוהבת אותך, לא שופטת אותך, זה לא שייך לקבוצות
ההורים, עברנו שם מעין עיקור נדמה לי, שמעתי כבר על כל מיני
אבל טוב, ברור שאני מסתבכת, אני אוהבת אותך מאוד ואת חשובה לי
מאוד וחשוב לי מאוד שתדעי ותרגישי אם כי אלוהים יודע איזה מרחק
יש בין ידיעה ורגש. לא מבקשת שלא תשפטי אותי, מקווה שלא תמיד
אצא פושעת מדיי. מגעילה מדיי. תורך עכשיו. חילופי משמרות. נראה
אותך. באיזה עניין נראה אותי - ידעתי גם ידעתי, אבל השקעתי את
יחסי בצמות בלבד. לא רציתי להתרגש: יונה עצמה לא ניסתה לרגש
אותי אלא ליידע אותי עניינית ורגשית. אנחנו משחקות באמת וחובה
הערתי לה. שתיקה. הא לא לא זה שמעתיה פתאום מבין שערותיה, מיד
אבריח את הפה הגדול שלי עמליה אבל אני לא משחקת ותדעי לך שאני
אוהבת להיות ברורה, לאוכפת לי אם אני נשמעת רגשנית ובנאלית
כרגע לדעתך אבל מאוד חשוב לי שתדעי לפחות מה אני מרגישה דווקא
בשנה הזאת שעוד לא הסתיימה והייתה ארוכה מאוד וארוכה מדיי לכל
אחת מאיתנו ואלוהים ישמור כי היא עדיין כאן ועדיין נורא ארוכה
השנה הזאת וזהו, סכרתי. גלו גלו גלו. הברחתי. מאאא מאאא.
סתמתי. מממווו.    


צדקה מרגלית וצדקה יונה באומרן כי עדיין היינו ילדות קטנות.
צוציקיות. פישריות. צדקה מרגלית גם באומרה כי שתינו באמצע, היא
ואני. וצדקה יונה באומרה - למרות הניסוח השקול והבוגר של דבריה
- כי אנחנו משחקות בבובות ובחיי משפחה, ומשתדלות, כל הארבע,
משתדלות מאוד לצלוח ולהתוות לעצמנו גורל שונה מזה של אימא, חרף
חרדותינו וחרף החיקוי הגלוי בכמה קווים עקרוניים באשר לילדים,
באשר לבילוי זמן, באשר - למען האמת, באשר ליותר מסתם-כמה
קווים: גם אנו נעזרנו בשכנות. ועזרנו. וקניות. ומתנות. וביגוד.
ומה לא. אני חוזרת ומונה באובססיביות את אותם קווים, מעלה
גירה. וצדקתי אני בהרגישי כי אין לומר על כך דבר גלוי באוזני
יונה, אף לא במסווה, ולעולם ועד לא באוזניה ולא באוזני מרגלית
ונתניה, הן חרדותיהן מוכרות לי מהיכרות אישית וקרובה לכל אחת
מאיתנו. ועדיין קיימת האמונה התמימה - לא להגות את השם המפורש
משמע לא קיים.
אלא שבשיחה הנ"ל הסיבה העיקרית לשתיקתי הייתה תמונה חדה - היטב
זכרתי את התפרצותה של יונה, כעסה ועלבונה, כששמעה בבית הספר על
היותה דומה לאימא כשתי טיפות מים. למה לי לסכן את ראשי היפה
ואת צומותיי שאך זה קלעה יונה במו ידיה. ולמה לי להתייפות כעת
ברגשות נשגבים - מרותה של יונה הבת-הבכורה-האחות-הגדולה עדיין
שרתה עליי.
ובקרבי התחוללו מאבקים.
מהפכים קיצוניים שידעתי את מקורם.
הרגשתי על סף בגידה. הרגשתי בוגדת.
מלחמות יהודים, מלחמת דורות, אמהות, מה לא היה שם, איתי, הבנתי
את יונה ופתאום הבנתי דחפים סותרים, לא הייתה לי שהות לדלות את
החומרים שהיו שלי בלבד כי בבטן הר הגעש התערבבו כולם עם אלה של
אימא ושל כל אחת מאחיותיי, נסחפתי, נשטפתי וראיתי את השכנה
ושוב נעלמתי, נבלעתי, וניסיתי - לעולם לא אבין ולעולם אתגעש
ואין טעם, אין טעם, השעונים טעונים על ידי מצבר עם פתיל ארוך
וחומר הנפץ נערם מזמן, מימי ילדותי, ילדותה של אימא, ויש השהיה
מדודה ובדוקה ושהות אין כי אין מושג על אודות מתי. בכל רגע.
אתמול. לפני דורות. בעוד עשור שנים. בעוד עשרה דורות. הייתי
הוזה בהקיץ ועוצמת עיניים בחוזקה, כמו בימי ילדותי, כאשר מיד
עם עצימתן היו מופיעים צבעים נדירים, מרהיבים, וצורות יפות,
מסקרנות, ומרגיעות - ואילו עתה, במקום באלה, חזיתי בלידתה של
אימא ובזו של סבתי ובלידתן של יונה ושל מרגלית ושל נתניה
ודימיתי כי אחת מיני רבות שאירעו בסרט הייתה לידתי שלי בקצב של
ואלס וינאי אלגרו מולטו ויוואצ'ה ואז
סטקאטו לפיאנו פיאניסימו גוני ירוק נהיים לגוני חום
ושחור-לבן בוהק וגברים, גברים בגילים שונים, אף הקטנים שבהם
עוד בימי ינקותם וכבר בגבריותם, ניצבים וממתינים ואני צופה
וחוזה ורואה ומציצה בפניהם והשכנה ועוד שכנות תומכות בי
בכולנו ואני רוצה לזהות, לזהות בלבד, ולהתעורר בת-דעת. המתנתי
ללילות והתעוררתי רעננה - כאילו פתרתי תעלומות אין ספור, כאילו
רבתה חוכמתי. כאילו תמו המחולות כולם. ציפיתי לראות בלידת
ילדיי, בלידת בתי - ולא, שמא לא זיהיתי שמא טרם נולדה נשיותה
עד גמר. אימא ציפתה לידי. הבנתי את אימא. ששתי לקראת כל בוקר.
והשנה טרם נסתיימה.
ובני הבכור עמד להפליג הרחק מינקותו, אל גן חובה. הבת
לטרום-חובה, הקטן עדיין יהיה בפעוטון אצל אחת משכנותינו. הנה
עוד מעט ואני צועדת בחברתם את צעדיי ואת צעדי אימא. היום היה
המשך מרתק ללילה, אל חשש: על אף הלבה, המגמה הבראשיתית יודעת
את שלך עמליה. הייתי קצרת רוח כלפי הממושקפת שלא הבחינה כלל
ביחסי אליה, יופי, פחות אשמה על מצפוני ופחות מכל דבר ששבעתי
ממנו. השישית הייתה רגישה כלפיי. הג'ינג'ית והקטלוגית תכננו
חופשה משותפת על פי קטלוג מומלץ - אלא מה - ולאנחת רווחתם של
טפן ובעליהן. העגילית ושות' נסעו כל שבוע ליומיים-שלושה. ואילו
אני נסעתי עם הילדים אל אימא כמעט בכל שבוע, וראיתי בהזדקנותה
היפה והפתאומית. כך גם בשכנה. הילדים חיו כל רגע והשקט
בנפשותינו היה שקוף. היה מבריא.
                                                           
  ולא ידעתי שטלפנת, עד שהכנתי את הילדים לשינה ועד שהתרחצתי
בעצמי ועד ש- ועד ש- את יודעת עניתי לממושקפת תוך כדי פיהוק
ושיהוק מחוק למחצה בלבד, עדיין יש לי כמה עניינים לסדר ולארגן
ואני רוצה לעבוד בחצי משרה, אם אצליח, אני בודקת ומתראיינת, כך
שהזמן שלי טרוף מראש ולא זוכרת מה עוד רשום לי על המקרר ואני
רוצה להספיק לפני שכל הטררם ייפול עלינו, חגים, שנת לימודים.
בלגן. היה לי ברור שפיהוקים ושיהוקים ודומיהם לא ימנעו ממנה
לשתפני בהגיגיה ובמה שהבינה מדבריהן של העגילית וגיברת ששת
כשהתראו פה ושם. לא דאגתי. לא נדאגתי. מן הסתם היה לי ברור שמר
וגיברת ששת יהיו עקביים במעשיהם וזהירים בדבריהם אליה, היה לי
ברור שהאחרות מעוניינות בהפסקת אש ובהערכת מצב חדשה לאחריה,
ולא היה לי ספק כי ענייני הממושקפת לא היו עוד נתונים בידיה.
ואז - דיוק מרשים. יומיים לפני ראש השנה.
שום דבר, כמו שניחשתי כשראינו אותה, לא סיפרה שום דבר,
הצעירונת שהתברר שהיא לא כל כך צעירונת ארגנה את הכול וטלפנה
לבת, בעצם לבעלה, מסרה מכתב, מעין צוואה מה אני מבינה מזה, יש
חתימות של עדים מבית החולים, אני הולכת לשבעה, בעלה טלפן וביקש
שאודיע לכולם, השישית מסרה לנו את הכתובת, אמרה לנו באיזו שעה
תהיה בכניסה, נכנסנו כולנו בזה אחר זה, העגילית מיהרה אל
הממושקפת שנראתה מבולבלת ואבודה, אני לא יודעת מה להרגיש, טוב,
בא לי לדפוק את הראש בקיר ועוד כאלה אז מן הסתם אני מרגישה
אשמה, אשמה מאוד ומגעילה זה בטוח, אבל מה עוד, מה עוד, מר ששת
ערך בדיקה קצרה, קיבל תנועת הן מראשינו והציע לה אם נראה לך
נבוא כולנו לקראת הערב, קצת אחרי שמונה ביקש הממושקף, קודם
אשכיב את הילדים וארגיע אותם, הוריי יישארו איתם, כן, גם לנו
יותר קל,
                                               וזה המכתב,
מכתב יפה, אני באמת לא יודעת מה להרגיש, לא השאירה שום חשבון
פתוח אתם רואים, הכול יפה ומאוזן, בלי האשמות ובלי תלונות,
כאילו מאזן, יבש כי זה הסגנון שלה אבל המשפט הזה, בתקווה שאת
יצאת ברווח כלשהו ולא רק אני התעשרתי, זה משפט כל כך יפה, כל
כך נקי, אף פעם לא שמעתי על משהו כזה,
                                          ומתי-שהוא, אחרי
שהבנו כי יהיה זה לטובתה אם תשמע על בלבול רגשי מסיבות
ובנסיבות כמעט זהות, סיפרה השישית בקצרה על סבתה, אני על אמו
של רוני, הממושקפת הקשיבה, התרשמה, נשמה ונשפה, ואמרה
תודה-תודה לשתיכם על מה שסיפרתם לי, אני עוד לא יודעת מה הבנתי
וזה לא שצרת רבים חצי נחמה, או להבדיל נחמת טיפשים, אלא שעכשיו
אני יודעת שיש מה להעריך ולכבד אצל אימא שלי וההרגשה הזאת
מחזקת ומנחמת אותי, וזה טוב, וכנראה עוד אבין ואלמד עליה, אני
מודה לכם, כבר מאוחר, כעת אני במצב שאוכל להישאר לבד וללכת
לישון, איזו שנה, איזו שנה הייתה לנו  







אימא הפריעה.
לא הייתה אמו של ביאליק זיכרונה לברכה, על כל הפירוט הנלווה:
לא הייתה צדקת גמורה, לא נשרו דמעותיה על החלה, או ליד חלב
הנרות, לא היה מקומה סדור במסדר השתקנים, לא במלודרמות, חייתה,
שרה, עבדה אמנם הרבה, הרבה מעל למה שניתן לשער, רצינו להאשימה
בכל פגע רע שהזדחל לכל מקום שהוא, בלי הבדלי מין גזע או דת,
ענתה בקיצור ולעניין להתגרויות שלנו, הייתה כאשר נזקקנו לה
ונעלמה כאשר היה נחוץ, טעתה, רגזה, הרימה קול, טרקה דלתות, מה
כן, מה לא - לא היה די בכל אלה. לדידי רציתי שתהיה יותר
דומיננטית, ורציתי שנוכחותה לא תורגש, רגשות עזים וסותרים עלו
וגעשו ועברו על גדותיהם, אחר ככלות הכול - שמא הייתה חזקה
מדיי. ידעה מתי לא. מתי אזלו כוחותיה. וידע זה גונן עליה.
והתרתחנו. התרתחתי. אימא הפריעה. פגיעותה המדודה, הנכונה,
תבונתה שעמדה לה אף בקשה שבטעויותיה, הדקויות שהכירה וכיבדה
ברגישות, היה משהו בה שקומם והבטיח גב חזק מצוק גיברלטר. אילו
נשאלה מה דעתה על עצמה, הייתה עונה בתשובה קצרה בנוסח אני אדם
ממוצע מן היישוב. כך אמרה לא-אחת, בנימה טבעית, כשניסינו חדשות
לבקרים לעבור את מידותיה. והצלחנו. עברנו. וזו הייתה תגובתה.
לא חילקה עונשים, לא חילקה פרסים. יונה כפתה עליה התנצחויות
נפתלות, ויכוחי סרק, זלזלה בה, היתלה בה, נעזרה בה, נתלתה בה,
אימא הגיבה במידת התחשבות שליבתה את הבעירה עוד ועוד - מי יודע
מה היה קורה אילו נהגה אחרת, הלא אין קבוצת ביקורת, רק קבוצת
מדגם. מרגלית הצטרפה ליונה, ונתניה לשתיהן, ואני לשלושתן,
אחרונה ולא-חביבה. היו הפוגות לימים הקשים-מדיי - אם כי מי
יודע: ייתכן שההפוגות היו לימים הטובים-מדיי -, הגם שמעולם לא
שררה בביתנו אווירה עכורה. על אף היעדר האב, הבעל. היה קל מדיי
- הכול היה מדיי: עבירתה גלויה מדיי, קלונה ברור מדי, נקודות
התורפה שלה בלטו מדיי, מאמציה היו ראויים מדיי, שקדנותה התמידה
מדיי, אנושיותה אנושית מדיי. ואני עורכת רשימת מניות ומונה את
ערכן בסגנון מלודרמטי מדיי. אימא, דרך אגב, הייתה מעקמת את אפה
בסלידה. מזמן.
מן הסתם, ידענו שתשרוד את נטישתנו. לא היה כל חשש-שהוא. לא היו
לה מחשבות אובדניות, חיוניותה האירה למרחקים. ומן הסתם, קיננה
בנו איזו תקווה מטופשת שהגירה רעל מתקתק - שתלקה במחלה אנושה,
או קשה, שתהיה לה איזו-שהיא בעיה חמורה, איזו תאונת דרכים,
איזה ניסיון התאבדות, לפחות. וכך נוכל להישיר מבט לקראתה.
אינני יודעת אם זהו רשע מרושע ומזוכך או צורך לראותה תקועה
ותלויה על בלימה, מצב נואש שיחייב פיוס ויחייב אותה לאיזו תלות
בנו. וכך  אנחנו, ארבע בנותיה, נתפוס אותה בגרונה - וסוף כל
סוף נמלא אחר הצרכים הפרימיטיביים שלנו לפי המיתולוגיה. אבל
לא, לא אירע מצב כזה, לא היה וטרם נברא. הייתה עצמאית רגשית,
לא רק כלכלית.
אני מוציאה ימים כלילות בניסיונות סרק לדמות את עצמי בנעליה,
לאו דווקא בימי ילדותה אלא דווקא בימי אימהותה. כאשת איש
לבעלה. מה סיפרה או הסבירה או תירצה לעצמה. אני מנסה לנחש, עוד
מימי ילדותי. והרי לא זורקים אימא כאילו הייתה מכשיר רב-שימושי
וחד-פעמי. משהו היא עשתה במו ידיה. אנחנו לא מפלצתיות. אנחנו
דומות לה. באלוהים. זה נשמע מפלצתי.
אפשר שזאת הדרך לצייד ילדים כדי שיוכלו לשרוד את מות אמם. אני
יכולה לשחזר את מעשיה, גם את רגשותיה שהרגשתי נוגעים בי, את
רגשותיי שהרגשתי נוגעים בה - ואת הגבול שבזמנו נראה כמו כביש
סואן, מסוכן, ואשר, כנראה, היה חבל הטבור החתוך שרציתי לחברו
אליה מחדש. באמצע ויכוח קולני עם יונה שהייתה כבת שלוש-עשרה,
ארבע-עשרה, אימא התרחקה מעט ושתקה והקשיבה למשפטיה השגורים.
אני לא אהיה תמיד, יונה, אין לי חיי נצח, אולי יהיו לי חיים
ארוכים כמו להוריי, לאחיי - אבל לא אהיה תמיד-תמיד. תגדלי,
תרצי את חייך לעצמך, ולא אהיה שק האגרוף שיעמוד מולך או
לרשותך. יהיו אחרים. ולא יהיה מישהו מתקבל-על-הדעת שיסכים לשמש
שק אגרוף. תמשיכי כל עוד את יכולה, וכל עוד אני מסוגלת לספוג
חבטות, אבל להיום הספיק לי. הטקסט לא נאמר ברציפות, מה פתאום,
יונה שרבבה מילים, זעם, עלבון, אני אומרת תודה לאל שאין לך חיי
נצח, מה, תמותי רק בגיל של ההורים שלך, חיים ארוכים כל כך,
איזה אסון, לא, גם אני לא אהיה כאן תמיד כדי לחבוט בך כמו שאת
אומרת, אל תאשימי אותי, אני רק עונה כשמגיע לך, בטח שאגדל, בטח
שארצה חיים לעצמי, ורחוק ממך, מה את מפריעה, לא רוצה לשמוע,
הא, את איומה, את בהמה, הרי אפילו שק אגרוף את לא יודעת להיות,
מה לרשותי, את עושה לי'ת'מוות עם השטויות שלך, אל תדאגי, עוד
לא ראיתי אחרים כמוך, עשו אותך בתבנית ניסויית וראו ת'אסון
ושברו מיד שלא תהיה עוד כמוך, בטח שיהיה מישהו טוב, למה לי
שיהיה לי שק אגרוף אם הוא טוב, הא, יפה מצדך שאת מרשה לי
להמשיך, את מתחילה עם שטויות ואיך אני לא אגיב לך, הא, בהמה זה
מה שאת, הלוואי שתהיי שק אגרוף מסכן, בודד, נטוש, נראה מה את
תרגישי אז, מה ספגת, איפה, אז תספגי עוד, מה הספיק לך, אלה
חבטות אלה, עוד לא התחלתי אפילו, מה את מסתלקת, תלכי ותתפגרי.
ואל תגידי שחבטתי בך, אף פעם לא נגעתי לך בשערה אחת אפילו. אבל
אין כל חשיבות לדיוק או לאי-דיוק בדברי יונה. או בדברי אימא.
זה מה שנחרת בזיכרוני, בתודעה, וחלחל והטריד. אפילו יונה הייתה
מוטרדת.
אימא לא תחיה לנצח. לא תמיד תעמוד לרשותנו. לרשותי. קשה. נורא.

ככה-סתם אישה יולדת להנאתה והיא יודעת שלא תחיה לנצח, שתפקיר
את פרי בטנה, סתם-ככה כי בא לה והיא מגדלת אותו כאילו - כאילו
תסוכך עליו לנצח, כאילו נוכחותה ואהבתה, וכל רגש שהוא זקוק לו,
עומדים ויעמדו לצדו לנצח דווקא, תמיד-תמיד היא תהיה אימא שלו,
חמימותה נתונה לו עד יומו האחרון, ואחרי יומו האחרון, והרי
אישה יולדת כבר ראתה שבני אדם מתים, מתים בלי סוף, מתים כולם,
אולי אפילו ההורים שלה כבר מתו, והיא עצמה לבדה ובודדה, אז יש
לה בעל, נניח, ויש לה ילדים, נניח, ובכל זאת ובכל זאת
                       באיזו זכות
                                     באיזו זכות האימא הזאת
אומרת לילדים שלה תסתדרו בלעדיי, הספיק לי להיום, אני אימא לפי
שעות, אין לי כאלה כוחות של נפילים וגיבורים שתדעו לכם, עד כאן
להיום, יש לי הרבה מה לעשות, אין לי בשבילכם יותר מזה, לא כל
הזמן שבעולם, תסתדרו ותעזבו אותי, תגדלו ותסתדרו בלעדיי, אין
לכם ברירה, אין אימא תמיד-תמיד, אני לא אעמוד תמיד לרשותכם, אף
אחד לא יעמוד תמיד לרשותכם,
                                                      יש שם
עולם שלם בלעדיכם,
        יש לי עולם אחר בלעדיכם, לא רק אתם אצלי בראש, ובלב,
אני לא מוכנה ולא יכולה מה שאתם לא מוכנים ולא יכולים,
                                            - והאימא הזאת
ילדה את ילדיה ובזה נגמר, פחות או יותר,
                                 כי מה משמעותם של הימים
והשנים שהשקיעה בהם אם הם לא היו כל עולמה, כל ישותה,
                                                         
הנה אפילו לא הספיק לה עם ילד אחד, ילדה עוד, כאילו כלום, הכול
בסדר.
חוצפה.
נבזות.
האימא הזאת רוצה להתנער מילדיה, מכאבם, מקיומם, מאחריותה. ילדה
אותם, נהנתה מהם ואהבה אותם כשהיו קטנים, כל עוד היו
קטנים-קטנים, חסרי ישע, תלויים בה, נתונים לגחמותיה, ראתה אותם
גדלים, צץ העימות הראשון,
                                              גחה התביעה
הראשונה -  והתחרטה.
חרטה עמוקה.
למה לא יוכלו להישאר קטנים. למה גדלים ואינם סרים תמיד למרותה.

למה.
תמו ימי הינקות - הגמילה אכזרית, ארוכה, מכאיבה, מבעיתה. והיא
ממתינה שתתבצע ומעוניינת בה. הילד רוצה עוד, האימא לא רוצה
עוד, הספיק לה להיום, רק עד כאן - וזה בסדר. הלאה. לא לדבוק
בי. אין עוד. די. ומה זה בסך הכול,
                                              בסך הכול
האימא גומלת את ילדה, את זה  הילד שהיא ילדה אותו, מרחיקה
אותו, שום חמימות מקרבתה, החלב נפסק, הכול פסק, האשליה משפילה.
יש אימא ואין אימא. על אימא מתה ניחמים. על אימא חיה נבוכים.
האימא הזאת מפריעה.      
האימא הזאת תשלם.
את תשלמי, שתדעי לך, מה את חושבת לך. סתם בהמה, משריצה ילדים
כמו כל זחל מצוי.
יונה סיפרה מה אצל אחרים, השוותה, אני ראיתי מה אצל אחרים,
השוויתי.
היה הבדל, היה שוני, היה דומי.
אצל ההארץ.
רקעה ברגליה, שרטה, הטילה גומי-לעיסה כאילו היה כידון, לא קרה
כלום, משכה במפת השולחן, דרכה על הגבינה, בעטה בביצה, מעכה,
עברה הלאה, סחבה-גררה את סנדליה, טינפה את
הארבעים-אלף-דולר-את-שומעת, ניערה את שעדיין דבק בסוליות, חלצה
סנדל, דייקה בציורי האותיות אז מה על ההמון-לירות-עולה-הריפוד
הזה, את קולטת, קיבלה כסף תלכי תקני לך מה שאת רוצה, הנה עוד
כסף, שתכבדי גם את עמליה במשהו, אספה את הסנדל ואת תרועת
הניצחון אני-אגיד-אותך-לאבא ואת ידי בדרך, נעלה את הסנדל, תצאי
את נו כבר קדימה, טרקה את הדלת, הנה את רואה ככה זה תמיד. אימא
שלי הייתה צריכה להבין קודם. מטומטמת. אבא שלי יסדר את הכול.
את תראי. אבל לא ראיתי, עזבתי אותה ליד המגדנייה, בואי נו מה
את הולכת, מה את בורחת, מה את צריכה להיות בבית, זה מוקדם,
אפשר עוד לחזור אליי הביתה, אבא שלי תיכף מגיע ואז זה כיף
אמיתי, עוד תראי, ייקח את שנינו לטייל. נעשה חיים. בואי נו.
חבל. את מפסידה בגדול.
קלקלתי לה. לא נשארתי למערכה השלישית.
חזרתי מבולבלת ושבעה, לא רציתי לאכול. לא הייתי ידידת נפש של
ההארץ. והתברר לי שלא רציתי. למחרת בבוקר, בהפסקה, הציעה שוב
שאבוא אליה, אימא שלי תיקח אותנו לקונדיטוריה כמו שצריך, כמו
הגדולים. סירבתי. התעקשה, שיחדה, מצאה דרך להתחנן באמצעות
מתנות, הרגשתי במצור, מה זה ירושלים במצור, מה זה חומות יריחו,
זה כלום, אין יוצא ואין בא, איפה יונה, איפה מרגלית, אז
מחרתיים, אני מבטיחה, תראי שתרוויחי. אני אומרת לך. זייפתי
מחלה, כאב ראש, בחילה, התחזיתי לחולה אנושה, אבל לעזאזל נראיתי
בריאה אייזן-בטון, באין ברירה סיפרתי ליונה על אומללותי אצלה,
אצלם, אבל בלי פירוט יתר. [הלא יונה רבה עם אימא יום-יום, אלא
שביצועיסטית כמו ההארץ יונה לא הייתה, אדרבא, היה לה הרבה
ללמוד ממנה (ולמה לי להעליבה, את יונה), ושפיכת דמים-ודמי-כיס
כמו שראיתי בביתה של ההארץ גם זו לא התרחשה אצלנו, גם לא דרך
הדודים מאמריקה.]
נו טוב, גם זה סיפור. תלכי, עמליה, כי הבטחת. מה יהיה הלאה -
נחיה ונראה.
אימא הייתה במטבח, שאלה מה קרה, יונה סיפרה, אימא הסכימה עם
יונה, ולא רק שהבטחת, עמליה, מחר יום חדש, תיראי בריאה מאוד,
גרוע יותר יהיה בבית הספר, מה תסבירי. אז היא לוחצת כמו מכבש.
תהיה לה ההזדמנות הזאת, ובפעם הבאה שאת רואה מכבש, את כבר תהיי
כביש סלול.
אבל אימא הרי היא תמשיך הלאה. ואני לא יודעת איך להיות כביש
סלול, כמו שאת אומרת.
ספרי מה הכי קשה לך אצלם.
היא מזמינה אותי יותר מדיי, יותר מדיי מתנות, כאילו - כאילו
אני לא יודעת להסביר לך, היא עושה שיעורי בית איתי ושתינו
מקבלות מתנות, ואני לא יכולה ככה, להזמין אותה,
                                                         
איך,
את לא יכולה והרי אפילו השכנה לא יכולה. אז מה את עושה.
יונה לא נידבה תשובה ופתרון לפני שאימא אמרה, אז זה פשוט,
עמליה, את אומרת שאסור לך לקבל מתנות והזמנות מזרים, בבית שלך
לא מרשים לך. סוף הסיפור. ויונה הוסיפה, זה יקלקל לה את
החגיגיות והיא תרד ממך.
אז אימא תגידי מה זה היא מכבש ואני כביש סלול.
                                                         
לכל מה שהיא תציע וילחץ עלייך, לכל מה שהיא תנסה, את עונה לה
תמיד אותו הדבר, את אומרת לה אצלי זה אסור, לא מרשים לי. כמו
שיונה אומרת, עמליה, היא לא תטפס עלייך עוד פעם, היא תרד ממך,
תלך ותציע את הכיף ואת המתנות לילדה אחרת.
                                               אבל אימא אז
היא תגיד לי שאני מפסידה המון.
                      ואז את אומרת לה אני יודעת, זה נכון,
אני מפסידה המון כיף, אבל אין מה לעשות, ככה זה אצלנו,
תודה-תודה רבה לך על הכיף שאת רוצה לתת גם לי, אבל את יודעת,
זה לא יעזור, כדאי לך להזמין ילדה אחרת.
                                     אבל אימא, אימא,
אימא-א-א-א-א, היא אז תגיד שאני פחדנית ושאני מטומטמת ושאני לא
יודעת להתעקש, והיא כן יודעת שמתעקשים, מתעקשים ומתעקשים עד
שבסוף נותנים.
נו טוב, ייתכן מאוד שזה מה שהיא תגיד, עמליה. אז מה את מעדיפה,
תחליטי את, אולי בכל זאת עדיף לך לקבל את הכיפ'ים שלה.
  לא מה פתאום, קודם אני מעדיפה למות. אני לא סובלת את זה.
עדיף לי שהיא תגיד עליי שאני מטומטמת ושאני פחדנית. את יודעת
מה זה לצאת איתה, עם כל השטויות שלה וכל המתנות שלה ושגם אני
יכולה לקבל, ואני גם לא אוהבת לקבל כל כך הרבה, אני תמיד
מרגישה שאני חייבת לה המון.
                                      אז זה מה שתעשי. את
תתני לה להגיד ככל העולה על רוחה. ויונה הציעה מיד ובאותה
שורה, ועוד תוכלי להגיד לה שהיא מעליבה אותך ושאת לא רוצה
להיות עוד החברה שלה. נו טוב, עמליה, אמרה אימא, יונה פתרה לך
עד הסוף, והיא צודקת. ועכשיו קדימה, ואת כבר יודעת מה לעשות
בדיוק. אני מקווה. כן, אימא, תודה, יונה, תודה-תודה-תודה.
מיהרתי. לא רציתי לאחר, לא רציתי לנדב תירוץ לפעם אחרת, לא
רציתי להישאר אצל ההארץ דקה יותר מן ההכרחי. ידעתי שאני סוחבת
איתי ילקוט מיותר - ההארץ תעדיף שנעשה כיף-חיים.
אבל הרי אני ילדה טובה, תלמידה מצטיינת, שוקדת על לימודיי
מהשכם בבוקר עד רדת הערב, אין לי זמן פנוי לבזבז על בילוי.
מילא פרצופה של ההארץ. אמה הרימה גבה, זקפה אוזן, הדליקה
סיגריה, התיישבה על ההמון-לירות-עולה-הריפוד-הזה, שיכלה את
רגליה, מתחה את חצאיתה, כילתה את המשקה הזהבהב שנותר בגביע
בידה, נאנחה והעניקה לי מבט מלא באל-מלא-רחמים, טפחה על המושב
הפנוי לצדה והשמיעה נו, מסכנה, נו בואי שבי כאן, עמליה, אני
מבינה שקשה לך מאוד בבית שלך. תמיד-תמיד תוכלי לבוא אלינו,
תדעי לך.
לזה לא התכוננתי.
הגיברת לא הבינה את שתיקתי. את יכולה להביא את הילקוט, כמובן.
תכינו חת-שתיים את השיעורים. מה שיהיה קשה, אנחנו נעזור. או
אני או הבן הגדול שלי. ואחרי זה תעשו כיף.
הייתי אובדת עצות, הרגשתי כביש מסכן. מה זה המכבש הקטן של
ההארץ, זה צעצוע. מה יונה עושה במצב כזה לעזאזל. מה אימא שלי
עושה כש- כש- כש- אני יודעת. קולי שב לגרוני אחר טיול ארוך, כל
כך ארוך ואיטי שעוד שמעו אוזניי פנינים נוספות,
                                                           
           אל תפחדי, עמליה, לא נלשין, ולא יראו שאת מכייפת,
לא יתפסו אותך על-חם,
    מעכה את הסיגריה טוב-טוב,
                                      גם אותי היא מועכת
ככה, אבל עד כאן,
     ובנימוס ובחן קדתי קידה  זעירה.
האישה המתנשאת לא ציפתה לה, מה פתאום, הבנתי שהשתקתי אותה,
משהוא אפל ומסוכן נמתח על השפתיים שנמתחו ונבלעו, מה שיותר מהר
- יותר בטוח,
                          תודה רבה לך גברתי, מקרב-לב, עליי
לחשוב על ההצעה הנדיבה שלך.
לא הזדרזתי ללכת, לצאת ולברוח.
זה הרג אותה, צחקה יונה כששמעה, אימא חייכה בסיפוק ובגאווה
כשהצטרפה אלינו בהזמנתה המפורשת של יונה, אימא בואי, תשמעי את
הבת שלך, והעירה במתינות, נו, מה שבטוח, לא יזמינו אותך לפעם
אחרת. ייתכן שלא ירשו לבת שלהם להיות חברה שלך. זה מה שרציתי,
באמת. אז בסדר גמור. סוף טוב - הכול טוב.  
למחרת היום פילסתי את דרכי בין מכוניות אחדות שחנו והורידו
ילדים - הילדים נראו נבוכים כשמישהו מכיתתם הבחין בהסעה.
מותרות. פינדרוק.
מלבד ההארץ. הפגינה את אוצרותיה. ענדה צמיד חדש ובוהק בעל
המוני פעמונים קטנים אך רועשים. ענדה שרשרת ותליון חדשים אף
הם, ותואמים. ענדה טבעות תואמות. ענדה עגילים תואמים. ואצלנו,
בימים ההם, ילדות לא ענדו עגילים. מה פתאום. ההארץ הניעה כל מה
שיכלה, הניפה, שיחקה בתליון, בצמיד, בטבעות, בעגילים. חמקתי
בניסיון להסתתר בין הילדים. יונה ומרגלית צעדו-הלכו עם נתניה
בקצב שלה. מילא. הצלחתי. או שההארץ לא טרחה להשיגני. או
שהחליטה על טקטיקה אחרת. או שלא ראתה אותי. אין מה למהר, עוד
מעט אדע. ולא אהיה לבד, כל הכיתה שם.
בחנתי אותה בכניסתה לכיתה. בעיניי נראתה כמו בובה שפירקוה על
חלקיה והציבוה בחלון הראווה. הילד שישב מול שולחן המורה נראה
להוט ושקוע בדו-שיח עם מישהו מאחור - ההארץ דקרה את לחיו
בעוברה מצלצלת בפעמוניה, בגובה פניו. אוף, מה זה. תיזהר אתה,
שב כמו שצריך, עוד תקלקל לי ת'צמיד. והלאה. הילד המשיך
בדו-שיח. ומה כעת. ההארץ רכנה מעל השולחן שאחריו, הסירה את
הצמיד, בדקה שמא התקלקל חלילה, לא, צקצקה בלשונה, שרטה את
הילקוט שהיה מונח על כיסאו, כאילו בטעות הפילה את הקלמר מעל
השולחן שבשורה הבאה, פתאום נמצאה לבדה ליד שולחן המכתבייה של
עצמה, הילדים ישבו, או עמדו, ושוחחו, או התכוננו לשעה הראשונה,
אין קהל מעריצים, אין קהל מתקנאים, אין קהל. שקעתי בתוך
הילקוט. הצלצול הגואל והמורה הגואלת.
וההארץ התעלמה כליל מקיומי.
לא הייתי טיפשה מדיי, לא הייתי תמימה מדיי - ההארץ הפגינה
בהפגנתיות מרהיבה ונלהבת מדיי, ולאו דווקא לטובת הקהל הרחב,
הלא מה הרווח בהתעלמות ממני אם לא הרגשתי בה, אם לא נעלבתי או
נפגעתי בגינה. כך שעדיין מצפה לי שורה ארוכה מאוד של מעשים
נוספים דוגמת זה שחזיתי בו זה עתה, אלא שמידת הקושי שלי מולם
תגדל ככל שאתעלם אני מהם. אימא אמרה את רואה מכבש, את כבר כביש
סלול. הרי יימאס לה. מה תעשה עם המכבש שלה. יישבר לה. ויימצא
מישהו אחר ויעיר לה על העגילים ויקרא אחריה אינדיאנית,
אינדיאנית, חורים בתנוכי האוזניים, למה לא נזם באף.
סוף. שיהיה לזה סוף.
ואולי כבר היה הסוף. אולי אף לא אחד מהילדים ראה או שמע את
מצעד הפעמונים. מן הסתם, ההארץ כועסת על כולם באותה המידה. מה
גם שעוד לא פניתי אליה. אולי כעת אני מתוחה בלי סיבה. זאת
אומרת - אני לא כביש סלול. להרפות.
באה ההפסקה הקצרה. כלום. באה ההפסקה הארוכה. כלום. וההפסקה
הקצרה האחרונה אף היא באה. והיום הסתיים. כלום. יצאתי בלוויית
נתניה, השכנה המתינה, הלכנו. היא ידעה מה המצב, שאלה באופן
כללי, נתתי לנתניה לספר, אחר כך בא תורי, סיפרתי. אני מפחדת
ממה שהיא תעשה מחר. זאת כבר הבעיה שלה, עמליה.
עד שעת ארוחת הערב לא התקיים בבית דיון-חירום בבעיה שלי. ואני
הייתי כבר מותשת מדיי. יונה הבחינה במצוקתי. זיק שובבות ניצת
בעיניה. עמליה, יש לי פתרון בשבילך. ולא מסובך. אבל יונה, אם
אני שומעת עוד פעם מה ששמעתי אתמול זה לא יעזור לי בגרוש.
נכון, עמליה, אז תשמעי משהו חדש, את דווקא עוברת, את דווקא
נעצרת לידה, ואת דווקא מסתכלת טוב-טוב עליה ואת דווקא אומרת
לה, כמה שזה יפה, תתחדשי. ואז את הולכת ומסתלקת. ולא תהיי במתח
בכלל. אבל יונה, זה יפה וזה טוב וזה פשוט ואת צודקת, אבל תגידי
לי מה אני עושה מחר, מ-ח-ר, הרי דווקא היום היא באה עם כל חנות
התכשיטים עליה. כן, כמובן, עמליה, אבל דווקא היום את לא ראית,
את מבינה, זה הכול. התמונה שראיתי - בעזרת הפנטומימה שיונה
ביצעה - הייתה ברורה ונפלאה מדיי. אז מה אני עושה מחר אם היא
באה עם משהו אחר שכבר היה לה, תגידי לי. ותגידי לי מהר כי אני
עייפה נורא. יונה הייתה לבדה בחברתי, השכנה רחצה את נתניה,
אימא עבדה מחוץ לבית, מרגלית הכינה שיעורים. ראיתי את סימני
האחריות על פניה של אחותי הגדולה: התייחסה בכובד ראש, שקלה,
חשבה ואמרה, אז זה עוד יותר פשוט, עמליה, את אומרת לה
שלום-מה-שלומך ולא נעצרת אפילו לשנייה קטנטונת. זה נשמע כבר
הרבה יותר פשוט, תודה, יונה, ת'זה אני יכולה לעשות ולהגיד לה
בכל מקרה. בכל מקרה. נרדמתי מיד, כנראה. מה זה חשוב.  
ועשיתי. ככה. האמת היא שההארץ רבה או הסתכסכה בידענות מעוררת
קנאה, על אף מידת טיפשותה וקשייה הבולטים בהבנת הנקרא, או
הנשמע. בסכסוכים הייתה מעולה. ולא נמצא מי מבינינו שיהיה רשע
מרושע עד כדי כך שיאיית לה א-ת טיפ-שה. כך שמעשי היה פשוט
בתכלית - ההארץ לא תוכל להסתכסך איתי, לא תצליח לגרור אותי
להעלבות וויכוחים קולניים. אחרי שבדקתי היטב-היטב, ובגלוי, את
הופעתה, הפטרתי כלאחר-יד שלום-מה-שלומך, הלכתי כאילו בכיוון
לחדר השירותים ומצאתי מישהו מהכיתה של נתניה, מפלט למופת
להתעלם מכל פעולת תגמול. אם כי ידעתי שפעולת התגמול לא תבוא.
בעיני ההארץ הייתי לעוד אחת מן הבנות פשוטות-העם שהוריה והיא
ניסו לפרוש את חסותם עליה. תודה לאל. ורחמנות עליה. ברצינות.
הרהורי עמליה הילדה הקטנה, אם כי כבר לא כל כך קטנה. מזווית
עיני תפסתי את ההארץ מתאמצת אצל שכנתה של הידיעות-אחרונות,
נראה כאילו בכוח, מושכת בשרוולה. שתיהן צחקקו. די.
ופתאום דקרה אותי מחשבה עגומה. אולי אני באמת-באמת מפשוטי העם.
מה אולי. בטוח. ועוד מבית הרוס. כך התבטאו המבוגרים בטבעיות
ובחצי-קול, מורים-מורות, אפילו הילדים מהכיתות הגבוהות. לאו
דווקא לצדי. אז מה, בסך הכול לאו דווקא לצדי. אין אבא בבית, יש
אימא אנאלפביתית, השכנה באה לימי הורים למען הרושם הטוב, אבל
כולם-כולם יודעים. אולי לא יודעים שאימא אנאלפביתית. אבל
יודעים שאין אבא. ואני עוד מרחמת על ההארץ. מי יודע, אולי לא
מציקים לי מתוך רחמנות, ממש כמו שלא אומרים לההארץ שהיא טיפשה
מתוך רחמנות. נורא. אז מה אם יש לה הורים כאלה. אולי הם דווקא
בסדר. ומה לא-בסדר. יש להם כסף. אז מה. נותנים לה המון מתנות.
אז מה. לוקחים אותה לכל מיני מקומות של מבוגרים. אז מה. אבל הם
שניהם ביחד. ויש להם עוזרת בית. ויש להם דירה ענקית. אולי הם
צוחקים על אימא שלי, ועליי, ועל עוד כמה שצוחקים עליהם ולא
יודעים אפילו מה הם מפסידים. אולי אני באמת מפסידה. בגלל אימא
שלי. זה מה שיונה אומרת. נכנסתי לסחרור. הרגשתי גרוע ממסכנה,
הייתי מושפלת. איזה גועל. שורה ארוכה מאוד של תמונות עברה
ועלתה בזיכרוני, כל תמונה השתהתה מעט ופינתה מקום לאחרת, חזקה
ממנה, לא היה בהן שום סממן שינחם אותי, הרי ברור שאנחנו לא
נוכל אף פעם להסב נזקים כאלה שההארץ יכולה להסב בביתה, אין לנו
שטיח בארבעים-אלף-דולר-את-שומעת, אין לנו כורסאות
בהמון-לירות-עולה-הריפוד-הזה. ואין לי עם מי לדבר על המחשבות
האלה שלי. יונה ומרגלית מכירות אותן מזמן. עוד מעט וגם נתניה
תתפכח.  
כן. אימא מפריעה.
ולא דאגתי יותר לההארץ, ולא נדאגתי יותר ממנה, ושכחתי. שקעתי
ברגשותיי. קל לא היה. לא לי.
באשר לההארץ - יצא בזול, כמו שאומרים. טרחה, שקדה, ניסתה,
התגרתה, עקצה, נגסה, נשכה. והמשפט הסופי יצא מפיה, את לא
מתאימה לנו, את מבינה, ולא שמעה תגובה כלשהי מפי. באשר
למחשבותיי ורגשותיי - לא ידעתי את נפשי, לא רציתי במקומי, לא
רציתי באימא שלי. לא הרגשתי חזקה. לא הרגשתי בטוחה. הרגשתי
פגיעה. מאוד. לא יכולתי לשאת כל השוואה עם ההארץ. היא מחוסנת.
אני פגיעה. אין מה לעשות, מצבה טוב משלי לאין ערוך. לפעמים
הסחרור בלע אותי, לפעמים תקף אותי בהפתעה, הניח לי לזמן מה ושב
לפתוח את לועו כדי לנעוץ ניבים ברקותיי. יופי. נהדר. מושלם.
סחרור חכם. יודע.

מאז אותה תקרית התחלתי לנטור טינה ולטפח שנאה כלפי אימא.

בסיומם של ויכוחים מרים, ובקול נמוך וקודר, יונה נהגה לומר
משפטים בהירים וחותכים. לאו דווקא באוזני אימא: על פי רוב
הקפידה על מרחק בטוח משמיעתה. בדרך כלל התוכן הסתכם במעין
השלמה ארעית, רגעית: נו טוב, עוד כמה שנים ואני יוצאת מכאן.
מרגלית לא שינתה בהרבה את עיקרי הדברים - התוספות נאמרו על פי
טיב האירוע עצמו וסוגו - אך הוסיפה מעט הכרה במעשיה: היא כזאת,
ובכל זאת אני לומדת בתיכון. היטב ידענו כי לא כל הילדים המשיכו
בלימודיהם אחרי העממי, רבים הלכו לעבוד כדי לעזור בפרנסת משק
ביתם. נתניה אמרה תמיד בקיצור נמרץ: גם זה יעבור ואני אעבור.
ולא הקפידה שמא אימא תשמע אותה. אני - מלמלתי והתהלכתי סוערת
וזועפת. אבל לא בבית. אף לא בנוכחות אחיותיי.
   
עדיין בעממי, ואחרי שקפצתי כיתה, ישבתי בסמוך לילדה נעימה,
שקדנית ונבונה מאוד. אינני זוכרת אם השיחה שניהלנו התקיימה
לפני או אחרי מבחני הסקר, שהטילו מורא כי היו אובייקטיבים
וגזרו את דינם של כל הילדים - או לתיכון עיוני או למקצועי או
-. חברתי זאת לא התרגשה מהם, או מן התוצאות. אני אהיה ספרית,
אמרה לי בנימה שעוררה בי אי נוחות וקנאת מה - היא יודעת בדיוק
מה היא תהיה כשתהיה גדולה. המשך לימודים לא מטריד אותה, יש לה
תוכנית חיים סדורה, לא נוטרת טינה, אפילו לא מכירה את טעמה
המגעיל, על פי ציוניה יכלה להשתלב בלי ספק ובהצלחה בתיכון,
ובעיוני, והנה אני, לומדת לי בשקט ובעידוד מצד אמי, איזה עול
מוטל עליי, עול לימודים בלבד. הילדה לא באה מבית הרוס, שני
הוריה עבדו, ייתכן שאמה עבדה במשק-בית, אבל מי שואל. באמת למה
ועל מה אני מלינה. היא נמנתה בין מעט הילדים שלא באו ממה שכונה
בתים מבוססים - ולא הועברו לבית ספר אחר. אף אני ואחיותיי
נמנינו על אותה קבוצה נדירה. או כך היה לפי הרגשתנו. וילדה זו
הייתה מאושרת. פצעי בגרות, שבירות לב, ערגה, כמיהה, בכי
במסתרים היו מנת חלקם של כולם בלי יוצא מן הכלל. גם שלה, בתוך
הכלל. אבל היא הייתה מציאותית, אני הייתי סתם ילדה מתבגרת
חולמנית. ומתחבטת. ומתכרסמת. ומעלה גירה שסנטה בי לפתע, טפחה
על פי וגרוני, תתעוררי, עורי היפיפייה הנמה, ומהר, כי שנתך שנת
כסילים. כי לפתע התוכניות המשותפות לארבעתנו נראו אוויליות
מזווית ראייה חדשה זו, אז מה אם נצליח ונתחתן ונברח בכבוד, אז
מה אם נדוג דגים עתירי יוקרה וממון, עדיין ניוותר נוטרות
בכרמים אלה, וענביהם לא ישנו טעמם, חמצמץ מטריד, מטריף, ואנו
נגיש לעצמנו ענבים בכל ארוחת-בוקר-צהריים-מנחה-וערב, וענבי זעף
לקנח בהם את סעודות הטינה והשנאה. לא יהיה מנוס, לא יהיה מפלט,
לא יהיה ניחום. והנה הילדה הזאת שמחה בחלקה, וחלקה בחיים טוב
ומיטיב כי ככה היא עצמה רוצה, לאו דווקא הוריה, לאו דווקא
הקשיים הכלכליים, הרי הייתי אצלה בביתה והאווירה נינוחה, מגבה
את מעשיה ובחירותיה.
שתינו על הדשא, בקרבת מקום למגורינו. בעיניי היא נראתה חסונה
דייה לענות בכנות על שאלות שהטרידוני. היססתי, שתקתי, הבחינה
במתרחש במוחי, ובדאגה גלויה שאלה אותי מה יש לך, עמליה, מה
קרה, את חולמת ומוטרדת. הנהנתי בראשי. נכון, אני רוצה לשאול
אותך משהו, אבל לא יודעת איך לשאול בדיוק, או מה בדיוק השאלה.
תשאלי, מה יכול לקרות. תגידי לי, את באמת בטוחה שזה מה שאת
רוצה בחיים, להיות ספרית, או ש- - או שזאת התלהבות רגעית, את
מבינה אותי, כשהיינו קטנטנות רצינו להיות אחות, אחר כך גננת,
אחר כך מורה, ותמיד רצינו קודם כול להיות אימא, סליחה, אני לא
יודעת אם הבנת אותי, ברברתי בדרך. מבוכתי הייתה ניכרת ובולטת
במידה שניתנה לזיהוי מיידי. כן, השאלה שלך ברורה. לא רציתי
שתיפגע, בשום הון שבעולם, כך שבטרם תענה הוספתי בהדגשה יתרה,
תראי, הציונים שלך כאלה גבוהים, את מבינה, ובכיתה שהייתי קודם
היו כמה ילדים שתכננו להם קורס טיס, או לימודי רפואה, משפטים,
אני יודעת מה עוד, והציונים שלהם על-הפנים, אבל זה לא מפריע
להם, אני בטוחה שממשיכים לתכנן להם אופציות כאלה. וגם בכיתה
שלנו יש כאלה. ואת יודעת שאני עצמי, ואני דוגרית, למה לא, לא
באה מבית של מפונדרקים. אצלנו עובדים קשה מאוד, במשמרות -
הקפדתי להישאר צמודה לגרסה הרשמית, הרי היינו כבר בימי האימא
הפסיכיאטרית, או לפחות האחות הפסיכיאטרית הראשית -, ובכל זאת
אני עוד לא החלטתי מה אהיה, רק יודעת שאני רוצה להמשיך ללימודי
תיכון. היא הבינה יפה-יפה, ידעה יפה-יפה על הילדים שלא חוננו
בשכל מי-יודע-מה, שמעה כמוני את חלומותיהם-תוכניותיהם, ידעה
כמוני שאני יודעת שהיא יודעת שאף אצלי אין מלקקים דבש, ידעה
כמוני שלא על כסף דיברתי, ולמרות זאת התייחסה להיבט הכספי.
בעקיפין. תשמעי, עמליה, ניסתה להסביר לי, אני באמת יודעת את
זה, אבל את יודעת, אף פעם לא רציתי להיות משהו אחר. כן, נכון,
כשאנחנו קטנים אנחנו רוצים להיות כל מיני, האחים הגדולים שלי
רצו להיות שוטרים, ואיפה זה עכשיו, הם צוחקים. אבל את יודעת,
יש הרבה אמנות בלהיות ספרית טובה, את יכולה להפוך אחת שנראית
כזאת-לא-עלינו למישהי שתיראה יפה, את גם יכולה ללמוד מניקור
ואיפור, ואני ראיתי ממש יצירות שיצאו כל אחת מלכת יופי ונכנסו
איזה גועל נפש. ותמיד יש עבודה. אפילו בבית אפשר לעבוד. וזה
מכובד, את יודעת, את פוגשת כל מיני מפורסמות שמפקידות את ראשם
בידייך, שתמיד יבקשו אותך, אם את ספרית טובה, וגם מביאות לך
מתנות לחגים, ונותנות טיפים שמנים, ככה שאת עצמאית, ויש לך
המון זמן בשבילך.
היא לא אמרה את המשפטים השגורים שהתאפיינו ב-לילדים שלי יהיה
כל מה שלא היה לי, כשאהיה גדול אצלי בבית יהיה הרבה-הרבה יותר
טוב. היא לא אמרה את ה-אצלי בבית חייבים לעבוד, זהו זה, אולי
אלמד בתיכון ערב אחרי הצבא. היא לא אמרה את ה-ההורים שלי יהרגו
אותי אם אופיע להם עם חלומות כאלה. ואילו אני נותרתי נוטרת
בכרמי האובדן. והיא - זרתה מלח על פצעי, בעוד קיוויתי לצורי
מרפא ומבריא.
אבל זה - כלום, סתם היסח-הדעת.
קרביי קמו עליי בעקבות מפגש מקרי וקשה. חברתי זו לקחה אותי אל
ביתה של דודנית בגילה, בשכונה אחרת שעדיין עמדה על צריפיה,
והדודנית למדה בבית הספר הסמוך. ביתה היה צריף שהורחב, למעשה
המשפחה התגוררה בכל הצריף כולו על שני מדוריו, ואיתם התגורר גם
הסבא-רבא. הוא שגזר מה יעלה בגורל הילדים. ואין מה להעיר - כל
הילדים כולם היו מצטיינים בלימודיהם ושמחים בעליל. אותו את
יכולה לשאול מה שאת רוצה עודדה אותי חברתי, כמו ששאלת אותי.
דודניתה הסכימה לדבריה. הסבא-רבא היה אדם מרשים לכל הדעות,
ראייתו נחלשה אבל שמיעתו נותרה חדה כשהייתה. הוא מבין ומדבר
עברית, אמרו לי, שמא היסוסיי נובעים ממקור זה, באמת, תשאלי
אותו ואל תתביישי. שתיהן הובילו את השיחה לכיוון העתיד ולא
התקשיתי לנסח את ספקותיי: למה שייצאו כבר לעבודה, הרי כמוני גם
הם צריכים זמן, אנחנו עדיין קטנים, זאת ההזדמנות לחשוב ולבחור
מה באמת נרצה להיות כשנהיה גדולים, וגם תהיה לנו תעודת בגרות.
יהיה יותר קל. הסבא-רבא חייך בחיבה, שיחק בחרוזיו ובזקנו.
בנתי, זמן והזדמנות - זה מה שיהיה להם בשפע. בינתיים הידיים
תהיינה עסוקות, הלב יהיה פנוי, הראש יהיה צלול. אם ירצו
בעול-לימודים לאחר-מכן - אעודדם. מה לך בנתי חביבתי, הריני
מבטיחך כי טוב יהיה להם. בביתנו זמן והזדמנות כיום הזה ניתנים
בטרם יקימו משפחותיהם. רוגע מעין זה לא ידעתי, לא שיערתי את
קיומו, לא כמהתי לו - לא הכרתיו, כיצד אכמה לו. או-אז קרביי
זעקו הצילי עצמך מציפורני עצמך. אין לי מושג מה אמרתי. אם
בכלל. יש לי מושג ברור מה היה כשיצאנו שלושתנו: השתחררתי מן
המועקה, או מציפורני עצמי, והתלוצצתי בחברתן, מיץ וגזוז, שיחות
חולין, ריצה על כרי הדשא.
הפוגה רצויה. שהסתיימה כשחזרתי הביתה. כצפוי.
כי אז מי היה אומר. ומה אתם אומרים, ילדים בכירים לאלוהים,
ואין ביניכם רבים על הבכורה, ואין בכם מלינים על הבחירה. אף לא
קמצוץ פלפלון אדום-חריף. אף לא קורטוב ארס הצפע. אך סחוג בריא
בירוק ובאדום. קטטות לא היו, אלימות לא הייתה, אך ורק נועם
ובינה וחיבה. תתביישי לך עמליה. שנתבייש כולנו. תתביישו לכם
בני טובים מפונדרקים ותובעניים. כמו חולות טובעניים. ועל אלה
האנשים הנעימים הוטל לחלצנו מטיפשותנו ומתהומות היוקרה,
היומרה, היוהרה. תיאורים פיוטיים העליתי במוחי, סעודת ליל השבת
אצלם בביתם, הוספתי תבלינים בנוסח ביתם הדל, להם
האם-של-ביאליק-זיכרונה-לברכה, צדקת גמורה, וכולי וכולי וכולי
וגומר. וגומר. ואנחנו בחנו אותם מלמעלה-למטה-מלמטה-למעלה,
בהתנשאות, ואף עיקמו כמה וכמה את חוטמם המיוחס, וראינו בהם
אנאלפביתים בורים ועמי הארץ - וגם במקרה זה יש להוסיף וכולי
וכולי וכולי וגומר. לולא זרקתי את היומן של אותם ימים, הייתי
יכולה להעתיק ממנו, או להתבייש בהפרזותיי הרומנטיות-מהפכניות,
לצנזר, ועדיין להעתיק כמה שורות, או המעין-סיכום שכתבתי בו.
כבר סיפרתי כי כל אחת מאיתנו קיבלה יומן אישי בהגיעה
לבת-מצווה, מחברת עבת כרס שאפשר להחליפה, בתוך כריכת עור,
מעוטרת באורנמנטציה בזהב. את המנהג הנהיגה השכנה. ליומן היה
מנעול ומפתח. כשראיתי את יונה יום אחר יום יושבת וכותבת בו ואת
פניה הרציניים, שאלתיה למה היא כל כך רצינית, הלא היא יכולה
לכתוב גם בדיחות, זה פרטי שלך, אף אחד לא יציץ לך שם. זה יומן
אישי, עמליה, אני כותבת כאן פרטים אישיים, מחשבות, רגשות, לא
בדיחות. והוסיפה את הפסקה המאוסה - כשתגדלי תביני. נו, הרבה את
עוד לא הבנת ואת גדלת כאילו, רטנה נתניה, אבל עמליה אל תיעלבי,
היא אמרה לי בדיוק ככה לפני שאת שאלת אותה. אפשר לחשוב מי יודע
כמה היא גדולה. מרגלית הייתה היומן-הבא וסקרנותה הייתה עניינית
יותר משלנו. יונה, בבקשה, תקראי לנו קצת. אבל זה אישי, מרגלית.
כן, הבנתי, זה אישי, אבל אני לא מאמינה שאת כותבת שם רק עלינו,
למשל, או על מה שאנחנו עושות לך ורק כאלה. יונה כאילו התרצתה -
קראה כמה שורות יפות ונוגעות ללב ונוגות וענוגות שהעלו תמיהה
ורגישות על פניה של מרגלית, בעוד פני שתי הקטנות - שלי ושל
נתניה - חשפו פיות-בטיפול-שיניים ועיניים בהתאם, כי לא הבנו
משפט כלשהו, אם כי הבנו כמעט את כל המילים. יונה סגרה את יומנה
בצניעות - באלוהים כן, יונה וצניעות  מי היה אומר -, מרגלית
קראה בהתלהבות כמה זה יפה, יונה, את ממש סופרת ומשוררת, נתניה
שאלה על מילה או שתיים שלא הבינה, לדבריה, אני הרגשתי משהו
לא-נעים-לא-יפה מטייל לו אצלי. או ניחשתי את המשמעות, או הבנתי
יותר ממה שיונה רצתה שאבין. מרגלית מבינה - זה בסדר. יונה כתבה
עלינו, על עצמה, בציפוי שוקולד ובגדילים זהבהבים, ובעלת נעל
הבדולח ובת הים האומללה היו שתיים מבין כמה וכמה עלמות נתונות
במצור ובקיטון. עדיין הייתי זקוקה לאימא, כך שנפגעתי כשזיהיתיה
בין מלכות האופל ואדוניות שאול תחתית. ייסורי הילדה שנראתה
צפרדע ומדוריה בביצה. באמת. עדיין לא בשלתי למלודרמות. מה
שהבטיח שיומני האישי לא יהיה שונה. ולא היה שונה - רק נמנעתי
מן הדימויים שהשמיעה יונה מיומנה ואשר נחרתו בזיכרוני. הלא כל
הזכויות שמורות ליונה. כאילו. אלברט איינשטיין קלע למציאות
האלוהית בדרך מוזרה: אלוהים לא משחק בקוביות, מה פתאום, יש לו
תוכנית התפתחותית מדורגת וסדורה למופת. למפקפקים בכך אפשר
להציע שיעיינו ביומני הילדות המתבגרות.
לא הגנבנו מבט ביומנים האישיים של אחיותינו. תורשה סביבתית.
אימא קבעה מתי-שהוא את הכלל - אין מציצים בדברי הזולת. כל אחת
והפינה האישית שלה, התאים שלה. הכול היה גלוי, פתוח, בלי חששות
לפלישת זרים. משום מה, גם כלל זה נזקף לחובתה - מנעה מאיתנו את
מתיקותם של מים גנובים.
ובכלל - ובכלל. לבית הספר הלכנו בתלבושת אחידה, כל בית ספר
וסימני ההיכר שלו. מתי-שהוא יונה החלה נראית זוהרת מדיי, ורודה
מדיי. בנות כיתתה למדו להתאפר באופן שלא בלט לעין, כי האיסור
היה חמור - אז מה. הבה נתחכמה. אימא הבחינה בצלליות החשודות.
אנחנו בעצמנו ראינו את יונה דוחפת פריטים לשידה בין לבניה, אבל
שתקנו. ציפינו שאימא תכעס, תרים קול, תלעג. לא. מה פתאום. קראה
ליונה אליה, כמו כל בוקר רגיל ושגרתי, מסרה לה דמי-כיס ועוד
דבר-מה, מסרה לה חריט עור נאה, אחר כך בערב נראה איך זה עובד
אמרה לה, אז להתראות בינתיים, יום יפה לכולנו. בערב קיבלה יונה
שיעור ראשון ברזי האיפור הנאות. וכך נגזלה ממנה זכות הבעיטה.
וההתמרמרות. והכעס. מרשם בדוק להתמרמרות וכעס. ובעיטה.  

והנה המעשים חזקים מן המעשייה.
מה גם שהמעשה היה בימים שלעסתי לענה תוצרת עצמית ורגמתי את
אימא באבנים פיוטיות אבל קטלניות: לו יכולתי למחות אותה
מזיכרוני, מחיי; שתימוג, שתנוד ברוח הרחק-הרחק ממני; ועוד כהנה
וכהנה.
מה המעשה - מעשה-צדק, היו שאמרו.
אלא שמילים וניסוח אלה נאמרו אחרי הלוויה, ייתכן שאחרי שבת
השבעה על אמה של אחת מבנות כיתתה של מרגלית.
לאותה הגיברת הייתה אדרת מהודרת. בסגנון אמה של ההארץ. פעם
בפעם ראיתי אותה. היה בה משהו שונה, מפחיד, בגדיה היו צמודים
מדיי, רגליה חשופות וארוכות מדיי, זרועותיה גלויות אפילו
בחורף, מעיל הפרווה מוטה ברשלנות מאחורי כתף שמאל,  וציפורניה
אימל'ה-הצילו-הצילו אפילו המלכה המכשפה בסיפור שלגייה
א-לה-וולט-דיסני יכלה לקנא בה, חיוך משוך הצדה ולמעלה, ורק
לאלוהים פתרונים על הישגיה אלה בהגמשת שפתיים, ואין כאן ולו
תיאור מופרז אחד בודד ומסכן. ההוכחות ניתנו על גופה של בתה,
חברתה של מרגלית. ציפורניה שרטטו על עור גבה אותיות אימה. מדי
פעם שיניה ננעצו על זרועותיה. הילדה הייתה אומללה - ללא ספק.
הילדה ייחלה למותה - ללא ספק. הגיברת תמיד הייתה מבושמת, כיאה
לעשירים, וכך נראתה, אם כי אז לא ידעתי על קיומם של שיכורים -
למעט הקבצנים שהתגלגלו ברחובות. לא הייתה מיתה משונה שהילדה לא
חלמה עליה בשביל אמה. וזו מתה. מיתה משונה. באמבטיה. מלאה
בשמפניה. ובשברי בקבוקים. באחד מהם שיספה את גרונה-היא. איך -
החשדות עלו-נפלו-עלו-נפלו. מי יכול לשסף את גרונו-הוא. היא.
בין אלה שהגיעו ללוויה, או לשבעה, הייתה אישה קשישה ונאה מאוד.
לא התאימה לנוף. נוכחותה השרתה שפיות ושלוות נפש. הלכתי עם
מרגלית נגד רצוני, אבל היא התחננה שיונה ואני נלווה אותה - אני
מתה מפחד, אמרה. גם אני, אמרתי. נתניה הייתה קטנה מכדי שניקח
אותה, אבל אם לפחות שתיכם תהיו, לפחות שתיכם, בבקשה-בבקשה.
הטיפוסה הזאותי מסוגלת להופיע לנו שם ומי יודע מה יהיה, לפחות
שתיכם, אין לי לב להשאיר אותה לבד, מסכנה, וחוץ מזה, הרי
חושדים בה, בטח שמאשימים אותה, כבר חקרו אותה מהמשטרה, תתארו
לכם, היא שנאה את האימא האיומה הזאת, אבל להרוג אותה ככה היא
לא מסוגלת, והיא הייתה מתה קודם, איזה אנשים רעים, לא יודעים
כבר מה להמציא. יונה אמרה: נלך, אבל לא נישאר שם להמתין עד
להופעת הגאלה של האימא. הלכנו אל ביתה. ללוויה עצמה לא הלכנו,
היינו קטנות - אני הייתי קטנה.  מותה של האימא הזאת הטריד
אותי. במבוך אפל, פנימי, לא הייתי נקייה. שם התרוצצו כל מיני
מחשבות עליזות וקודרות, הגם שלא הגיעו לרמת מיתה משונה. אולי
אימא תמות, פשוט לא תתעורר בבוקר - וזה היה המוות הקשה ביותר
שיכולתי לדמיין -, ואז נהיה יתומות קטנות, והדודים מאמריקה
ייקחו אותנו אליהם, ושם נהיה עשירות - עד כיתה בית', אולי
גימל', נהגתי להוסיף מטעמים של האסופית וסינדרלה, אוליבר
טוויסט והלורד הקטן -, ויטפלו בנו יפה כי נהיה יתומות קטנות
ומסכנות נורא. מתוך אלה סברתי כי הילדה היתומה הרגישה משהו
דומה: נורא יתומה, נורא מסכנה, נורא עשירה, ובלי דודים ודודות
מאמריקה, אבל מה זה כסף במקרה שלה. האבא העשיר המיליונר היה
אמור להגיע ללוויה. רק אז נודע לנו שהילדה לא הכירה אותו כי
הוריה התגרשו כשהייתה תינוקת. עד מות אמה סיפרה שהוא בנסיעות,
בעבודה. הבנו יפה-יפה למה. ברוח זו נכנסתי אליה עם יונה
ומרגלית, אני אחריהן, שהאימא המבושמת לא תופיע לי פתאום. לא
תודה. האישה הקשישה נראתה בעיניי בת מאתיים כמו-כלום. היא
הייתה סבתה של זו שהתאבדה. גידלה אותה, ותגדל את נינתה. האב
נראה מישהו מהוה שהלבישו עליו חליפה מחויטת ועניבתו נצצה
בסיכה. כל הדירה עשתה רושם חזק, אף יותר מזו של ההארץ, נוצצים
למיניהם הרעישו את השקט, גביעים מעוטרים בנוצצים אף הם, מגשים
מעוצבים בצורת פסלונים - זוועה מהלכת על גלגלי רעשנים של
רוע-טעם. בהתגלמותו. היתומה המסכנה הייתה יתומה-באמת ומסכנה
על-באמת, ישובה בין האב המהוה לאיזו אישה גדולה, שופעת, אולי
ו/או כנראה אשתו השנייה של אביה, לפתע אמה-החורגת-נו-באמת, מה
עוד להוסיף שלא צרם עד כה.
מה-עוד-תבקשי-מאיתנו-מכורה-ואין-ואין-עדיין. זוועה מהלכת,
זוועה עומדת, זוועה יושבת, זוועה.
וזה היה בדיוק מה שהיה חסר לי ולפיוטים שלי. הצילו אימל'ה שלא
תמותי לי.  
מיקדתי את עיניי באישה הקשישה, שמתי לב שיונה ומרגלית עשו
כמוני, נאחזתי בידיהן, התפללתי לטוב. פתאום מרגלית משכה בידי
וקראה ליונה, תסתכלי, מסכנה באמת. היתומה הטרייה הייתה מוקפת
אנשים בעלי נשמות טובות ומטרידות. שמענו שחקרו אותה כשאמה
נתגלתה בחדר השירותים, וכעת עברה שוב חקירת שתי וערב בשאלות
שהבטיחו ריצוף ישיר ועשיר עד לגיהינום, ובלי תחנות ביניים.
נורא. בואו ניקח אותה, נציל אותה מהם, באמת, היא עוד לא
בת-מצווה, רק בעוד חודשיים, היא לא חייבת כאן שום-כלום.
שיתפוצצו. לא נצליח, מרגלית. אז אולי בעזרת הסבתא. גם היא לא
חייבת כאן שום-כלום. האישה הקשישה ניחשה את כוונותינו, קמה
ובאה לקראתנו. בואו, זה לא בשבילכם, זה לא בשבילה. יש פינת
אוכל מוארת ומאווררת ליד המטבח וכל אלה לא מכירים את המקום. לא
יפריעו לנו. תמתינו שנייה בלבד. ניגשה אל הילדה שנראתה כמו
כיפה אדומה בבטנו של הזאב, למרות צבעם הכהה של בגדיה. לא הייתה
להם ברירה - שחררו את טורפם. הסתלקנו בשקט. בואו, שבו, תשתו
משהו. סבתא, תספרי לנו איזו מעשייה, איזה משהו. לא צריך להיות
עליז, אני יודעת, אבל אני הולכת למות. תספרי כמו שאת יודעת. זה
עושה לי טוב.
הסבתא הייתה זריזה לגילה, נא לזכור יפה שנראתה לי לפחות בת
מאתיים, הגישה לנו מיץ, גם לעצמה, ישבה ואמרה, בסדר, תני לי
לחשוב. אבל לא שאלת את החברות שלך אם גם הם רוצות. יונה מיהרה
לומר שכן, בוודאי. מתוך נימוס. וכי מה יכולנו לומר. לא ידענו
מה תספר, ואני פחדתי להשתעמם, אבל באנו בשביל הילדה שהתייתמה
ולא ציפינו לחגיגות. ובכן, מעשה במשפחה עשירה-עשירה מאוד
שאנשיה גרו בבית ברוב הדר ופאר. כל אנשי הסביבה ידעו שהם עשירי
האזור. הכול היה טוב ויפה עד שבני הבית החלו לריב ביניהם. זה
בנה לעצמו קומה למעלה. אחר זמן גם זה בנה לעצמו קומה נוספת מעל
לקומה שנבנתה. גם שלישי רב ובנה לעצמו קומה מעל המדרון, הווה
אומר, מתחת לקומה המקורית. רביעי בא ובנה לעצמו קומה נמוכה
יותר. הוסיפו לריב - הוסיפו לבנות מעל ומתחת. בקומת המקור נותר
זוג. בני הזוג היו רבים וממורמרים, כי לא היה כבר מקום לבניית
קומה נוספת, שאחד מהם יעבור מן הבית. האישה אמרה לבעלה, מה
דעתך שנזמין את מגדת העתידות של המחוז. הבעל הסכים. הלך והביא
אותה כמעט בכוח הזרוע, כי מגדת העתידות הייתה מגידה את עתידם
של האנשים רק בביתה. כשהגיעה אל ביתם וראתה את הקומות הרבות,
אמרה בלבה, אלה יגיעו שאולה דרך השמים, אלה כבר הגיעו שאולה.
ואלה שבכאן נקרעים. חשבה וחשבה, עד ששאלה אותם: כמה כסף אתם
תשלמו לי אם אגיד לכם עתידות טובים, ומה אתם תעשו לי אם אגיד
לכם עתידות קודרים. בני הזוג נדהמו משאלתה ואמרו לה, והרי
אנחנו חשבנו שאת מגדת עתידות נכונים. זה מקצועי, היא אמרה, אבל
לבי-לבי עם אלה שעתידם קשה, או תלוי בדבר. ועתידכם תלוי בדבר.
עמדו להתקוטט בנוכחותה על גובה הסכום שישלמו לה. הנה בזה הדבר
תלוי עתידכם, היא אמרה, אלה שכבר אינם פה בנו למעלה ובנו למטה
וייפגשו כולם בשאול תחתית, אם מלמעלה או מלמטה. כך גם אתם.
הקצבת שנים ודמים ניתנה לכם, הקצבת מעשים ניתנה לכם, שנים
ודמים נלקחו מכם על-ידי מעשיכם. ובכם תלוי דבר עתידכם. אין אני
זקוקה לממונכם. מגדת העתידות יצאה לבדה ובני הזוג יצאו אחריה,
מבקשים את פשר דבריה. והנה באחד העיקולים של הדרך ראו את ביתם
והבינו. מבנה מפלצתי פרץ לכל עבר, פלש אל-על ופלש לעמק.
ערמות-ערמות ניצבו סביבו - הממון הדמים והאוצרות שכל בעל קומה
צבר ואגר. ובכן, ילדות יקרות, עד כאן הסיפור, או המעשייה. ואני
יודעת שאתם סקרניות לגבי בני הזוג, מה החליטו לעשות. ובכן, אין
המשך או סוף, אבל נראה לי שהם ראו, הבינו, לא ידעו כמה שנים
ומעשים עדיין קיימים בהקצבה שנועדה להם, אבל החליטו שהדמים
יישארו שם, והם יפנו להקים בית קטן משלהם במקום אחר. וזה בדיוק
מה שאני הייתי עושה, אמרה נינתה. וזה בדיוק מה שאנחנו שתינו
נעשה, אמרה הסבתא-רבה.
הסרתי את האיפור שהקשישה העניקה למעשייה שסיפרה - יש הקצבה. כך
או כך, אמה של הילדה הייתה מתה. כך או כך, אימא שלי תמות.
חלומות, משאלות לב שלי - אינם מעשים שלה. אף לא חלומות ומשאלות
לב משלה. איזו הקלה ברוכה. ממש.
הקלת מה בלבד. בשבילי. הלא הסבתא-רבא ניחמה את נינתה, לא אותי.
לא ידעה עליי, על המבוך שלי, על אסתריון המינוטאורוס שרבץ
והמתין ופילל למותו ונכפה עליו לטרוף כל הבא אל פתחו. אצל
הילדה היתומה-באמת הוא מת. היא חיה חופשייה ממנו. האימא מתה,
הייסורים מתו, הקצבת המעשים השנים והדמים שהוקצבו לה - מכאן
ואילך אין אימא שתפריע, או תיקח, או תעוות. ואם לא די בכך, הרי
על עור גבה יישארו לעולמים השרטוטים האכזריים, לא יימחו,
עמוקים מדיי. יופי לה. נקייה-נקייה. היא. אבל מה איתי. החרדות
החדשות פעלו לכל כיוון. השוויתי בין האם המבושמת לזו שלי. לא
ייחלתי לעצמי אימא כזאת - מאזן האימה. או-אז התחלתי לעקוב
אחריה, להקשיב למאמריה ולהבין אמרות-כנף שאימא הייתה משנה -
יונה סברה שמתוך היותה אנאלפביתית, הרי לא יכלה לקרוא אותן.
אלא שאימא כבר העירה, ולא-פעם, שהיא לא אנאלפביתית באוזן. מה
פתאום. איפה. אימא הבינה יפה וטוב וידעה את כוונותיה. הכול
צפוי והרשות לקויה. צפוי מה שאנו עושות לה, גם מה שהיא עושה
לנו, לקוי השימוש ברשות. נורא. ומה לגבי הכול צפוי והרשות
מדומה. נחמה פיצי-פיצי-פצפונת-קטנטנה. כזאת גם הנחמה לגבי הכול
בדוי והרשות מדומה. ואין שום נחמה, אף לא הכי
פיצי-פיצי-פצפונת-קטנטנה לגבי הכול צפוי והרשות נטויה, או הכול
כפוי והרשות נתונה, או הכול רפוי והרשות נתונה, או הכול צפוף
והרשות נתונה. קומפנדיום מורכב, לכל הדעות. אבדתי.
האישה הזאת ילדה וטיפחה וגידלה אותנו וידעה את רגשותינו
הכמוסים ביותר. אולי שנאה את אמה. ואת אביה. כפי שציין אחד
הדודים בעת החתונה של יונה, הוריה חמסו את ילדותה. את השנים
היפות, בורות רצויה ומבורכת, קלאס ותופסת, חולמניות. מעשיה
טובים, גמולה מי יודע, אולי טיפלה ושנאה, ומי אמר שלא נמאס לה,
אולי הרעילה אותם כשנמאס לה, קודם את אמה, אחר כך את אביה, ומה
הקשר החזק והמוזר עם השכנה, תוך שנה הייתה פנויה להובלתה
לחופתה, בזרועות מועמד שמצאה לה שכנתה זו, ואנחנו הגמול, ולך
תבאר מה הגמול למעשינו, ומאין השקט שלה בקבלת מעשינו, הצעקות
של יונה, של כל אחת מאיתנו. ואנחנו חמסנו את אימהותה. ואת
סבתאותה. מתוק מזה אין, אמרה יונה עם נכדתה הראשונה, ויש הרגשה
נפלאה של משפחה, של משהו שונה, כאילו אני מחזיקה בידי את
התינוקת שהייתי, לא יודעת להסביר לך, את תראי ותדעי. מתוק מזה
אין, כאילו ציטטה מרגלית את יונה עם נכדתה הראשונה, של מרגלית.
ובכן, אימא החזיקה, ראתה וידעה. ומה שיונה ומרגלית לא אמרו,
שמא לא רצו לשתף אותי בעניין, שמא לא הרגישו שום דבר נוסף,
הרגשתי אני - כאילו אימא מחזיקה אותי ואת עצמה בזרועותיי
ובזרועותיה. בעיקר בזרועותיה. ואמה שלא הכרתיה מחייכת ומאשרת
ואף היא מוכרת וחיה ואוהבת. שוב יש לה אימא, לפתע יש לי סבתא.
מתוקה. מתוק. ולא-דביק. משהו חדש שהכרתי ימים ספורים אחרי
שעו"ד קמברוצקי מסר לי את המפתח לדירתה. היא - נעלמה.  לא
נמוגה, לא נמחתה, לא הרוח הנידה אותה הרחק-הרחק ממני.  
מן הסתם, אחיותיי שלמות, יצאו ללא פגע, נטשו ודי. שום חרטה,
שום חרדה לגבי מה צפוי לנו שהרשות מדומה בלבד. אני ראיתי את
עצמי מריונטה מטופשת, מנסה לשווא לחבר טקסט אחר, שונה לפחות,
מגמגמת ונכשלת כישלון חרוץ, הרי אימא אף היא מריונטה, אבל לא
טיפשה, איזו עזרה יכולה להושיט לי, היא לצדו השני של הכביש
ויודעת שחצייתו לא רצויה לי - אהיה כמוה כאשר אעמוד באותה
השורה. אתנכר ברצון, מבחירה מדומה. אני בין דפי הספר הכפוי,
המדף שעליו סתמי, עוד אחד מה יש, למה לא, הספרייה נעולה, ואימא
כבר נחלצה משם. הסירה את הווילון האחרון.
עם כל זאת, בסתר לבי אני מרגישה שהיא אהבה אותנו. אולי זאת
כמיהה וערגה ותפילה ומשאלה ילדותית. ואולי היא עדיין אוהבת. עד
היום אני רואה אותה ברחוב, כאילו היא. ואין לי מושג מה מראה
כיום. אותה - לא אזהה. היא - לא תזהה אותי, אותנו. להרגעת
נקיפות המצפון, אני מדמה אותנו ילדות קטנות, אוהבות, חמימות,
ורק ככאלה היא רואה אותנו, זוכרת ומזהה. אני חיה והולכת ונצמדת
לגופה והיא חיה והולכת ומצמידה אותנו לגופה. אני מתנכרת לעמליה
שהתפכחה, היא מנחמת את עמליה שהתפכחה. למה לה לאחוז ברוע.
בארס. וקל כל כך לשנוא אותה. מי רוצה אימא כזאת שקל לשנוא
אותה.
אני מבינה - מאוד - למה נטשתי אותה. היא הפריעה. קרקרה בבטני
יותר ממזון מקולקל, טיילה בחופשיות בחרדותיי, גם אני אהיה אימא
כמוה, הלא היא הייתה בית הספר להורות היחיד שלמדתי בו מיום
היוולדי, גם אותי בעלי ייטוש, לא זכיתי לחונכות אחרת, ואני
דומה לה, המראה מאמתת זאת, תנועותיי מוכיחות כן, קולי, נימת
דיבורי, הרגשותיי, פסיעותיי. אצבעותיי. אמרות הכנף שאני נחנקת
בהן, מתבוססת, נגמעת ונאכלת, מה ומי הם כל הטנטלוס, סיזיפוס,
אטלס. וכל הבריחות האלה אינן עוזרות לי. אני הבת המיתולוגית
לפני השחרור, היא האם המיתולוגית שאינה מרפה, אני הבת
המיתולוגית הדורשת ויתור, היא האם המיתולוגית המוכנה להרפות
לשתי עונות בשנה, אני הבת המיתולוגית שאינה מבינה איך אמה
מוכנה לוויתור. ואולי היא, האם המיתולוגית, היא זו שאינה
מבינה. וחוזר חלילה. היא תקועה אצלי, אני תקועה אצלה.
לא אצליח להסיר את הווילון האחרון בפני חיי - לא רוצה, לא
רציתי ולא ארצה. היא - נכפה עליה. ייתכן שמאחוריו המתינו לה
שנות הילדות האלמותיות שהיו לה. כשלעצמי אני מתה מפחד.
לגבי עצמי. מאחורי הווילון שלה.
שם ניצבת איזו עמליה שהיא יכולה לשנוא בשלוות נפש ולהרגיש
מצוין.


האישה נראתה מצחיקה, במטפחת שעטפה את שערותיה, אישה רחבה,
בבגדים שחורים. מאחוריה הציצה ילדה קטנה. האישה חיבקה אותה,
הילדה משכה בסינרה.
ונעלמו.
ככה סתם באמצע היום, בבית, ברחוב, במעבר החצייה.
האישה מתקרבת, או אני שמתקרבת, והילדה נתלית מידה.
ואינן.
במושב האחורי האישה מתרווחת, מסדרת את המטפחת, הילדה ספונה
בחיקה, מציצה ומתביישת.
ואינן.
ככה נראית סבתא שלי, והיא לובשת שחורים, מתמיד, ואימא ילדה
קטנה. מוגנת.
הן איתי בבית היולדות, בנסיעות, הן מסתננות לחדר המיטות והן
עומדות אצל הדלת ואצל החלון. הן אינן בחלומותיי בשנתי. הן אינן
סיוט. הן שתי כינים מטרידות.
אני שונאת אותן.


הטינה בוערת ואינה נאכלת. ישבתי איזה יום בספרייה, איני זוכרת
מתי בדיוק אבל היה זה אחרי היעלמה של אימא. כל הזמן, כמעט מרגע
כניסתי לאולם הקריאה, הרגשתי תחושה בלתי נוחה - נועצים עיניים
בי, נוברים בעורפי, אין לי מושג מי, כל אימת שאני מרימה את
ראשי אני רואה ראשים מורכנים, ובכל זאת עיניים ננעצות בי,
פורמות כל תפר, נושבות ומניבות פעימות וסייגים, נושבות ומלטפות
כאילו ניתך עליי גשם זלעפות, כאילו גשמי ברכה ומברכים אותי,
שום דבר, כל דבר. יעבור. יעבור. אבל לא. סתם בוקר שלם ילך לי
לאיבוד. לא יכולתי להתרכז. קמתי וניגשתי לדלפק, הספרים שהזמנתי
מבעוד יום כבר הגיעו, ניצלתי את ההזדמנות כדי להביט בקוראים,
אולי יש מישהו מוכר ביניהם. אבל לא. נשאתי את הספרים אל
שולחני. נו טוב, הפסקה, לקפטריה, יעבור. חשתי תחושה חריפה של
כעס וטינה בגין נעיצת העיניים, בשל השפעתה עליי - זה בטח קשור
לאימא. מי יודע, הדמיון בין שתינו, ושמעתי כבר על הדמיון בין
שתינו. רק זה חסר לי. שהיא תתפלח גם לכאן, שישאלו אותי עליה,
אני מזכירה אותה, אולי יש קשר משפחתי ביני ובינה, אני דומה לה
כל כך. ומה אני יכולה לספר. הרי אני לא רוצה לספר, ולא רוצה
לשמוע, ולא רוצה לדעת. ובקפטריה המקום הפנוי שנותר היה דווקא
מול העיניים - את דומה למישהי, אולי זאת את, סליחה על הפלישה,
מישהי ששרה בקול ישראל לפני המון שנים, במקהלה, ושרה איזה סולו
בלתי נשכח. כל כך הופתעתי, כל כך נדהמתי, הלא הייתי מוכנה לבטל
במחי יד את המשפט הראשון שמן הדין שייאמר מפיה - היד ביצעה את
משימתה, ובחן של זה בסדר, חיוך הבליח מאיזשהו מקום עצמאי שקלט
את דבריה, כאילו מודה על המחמאה, סוף מפגש. כאילו מוחי קיים
מערכת יחסים מורכבת לגונן עליי. כאילו ארגן תאים להשמעת
תמסירים שיתאימו לנסיבות שונות. ובלי ידיעתי. איך לעזאזל הגעתי
לידי זרימה ולידי הערמת אבנים ולידי סתימת אפיקים - הכול בעת
ובעונה אחת. וברמה כזו. ממש אומנית. המישהי קמה, הניעה ראש
לשלום לך, נטלה מגש וילקוט - עיניי שלי היו נעוצות באימא שלי
שלא נוכחה אצלה, לא מלפניה ולא מעורפה, לא רצתה, כשלתי, לא
עלתה באוב, לא אני בעלת אוב, או שאני לא טובה בזה, או שאימא
מהתלת בי ונאלמת ונאטמת, איפה בעלת האוב, איפה מלכת
הפרמוניציות, היא ידעה. איבריי העצמאיים נהגו כאילו מוחי ארגן
אותם אף למצב זה, הרתת שום כלום, המוטוריקה בסדר גמור,
הסנסוריקה מטיילת הרחק ממני, ואני כבר בדרך הביתה, משמע
המנגנון הסנסורי-מוטורי עובד בול, אני לא. אז אני זו שמטיילת
ומחפשת את אימא. בלי שטויות עמליה, תשבי לך, אימא עונה לך
כרגע, הנה ממש ככה הייתה והיית, את אומרת לה את לא עושה שום
דבר כדי לשנות את המצב, מה את עומדת לך ככה, מה לא אכפת לך,
הרי תזדקני ותישארי לבד, אפילו השכנה תזדקן לפנייך ותלך
לפנייך, והאחים שלך לא יטפלו בך, אף אחד לא יטפל בך, את שומעת,
ואת בשלך, זה אבוד, מה אני מדברת איתך. ככה זה היה, עמליה,
ועכשיו תקשיבי לדבריה, ככה ניצבה מולך, בלי כעס, בלי זלזול, רק
מהורהרת היא ניצבת לה שם ואומרת כמו כלום לא קרה, כמו דבר דבור
על אופניו, זה בסדר, אבל זה לא מה שהיא אומרת, היא אומרת לבדי
באתי לעולם, לבדי אלך ממנו. באתי בכוחות עצמי, שום שריטה, שום
חתך, שום כלום, שום טרחה. וכך אלך. בכוחות עצמי. והיא הלכה.
הגעתי הביתה. אולי היא בסביבה, אולי לי יש כעת פרמוניציות,
תורשה סביבתית, נדבקתי מאמו של רוני. אבל לא. ובמו עיניי ראיתי
את דרכי ואת פסיעותיי כאילו פסעתי על כפות ידיי וגם את אימא
אבודה ואת אימא מוצאת משהו מוכר אבל לא היא אבודה היא בעיר
העתיקה וכולם מתו ואין איש שיאזין לתיאוריה ולסיפוריה על הימים
ההם והיא לבד והיא לבדה לחלוטין כמו ילדה קטנה-קטנה היא שם
והיא אינה מבקשת את עזרתי עד כאן והיא מבקשת את עזרתי והיא
אובדת ואינה מבקשת את עזרתי ואני פוסעת על כפות ידיי ואימא
עוקפת ואינה דורכת ואינה נרכנת ואינה ניגשת ואני כעת נחשפת
לברכיי שלא הרגשתי בפסיעותיהן ולאמות ידיי וסימני חצץ דקיק
רקומים כמו פסיפס על אמות ידיי ועל ברכיי ואימא הולכת אובדת
ואני מתיישרת מעט ואני כבר עם כד מיץ תפוזים בידיי אבל סמוך
לשיש  הרי אין ספק שאפיל ארצה כל מה שידיי ירימו אין גופי מוחי
ואיבריי מתואמים אני מועדת ומתפזרת  וישבני נוחת על גשר בין
עקביי ואני מרגישה עכביש ואני תמנון במהופך ואני צונחת בלי
מצנח ומה היה בסך הכול בסך הכול מישהי שאלה אותי אם אני זו
ששרה בקול ישראל בימים ההם כשאף לא אחת מאיתנו הייתה אבודה
ואני מתרעדת כי בזמן הזה אימא שלי אבודה אולי אני אבודה לא
איפה  הלא אני כאן נוחתת נחיתות אונס וצונחת בלי מצנח לחיקה של
אימא  זוזי קצת נתניה גם אני רוצה מקום בשבילי ותוהו ובוהו על
פני תהום ויונה ומרגלית שוכבות על כפות רגליה של אימא והיה
ערב ויהי בוקר יום חדש ואימא מלטפת והאור יום והשמש אור והחושך
היה לילה ועכשיו השמש ומרגלית שואלת מה זה שם ואימא עונה זה קו
הרקיע ואני שואלת מה קרה לכל הכוכבים ולנקודות שנעלמו ואימא
אומרת כל אלה שם אבל אבל  אבל אני לא מבינה אומרת נתניה תסבייי
אימא תסבייי ואימא מסבירה  עכשיו בסך הכול אנחנו לא רואים אותם
אבל למה אימא למה  ואימא מסבירה  כי השמש מאירה ומלבינה חזק
יותר  אבל אני לא מבינה  הם באותו המקום נתניה אל תפחדי ונתניה
אומרת כל הפיצי-פיצי-פצפונים-קטנטנים הלכו לישון נכון נתניה
ודווקא ביום הלכו לישון  ואימא אומרת אולי כאילו כן  ומרגלית
אומרת אולי הם שומרים עלינו בלילה כדי שלא נפחד ויונה אומרת
ועכשיו השמש שומרת עלינו וגם עליהם  ואני אומרת כנראה כדי שהם
לא יפחדו  אז נתניה אומרת אז השמש מחליפה אותם במשמרת יום
ואני אומרת הם עובדים כמוך אימא כשאת עובדת לילה  ויונה אומרת
אז אימא זה בדיוק כמו שאת עושה כי לפני שאת יוצאת את מדליקה
לנו מנורות קטנות והשכנה באה כמו שהירח מופיע  ויונה ומרגלית
רוצות שנתניה ואני נבין יפה  ואימא תמיד תמיד מוצאת אותנו
ואנחנו תמיד תמיד מוצאות אותה  אבל אימא לא תמיד איתנו והשכנה
זה לא אימא אבל אני לא יכולה להגיד את זה ויונה אומרת את זה
ואימא     איפה אימא שלי עכשיו ואיפה אני עכשיו והיה בוקר ויהי
ערב ויונה תופסת את אימא ושמה רגל ואימא מועדת ונופלת ויונה
מתנפלת על אימא ומושכת בשערותיה וצועקת את לא תברחי ממני ויונה
בוכה ואימא מרגיעה אותה  ומרגלית בוכה ואני רצה  ונתניה שואלת
מה  קוייה  מה קייה  ומרגלית בוכה  לא  יונה  תפסיקי תפסיקי
יונה  תני לאימא לקום יונה  תני לאימא לשבת   ויונה צועקת  
ויונה מועדת על אחת מרגליה וכולנו על הרצפה   ואימא מספיק
גדולה   ורחבה   וחמימה  וכולנו בוכות מחובקות לאימא מכסות את
אימא   מתרפקות   ומתפרקות אצל אימא   ויהי לילה   והיה לילה