זמן הוא
ממד שאני לא מצליחה להבין.
אירוע מן העבר
ואפילו כזה שפעם היה מאד שם ומאד קיים
וחי,
כזה אשר ניתן לשחזר מתוכו
רגשות מרקמים וצבעים,
אמור ללכת לאיבוד בנקודה כלשהי ולא לשוב עוד לעולם.
ולהפוך להיות  שום דבר פרט לזיכרון, זיכרון רחוק.
זוהי, עד כמה שהצלחתי להבין,
חוקיות הזמן.
אני לא מבינה איך אפשר להסכים לזה,
רוב הזמן הכל בתוכי צועק כל כך אחרת.

יש אנשים שמתקדמים בציר לינארי של זמן.
הם קשובים לחוקי המציאות.
אלה מכתיבים לנו שאירועים שהיו, יישארו היכן שהיו
מקופלים בשמיכת הזמן האפורה והמאובקת
ויצאו רק באירועים מיוחדים (כשמישהו נפטר למשל).
אותם חוקים גם מורים כי עכשיו יש דברים אחרים שקורים
ובהם יש להתרכז,
"ללכת עם הראש קדימה" או משהו כזה.

אבל בשבילי.. לא יודעת..
הזמן הוא כמו אוקיינוס
ואני יכולה לשוט בו
ודרכו.
לעיתים העיניים נפקחות לי
ומהקרקעית אני דולה אוצרות,
כל כך קסומים ומסתוריים
ואני כל כך רוצה לקחת אותם הלאה,
איתי
לעשות בהם משהו,
משהו גדול, משהו נצחי,
משהו שיעמוד מול כל הדרקוניות הלא מובנת הזאת.
ואני לא יודעת אם אנשים מבינים את זה.
וזה כל כך מוזר שהם לא מבינים,
שאולי האוקיינוס הזה הוא רק שלי.
אנשים לא מבינים אותי
ואני לא אותם,
החוקיות הזאת של הזמן..