אני חושבת שאין לי רגשות. אני פלסטיק אטום. לא שקוף, לא נוצץ,
לא יפה. אבל צבוע, בצבע מגעיל כזה, בחוסר השקעה, אבל שמושך
תשומת לב. כי אני אוהבת תשומת לב, אני אוהבת שאנשים מסתכלים.
בלי לגעת ואומרים וואו זה מיוחד, אבל מגעיל גם באיזשהו אופן.
פעם שמו אותי במוזיאון, וכ"כ נהנתי שם הסתכלו, לא נגעו והלכו.
עד שיצאתי מהאופנה, הצבע כבר לא הייה מתאים, ואז נשארתי לבד
בפח. והיו איתי עוד כמה פלסטיקים שקופים.אבל אתם לקחו אחרי
שבוע. נשארתי בפח שלושה חודשים לפחות בשיעמום. אפילו הקבצן רצה
להקיא כשראה אותי.
פעם בא איש אחד, ולקח אותי וממש הייתי שמחה, הוא חיבק אותי
וניחם אותי וממש אהבתי אותו אבל אהבה חסרת רגשות. והוא שם אותי
על המדף והייה בא כל בוקר מחייך, מחבק ומנקה אותי. ובאמת אהבתי
אותו, ראו שהחלפתי טיפה צבע מזה.ואז פתאום הבנתי, שאף פעם לא
יהיה לי טוב, ושאני שייכת לפח, אני תמיד אהיה שייכת לשם. אבל
אהבתי את האיש הזה אהבה חסרת רגשות.