לילך,

אני מנסה לרשום לך מכתב, מנסה להבהיר לך מה קרה לי, מה קורה
לי...
אבל אני לא מצליחה... אני נזכרת ב"שיחת בנות" שעשית לי לפני
יומיים...
אמרת שהשתניתי, שאני לא אותה בת דודה קטנה ושמחה שהייתי...
שמשהו עובר עליי, שנהייתי סגורה ומפוחדת.
ואני... ניסיתי לחייך... וחזרתי על עצמי מליון פעם עם התירוץ
"זה הלימודים",
כשבנינו, אין לי מושג איך לא הבחנת שעיניים שנצצו מרוב דמעות
שצועקות לצאת...
לילך, אני לא אותה בת דודה קטנה שכל היום רק חייכה ועשתה
צרות...
השתנתי, השתנתי מאוד מאז הפעם האחרונה שראית אותי...
עברו עליי כל כך המון דברים, כל כך המון מקרים ששינו אותי...
שינו אותי למישהי שאף אחד אולי עדיין לא הכיר בי...
"נהיית רעה" אמרת לי, וכל פעם שאני נזכרת בזה אני בוכה...
בוכה כמו ילדה קטנה.. כמו תינוקת שזקוקה לאוכל, כמו ילדה
שזקוקה לאמא.
אני לא רעה לילך !! אני לא...
אני מתבגרת... אני יודעת שזה מהר מידי, אבל המציאות שלי מכריחה
אותי...
היא מכריחה אותי לנהוג לפי הכללים שלה, אני גם לא רציתי.
רציתי להישאר הילדה של אמא ואבא.. גם אני רוצה לחזור להיות
התינוקת שלכם...
זו שתמיד חטפה צעקות... זו שתמיד שברה את כל הבית...
את זוכרת? כמה חוויות עברנו ביחד... אבל לא יחזור... וכואב
לי.
כואב לי לראות אותי משתנה מקצה לקצה, כשאף אחד בעצם לא מבין מה
קורה פה...
אני לא חושבת שאת מבינה אותי, להפך ... את לעולם לא תצליחי
להבין מה מתרחש אצלי...
אבל אני רק רוצה שתדעי... שלמרות שנהייתי כזו "רעה", וכזו
שונה...
עדין בלב אני אוהבת אותך, וגם אני... גם אני לילך... מתגעגעת
לבת דודה שלך הקטנה...
שהשתנתה ונהפכה למה שאני היום...

שלך תמיד,
התינוקת שלך...