כשכל פעם כשהחבר'ה מתאספים להם ומדברים,
אני שומעת אותם, רואה אבל לא מרגישה בפנים.
זו מין הרגשה שכל העולם ממשיך, ומשאיר אותך בצד..
ולפעמים זה נותן תחושה שאתה ממש לבד.
ואתה חושב.. מה קורה לי בכלל? מי אני כעת?
אבל על המצב אף אחד לא מצליח להשתלט..
ואתה מנסה לחזור למצבך הקודם והרגיל,
אבל זה לא הולך.. וזה נהיה ממש מגעיל.
וכולם אומרים שזה המאפיין של גיל הנעורים..
אבל בתוך תוכך אתה יודע שזה ישאר לעולמים.
ובמצב שכזה אתה פשוט אוהב להיות עצוב,
וכל הגוף שלך מתחיל להיות ממש כאוב.
וזה לא כאב פיזי שנגרם לאחר מכות..
זה כאב שפשוט נותן לך תחושה גדולה לבכות.
לבכות על זה שאתה מרגיש שונה מכולם..
אבל בעצם אתה הילד הכי חזק בעולם.
שפשוט כואב לך בפנים, ואתה מנסה להפנים
אבל לפעמים אתה לא יכול.. וזה ממש לא נעים.
אז אתה צורח ובוכה ומנסה שמישהו יקשיב,
אבל כל אחד "חירש" ואת מצבך לא מטיב.
אז אתה מעדיף לשתוק ולהתכחש למצבך הנורא..
ופשוט שוקע בדמיונות והכל נראה כואב ורע.
וכולם מתים לך מול העיניים, ועוזבים אותך שוב לבד..
זה מה שאני מרגישה, העולם ממשיך - אבל אותי משאיר בצד.