תופסת את הגולגולת, מנערת לעצמי את הראש, מסתכלת במראה ולא
רואה כבר משהו, הכל מטושטש. מגבירה את המוסיקה, מנסה לשמוע
משהו מעבר לרעש וכולם אומרים לי שכלכך שקט פה, נכנסת למקלחת,
הדלת פתוחה, וילון מוסט, מוסיקה חזקה כלכך והמים קרים והמים
חמים, אני לא בוכה, אי אפשר לבכות במים. הגוף שלי משתנק
מבפנים, אני כלכך רוצה לפלוט הכל שלא יישאר בי ולו חלקיק אחד
של זעם, אגרסיה, כאב ושיגעון.
אי, הכל סובב אותי, כולכם משגעים אותי לא משאירים לי ספייס
לנשום, הקירות של החדר סוגרים עליי ושוב אני כלכך לבד, לא
יעילה, חסרת אונים מתבוססת בעצמיות המעורערת שלי, מסתכלת
בעיניים קרועות על ההצלחות של כולכם נוון של החברים שלי, רואה
איך אתם דוהרים קדימה, רומסים אותי, משאירים אותי פה, בשקט
שלכם, ברעש שלי. כמה שהייתי רוצה שתשאירו אותי לבד. רק לא עם
עצמי.
והאדים מהמקלחת מתערבבים עם האוויר הקר מהמזגן ושוב קר לי ושוב
חם לי, עכשיו אני יכולה לבכות.
לאט לאט המוסיקה נחלשת, כמו במטה של קסם, עד שהיא נגמרת,
מתקפלת לתוך עצמה, ואני, מבועתת מהשקט הפתאומי פורצת בצרחות רק
כדי שיישמעו , שלמישהו כבר באמת יהיה איכפת, אף אחד לא בא.
יוצאת מהחדר, מדיפה ריח בושם, מגיעה לאן שרצו מקום שהוא לא
אני, לאנשים שהם לא בשבילי, ושוב מתחפרת בתוך עצמי, אין לי
מוטיבציה לא לדבר איתכם, לא לראות אותכם , אני רק רוצה לשתוק
ולהתבונן , תנו לי להתבונן, אל תדיחו אותי כל הזמן מהשביל
שבחרתי לעצמי. הוא לא פחות טוב משלכם.
שקט, אני חוזרת לחדר שלי, חם . וכלכך כואב איפשהו בפנים בידיעה
שאני לא יכולה לממש אותנו, אותי, ואותך, יחד. אני מתחילה
להזיע, והכל מטושטש עוד פעם, מסתכלת על הגוף שלי בחיפוש אחר
התשובה לסיבה שאני כזו ולא אחרת והגוף שותק, כרגיל, הטלפון
מצלצל , קריסת מערכות, טורקת בהינד עפעף את השפופרת, סוטרת
לעצמי לבדוק ם אני כאן ולא אחרת, בועטת בהוויה של עצמי מאבדת
כל צלם אנשו, חוזרת. הנה אני כאן מולכם , לא מצליחה, כרגיל
להסביר מה אני מרגישה. |
