באמת, באמת ניסתי להיות כמו שאר הילדים בכיתה. באמת. כל כך
רציתי להיות כמו כולם, אחד מהחברה, אחד שמשתתף בשיחה. אך לא
יכולתי. הייתי אחר מדי. ביישן. אחר. לא הבנתי תמיד על מה הם
מדברים, לא הייתי מסוגל לדבר כמותם. הייתי נבוך כשסיפרו בדיחות
גסות. הייתי נבוך מהכל. תמיד חשבתי שהם לא באמת קיבלו אותי
כחבר. שהם נחמדים אלי בגלל שהמחנכת עשתה את השיחה שביקשתי ממנה
לעשות. ואז הייתי עם דמעות. כל הזמן עם דמעות. ניסתי להילחם
בהם, להמציא תירוצים,ניסתי. נבוך. ניסתי.
כמה שבועות אחרי אחריי תחילת כיתה ו' הגיעה ילדה חדשה לכיתה.
בימים ההם פחדתי מכולם, אבל כשהיא  באה פחדתי ממנה יותר מהכל
ויותר מהשאר. הלחיים שלה נראו כמו רובים, באמת. ממש כרובים
נראו לי, והיא הייתה שחורה. עיניים שחורות מתבוננות לעומק,
שיער שחור, שחור כזה עוד לא ראיתי,בגדים שחורים. וכבר היו לה
שדיים מעט יותר מפותחים משל שאר הבנות. והיא שתקה. כולם,חוץ
ממני, ניסו להיות נחמדים אליה, אבל היא כאילו הדפה אותם ממנה.
יצרה שכבת מגן. בועה. היא שתקה יותר ממני, כאילו באמת רוצה
בשתיקה. והשם שלה, השם שלה היה מוזר מכל: אנבל-לי.ככה,שם
שמורכב משני שמות, והיא כמובן לא הסבירה. נראה לי שבפעם
הראשונה בחיי הרגשתי יותר נורמלי ממישהו.
שחזרתי הביתה פתע ראיתי אותה בדרך. אף פעם אף אחד לא מיהר
לחזור כמוני. והיא סגרה את הפער הקטן שהיה לי עליה. פחדתי
שתואכל אותי. באמת. בלי לחשוב התחלתי לרוץ לכיוון הבית. מהר
מאוד הפחד ממנה התחלף בפחד מפני הכלב השחור הגדול, שהחל לרוץ
אחרי.שיניו חדות, ובפיו יש ריר, והוא רץ מהר. הבטתי קדימה. הוא
לא ינשוך אותי,לא. המשכתי לרוץ את הרגשתי את לסתו סוגרת על
הנעל שלי. קפצתי, פחדתי. נעצרתי מאחורי עץ. גם הוא עצר. כל פעם
שניסתי לצאת מן המסתור, הוא שב לרדוף אחרי. ידעתי כי מדובר
בקרב קשה. מי ייכנע ראשון. ראיתי את בני כיתתי חולפים מבעד לעץ
ומבעד לכלב, לא יכולתי לצעוק לעזרה, לא יודע למה, פשוט לא. כמה
זמן עמדתי שם? לא יודע לא היה לי שעון, בסופו שלדבר נעלם הכלב.
לאחר כמהדקות הזזתי רגלי באיטיות, והתחלתי ללכת. משך כל הזמן
לא חדלתי להתנשף. כשהגעתי על יד ביתי עדיין לא חנתה שם המכונית
של אימא. נשמתי לרווחה. סובבתי את המפתח וברגע שנכנסתי לבית
רצתי הישר אל המיטה שלי, שם נשכבתי מביט למנורה.דפיקה בדלת
הרימה אותי  ממקומי, היה זה השכן, שדפק כדי להגיד לי שהשארתי
את המפתח של הדלת בדלת. בחוץ. הרגשתי נבוך,מושפל, אמרתי תודה
רבה, הרגשתי נבוך. חשבתי איזה כישלון גדול אני, ציונים
מצוינים, אבל נכשל בתור בן אדם. מפחד הכל, שוכח דברים חשובים.
ובטח אנבל-לי היא ילדה רגילה וכל בדמיוני. והכלב לא רצה לטרוף
אותי, רק לשחק. לא האמנתי לזה.
אבל הייתי בטוח שאני לא רגיל, יום אחד הרופאים יגלו את זה, אני
לא בן אדם.מוטציה, או משהו  מוזר אחר, לאו דווקא מתקדם יותר.
לאו דווקא פחות.
היה לי מזל. אפשר לומר מזל גדול שהשכן שם לב, שכן ולא גנב,
שהיה חוזר אחר כך ושודד את הכל. והיו מאשימים אותי, בטח אותי,
בצדק. פעם נוספת חמקתי מאשמה במזל, אבל ידעתי שיום אחד זה
ייגמר, והורי יביטו עלי במבט מאוכזב, אבל לא ירצו להראות לי את
כעסם, כי לא מתאים להם. אבל המבט, בשבילי היה המבט כעונש. עבר
בי אז רטט של קור. וכיסיתי את עצמי בשמיכה. ופחדתי, פחדתי
נורא, פחד כללי, לא ספציפי, פחד מהכל. חשבתי על כל זוועות
היום. חיכיתי לקול המכונית, ולמזלי הוא לא איחר לבוא.
לאימא  אמרתי שאני לא מרגיש טוב. זה לא היה מדויק, אבל נכון.
בתגובה קיבלתי מילות הזדהות ועידוד, תה עם אקמול ו"תלך מחר
לבית ספר,נכון? לגמתי את התה. לא רציתי לעבור שוב את אותה דרך
מוכרת. לא שהכלב נמצא שם. לא עם יש אנבל-לי בעולם. לא סיפרתי
על כך לאימא.
בערך מאז אמצע כיתה ד' עשיתי אמבטיה כל יום בדיוק בשעה שש. לא
היה יום שלא חשבתי שזה מנהג מוזר, תמוהה, מבדיל אותי יותר,
בדיוק ההפך ממה שאני רוצה להיות, אני יורה לעצמי ברגל, או
אפילו בלב,  אבל המשכתי במנהג המשונה, חוץ משהלכתי לצופים. זה
היה בשבילי עוד הוכחה להיותי כשלון. כשלון ביחס למה שמכונה
אנושי, לפחות. היו ימים שהמים החמים היו כתרופה, קיוויתי שכך
זה יהיה גם ביום ההוא, אבל במקום זאת המים החמים היו כסכינים
לעורי הרך, מיהרתי לצאת ולהתעטף במגבת. בכיתי, כל כך אופייני.
שמתי את הראש  מעל לאמבטיה, כדי שההורים לא ישמו לב
לדמעות,שמעתי אבי נכנס הביתה, נשארתי במגבת בחדר הקטן. לא
ידעתי מה לעשות. חשבתי שהנה, זהו הטירוף, כי באמת לא היה לי
הסבר למעשי. ברוך הבא טירוף, ציפיתי לך זמן רב, הנה סוף כל סוף
אתה בי, טירוף מוחלט. מה אני יעשה שאתה בתוכי, שאני בתוכך, כמה
זמן עד שנהיה בתוך תא סגור, ביניים סגורים בחדר האמבטיה.
הצלחתי להחליט שאני חייב לצאת מזה. אז נפטרתי מהמגבת, התבוננתי
בעצמי במראה, ערום ומופחד, כמו תוצר לווי של המין האנושי, שוב
היה לי קשה להזיז את עצמי על עבר הבגדים שהיו מונחים על ההסקה
הכבויה.
בארוחת הערב סירבתי לדבר על מה שהיה היום בבית ספר. גם לא כל
כך זכרתי מה למדנו,זכרתי רק עבודה אחת. להורי זרקתי רק "היגעה
ילדה חדשה" והתעלמתי מניסיונותיהם להשיג מידע נוסף, אבי הפסיק
את חקירת אמי. הם היו והם עדיין דואגים מאוד, דאגו כי בהיתי
באוכל יותר משאכלתי, אמי אמרה "הוא טיפה חולה" ולי,לי מעולם לא
היה נוח לשקר אז אמרתי "אני דווקא מרגיש יותר טוב" ואכלתי
במרץ.פחדתי והרגשי מוזר, ועדיין לא הרגשתי יותר טוב, אבל לא
הייתי חולה, לפחות לא פיזית. לפחות עד שלא יחילו תופעות הלוואי
של האקמול שחששתי מהם.
התבוננתי באבי מכניס במרץ את המזלג לפיו. הוא עושה הכל מהר,
אני בדרך כלל ההפך. הוא גם הסתדר טוב עם אחרים, אנשים בעבודה,
והחברים שלו ושל אימא, שהיו באים לבקר אותנו די הרבה, הוא היה
תמיד בטוח בדבריו, ודבריו הרבו לצאת מפיו. שחשבו שישנתי שמעתי
אותו מספר בדיחות גסות, אני לא הייתי בטוח בקשר לזה, התכרבלתי
במיטה נבוך. אבא יצר עבורי שתי תעלומות גדולות: כיצד זה שאני
כל כך שונה ממנו, ולמה הוא נחמד אלי כל כך, נדמה היה לי כי הוא
מעריך אותי, עדיין נדמה לי כך. לא אוהב, זה החובה שלו, מעריך,
וגם להורה זה לא תמיד קל, כך חשבתי. כמובן שהחזרתי לו הערכה
ואהבה, אבל גם פחדתי ממנו פחד מיוחד. פחד שונה משאר הפחדים.
פחד מוזר. הוא מעולם לא הרים קול או היד, בעצם אולי כן,
במלחמה. אבא במלחמה, אבא אמור לפגוע באויבו, קשה לדמיין.
אחרי שהורדתי את הכלים חזרתי לחדרי. אני לא יודע למה לא היה לי
חשק לעשות כלום. נכנסתי מתחת לשמיכה ושכבתי. עבר זמן רב מאוד
עד שנרדמתי, כמה שעות, לא היה לי שעון. כנראה לא נרדמתי בגלל
שביליתי במיטה הרבה במשך היום. עצמתי את עיניי ודבר לא
קרה.פקחתי אותם שוב, לא היה בזה כל שינה. בסך הכל זה היה עוד
יום טראומתי עבורי, לא משהו  מיוחד. שוב ושוב עצמתי עיניי
לשווא. חשבתי שאלו הם הנדודים הידועים אך לא בא לי לקרוא בספר
זיכרונות, או בכל ספר אחר. גם דמיוני בלבד היה יותר מדי.
כשהתעוררתי בבוקר המחרת לא נתתי לעצמי זמן רב להגות בקורנפלקס,
מאורעות האתמול עוד ריקדו טריים בזיכרוני, וחשתי צורך עז
להקדים, אפילו ביותר מהרגיל. בדרך לא נתקלתי באותו הכלב, גם לא
באותה ילדה. בכלל השעה הייתה מוקדמת, ובקושי ראיתי אנשים, ולא
הבחנתי בחיות רבות בדרך המוכרת. הגעתי לבית הספר מעט זמן אחרי
השומר, שעה שנאמר לנו לא להגיע בה, מוקדם מאוד, מוקדם מדי.
השומר כבר החל פותח דלתות המבנה,  אך השער עוד לא היה פתוח,
טיפסתי עליו, תענוג קטן. חשתי גם מעט שמחה- הרבה חרדה עקב
היותי מפר הראות, מפר מקטן, אל זה לא יתנו עונש, אפילו לא
צעקה, אבל בכל זאת. זאת הייתה העבירה היחידה שעשיתי, ועשיתי
אותה פעמים רבות בלב שמח וחצוי.
לא היה לי חשק לחכות לילדים במגרש הכדורגל באותו בוקר, אז
נכנסתי למבנה, הדלת הייתה פתוחה, ונכנסתי לכיתה, שם הופתעתי
לראות את אנבל-לי יושבת. התפתח בינינו קרב מבטים קצר, ניסתי
לשמור על קרירות, פחדתי נורא. הורדתי את הכיסא והנחתי את התיק,
וניסתי שקצב הליכתי לעבר דלת הכיתה יראה הגיוני. ניסתי להסתיר
את הדמעות ששוב איימו לפרוץ החוצה מסיבה לא ידועה. הרגשתי את
עיניה עוקבות  אחרי גבי עד אשר יצאתי סוף סוף למסדרון. הסתרתי
אנחת רווחה קטנה. בסתר ניגבתי את הפנים.
כהרגלי בעבר הלכתי הולך וחזור במסדרון בית ספר, דבר שגרם
למורות שראו אותי לשאול למה אני עושה זאת, ואף פעם לא הייתה לי
תשובה. אבל מעט מורות היו בבית ספר בשעה זו, ולא נתקלתי באף
אחד עד לצלצול.
בחצי שעה של קריאת ספרים בפתיחת היום, שכל הילדים קראו או
העבירו דפים בספריה הרבים של גלילה רון פדר, או גלילה רון פדר
עמית, ואני קראתי את  "ילדי רב החובל גראנט" של ז'ול ורן, ספר
שהעזתי לקרוא בו גם מחוץ לחצי שעה, בבית, לבד, שאף ילד אחר לא
יראה אותי חס וחלילה קורא. למרות שאתמול לא קראתי בו בביתי,
והתחלתי להיכנס לספר שוב, מעניין איך הם יברחו מהקניבלים
בניו-זילנד,לא יכולתי שלא להסיט את עיניי לרגע לראות שאנבל-לי
קוראת גם ז'ול ורן, "עשרים אלף מיל מתחת לים" הדבר הטריד אותי.
הייתכן שיש בנו מן המשותף? דומה היה לי שכל מפגש בנינו יהיה
כתעלומה, גם אם נהיה ניצולים על אי בודד לא נראה שאני יתקשר
איתה.
במקצעות הבחירה היא הייתה איתי בכתיבה יוצרת. זה היה שיעור
שדומה שאף אחד מהנוכחים לא בחר בו, ואנחנו כאן רק כי הסכמנו
שזה ישלים מקצוע  בחירה אחר של שעתים, בניגוד לאחרים שבחרו
מקצוע של ארבע שעות. הלחץ החברתי בשיעור היה לא לכתוב או לשתף
פעולה עם המורה בשום אופן, ולכן רבו המקרים בהם לא כתבתי דבר,
עצרתי את ההתפרצות. במקרים האחרים זה היה הכרח, כולם כתבו, אז
גם אני, המילים נשפכו. ובמקרים אחרים לא יכולתי להילחם במצפון
כלפי המורה, או במילים המבקשות לצאת החוצה, אונסות את ידי
לאחוז בעט.
אז באותו יום התחלתי כמעשה כולם בעשותי כלום, ניסתי להתבדח
ולהתבטל עם האחרים, עד שקלטי שאנבל-לי כותבת במרץ,ולא יכולתי
למנוע מעצמי לכתוב גם.ההדרכה הייתה משהו בנושא פחדים, אפשר היה
לבחור  בין תרגילים, שמרתי את השיר שכתבתי באותו יום:
המוות  הוא פחד
בהחלט פחד שלי.
גם כן המכה.
אבל גם ההפסד
ההשפלה.
ומופלא מאלה
הפחד האחר
הלא מוגדר
המשתולל
והוא נמצא בי
בכל מקום בי.
היום השיר נראה בעיניי כסתמי, סובל מחסרונות אופייניים של
כתיבה של ילד. וגם השורות קצרות מדי.  אז היה הדבר אחרת, אהבתי
את כתבתי, למרות שהשתדלתי לא להראות זאת כלפי חוץ. המורה גם
כן, תמיד אהבה את מה שכתבתי, טענה שאני מוכשר, ביקשה להקריא את
דברי לכיתה. אך הפעם היא החמיאה לשיר שלי, והיללה את של
אנבל-לי. ושהשיר שלה הקרואה בכיתה עבר בי רעד חדש. הרגשתי
סלידה, התרגשות בחילה, אושר, וחלחלה, לרגע אחד המילים היו מרכז
העולם, המילים, לא הכותבת, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי ככה.
וכל גופי יחל למילים שיעשו בו, שיגעו בו. וכבר אין לי מושג מה
היו מילות השיר. פחדתי לבקש אותם, אני עדיין מפחד. אני מפחד גם
מהשיר עצמו. אבל איזו תחושה מופלא זה הייתה, לכמה רגעים
ספורים, עד שנזכרתי במה מדובר. ניסתי לא להראות.

בכיתה ג, באחד משיטוטיי חסרי הכיוון במסדרונות, שיטוטים
שלמתבונן מהצד נראים חסרי תועלת,שאלה אותי אחת מהמורות של בית
הספר למה אני לא משחק עם שאר הילדים. לא יכולתי להשיב. שאלה אם
אני רוצה לשחק כדורגל, עניתי את מה שעניתי, והלכנו למגרש. אבל
חברי לכיתה לא רצו לשתף אותי במשחק, כפי שניחשתי, כפי שקיוויתי
לקוות. דמעות זה לא עצר, השתדלתי להסתיר. כנראה שהייתה שיחה
באותו יום, אני לא זוכר. למחרת בכל אופן כבר נתנו לי לשחק.
ולפני המשחק נתנו לי לבעוט לשער מול השוער המצטיין של הכיתה.
ואחרי שבעטתי אמרו לי מילות התפעלות מזויפות, וקבעו את תפקידי
במשחק, אותו תפקיד שמילאתי עד סוף בית הספר היסודי: לשחק
בהגנה, כלומר: לעמוד קרוב לשער שלנו ומדי פעם לנסות לחטוף כדור
מרגלי שחקן מהכיתה המקבילה. או לפחות לא להפריע לכיתה שלנו. אם
הגיע אלי כדור זה  היה במקרה. לא תוצאה מכוונת של מסירה של
חברי לכיתה (אולי תוצאה מכוונת של מסירה של הכיתה היריבה), ואז
להרחיק להרחיק, לא להתקדם עם הכדור, לא להתקדם בכלל. מדי פעם
עזרתי אומץ והלכתי קידמה, חברי לכיתה לא אהבו את זה. אלא אם כן
הבקעתי גול.
בכיתה א הרביצו לי הכי הרבה. העבירו אותי מקום כמה פעמים במהלך
השנה, תמיד מקום ליד ילדים "רעים" אז עוד לא התביישתי לבכות
הרבה. החזרתי מכות מעט מאוד פעמים, בפרץ זעם. לא תמיד החזרתי
דווקא למי שהרביץ. שנאתי את עצמי ברגעים אלה. שנאה גדולה מכל
שאר השנאות שפתחתי מאוחר יותר. הכל נשאר ונאגר.
מאז פחדו להרביץ לי, בגלל שהייתי מלשין, ובגלל שהם רצו למנוע
מעצם להגיד לי שהם מצטערים, מילה שממילא הם אמרו לי מדי פעם.
ואני פעם בכמה חודשים התפרצתי והרבצתי למישהו, לאו דווקא למי
שעיצבן אותי במיוחד,לא תמיד החזירו לי מכות, כי ריחמו, כי
זלזלו, כי לא היה ילד חלש ממני בשכבה, וגם בשכבה שמתחת.
אנבל-לי השתלבה בכיתה. או אולי, לא השתלבה בכיתה, תלוי איך
מסתכלים על זה. אפשר לפרש את העובדות לכל כיוון, אי אפשר להיות
בטוח. גם  לא עכשיו, מרחוק. הכי טוב להגיד, היא שמרה על הבועה
שלה בכיתה, מיעטה לתקשר. הפכה לעובדה קיימת, לדבר רגיל ושגרתי.
היא עדיין הייתה הכל חוץ מרגילה, פחדתי ממנה. במוחי היא ללא
ספק נהנתה מבדידות, אבל יתכן שהמציאות הייתה אחרת. מי יודע,
אולי היא אפילו דיברה עם שאר הילדים, לא נראה לי, זה עדיין לא
מתאים לתפיסת העולם שלי.
בצופים לא הייתי מסוגל לקשור כלום. בכל זאת נתנו לי דרגה.
חשבתי שבגלל הצופים ישתפר מצבי החברתי, ראיתי שטעיתי והוספתי
ללכת לכל הפעולות. לא נהניתי בפעולות. הלכתי לכל פעולה, הייתי
היחיד, פעם גם הייתי היחד בפעולה. במחנה הקיץ לא הייתי מסוגל
לעזור בבניית המבנה. לשיחות בצופים נראה שהפרעתי יותר
משהועלתי. הסתרתי את מבוכתי מהגסויות. צחקקתי. שבישלנו ונשפך
בקבוק שמן פחדתי להרימו, ושוב הייתי לבדיחה. בכל פעם שהיה משהו
של ידע כללי ניצחתי. הם ניסו להיות נחמדים אלי. גם זה שיפור,
לא חשבתי על זה אז, רק אמרתי שהמצב השתפר.
יכול להיות שכשכל שנה אמרתי שהמצב יותר טוב, באמת האמנתי בזה.
באמת. חשבתי שכבר יותר נחמדים אלי, אפילו חשבתי שאני משתלב,
העזתי לחשוב שיש לי חברים אפילו. אבל כל צהרים וערב הרגשתי עד
כמה אני זר כל בוקר. בכיתי. אבל בכי זה טוב. כמובן שבכי זה
טוב. הם רק לא מבינים. אימא אומרת שבכי זה טוב. לבכות זה הכי
טוב, זה אומר שיש משהו, שיש...  הם לא מבינים, אני יותר חכם
מהם, אני יותר חכם מהם, אני מבין הרבה יותר מהם, הם, הם הם
המגוחכים, לא אני, לא אני. אבל ידעתי שזאת מחשבה מגוחכת.
הייתי מגוחך. והשתדלתי לאסוף אלי את כל ההשפלות והגיחוך של שאר
ילדי הכיתה, כל עלבון, ומבוכה שקרו לילד אחר ספגתי אלי, כעבור
כמה הזמן הדבר היה בזיכרוני הדבר לשלי ולשלי בלבד, רק הצחוק
היה נותר שלהם, גם אם לפעמים גם אני צחקתי, צחוק שחזר לתודעתי
רק בשלב מאוחר הרבה יותר.
כך אני הייתי לילד שהקיא בכיתה, שלא הבין בדיחה גסה ושאל על
זה, שנפל, שהכניס יד לפה, שלבש בגד מצחיק, שמצץ את בגדיו,
שבכה, כל הזמן, שהבקיע גול עצמי, שבכה. לפעמים עצרתי לחשוב
איזה מהדברים האלה באמת קרו לי, איזה קרו לאחרים, ואילו מהם
היו רק דמיון, אבל רוב הזמן כולם קרו לי, ועוד דברים שהתביישתי
לזכור אז, דברים שאני מתבייש לכתוב עכשיו.      
אחרי השיר של אנבל לי התחלתי, במסתור ובפחד, לכתוב מדי פעם
שירים בבית,שירים לעצמי. בהתחלה כתבתי וקרעתי, אחר כך כתבתי
ושמרתי. הייתי בטוח שגם היא כותבת, אבל לה זה לא דבר משפיל או
מביך, אין בה מבוכה, היא מעבר לזה. היא אפילו החלה להיראות
יפה.
אבל כמה שאני מנסה להסתיר ולהכחיש את זה בפני עצמי ופני השאר,
אז וגם היום, למרות כל מאמצי בכיתי המון. לא בקלות שיחרתי את
הדמעות, אבל הם תמיד מוצאת את דרכם. כדי לצמצם את כמות
הבדיחות, שזה התחיל השתדלתי לבודד את עצמי. בחצר בית ספר היה
אזור עם כמה עצים, שמעט מאוד ילדים שיחקו בו, פעמים לא מעטות
נדדתי לשם, הייתה זאת פינה מיוחדת שלי, מקום שאפשר לבכות בו.
התחלתי להעריך את הנחמדות של שאר הילדים כלפי בשנים האחרונות
של היסודי, אפילו להאמין שהיה בה אמת. עדיין הייתי ביישן
ושונה, הבנתי דברים אחרים ממה שהם הבינו, ובכל זאת, כאמור,
נשארתי בצופים.

יום אחד בכיתי בפינה המיוחדת שלי והיא הופיעה מאחורי. לא
פחדתי. היא שאלה למה אני בוכה.לא האמנתי שלא פחדתי. מלמלתי
משהו הגיוני. הדמעות פסקו. התיישבנו על האדמה הלחה מעט
ודיברנו,כאילו היה בנינו משהו, דיברתי מהלב, על השוני שלי,
והיא באמת הקשיבה, כאילו היינו מבוגרים קטנים. הצלצול קטע
אותנו. ניקנו את עצמו וחזרנו לכיתה, כל השיעור החלפנו מבטים.
בית ספר נגמר. צעדנו יחד בשתיקה לעבר ביתה. הוא הפתיע אותי
בהיותו בית נורמלי לגמרי, בית רגיל בבית דירות,כמו שהבית שלי
הוא בית דו משפחתי רגיל. הקירות היו לבנים, בסלון היה תלוי
העתק של ציור מהמוזיאון. היא מזגה לי מהברז כוס של מים. מים
רגילים.
דיברנו. היא דיברה. סיפרה שהוריה קראו לה על שם איזה שיר שהיא
בכלל לא אוהבת, אבל היא אוהבת שקוראים לה על שם שיר, היא נתנה
לי לקרוא שיר אחר של המשורר שכתב את אנבל-לי, "העורב" אז לא
הבנתי אותו בכלל אבל אמרתי שהוא יפה (היום אני יודע שצדקתי).
ההורים שלה אוהבים שירה, וזה עבר גם אליה, אבל היא אוהבת שירים
אחרים, היא גם כותבת, ביקשתי לראות משהו, היא לא הראתה לי שיר,
היא שתקה מעט, נבוכה, ואז הורידה את חולצתה והמשיכה לדבר,
כאילו דבריה לא נקטעו.
הדם שלי זרם בצורה שונה. אני לא בטוח שהוא היה עדיין אדום כמו
שפני הרגישו. ניסתי להסיט את עיניי מהחלק החושף שלה, חזייה
לבנה קטנטנה ומעט כרס שנעלמה דרך החולצה. ניסתי לא לראות את זה
שאני מנסה לא להסתכל. ניסתי להיות טבעי. עמד לי, את הטבע הזה
לא רציתי. גם לה קשה לא להיות  כמו כל הילדים, אז היא מנסה
להסתיר את זה. להיות הכי מוזרה שאפשר.מדי פעם גם היא האדימה,
אז היא פרצה בשטף של דיבור כדי להשכיח את הרגע.  מרגע לרגע היא
נראתה בעיניי יותר ויותר ילדה קטנה, ואני הרגשתי כעומד לסתום
את הפער שיש לה עלי, כאילו אני עומד להיות שווה לה ממש.
היא אמרה, כמו כדי לבסס את עצמה, לכל אחד מאתנו יש את
המוזרויות שלו. אלה הם מוזרויות שונות, אבל ביחד אנחנו בסדר
כשניהם, כי אנחנו רגילים להיות שונים. היא אמרה שמוזרויות זה
בסדר, שכל המוזרויות האלה עושות אותנו יפים, מיוחדים. מפתיעים.
מופתעים מהרגיל. אני הבנתי. סוף סוף הבנתי. אני יפה. היא
בחזייה.
ועברנו לדבר על שטיות, היא עדיין ככה, חצי שוכבת על מיטתה, גם
אני, אך כבר לא עמד לי, זה נהיה כשיחת ילדי גן, עם חיוכים
והכל, אבל מאחורי זה היה יותר, מתחת לשטיות שלנו היה עומק,
ובכל זאת, התבגרנו מאחורי הילדותיות הזאת, והיא הייתה מתבגרת
בלי חולצה. במוחי חלקתי את חלקי בטנה לחלקים בהם היא עוד
תינוקת ולאחרים בהם היא כמעט אישה, שדייה היו רק חצי שדיים,
אבל היו קיימים, מחושים, כמו המזרן של המיטה. מכוסים בלבן
מפתיע מאוד, המבוכה שלי עברה וחזרה שוב ושוב, לא הייתה תמידית
כפי שהייתה עד אז. היה בה משהו. כנראה שגם בי.
בשלב מסוים המילים הפסיקו לצאת מהפה. הסתכלנו זה לזו בפנים,
אני נלחם בעצמי לא להגניב מבט למקום היותר נמוך. מגניב את
המבט, נושך את עצמי מפנים. שוב מסכל לעיניים, ואז היא צוחקת,
הפעם היחידה שראיתי אותה מבצעת פעולה זאת, מפתיעה כמו החזייה
הלבנה מול לבושה השחור. אני שואל אותה על הלבן. היא עונה שהיא
אוהבת את הניגוד וחוץ מזה מי יסתכל על החזייה שלה. שתיקה.
אנחנו קמים מהמיטה ועומדים מקבילים זו לזה, כאילו אנחנו  במסדר
צבאי. היא שואלת "מה נעשה?"
"נעשה משהו"
שתיקה. עדיין עומדים שותקים ונבוכים,מתרגלים אחד לשני. היא
משפילה מבט ומרימה אותו שוב לתוך עיניי,עושה עצמה  רצינית
יותר. שתיקה. היא שמה יד על מכנסיה, אני מחכה אותה. מנסה לאבד
את רצוני אישי ושמור עליו. היא מורידה אותם,אני מנסה לא להראות
מהוסס שגם אני מוריד אותם. קוף אחרי בן אדם. שנינו
בתחתונים,ושוב עומד לי אך היא לא מסתכלת עלי אלא בוהה בתקרה.
אז היא נוגעת לעצמה בחזה ואני מרגיש את ההיסוס שלה שאני נוגע
שם גם.אני מראה. שחולצתי נופלת על ערמת הבגדים נופלת גם החזייה
שלה. דממה. פחדי משתקף בפניה. ברור לנו שגם התחתונים ייקחו חלק
בטקס הלא ברור הזה. אני הפעם בוחר בהיסוס, נכנס לקרב מוחות של
מי יורד אותם ראשון. אולי במקום זה נתלבש. מתרחק צעד ומתקרב
צעד. דממה. דמעה. היא מנגבת אותה ואנחנו מורידים גם את
התחתונים. דממה. קול המבוכה חריף בחדר.
אני בוחן אותה בוחנת אותי. אני בוחן אותה ואת כל גופה,זרימת
טיפות הזיעה. מפחד שיפלט לי משהו מלמטה,עוד לא ידעתי איך זה
עובד, שיעורי חינוך מיני לא גילו את הכל. אני שומע שני לבבות
פועמים. הקצב משתנה. היא נוגעת בבטנה ואני נוגע בבטני. לוקח
יוזמה ומתיישב על המיטה ומביט ישר בעיניה, כאילו יש שם חוט
שצריך לשמור ישר.היא מתיישבת לצדי תוך כדי שמירת קו העיניים.
ואנו מחזקים ידיים, מחזקים  אחד את השני. הלבן שבעיניים הוא
הרבה יותר מלבן, יותר צבעוני מהכחול שבאמצע. הלבן הזה רועד,
הוא מלא בפחד של שני אנשים.השחור ככל אינו שחור, הוא רק תהום
שאני עלול ליפול  אליה. אני מפנה את מבטי.
אנחנו מתלבשים במהירות. היא נאנחת אנחה שלא הבנתי, שתיקה. היא
מראה לי שיר שלה.
שיר באמת יפה, ריגש אותי יותר מכל מה שאני כתבתי,שיר מפליא
ומופלא, ובכל זאת, אכזב אותי מעט, צפיתי ליותר. ציפיתי להכל.
התבוננתי פעם נוספת בשיר והתחיל לרדת לי דם מהאף. פתאום ראינו
כתם אדום קטן על הדף וזיהנו את המקור. מזל שלא פגעתי במילה.
השענתי ראשי לאחור, למרות שאלף פעם אמרו שזה הדבר שאסור לעשות,
פעמים רבות אמרו לי שזה בדיוק מה שצריך לעשות. האף הביא עלי
בלבול אחר. הלכנו לשירותים, שטפתי את האף, ניגבנו בנייר טואלט,
כעבור כמה דקות הדימום פסק. היא אמרה שעוד מעט ההורים שלה
יחזרו.הלכתי, אמי כבר הייתה בבית, לא דיברתי אתה. התיישבתי על
מיטתי ונדדתי בהרהורים עד ארוחת הערב, ללא אמבטיה. חדרי נראה
ריק לעומת חדרה, שעה שמחשבותיי הציפו אותו.
בארוחת הערב קיוויתי שזה לא היה אחד מאותם הימים בהם הם שואלים
אותי על היום שעבר עלי, שידברו על עצמם. הם רק שאלו אותי למה
אני בקושי אוכל, התבוננתי בצלחת וראיתי שהיא באמת די מלאה.
במקום לענות התחלתי לאכול במרץ. אחרי כמה דקות אימא שאלה אותי
עם קרה משהו והזכירה לי שוב שאני יכול לדבר אייתה על הכל וזה
יכול ממש לעזור לי, והיא רוצה רק טובתי. אמרתי שאני בסדר והיא
הבינה. לפני שהלכתי לישון הייתה לי שיחה דומה עם אבא.
אני ואנבל-לי הפכנו ידידים. בעיקר דיברנו, היא אמרה שזו הפעם
הראשונה שהיא ממש מדברת, אני שמחתי שמצאתי מישהו שאני רוצה
שירצה להקשיב. היינו שונים. היא לימדה אותי שזה בסדר להיות
שונה, שלזה אני צריך לשאוף, שהחברה הרגילה של בני גילנו דפוקה,
וכל הילדות וההתבגרות הם שלב הכנה לחיים האמיתיים, שגם הם
דפוקים בגלל מה שעברנו עד עליהם. אני ניסתי להראות לה שיש
דברים יפים בחברה הדפוקה הזאת, שגם הכלל הוא שונה ממנו וצריך
לכבד אותו כשונה, שיש משהו קסום בתמימות של הילדות ושאחרי
שנתבגר הכל היה בסדר, ולכל אחד מאתנו יהיה בית,עבודה, משפחה,
חברים, עושר ואושר, כמו שהסבירו. ניסתי להראות לה דברים שאני
לא ראיתי אבל ידעתי שהם שם  באיזשהו מקום.
הם אהבו MTV ואני אהבתי מוזיקה קלאסית. היא אהבה רוק כבד.
ניסתי לאהוב את המוזיקה שלהם ואת שלה. הצלחתי. בסך הכל מוזיקה,
דבר בלתי ניתן לתיאור, זה מקשה על הויכוח. גם היא הבינה
והתעדנה לדברים מסוימים. אפילו הלכנו למסיבת כיתה ביחד אבל לא
ביחד. השנה התקרבה לסיומה, היינו קרובים והתרחקנו. כבר לא
בדיוק היינו זקוקים אחד לשני. אבל אני בערך.
נגמרה השנה והיא החלה להיראות כילדה קטנה בבגדיה הצבעונים
החדשים. הבגדים שלי לא השתנו ונותרו חסרי משמעות, אני אפילו לא
זוכר אותם.אני כן זוכר צורת לבוש של בני כיתה אחרים. מי לבש
בגדי ספורט, מי התגנדר, ולמי היו שמות של להקות על החולצה.
הסתיים בית ספר היסודי ובחנתי את כולם: סוף סוף באמת אהבתי כל
אחד ואחת מהם הערכתי אותם. עם החיבה לגסויות, הדיבור בניסיון
להראות שליטה תמיד, ההתנהגות כאיול הם תמיד מבינים גם שהם לא
מבינים,  ההנאה שבהקנטה. ויותר חשוב מזה, סוף סוף לא רציתי
להיות שייך, כבר הייתי שייך רק לעצמי, אפילו לא שייך לה או
שייך לנו.
התבוננתי בה הולכת לביתה והרגשתי עצוב. כאילו אני מתנתק מחלק
ממני, חלק שאמור לעזור לי להתנתק מהחלקים שאני לא רוצה. נשארתי
אתם, והיא לא הביטה לאחור ולא ראתה אותי כלל. היה חם, לא נשבה
כל רוח.

לא אהבתי אותה מספיק, ולכן נשארה בחיים וחיה כבת תמותה,
והתחלתי לראות אותה הופכת למשהו שנוגד את זיכרונותיי ופוגע
בצבעם הציורי. לא אהבתי מספיק, אולי לא אהבתי אותה בכלל, ולכן
אני מוצא את עצמי משנה את תכונותיה כדי לקבוע את האישיות שלי.
אין שום ממד של אבל בזיכרונות שלי עליה, גם אין תשוקה.  
ילדי הכיתה ביסודי התחלקו לשתי חטיבות בינים, אני הלכתי לחטיבה
אחרת, לבדי. ביססתי את עצמי בקרב נערים שונים לגמרי, לא זכורות
לי השפלות רבות. בנוגע לאנבל-לי, אני לא שומר על קשר בקלות,
צריך לשמור על קשר איתי, זה עדיין לא קרה עם אף אחד. עליה לא
בכיתי דמעה אחת, פשוט הפסקנו לראות אחד את השני, כאילו היה זה
מהלך טבעי, כבר היינו אחרים אחרי הפרידה. הדמעות באו מסיבות
יותר כבדות.
בחודשים ובשנים הראשונות ראיתי אותה מדי פעם, פחות מזה היא
ראתה אותי, מילה לא החלפנו. זה היה באוטובוס, או שעברתי לכאורה
במקרה קרוב לביתה. היו לה חברות, סתירה לילדה שהכרתי. בגדיה
צעקניים ששמעתי אותה מדברת לא האמנתי: היא כאחת הבנות. אני
עדיין לא כאחד.
והיו אחרות עליהם כן בכיתי בסתר. הנשיקה הראשונה שלי הייתה עם
נועה. אחר כך נועה הבינה שאני אומנם שונה, אבל שונה ומשונה מדי
בשבילה, היא חוזרת לנורמלים. בשבילי היא הייתה מיוחדת במידה
המתאימה, יותר מזה, היא הייתה רגילה מספיק. אבל אני לא בנוי
ליציאה לבילוים, כמה שלא ניסתי להתאזן בשבילה, בשבילי.בשביל
כולם. לא יכולתי ממש לרקוד איתה, לא ממש יכולתי לרקוד בפני
עצמי. תמיד הרגשתי מופשל במעשה זה. והרגשתי מושפל גם בהרבה
דברים אחרים, ההבדל הוא שידעתי להסוות את זה, ונדמה לי שהאחרים
לא שמו לב כמה שאני מופשל, למרות שהם שמו לב שאני מוזר, ויש
דברים בי שלא יכולתי להעביר עליהם, לומר גם זה אני. יש דברים
שהם לא יבינו. כמו זה שיש קסם בהטמנת הראש בכרית, קסם שאני
רואה טוב מהם, זה לפעמים בטלה עדיפה על כל התבגרות.
שהיו לי נינים, ולהם היו ילדים, הם לא ידעו שפעם הייתי כזה. לא
היו למוזרויות שלי שום השפעות עליהם. הם רק יתקלו בשמי כשיעשו
עבודת שורשים, או סתם יחקרו מתוך עניין, ואז ישמעו עלי סיפורים
מחמיאים. הם היו שונים לגמרי, רגילים. עד אז הרגיל היה רגיל
שונה.  
לקראת סוף התיכון התחלתי ממש ללכת למסיבות. אבל לא הרבה. ממעט
לרקוד, בפרץ של התלהבות ומבוכה, שגרמו לריקוד שלי להיראות
דומם. ממעטים לדבר איתי שם, אבל אני בתמונה. עושה דברים כדי
להיכנס לזיכרון שלהם. אבל עדיין לא מעשן סיגריות או נרגילה,שלא
לדבר על יותר. מדי פעם שותה, לא משתכר. משתדל לא להרוס את
עצמי, למרות שעדיין לא הרגשתי כאדם גמור, לפעמים חשבתי שאין
הרבה מה להרוס. ואז חשבתי על סוף כיתה ו, ואמרתי שוב לשוב
לעצמי שהשתנתי, השאלה היא האם השתנתי לטובה.
לקראת סוף התיכון ראיתי אותה במסיבה. רוקדת ממש במרץ, בבועה
אחרת מהבועה שלי. חלפו כבר כמה שנים, עוד הוכחה שהיא שונה
לגמרי ממה שהיא אצלי. מחייכת. לבושה שחור אבל שחור אחר. גופה
שונה לגמרי ממה שהכרתי, אולי בשל יותר, שלם פחות. לאחר כמה
דקות היא הבחינה בי, אחר כך החלפנו כמה מילים נטולת תוכן
ובעלות סאב טקסט קשה וחריף כטקילה.