[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד יובל
/
הקורבן הבא

אף פעם לא הייתה לי נשמה. אף פעם לא הייתי צריך אחת. תמיד
ידעתי שאני רוצח, ושאלוהים ברא אותי כדי לדלל את האוכלוסייה
שהוא יצר עלי אדמות. עוד לא בכיתי על אדם שרצחתי, אני גם בחיים
לא אבכה. בקולנוע הרוצחים תמיד רשעים, עם מניעים נסתרים, תמיד
בסוף הם נתפסים או נהרגים. אבל לי אין מניע, אני לא צריך אחד.
אני רוצח כי זה מה שאני עושה, זה המקצוע שלי, זה היעוד שלי.
ואם באמת יש גהינום אני יודע שאני לא יגיע לשם, כי אני פשוט
עשיתי את העבודה שלי.  אני לא מפלה. רצחתי כבר גברים, נשים,
זונות, סרסורים, אנשי עסקים מכובדים, ואפילו רבי. בדרך כלל אני
יושב לי בסמטה שלי ליד הבית, בלילה, בחושך, ומחכה שמישהו יכנס.
אני  אף פעם לא לוקח לבן אדם את הכסף, רק את החיים, לפעמים אני
לא בטוח מה יותר חשוב להם. לפעמים אני זורק את הגופה לירקון,
לפעמים אני שם אותה בפחים, לפעמים אני מכניס אותה לבית ופשוט
מסתכל עליה. אני מסתכל בתעודת זהות, בודק את מי רצחתי. לפעמים
אני אפילו מעמיד פנים שאני הוא, רק בשביל הקטע. לפעמים אני
מדבר עם הגופה, מנסה להבין על מה היא חשבה לפני שהיא מתה.
לפעמים היא בוכה, לפעמים צועקת, לפעמים היא פשוט קופאת, פעם
ילדה אחת אפילו צחקה. יום יום אחרי שאני חוזר מבית המשפט אני
יושב בסמטה, יושב ומחכה שמישהו יבוא ויארח לי חברה. כשאני בוכה
זה מביא את הרחמנים, כשאני צועק את החשדנים, כשאני שם שטר לפני
הסמטה באים החמדניים.  ביום כיפור אני צם והולך לבית כנסת, אבל
אני לא מבקש סליחה. אין לי הרבה חברים, אין בעצם בכלל. ניסיתי
להתיידד אבל בסוף רצחתי את כולם. אני אף פעם לא צוחק, אף פעם
לא מצאתי גם סיבה. אני רק יושב בסמטה ומחכה לקורבן הבא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אח, כשהייתי
ילד.. איך הייתי
מתעלל בגננת חוה
ואחר כך במורה
יוכבד.
והילדים, כולם,
היו פוחדים ממני
ותמיד נתנו לי
לנצח
בגוגואים..
אין , אין,
ישראל היה מלך
הילדים.

אחד ישראל,
נזכר בנוסטלגיה
בילדותו


תרומה לבמה




בבמה מאז 29/9/02 11:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד יובל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה