הלכתי, והלכתי, ולאן שלא הגעתי לא באתי.
הירח מאיר באור צהוב את שביל העפר המאובק, והוא רץ במדרון בלי
לעצור. עובר בדרך עצי אורן רחבים, רומס אצטרובלים, וממשיך
לרוץ. הרעש של דפיקות הנעליים בשביל, והנשימות, הופכות למקצב
קבוע.
במקום שבו מסתעף השביל לשתי דרכים, הוא עוצר, מתנשף.
שקט מוחלט, אוויר נכנס ויוצא, כוכב בהיר מנצנץ בשמיים.
הוא מתיישב באפיסת כוחות במרכז השביל, ונשכב בבת אחת לאחור.
עוצם את העיניים, ומנסה להתרכז.
הוא אוהב אותה, הוא כל כך אוהב. רוח חרישית מדגדגת לו את
הפנים, ומצליחה לסחוט חיוך קטן שעולה בזוויות של הפה. הוא אוהב
אותה, ושונא אותה, ורוצה אותה, ורוצה כל כך ללכת ממנה ואף פעם
לא לחזור. הוא פותח את העיניים ומסתכל על השמיים. השמיים כהים,
והוא מצליח לראות רק את הירח ששולח אלומה של אור דרך ענן שמכסה
כמעט את כולו. כבר שלוש שנים שהם ככה, חוזרים ונפרדים. כשהם
ביחד, זה כמעט תמיד מכאיב, קשה. תמיד יש מלחמות של אגו, ואף
פעם לא מצליחים לאהוב באמת עד הסוף. וכשהם נפרדים, עולים כל
הרגעים המיוחדים, ועולה הגעגוע לרגש, ולהרגיש אחד את השני. כמו
מתוך איזה הרגל הם חוזרים, מודעים לטעות, אבל האהבה החזקה שהם
מרגישים מחזירה אותם זה לזו.
הוא אוהב אותה. אוהב את העיניים החומות העמוקות שלה, את החיוך
עם קמטי הצחוק בזווית של העיניים. הוא אוהב את ההתכנסות שלה
בתוך עצמה, ואת הטבעיות שלה בכל דבר שהיא עושה.
הוא תמיד פוגע בה, במקום הכי כואב, ולא שם לב שבכל פעם הוא
הולך ומחריב את האהבה המיוחדת הזאת. כשהם היו קטנים יותר, זה
היה אחרת. זה הרגיש יותר נכון ואמיתי. ועכשיו, ככל שעובר הזמן,
מתרחקים מהאהבה הנכונה.
לפעמים הוא רוצה כל כך לקום וללכת, פשוט להעלם, להתנתק. אבל
הקשר בין שני הלבבות כמו מסרב להתנתק, והוא מרגיש אותה, כמעט
תמיד.
הוא מתקפל בתנוחה עוברית על הקרקע, תולש גבעול מהאדמה, ודמעות
קטנות ומלוחות זורמות על הלחיים.
הוא ידע, שהם יהיו ביחד. הוא ידע שמשהו צריך לקרות לשניהם, לא
ביחד, לכל אחד לחוד.משהו שישנה אותם, ויבהיר, ויחדד. משהו
שישבור את הדפוס שהם נכנסו אליו.
הוא יכול להיות כל כך רע אליה לפעמים, עם האדישות שלו, עם
ההתעלמות שלו. והיא, עם העדינות שלה והלב הרגיש שלה,תמיד היתה
מתכנסת בעצמה בחיבוק עדין, ומשתתקת. פעם בכמה זמן היא היתה
צועקת, ובוכה, ומנסה להסביר לו את עצמה, אבל בתקופה האחרונה זה
כבר לא היה עוזר.
לאנשים בחוץ זה נראה אחרת, פשוט יותר. הם אוהבים אחד את השני,
והם יחזרו, כמו תמיד. ככה כולם אומרים. אבל הם לא מצליחים
להבין את הכאב שיש שם, שהורס וחודר, ולא מצליח ללב להשתחרר.
חייבים להתנתק, הוא יודע. חייבים לתת ללב ללכת למקום אחר, לזמן
אחר. הקשר בין הלבבות לא יתנתק, הוא בטוח, אבל הוא צריך ללמוד
לגדול לבד, להיות לבד, לאהוב לבד, לאהוב גם אחרת. משהו יקרה,
והם ישתנו, האהבה תשתנה, והם ימצאו את הדרך, אולי גם אחד אל
השני.
הוא מתיישב על השביל, מחבק את שתי הרגליים אל הבטן, ומסתכל
קדימה. הוא מתנדנד קדימה ואחורה, ומרגיש באופן מסויים שהוא-
הוא.
הוא קם, מרים את הידיים למעלה, ומותח אותן חזק למעלה.
שתי דרכים מוארות לפניו באור החלש של הירח.
הוא מתחיל לרוץ בצעדים איטיים אבל בטוחים, ונעלם בין העצים
החותכים בין שתי הדרכים.
הלכתי, והלכתי, ולאן שלא הגעתי לא באתי.