אני,
כמו ילד רך בשנים,
אשר גורר
אחריו
לכל מקום
את ה "שמיכי"
שלו,
גוררת אחרי
את ארצי,
מולדתי,
ישראל,
השמיכה שלי.
מעט בלויה
קרועה
מיושנת.
אך תמיד בלבי.
השמיכה שלי
נארגה
בשבילי
בדם
זיעה
וזיכרונות עמומים
טלאים רבים
אשר תפורים
בקושי
מזכירים
מלחמות
אירועים
דמעות
גם של שמחה
והרבה
טלאי שרב.
באמצע טלאי אחד גדול
תופר את ה-עתיק
עם ה-עכשיו.
והחוט כחול-לבן
מקשט וממלא
את החורים
מגשר
על הפערים,
מאחד
דעות,
צדדים.
צובע שמיים
ונוף ציורי
של גבעות
עמקים
ישובים
אנשים.
ישראל,
את
השמיכה שלי.
מגנה עלי,
אפילו אם בתוכך
אני חשופה. |
