אלוף שלי,
קצת מוזר לי לשבת ולראות את אותיות שמך מתנוססות על הדף,
מאז שאני זוכרת את עצמי, אף פעם לא ישבתי וכתבתי לך מכתב
מהלב.
פעם קיבלת ממני ציור מהגן, של ילדה ואיש גדול, זוכר שקראתי לך
איש ולא אבא?
ובאמצע היה לב, הלב שלי. הלב שאתה הענקת לי. הלב  שבזכותו אני
חיה.
מה שקרה לי השנה שינה לי את החיים בצורה דרסטית לחלוטין.
אמא אמרה שאתה צריך ללכת לבית חולים, כששאלתי למה - היא שתקה.

אתה זוכר שתמיד שהייתי עושה משהו רע הייתי שותקת? "שתיקה אומרת
הכל"
היית חוזר ואומר, והפעם הבנתי את משמעות המילה.
כשהתחלת להפוך לשונה, הקול שלך נהיה צרוד, הגרון שלך כאב
והרגשת עייף הרגשתי כל יום שעובר שאני פושעת, שאני נותנת לך
למות לי מול העיניים.
באותו ערב אמא ירדה למחשב ונכנסה לכל מיני אתרים מוזרים,
כששאלתי אותה ממתי היא יודעת לעבוד על המחשב ומה היא בדיוק
מחפשת, היא ענתה שהיא מחפשת חומר לאוניברסיטה שלה. ידעתי שהיא
משקרת.
בלילה, בדקתי את ההיסטוריה של האיטנ', ונכנסתי לאתרים שהיא
ביקרה בהם היום.
המשפט הראשון שעלה לי לעיניים היה "סרטן הגרון".
ניסיתי לשכנע את עצמי שאני חולמת, שאולי בטעות הם נכנסו לפה
רציתי רק לעלות לחדר לישון, לישון ולא לקום לעולם.
מתוך קריאת המאמרים הבנתי. אבא שלי חולה סרטן.
הימים הראשונים עברו עליי כנצח, כל יום שחזרת מהעבודה לא
פספסתי אותך, פחדתי שאולי זה היום האחרון שאני אראה אותך.
אח"כ נתנו לך חודשיים לחיות, ואותי לא יידעו בזה, גיליתי לבד.
אבל אתה, האבא האמיץ שלי, עברת את זה, את הניתוח ואת השיקום.
אני זוכרת שהייתי באה לבקר אותך בבית החולים, וכשנשקתי לך לא
זזת, קפאת במקום.
היית מחובר לכל מיני מכשירים מפחידים ולחדר שלך היה ריח מוזר,
ריח של חולים.
רצתי מהחדר למסדרון והתחלתי לבכות, האחות ניגשה אליי ושאלה
אותי אם אני הבת של "מר ישראלי", ראית? גם שם נתנו לך כבוד .
עניתי שכן, אבל מי ששוכב שם בחדר זה לא אבא שלי.
היא אמרה לי שאתה חזק ואם אני רוצה שאתה תצא מזה, אני צריכה
להראות לך שהכל בסדר איתי, נכנסתי לחדר וישבתי בצד, ניסיתי לא
להסתכל עלייך.
כך זה נמשך מספר שבועות, אבל מביקור לביקור נהיית אלוף, אלוף
שלי.
עכשיו, לאחר חמישה חודשים, אני רוצה להגיד לך שאתה פשוט קוסם,
איך עברת את כל זה?
איך הצלחת לעמוד בזה? לא היה לך קטעים של התייאשות? אתה
מתבייש? יש לי כל כך הרבה לשאול אותך, אבל אני שותקת, אני
נותנת ללב שלי לענות.
אז נכון, אולי זה נשכח, וחזרו להם הימים שאתה כועס עליי, שאתה
קונה לי מתנות שאני עושה לך דווקא .
אבל בתוך תוכי, אני בחיים לא אשכח. לא אשכח ששיקרו לי, לא אשכח
שלא סיפרו לי, לא אשכח שכמעט הלכת לי מול העיניים.
אני אוהבת אותך אבא, יהיה בסדר.