אולי אני אהיה פעם גדול,
אולי אני אעשה הבדל,
אולי אני "אשנה את החיים למישהו".
ואולי לא.
אולי אני פשוט אמות ואף אחד לא יזכור אותי בכלל.
אולי פשוט מי שהייתי אמור להיות יהיה פתאום איזה ריץ'-גאי עם
חליפות ארמני ומבט נוגה של ג'יימס דין בעיניים. מזיין כמו שאני
לא חולם אפילו, יודע את כל מה שלא ידעתי שקיים, וצוחק.
צוחק הרבה.

אולי ישכחו את השם שלי אפילו בארכיונים הכי דקדקניים ועתיקים,
ואולי לא.
אולי אני אביא הר של שמחה וים של השראה לחיים של אנשים אחרים,
ואלמד לחיות כמו שרק בסרטים יודעים. יו נואו, אישה מדהימה, בית
בענק, עושה את כל הדברים שתמיד חלמתי לעשות, רק ביותר גדול.

ומה אתה אומר, אולי בכלל אני אהיה מלך הכיתה, עם בלורית
מתנפנפת ועיניים נוצצות-ירוקות שכולן אושר טהור. מלך העולם,
רוקד עם הכי כוסית במסיבות בית-ספר ומצחיק אפילו את המורות
שכבר מזמן היו נמרחות עליו אם זה היה חוקי.

ויכול מאוד מאוד מאוד, ויש סבירות ע-צ-ו-מ-ה לכך-שלא. פשוט לא.
שפשוט תמשיך לקרוא את הסיפור הזה, שממילא לא עומד להגיד לך שום
דבר, כי חדשות רעות חביבי, אתה הולך למות. כן, כן, למות. בעוד
שנה בפיגוע טרור, בעוד שלוש שנים בצבא או בעוד עשרים שנה מהתקף
לב מוזר להחריד. זה משנה אתה חושב? הסטייליסט עם הארמני ומבט
הג'יימס דין עוד יצחק, הוא תמיד צוחק המניאק הקטן. צוחק כמו
מטורף, בידיעה שאתה הולך למות, וגם הוא הולך למות, והוא מבסוט
אש, ואתה רק רוצה לקבור את עצמך חי. רק מחכה שכל הסיוט הזה
יגמר.
הוא-ימות בתאונת דרכים בגיל עשרים וארבע אחרי שעשה מיליונים,
היסטוריה וילדים מכל היפהפיות של הוליווד שראית רק בסרטים.
ואתה-בגיל שבעים ושש, אחרי עוד חיים משעממים, שאלוהים נתן,
ואתה פשוט סרבת לקחת.