כולנו רוצים לאמין שאנחנו גיבורים, שהמעשים שלנו משפיעים על
אנשים בצורה משמעותית. אבל אני חושב שאני יכול להגיד שאני
ידעתי באמת איך זה מרגיש להיות גיבור גם אם זה החזיק רק 5
דקות. אבל ההשפעה שהיתה לי על החיים של מישהו מסויים תישאר
לנצח.
  "גם כן גיבור" היא אמרה לי בזמן ששנינו הסתכלנו משה שבדיוק
עזר לאיזה רוסיה שיכורה לקום וללכת למקום שקט יותר. "איך הוא
יכול לנצל אותה ככה?" היא שאלה אותי כאילו אני יודע בדיוק מה
עובר לו בראש או שאני בעצם אמור להיות המצפון שלו. בדיוק היינו
באיזה מסיבה גרועה עם הרבה אלכוהול. כולם היו שם שיכורים חוץ
משנינו. מירי אמרה שגם משה לא נראה לה שיכור, אבל לפי מה
שראיתי אותו שותה קשה להאמין שהוא היה אחראי למעשים שלו. מירי
סתם לא אהבה את משה נראה לי. אז היא החליטה שהוא לא באמת שיכור
והוא רק משחק אותה שיכור כדי שאחרי זה לא נגיד שהוא ניצל את
הרוסיה הזאת שאני בכלל לא קלטתי את השם שלה. בטח מרינה או
משהו.
  אז ככה ישבנו שם אני ומירי, מדברים על כל השטויות שבעולם.
וככה בלי שאני אפילו ישים לב מירי הניחה את היד שלה על הרגל
שלי בצורה הכי טבעית בעולם ואני בצורה הכי טבעית בעולם שמתי את
היד שלי על שלה. המשכנו לדבר ככה במשך שעות, עד שראיתי קרניים
ראשונות של אור. הסתכלתי על השעון מה שגרם לי להרים את היד
מהיד של מירי. והיא לקחה את היד שלה בחזרה אליה. בינתיים השעון
הראה לי את השעה שכבר היתה מוקדמת בבוקר. ידעתי שאני צריך כבר
לחזור. ועד כמה שלא רציתי להפסיק לשבת שם עם מירי הייתי חייב.
אז קמתי, בגלל שבאתי עם משה והוא היה גם החבר הכי טוב שלי
הייתי חייב לחפש אותו כדי שנחזור ביחד. אז אני ומירי חיפשנו
אותו ביחד. הוא לא היה רחוק, בתוך איזה סמטה. בדיוק כשראינו
אותו הוא ומרינה, או איך שלא קראו לה, הלכו להתנשק. מירי אמרה
לי "מהר, תעשה משהו, אסור לו לנצל את המצב שלה ככה", אז קראתי
לו. הוא הסתכל עלי במבט מאוכזב. סימנתי לו עם היד על השעון.
הוא הבין והתחיל ללכת לכיווננו. אז מירי אמרה לי "הצלת אותה.
אתה הגיבור שלי" וחיבקה אותי. באותו רגע הרגשתי הגיבור הכי
גדול בעולם.