העיר מתחילה להיראות כמו מטרופוליס, הוא לא יכול היה להימנע
מהמחשבה הזאת אפילו עכשיו. הכחול הנוצץ של הים נמהל באפור של
בניינים ובאפור גבוה מאוד של בניינים ובאפור גבוה מאוד מאוד של
בניינים גבוהים מאוד. לאויר היה מרקם  נדיר של הריחות המעטים
שהצליחו להשתחרר מחיבוקם העוטף של הרחובות ולעלות לאטמוספרה
העליונה יותר של הקומות הגבוהות יותר של האנשים העשירים יותר
ועל הכל הייתה שרויה איכות של חלום מהיר יותר מפורמולה אחת
נהוגה בידי סנה.
וזה לא שלא היו לו רגעים של חוסר משמעות בעבר.היו לו. המון.
היו לו רגעים של חוסר משמעות כשנולד וכשהלך לצבא ההוא ואפילו
כשהתחתן עם האישה הנפלאה ההיא שעכשיו אפילו את שמה לא יכול היה
לזכור שהביאה לו ילדים מתוקים כל כך, כל כך מתוקים, הייתה
אומרת מישהי שפעם קרא לה "אימא" ועכשיו לא יכול היה להסביר
למה, אם הייתם שואלים אותו, למשל. ילדים מתוקים כל כך שהיו שלו
כמו שהוא היה של מישהו פעם , בערך, כמו שכולם היו של מישהו
פעם.
אין בזה שום דבר הרואי, חשב. אין בזה כלום. בכלום אין כלום,
הוא צחקק. הפילוסופיות מעטות המילים שלו תמיד שיעשעו אותו
ותמיד ברגעים הלא מתאימים ועכשיו הוא נורא תלוש, חשב, וצחקק
שוב.
"כוס אמק" ,הוא חשב,  הוא לא הצליח להיזכר בדיוק איפה אבל זכר
שקרא איפשהוא שהיה אמור למות מהתקף לב כבר מזמן. ובמחשבה שניה,
תמיד חשב יותר ממה שחשבו שהיה צריך לחשוב,  שהיה אמור לחשוב.
"בני זונות", "למה לא אמרתם את זה ככה?"
ולא שיכול היה לשנות משהו עכשיו, גם אם מאוד רצה, הוא חשב
וחייך לעצמו קצת, קצת במרירות, קצת בהקלה, וכמו דטרמיניסט
אמיתי, עד הסוף, חשב שלא יכול היה להיות אחרת ועוד ניסה לשקול
אם היה שווה למות בשביל ההכרה הזאת והתנפץ אל מדרכת האבן.