זה כאילו כל הכאב בעולם מתנקז אצלך בגרון אחרי כמה שעות של
אושר מזוייף. פתאום נפלתי, וכל הכאב יצא לי דרך העיניים.
אבל המשכתי לשכב על הכביש.
ולמה בכלל? למה אני עצובה? אולי יש עליי כל כך הרבה סיבות שאני
כבר לא מבדילה בינהן.
אז אני מתחילה לחפש סיבות ופתאום אני עצובה בגלל מערכת יחסים
שסיימתי לפני שנה, או בגלל איזה מישהו מפגר שניסה לאנוס אותי
לפני חצי שנה ואפילו לא הצליח.
ובמקרים הכי גרועים- פתאום, בלי קשר, אני מתחילה להרגיש רחמים
על הנספים בשואה או סתם על איזה חתול כתום שנדרס בקצה הרחוב
שלי.

ואז לוקח כמה זמן עד שאני מבינה שהאושר היה סתם, ולא יכול
להיות שהייתי שמחה כל הזמן הזה.
אז אני מתחילה לבכות, מרגישה הקלה של כמה דקות, ושוב-
מתחיל להתנקז אצלי בגרון כאב לא מוצדק.